ויקיפדיה

פמיניזם דתי (יהדות)

זרם פמיניסטי העוסק במעמד האישה ביהדות

פמיניזם דתי הוא זרם אידאולוגי המבקש לשלב ערכים פמיניסטיים עם ההלכה והמחשבה היהודית. הפמיניזם הדתי שואף ליצור הזדמנויות דתיות רחבות יותר לנשים יהודיות,[1] בין היתר בתפילה, בלימוד תורה, בשותפות בממסד הדתי ועוד.

כמו התנועה הפמיניסטית כולה, גם הפמיניזם הדתי מכיל גישות שונות בנוגע לשינויים הדרושים במעמד האישה ביהדות. ישנה גישה הרואה בהתפתחות ההלכה בידיים גבריות מקור לאפליה בלתי נמנעת נגד נשים, שאותה יש לתקן באמצעות שינוי ההלכה. ישנה גישה שאינה מוצאת צורך בשינוי מלבד בפרשנות לגבי מרחב הפעולה האפשרי עבור נשים כיום. על פי גישה זאת, אין מניעה הלכתית מנשים לעסוק בפעילויות שהוגדרו בעבר כגבריות, כמו לימוד גמרא וקיום מצוות עשה שהזמן גרמן. יש הרואות בכך חובה הלכתית שחלה בימינו על כל הנשים כפי שהיא חלה על הגברים, ויש הרואות בכך אפשרות הנתונה לבחירה אישית. לצד גישות אלו, ישנה גישה שאינה שואפת לשנות את התפיסה המסורתית בנוגע לתפקידי הגבר והאישה, אלא לקדם הבנה של חשיבות התרומה הנשית ושוויון מעמדי בין גברים לנשים.

עיינו גם בפורטל:
פורטל פמיניזם

היסטוריה והתפתחות

עריכה

הפמיניזם הדתי בתחילת דרכו

עריכה

סימנים ראשונים לשינוי הנוגע למעמד האישה בחוגים היהודיים המסורתיים ניתן למצוא בפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם ייסודה של רשת בתי הספר והסמינרים לנשים בית יעקב, בברכת רבנים בני סמכא ומכובדים ביותר. תוכנית הלימודים במערכת החינוך העל-יסודית לנשים ובמסגרות להכשרת מורות של בית יעקב כללה לימוד אינטנסיבי של הלכה מעשית ושל טקסטים מקראיים.[1]

הארגון הפמיניסטי-אורתודוקסי הראשון, המועצה לשיפור המעמד המשפטי של האישה היהודייה, הוקם באנגליה על ידי ליזי הנדס (Lizzie Hands) ב-20 ביולי 1922 לנוכח בעיית הנשים העגונות ומסורבות הגט.[2] לדבריה, עשרים אלף נשים נותרו עגונות לאחר שבעליהם נעלמו ברחבי העולם במהלך מלחמת העולם הראשונה, והתופעה הובילה לחילון ולהגירה. הארגון פעל למען נשים המקבלות על עצמן את ההלכה. יעדן הראשון היה לפרסם את העגינות בכל רחבי העולם ולהעלות מודעות לקשיים העומדים בפני העגונות כדי לגייס אנשים לסייע לפתרונם.[2] במסגרת פעילותה בארגון, הציעה לנדס הוספת תנאי לכתובה או הפקדת גט על תנאי כפתרון לבעיית העגינות וסירוב הגט, וכן תנאים למיגור תופעות החליצה והפוליגמיה. 5 שנים לאחר מכן כבר נפרסה רשת הארגון בערים ברחבי אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. הדים לפעילות[דרושה הבהרה] הגיעו גם לפולין, יוגוסלביה ולדרום אפריקה.[2] מחד, הנדס לא תבעה בריש גלי שוויון זכויות גורף לנשים יהודיות, מאידך, הדגישה את מה שראתה כמעמדן הנחות על פי ההלכה.[2]

ישעיהו ליבוביץ טען כי נושא 'האישה ביהדות' הוא עניין חיוני ליהדות בעולם המודרני, יותר מכל הבעיות המדיניות של העם ומדינתו.[3]

מבין הזרמים היהודיים-אמריקניים הליברליים, התנועה הרפורמית הייתה החלוצה להסמיך אישה לרבנות, בשנת 1972. ב-1983 הוכרע כי גם בתנועה הקונסרבטיבית יכולות נשים להיות מוסמכות לרבנות.[1] בתקופה זו התעצמו המתחים גם בזרם האורתודוקסי ונשים מהענף המודרני בו החלו לקדם את הגברת השוויון הדתי בין המינים.

