פנחס ולרשטיין

פנחס ולרשטיין
לידה	1949 (בן 74 בערך); כפר אתא
מדינה	ישראל
השכלה	אגרונומיה
	1979–2008; (כ־29 שנים)
	→ ראשון בתפקידו אבי רואה ←
	2008–2009; (כשנה)
	2008–2009; (כשנה)

פנחס ולרשטיין (נולד ב-1949) הוא פעיל פוליטי וחברתי ביהודה ושומרון, מראשי גוש אמונים ומועצת יש"ע לשעבר. שימש במשך 29 שנה כראש מועצת מטה בנימין, שהיה ממקימיה. בין 2008 ל-2009 שימש כמנכ"ל מועצת יש"ע.

ביוגרפיהעריכה

ולרשטיין נולד וגדל בכפר אתא. הוא למד בישיבת הדרום ברחובות, שירת בנח"ל ונפצע קשה במלחמת ששת הימים. לאחר תהליך שיקום ארוך, הצטרף לקיבוץ מעלה גלבוע בניסיון להיות קיבוצניק. הניסיון לא צלח, והוא החל ללמוד לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות.

ולרשטיין שימש מחנך כיתה במשך שש שנים בבית הספר האזורי של מועצה אזורית שפיר. בראשית שנות ה-70 נטל חלק בפעילות תנועת גוש אמונים וב-1975 היה בין מייסדי ההתנחלות עפרה, ומונה למזכירה, וב-1979 מונה למזכיר מטה בנימין ושימש כראש המועצה עד נובמבר 2008, אז הודיע כי לא יתמודד בבחירות ובמקומו נבחר סגנו אבי רואה כראש המועצה. ב-2008 נבחר למנכ"ל מועצת יש"ע.

במשך קרוב ל-30 שנה שכיהן כראש המועצה האזורית מטה בנימין היה שותף בהקמתם של עשרות יישובי בנימין שחלקם הפכו אחר כך למועצות מקומיות.

בתאריך 11 בינואר 1988 נתקל ולרשטיין בעשרות נערים שהציתו צמיגים וידו אבנים לעבר רכבו. הוא ירה צרור אוטומטי לעבר הקרקע ומהנתזים נהרג הנער הפלסטיני רבאח ר'אנם אחמד. מפקד פיקוד מרכז דאז האלוף עמרם מצנע גיבה את פעולתו של ולרשטיין.^[1] למרות זאת, הואשם ולרשטיין תחילה בהריגה, ובעקבות הסדר טיעון הורשע בגרימת מוות ברשלנות ונידון ל-4 חודשי מאסר אותם ריצה בעבודות שירות ול-12 חודשי מאסר על תנאי^[2]. בגזר הדין, סיכם השופט עזרה הדיה את המקרה:

”המקרה שלפנינו הוא ללא ספק מצער ביותר, מה גם שקופחו בו חיי אדם. אולם, יחד עם זאת, אין לשכוח שהמנוח וחברו זיאד, שכפי הנראה היו פעילים ב"אינתיפאדה", היו "התוקפים", שבמעשיהם האלימים ובהתנהגותם הבוטה והתוקפנית איימו על שלומו, גופו ואף על חייו של הנאשם, הנתקף. כתוצאה מכך, הנאשם חש עצמו מאוים ובסכנה ונאלץ, בתנאי לחץ ומצוקה, להשתמש בנשקו, להגנתו, תחילה ביריות אזהרה, ולאחר מכן, משתוקפיו לא נרתעו ולא הרפו ממנו, ביריות לעבר הקרקע, שקליעים מהם נתזו ופגעו במנוח ובחברו. הוא הועמד לדין, בכתב האישום המתוקן (מסמך ב') משום שבנקטו באמצעי הגנה נוכח האיום והסכנה וכדי להרחיק מעליו את תוקפיו ולהרתיעם, הוא נהג בחוסר זהירות בכך שלא רק שירה לעבר הקרקע אלא גם בצרורות.”

בשנת 2004 החל לקדם בניית מתקן טיהור שפכים עבור ההתנחלות עפרה על אדמה פרטית פלסטינית, שלא כדין. ב-2016 הגיעה הפרקליטות להסדר מותנה עימו ועם מחליפו בתפקיד, אבי רואה. השניים הודו בעבירה של מתן היתר שלא כדין, לא נשפטו, ונקנסו ב-2,500 ש"ח כל אחד^[3].

בשנת 2005, ביחד עם בנצי ליברמן, היה מראשי המחאה נגד תוכנית ההתנתקות ועמד מאחורי העצרות וההפגנות בכפר מימון, בנתיבות, ובאופקים, והסתננויות ליישובי גוש קטיף וצפון השומרון, כשהם הוכרזו שטח צבאי סגור. ולרשטיין הוביל קו פייסני יחסית, בקרב מתנגדי ההתנתקות, והדבר עורר עליו תרעומת של פעילים רבים. כתוצאה מכך מועצת יש"ע שינתה את פניה בשנה הבאה והוא נאלץ לפרוש מתפקידו ב-2008.

בינואר 2010 הודיע על פרישה מתפקידו במועצת יש"ע, בעקבות מחלוקת עם ראש המועצה דני דיין לגבי אופי המאבק בהקפאת הבנייה בהתנחלויות, ולאחר שגינה הנפת שלטי מחאה בטקסים צבאיים ואת מדיניות תג מחיר^[4]. לאחר פרישתו בירך עליה חבר הכנסת יעקב כץ מהאיחוד הלאומי, ואמר: "ולרשטיין הזדהה יותר עם העוקרים מאשר עם העקורים מתוך הממלכתיות. הוא מייצג קו פחדני עלוב ומתרפס שהשתמשו בו הרבה בגוש קטיף. המהלך שלו להתפטר הוא מהלך נכון. הוא נשבר והרגיש שהוא לא יכול לייצג יותר את הציבור הזה. טוב שהוא הלך, טוב שהוא היה ואנחנו מאחלים לו הצלחה בהמשך דרכו".

בשנת 2010 מונה ולרשטיין לאחראי על ההתיישבות בנגב ובגליל של תנועת אמנה.^[5]

בשנת 2014 לאחר מבצע צוק איתן נענה לבקשת השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום ונרתם לסייע לקיבוצים צמודי הגדר להשתקם דמוגרפית לאחר גל משמעותי של עזיבות. בתפקידו זה סייע בין היתר ברתימת משרדי הממשלה השונים ובגיבוש תוכניות, וכן הביא ליישובים צמודי הגדר את מודל 'בתי האגודה' במסגרתו הקיבוץ עצמו בונה בתים ומוכר אותם למתיישבים חדשים - מודל שיושם בעבר ביישובים הקהילתיים ביהודה ושומרון.^[6]

הקטע מכביש 463 המחבר בין גוש טלמונים לבין בית אל, ועוקף את רמאללה מצפון-מערב, מכונה "ציר ולרשטיין" מאחר שוולרשטיין היה זה שלחץ והביא לסלילתו. קטע כביש זה סגור לתנועת ישראלים מאז שנת 2000.^[7]

ולרשטיין ידוע כבעל גישה ממלכתית למוסדות השלטון. הוא מתנגד לסירוב פקודה ומגנה פעילות קיצונית של ארגונים ביש"ע כדוגמת פעולות תג מחיר.