נחמה לייבוביץ ויחסה לפמיניזם הדתי

עריכה

חלוצת מלמדות התורה בארץ בזרם האורתודוקסי הייתה פר' נחמה לייבוביץ' את דרכה התחילה בגרמניה, שם למדה במשך שנתיים בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות שבברלין, ולימדה בבתי הספר עברית ותנ"ך. בשנת 1930 עלתה לארץ ישראל והחלה ללמד בסמינר המזרחי למורות. בשנים הראשונות החלה ללמד ספרות, מקרא והיסטוריה של עם ישראל. לאחר מכן התרכזה בהוראת מתודיקה, לימוד תנ"ך ובהכשרת מורים. ב-1956 נתמנתה מרצה לתנ"ך ולדידקטיקה של ספרות וחיבור באוניברסיטת בר-אילן ולימדה שם כחמש שנים לערך. ובהמשך עברה לאוניברסיטת תל אביב. בשנת 1942 החלה במנהגה המפורסם להפיץ דפי סטנסיל של שאלות על פרשת השבוע (שנקראו בפי העם "דפים" או "גליונות"). נחמה ליבוביץ שימשה במשך שנים רבות כפרשנית תנ"ך בשידורי הרדיו של "קול ישראל", על פועלה בחקר התנ"ך והפצתו ברבים זכתה בפרס ישראל לחינוך ב-1956. דור שלם של תלמידות חכמים קם בעקבותיה, אף שהיא לא ראתה בעצמה סמל נשי, והעדיפה את התואר "מורה".

קיים ניגוד מובנה בין פועלה הפמיניסטי לכאורה של ליבוביץ ובין התנגדותה האידאולוגית למסרים פמיניסטיים דתיים לוחמניים. היא פרצה גבולות ושנים רבות הייתה מרצה בודדה בין מרצים גברים במקצוע הוראת התנ"ך. היא דחפה את תלמידותיה להוסיף וללמוד ולהתפתח, כולל השכלה גבוהה בכל מקצועות הקודש. אלא שבמקביל ליבוביץ עצמה תהתה: "מה רוצות הפמיניסטיות? מה הבעיה שלהן?". הפמיניזם שלה התבטא לא במאבק על שוויון של זהות בין גברים לנשים, אליו התנגדה - היא סירבה לתת שיעור ל"נשות הכותל" במעמד הכנסת ספר תורה, לא הפריעה לה כלל הוראת רבנים נגד זכות בחירה לנשים, והיא אף תמהה על משאלתן של פמיניסטיות להניח תפילין: "אם התפנתה לי שעה קלה בבוקר, האם עלי להניח קוביות שחורות על המצח, דבר שאיני מצווה בו, או לקפוץ לשכני החולה, לקיים מצוות ביקור חולים, שאני מצווה בה ועומדת?" - והציבה מודל פמיניסטי אחר - של שוויון במעמד ולא בזהות. ברבות הימים הפכה למושא חיקוי נשי, כפי שכותבת דויטש, ובצדק: "ברבות השנים היא הייתה למודל נשי נערץ של תלמידת חכמים, מודל שהמדרשות לנשים אוהבות להתרפק עליו".[4]

פמיניזם דתי-ליברלי

עריכה

את ניצני הפמיניזם הדתי-פלורליסטי בישראל ניתן לראות בפעולתן של פנינה פלאי, שהקימה לראשונה בישראל מנייני נשים שאף קראו בתורה, ושל פרופ' אליס שלוי, לשעבר יו"ר שדולת הנשים בישראל. שלוי הייתה מנהלת של בית הספר התיכון הדתי לבנות פלך בירושלים בין השנים 1975–1990, וחינכה את תלמידותיה להגשמה אישית באופן שוויוני הזהה לגברים. בשלהי שנות ה-90 הובילה תאוריית הפמיניזם ההצטלבותי, המדגישה ייחודיות על בסיס זהויות, קבוצות נשים דתיות לדרישה בהכרתן כתת-קבוצה מיוחדת.[5] בשנת 1997 הוקם ארגון "קולך" על ידי חנה קהת, אשר קורא לשוויון מלא, בעיקר בתחומי הדת ופועל לתיקוני חקיקה לטובת מסורבות גט ועגונות ועוד. בעקבות פעילות הארגון גבר העניין הציבורי בטענות ובדרישות הפמיניסטיות בקרב הציבור הדתי. על פי משנתן, הצורך בחידוש התורה ותיקוני ההלכה הן משימות המוטלות על נשים וגברים כאחד.[5][6] ב-2012 הוקמה קבוצת הפדלחו"שיות ("פמיניסטיות דתיות ללא חוש הומור")[7][8] בפייסבוק.[9] הקבוצה קיימה כנסים ארציים[10] ושימשה מוקד לביקורת ודיון עד לסגירתה.[11] ב-2016 הפכה כרמית פיינטוך לאישה הראשונה שזכתה לתואר "מנהיגה קהילתית" בבית כנסת בישראל, בית כנסת הרמב"ן.[12]

תגובת נגד לפמיניזם האורתודוקסי

עריכה

בתחילת המאה ה-21, קמו ארגונים התומכים בשמירה על מקומה המסורתי של האישה מתוך בחירה, כאם, כרעיה, וכאישה, ארגונים ועמותות המחזיקים בתפיסות עולם שמרניות ובערכי משפחה: שוברות שויון, אבות למען צדק, בוחרים במשפחה, פורום קפה שפירא, העמותה לשוויון בהורות, המכון הישראלי למשפחה, חותם, מרכז ליב"ה ועוד. ארגונים אלה קמו כתגובת נגד לשיח של הפמיניזם, שלתפיסתם, ניסה לקדם את התפיסה ש"אישה שווה איש", תוך התעלמות מההבדלים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים, ותוך דחיקת מוסד האימהות, הנשיות והמשפחה. כך למשל הצהירו חברות "שוברות שוויון" כי "איננו חפצות להיות גברים, אנו שונות במהותנו ומברכות על שינוי זה".[דרוש מקור]

פמיניזם באורתודוקסיה החרדית

עריכה

חלוקה מקובלת בקרב יהדות ארצות הברית היא בין האורתודוקסיה המודרנית והאורתודוקסיה החרדית אשר צמחה מתוך הישיבות הליטאיות וחצרות החסידות מתוך חוויה הישרדותית ובמטרה להחיות מחדש את שהושמד בשואה, תוך ניתוק מהמגוון וההטרוגניות של מציאותם החדשה.[13]

על פי אחת הגישות בחברת הלומדים, האישה מתקיימת ביחס לגבר ולמענו - עזר כנגדו שנועד לתמוך בשליחותו הרוחנית בעוד היא דואגת לניהול הסביבה הגשמית.[14] מאז שנות התשעים חלו תמורות בחברה החרדית, אשר הובילו לשינויים בהגדרת תפקידי האישה ולהופעת אידאולוגיות פמיניסטיות המתכתבות עם האידיאלים החרדיים ועם מבנה החברה החרדית. גידול דמוגרפי הוביל להתפשטות ההתיישבות החרדית לאזורים בהם נוצר מגע קרוב יותר עם הסביבה החילונית. קרבה זו כללה מפגש עם עולם הערכים החילוני-מודרני, ובכללם פמיניזם. כמו כן, תמורות כלכליות יצרו צורך בהכנסה נוספת. במובן מסוים, התפקיד המסורתי של תמיכה בבעל ללימוד התורה הוא זה שהוביל לכניסתן של נשים למעגל העבודה, על מנת שיוכלו לדאוג לרווחה כלכלית שתאפשר לבעל ללמוד ולילדים להתקיים ברווחה.[14] היציאה למעגל העבודה יצרה צורך בהשכלה רחבה יותר בחלק מהמקרים, אתגר שיצר צורך בלמידת מקצועות שאינם בהכרח מזוהים עם תפקידים נשיים מסורתיים של טיפול בילדים והוראה. רכישת השכלה גבוהה ו/או מקצועית העמיקה את המפגש של נשים חרדיות עם העולם החיצוני. תמורות אלה יצרו חשיפה לערכים פמיניסטיים ומודעות לאפשרויות הפתוחות בפני נשים.

כיום יש זרמים פמיניסטיים חרדיים בעלי דגשים שונים שאין ביניהם הסכמה גורפת באשר לאופי וכיוון אחד.[15] הזרמים מתמקדים בהשוואת מעמד האישה בתחומי האוריינות, קידום מעמד האישה בזירה הפולחנית של קיום המצוות וקריאה בתורה, שותפות וייצוג במוקדי הכוח הציבוריים, והשוואת המעמד במשפט - כמו למשל במתן גט.[14] בתנועה הפמיניסטית יש המנסים להוביל לשינוי במבנה החברה הגברית החרדית ויש השואפים להקמת מערך חברתי אלטרנטיבי עבור נשים, בו יוכלו לפעול ולהגיע לעמדות כוח לצד המערך הגברי. בבחירות לכנסת העשרים בשנת 2015 התמודדה מפלגת 'ובזכותן', הראשונה המשלבת נשים וגברים חרדים ברשימתה לכנסת.[16]

פמיניזם בזרמים יהודיים לא אורתודוקסיים

עריכה

התפתחותן של תנועות פמיניסטיות ספציפיות באנגליה, בארצות הברית ובמידה מסוימת גם בגרמניה, האיצה את השינויים בתפקידיהן של נשים בתנועות דתיות ליברליות באותן מדינות, במיוחד למן הרבע האחרון של המאה ה-20. מרגע שנוסדה התנועה הרפורמית בגרמניה של המאה ה-19, מעמדן של נשים היה בעיני חבריה אחד האתגרים שהציבה המודרניות בפני היהדות המסורתית. בבתי הכנסת הרפורמיים בארצות הברית התקיימה ישיבה מעורבת בספסלים משפחתיים כבר בשנות החמישים של המאה ה-19, מתוך מענה לצרכים חברתיים ולאו דווקא כצעד אידאולוגי.[17]

ככל הנראה, הפמיניזם לא היה גורם מרכזי בהחלטות להסמיך את הרבות הראשונות בעולם. עד שלב מאוחר יחסית במאה העשרים נמנעו מוסדות רפורמיים ברחבי העולם מההחלטה להסמיך נשים לרבנות. בשנת 1972 הייתה סאלי פריסנד האישה הראשונה בארצות הברית שהוסמכה לרבה מטעם ההיברו יוניון קולג'. מכללת מכון ליאו בק בלונדון, המכשירה רבנים הן לתנועה הליברלית והן לתנועה הרפורמית, הסמיכה בשנת 1975 את ג'קלין טאביק לרבה הראשונה באירופה לאחר השואה. הנשים בתנועה הרפורמית, ששאבו את השראתן מרעיונות פמיניסטיים, הן שהובילו את המאבק להכרה רחבה יותר של נשים כמנהיגות לא מוסמכות. כפי שציינה קרלה גולדמן (Karla Goldman), נוכחותן הקבועה של הדמויות המרכזיות בפדרציה הלאומית של ארגוני נשים בבתי הכנסת בארצות הברית, וכן פעילויותיהן בשם קהילותיהן ובשם התנועה כולה, הקנו משנה תוקף לדרישתן לאפשר לנשים להשתתף בהנהגה הרוחנית.[17]

השפעת הפמיניזם על היהדות הרפורמית ניכרה בבירור רק משנתקבלה ההחלטה להסמיך אישה לרבנות. בשלהי שנות השישים ובשנות השבעים של המאה העשרים ניצבו בפני התנועה הרפורמית אתגרים חדשים. תנועות יהודיות ליברליות תמכו ברעיון של שוויון מגדרי, אך בפועל רק פעילות פמיניסטיות נאבקו, כאמור, ביעילות ובמרץ למען מינוי נשים לתפקידי רבות וחזניות ולעמדות מפתח בבתי הכנסת. המסר של הפמיניסטיות היהודיות - כלומר, הפמיניסטיות שבחרו לפנות אל הקהילה היהודית - התקבל באהדה בקרב החברים בבתי הכנסת הרפורמיים. אנשי התנועה הרפורמית התייחסו למסר זה כאל קריאה לצדק. בהתאם לכך, לטענת מובילות הזרם בתנועה הרפורמית, תובנות פמיניסטיות אינן מיטיבות עם נשים בלבד, אלא משרתות את הקהילה היהודית כולה.[17]

השאיפה להשגת גישה שווה לנשים למשרות במרחב הציבורי היהודי לא הוגשמה במלואה. עם זאת, נוכחותן של מאות רבות של נשים, שמרביתן הוסמכו על ידי מוסדות רפורמיים, ליברליים וקונסטרוקטיביים, וכן נוכחותן של חזניות למן שנת 1975, שינו את פני הזרמים הללו ביהדות ברחבי העולם, וערערו את בלעדיותם של גברים ברבנות, חזנות ובתפקיד שליח ציבור.[17]

כחלק מהפמיניזם הלא-אורתודוקסי התגבשה ליטורגיה המתחשבת במגדר, תוך פרשנות חדשה של טקסטים מסורתיים, יצירת מדרש נשים וטקסים חדשים לציון רגעים חשובים. הרבה הרפורמית אליז גולדשטיין (Elyse Goldstein) ערכה ופרסמה כתבים העוסקים בקריאה פמיניסטית של התורה ובפרשנות ההפטרות; בתפילה הרפורמית מוזכרות שמותיהן של גיבורות מקראיות כמו מרים, רות, דבורה, בנות צלפחד, ארבע האימהות, אביגיל ואסתר המלכה, וכך מתוקן חוסר האיזון המגדרי ביהדות המסורתית; כן חוברה כתובה שוויונית, בנוסף לטקס חתונה לא-אורתודוקסי (החסר תוקף משפטי בישראל).[17] הסידורים הקונסרבטיביים של מוריס סילברמן (Morris Silverman) והרב מיכאל גרץ שינו את המילים המסורתיות בברכות השחר מ'שלא עשני אישה', ל'איש/אשה, ישראל וחופשי'.[18][19] לטענת התומכות במשנה הפוסט־מגדרית, בראשן רחל אדלר, ג'ודית פלאסקו (Judith Plaskow) ומרתה אקלסברג (Martha Ackelsberg), עצם החינוך למוסד הנישואין המסורתי של איש ואישה הוא תופעה דכאנית־פטריארכלית שיש לחדול ממנה.[20]

השפעה ופעילות של הפמיניזם הדתי

עריכה

לימוד תורה

עריכה
  ערך מורחב – לימוד תורה לנשים

לימוד תורה נחשב כמצווה החשובה ביותר, שבמשך דורות הייתה מוגבלת, ולעיתים אף חסומה, בפני נשים. הכוונת נשים ללימוד תורה, שהיה באופן מסורתי נחלתם של גברים – ופתיחת מדרשות תורניות לנשים כדוגמת מדרשת הרובע, לינדנבאום, נשמת, מתן ומגדל עֹז, משנים את הנורמות המסורתיות. נשים לומדות ומלמדות תורה, באקדמיה ובמוסדות נוספים. בשנת 2020 נפתחה בגוש עציון ישיבה גבוהה לנשים - דרישה.

תפילה

עריכה
  ערך מורחב – תפילת נשים ביהדות

במגזר הדתי-ליברלי והקונסרבטיבי התפתחו עם השנים קבוצות תפילה נפרדות לנשים. בייחוד בולט הדבר בהתכנסות לצורך קריאת מגילת אסתר. ישנן קבוצות שבהן נשים קוראות בתורה מדי שבת. כמו כן, נפתחו "מניינים שיתופיים" ובהם נשים לוקחות חלק משמעותי בתפילה, כדוגמת קהילת שירה חדשה בירושלים.

תפקידים בציבור הדתי

עריכה

גם במעמדן של נשים בעולם המשפט חל שינוי. העיסוק של טוענות רבניות בבתי הדין הרבניים נפתח בפני נשים, לאחר מסלול לימודים במסגרת המכון להכשרת טוענות בית דין. נשים שהוכשרו לכך במדרשת נשמת משמשות יועצות הלכה בתחום טהרת המשפחה, ומהוות כתובת נשית לשאלות הלכתיות בנושאים הקשורים לנשים. באוגוסט 2018 מונתה לראשונה אישה לתפקיד עוזרת משפטית בבית הדין הרבני.

נשים השתלבו גם במועצות דתיות, לאחר המאבק הממושך שניהלה לאה שקדיאל באמצעות האגודה לזכויות האזרח. בסוף 2004 מונתה עורכת הדין סמדר גרוס לעמוד בראשות המועצה הדתית כפר סבא מטעם המפד"ל. המהלך נתקל בהתנגדות מצד אישי ציבור ורבנים, שחלקם הוציאו פסקי הלכה נגד מינויה. אחת ההתנגדויות הבולטות נבעה מכך שגברת גרוס אינה חובשת כיסוי ראש, דבר העומד בסתירה להלכה האורתודוקסית.

עגינות

עריכה
  ערך מורחב – עגינות

כיום, מועלות הצעות שונות לפתרון בעיית העגונות ומסורבות הגט. לעיתים בעלים מוכנים לתת גט רק בתנאי שיקבלו תשלום נכבד מצד האישה, ואילו הדיינים נמנעים מלחייב את הבעלים לגט מחשש לגט מעושה.[21] האורתודוקסיה המודרנית באמריקה שמה דגש מיוחד על עניין זה. ישנה קואליציה של 12 ארגונים שונים העוסקים בבעיית העגונות ומסורבות הגט[22] לעומת אפס ארגונים העוסקים בבעיית הגברים העגונים ומסורבי הגט.

נקודות ציון במאבקים משפטיים

עריכה

השיח המשפטי בנושא זה מרוכז במאבקו של הזרם הדתי-ליברלי בזרם השמרני-אורתודוקסי על שוויון ייצוגי ומעשי (בניגוד לשוויון מעמדי) של נשים בפרקטיקות הדתיות השונות. בעקבות עתירה לבג"ץ של ליאת בר ורבקה לוביץ', פסק בית המשפט העליון ב-2006 כי לחברה קדישא אסור לכפות הפרדה בין המינים בבתי עלמין, וחובתה לאפשר לנשים להספיד.[23] עם זאת, פסיקת בית המשפט לא נתמכה על ידי משרד הדתות עד לשנת 2012, כאשר מועצת הרבנים הראשית של ישראל קבעה כי נשים יכולות להספיד בלוויות, אך על רב הקהילה להחליט על כל מקרה לגופו.[24] בשנת 2013 הבטיחה הרבנות הראשית לישראל להסיר את המכשולים המונעים מנשים לעבוד כמפקחות במערכת הכשרות הממשלתית, וארגון "אמונה" הכריז על קורס הסמכה ראשון לפיקוח לנשים בישראל.[25] במאי 2013, בעקבות מאבק של קבוצת נשות הכותל, פסק שופט כי פסיקת בית המשפט העליון משנת 2003, האוסרת על נשים לקרוא בתורה או להתעטף בטליתות ברחבת הכותל המערבי, פורשה שלא כהלכה וכי אין איסור חוקי על תפילה שכזו.[26] ב-2016 בג"ץ פסל את הדרישה שמנהל בתי הדין הרבניים יהיה מוכשר לדיינות או לרבנות עיר, והעניק למשרד המשפטים 30 יום לגיבוש תקנות שיאפשרו לנשים להתחרות על התפקיד באופן שווה לגברים.[27] באוגוסט 2018 מונתה אישה ראשונה כיועצת משפטית לבית דין רבני.[28] פורום תקנה הוא פורום של אישי ציבור מהמגזר האורתודוקסי העוסק במתן עזרה, סיוע וליווי לנשים שהוטרדו מינית במוסדות חינוך ובמוסדות ציבור, גיבוש והחדרת קוד אתי למניעת הטרדות מיניות במוסדות דתיים, בעקבות תלונות על הטרדות מיניות בידי אישי ציבור ורבנים, ובהתאם לדרישת החוק למניעת הטרדה מינית במדינת ישראל. גם "אמונה" ו"קולך" הם ארגוני נשים דתיות העוסקים בכך.

יחס ההנהגה הדתית

עריכה

הפמיניזם הדתי נתקל בתחילתו בהתנגדות של חלק גדול מהרבנים בישראל. עם השנים, התפזר הפמיניזם הדתי לתת זרמים רבים, חלקם ליברלים וחלקם שמרניים. כך למשל טענה ד"ר תמר אלאור, כי "הרדיקלי הפך נורמלי",[29] ומעשים שנחשבו ל"פמיניזם קיצוני" נראים היום נורמטיביים בקרב חלק מן הציבור הדתי-ליברלי. מנגד בזרמים השמרניים, מתעקשים לעגן את ההלכה, ולמצוא מקום לפמיניזם בתוך גבולותיה, כפי שאומר הרב שלמה אבינר: "הכל תלוי בגישה. אם אשה מאמינה שמשה אמת ותורתו אמת, כל תורה שבכתב וכל תורה שבעל פה, עד הסעיף האחרון, מאמינה שד' פטר אותה ממצווה מסוימת בחכמתו, אך השאיר לה פתח לעשות אם רצונה בכך - הרי יש לה שכר. אבל אם היא חושבת שהזמנים השתנו, ויש לה תרעומת נגד התורה שכבר אינה מתאימה ולכן יש צורך לשדרג אותה – הרי זו כפירה". ולכן, "קדושה כן. נבואה – כן. שייכות לתורה ומצוות – כן. כבוד הדדי – כן. שינויים במנהגי ישראל הקדושים – לא".

רבנים בציונות הדתית יזמו את הקמתו של ארגון "בנין שלם", העוסק בין היתר בהעברת שיעורי תורה לנשים ותומך בשמירה על התפקודים המסורתיים של האישה, על ידי העצמתם וחיזוקם. יש רבנים שיזמו מהלכים נגד ארגון "קולך", כמו הרב מרדכי אליהו, שקרא לא להכניס לבתי הכנסת את דפי פרשת השבוע של הארגון, כיוון שלדעתו הם מביאים לזלזול בדברי חז"ל.[30]

מנגד יש המעודדים את השינויים בתפקיד המסורתי של האישה. אחד הבולטים שבהם הוא הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, שאף היה מעורב במסגרת מוסדות "אור תורה" בפיתוחה של מדרשת לינדנבאום, במערכת ההכשרה לטוענות רבניות ובעמותת "יד לאישה", המעניקה סיוע משפטי לעגונות ומסורבות גט. הרב ריסקין אישר הקמת מנייני תפילה לנשים ביישובו ושילב נשים במועצה הדתית ובהשגחת כשרות. הוא אינו רואה בעיה הלכתית בשילוב נשים בפסיקה, כולל כהונת נשים כדיינות.[31]

ארגונים

עריכה

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 פרזיגר, אדם, פמיניזם, מינות וגבולות האורתודוקסיה היהודית בארה"ב, רוח חדשה בארמון התורה, אוניברסיטת בר-אילן, 2018, עמ' 327–372
  2. ^ 1 2 3 4 שילה, מרגלית, פמיניזם ואורתודוקסיה: המועצה לשיפור המעמד המשפטי של האישה היהודייה, ציון, החברה ההיסטורית הישראלית, 2006, עמ' 203–224
  3. ^ ליבוביץ, ישעיהו, מעמדה של האישה ביהדות, אמונה, היסטוריה וערכים, אקדמון, 1982, עמ' 71
  4. ^ חיותה דויטש, נחמה - סיפור חייה של נחמה ליבוביץ, ידיעות ספרים, 2008.
  5. ^ 1 2 קהת, חנה, פורצות גדרות: חינוך ומגדר בשדות שיח מגוונים, תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת גמא, 2017
  6. ^ Adler, Rachel, Engendering Judaism: An Inclusive Theology and Ethics, Philadelphia: The Jewish Publication Society, 1998
  7. ^ קפלן, אלעד, "מגדר, יהדות, אינטרנט - סמכות ופמיניזם דתי בסביבות מקוונות", אוניברסיטת בר-אילן תשע"ו
  8. ^ Hunt, M.E. (2015). From Typewriters to Social Networking: A Feminist Organization's Techno History. Feminism and Religion in the 21st Century: Technology, Dialogue, and Expanding Borders, editor s Messina-Dysert, G and Radford-Ruether, R.. New York: Routledge. 69-76.
  9. ^ קבוצת הפדלחו"שיות באתר פייסבוק
  10. ^ מיה בודאי-פרידמן, ‏קונגרס הפמיניסטיות הדתיות: "אנחנו מגזר חדש", באתר כיפה, 6 בינואר 2014
  11. ^ הרב ברוך אפרתי, ‏הרב אפרתי: פדלחושיות לא, פמינסטיות הלכתיות כן, באתר "סרוגים", 16 בפברואר 2014
  12. ^ חגית ששר, ‏תורתן אמונתן: הנשים שהפכו לרבניות ומנהיגות קהילה בזכות עצמן, באתר ‏מאקו‏, 25 במאי 2017
  13. ^ Liebman, Charles, Orthodoxy in American Jewish Life, The American Jewish Year Book, 1965, עמ' 21–97
  14. ^ 1 2 3 צרפתי, אורלי ולירן-אלפר, דליה, ניצני שיח נשי-פמיניסטי בעיתונות החרדית המסחרית, קשר 40, אוניברסיטת תל-אביב, 2010, עמ' 126–138
  15. ^ צרפתי, אורלי, מנשים שקופות לנשים נוכחות: מאבקן של נשים חרדיות על ייצוגן בכנסת ה-20, מגדר 4, 2015, עמ' 1–29
  16. ^ לראשונה: מפלגה של נשים חרדיות תתמודד בבחירות, באתר הארץ, 20 בינואר 2015
  17. ^ 1 2 3 4 5 היימן, פאולה, אבינועם רוזנק (ע), פמיניזם ומעמדן של נשים בתנועה הרפורמית, תל-אביב: מכון ון ליר, 2014, עמ' 509–520
  18. ^ JTA, Debra Newman Kamin and Alisa Pomerantz-Boro,. "Conservative movement is closing its gender gap, but there is still work to be done". St. Louis Jewish Light (באנגלית). נבדק ב-2018-10-14.{{cite news}}: תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link)
  19. ^ דליה מרקס, "שפתיהם דובבות: תפילות מגניזת קהיר בסידורי ימינו", גנזי קדם יג (תשע"ז), עמ' 39–74.
  20. ^ רמון, עינת, מחיר החופש, אקדמות כ"ח, 2013, עמ' 43–62
  21. ^ אליאב שוחטמן, כפייה בגט, באתר "דעת"
  22. ^ ראו: "The International Coalition for Agunah Rights"
  23. ^ קובי נחשוני, בג"ץ: גם לנשים מותר להספיד, באתר ynet, 17 באפריל 2007
  24. ^ JTA (2012-06-12). "Israeli Chief Rabbinical Council OKs eulogies by women — Jewish Journal". Jewish Journal (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-10-14.
  25. ^ יאיר אטינגר, מאבק הנשים הדתיות הצליח: הרבנות בחנה נשים לתפקיד משגיחות כשרות, באתר הארץ, 7 במאי 2014
  26. ^ Rudoren, Jodi. "Israel to Review Curbs on Women's Prayer at Western Wall" (באנגלית). נבדק ב-2018-10-14.
  27. ^ יאיר אטינגר, בג"ץ הורה לנסח תקנות שיאפשרו לנשים להתמודד לתפקיד מנכ"ל בתי הדין הרבניים, באתר הארץ, 7 בינואר 2016
  28. ^ "לראשונה: אישה תכהן בתפקיד משפטי בבית הדין הרבני | כיפה". נבדק ב-2018-10-14.
  29. ^ תמר אלאור, 1998, "בפסח הבא - נשים ואוריינות בציונות הדתית" הוצאת עם עובד
  30. ^ בראיון שהתפרסם בראש השנה תשס"ה בכמה עיתונים דתיים
  31. ^ שלמה ריסקין, ‏הרב ריסקין על הסמכת הרבניות: התהליך ההלכתי במלוא תפארתו והדרו /תגובה, באתר "סרוגים", 9 בינואר 2017
  32. ^ ראו עוד כאן:   חן ארצי סרור, ברוכות השוות, באתר "ידיעות אחרונות", 23 באוגוסט 2018
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פמיניזם_דתי_(יהדות)&oldid=39140553"