קוקה

קוקה (שם מדעי: Erythroxylum coca) הוא מין שיח הנפוץ בדרום אמריקה. זהו שיח מבוית, שלו מגוון שימושים, הידוע מביניהם הוא הפקת החומר קוקאין המהווה סם.

קוקה
מיון מדעי
ממלכה:	צמחים
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	מלפיגאים
משפחה:	Erythroxylaceae
סוג:	Erythroxylum
מין:	קוקה
שם מדעי
Erythroxylum coca ‏לאמארק

בוטניקה

הקוקה הוא שיח ירוק עד, המגיע לגובה של 2-3 מטר. ענפיו ישרים, לעליו ברק ירוק כהה והם דקים, אטומים, צורתם עגלגלה והם מחודדים בקצותיהם. לאורך העלה נמתחים שני פסים כהים.

פרחיו של צמח הקוקה קטנים, ומסודרים בקבוצות קטנות על גבעולים קטנים. הכותרת מורכבת מחמישה עלים צהבהבים, ולאבקנים צורת לב. בבגרותם הופכים הפרחים לפירות אדומים הדומים לאוכמניות. עלי הצמח מכילים כאחוז אחד של האלקלואיד קוקאין (סם ממכר האסור בשימוש, מסחר והחזקה לפי החוק במרבית מדינות העולם).

הזן המקורי של הקוקה, ממנו טופחו שאר הזנים, הוא הזן הבוליביאני הואנוקו (E. coca var. Coca). זן זה גדל ביערות טרופיים לחים במורדות האנדים המזרחיים בפרו ובבוליביה. זהו אחד מארבעת הזנים שנמצאים בטבע, והמקור העיקרי לעלי קוקה ולקוקאין. הזן האמזוני (E. coca var. ipuda) נפוץ בשפלת האמזונאס. הזן קוקה טרוחיליו (E. novogranatense var. truxillense, Trujillo coca) מותאם לתנאי בצורת וגדל בחופי פרו. בקולומביה גדל תת-המין E. novogranatense var. novogranatense.

היסטוריה

טרום אינקה ואינקה

לשיח הקוקה ולעליו הייתה משמעות דתית חשובה בתקופת הטרום-אינקה. לפי עדויות ארכאולוגיות שנמצאו בחצי האי סנטה אלנה שבאקוודור ובאתרי קבורה בפרו, צמח הקוקה בוית כבר בשנת 1500 לפנה"ס. נראה שביות הצמח החל במורדות המערביים של צפון הרי האנדים, אך עקב חשיבותו הרפואית והדתית התפשט עד מהרה דרומה ומזרחה. חשיבות זו הביאה גם לדרישה גוברת לקוקה באזורים בהם לא ניתן לגדלו, ולכן תרמה לעידוד המסחר וליצירת קשרים בין תרבויות.

בתקופת האינקה, השימוש בקוקה הוגבל לאצולה, והיא הוצעה כמנחה לשמש וכדי להפיק עשן בעת קורבנות גדולים. חוקרים סבורים שכהני האינקה האמינו שהם חייבים ללעוס קוקה בעת ביצוע הטקסים הדתיים כדי שתפילותיהם יענו.

שליטי האינקה שמרו על מונופול בתחום גידול הקוקה והפצתה, כאמצעי לשמור על כוחם. השליט הואינה קאפאק (Huayana Capac, 1493-1527) חיזק את כוחו, שנפגע בעת מלחמת אזרחים, כשנתן לאצילים רבים אישור לגדל קוקה, ובכך סיים את המונופול. בזמן הכיבוש הספרדי, גידול קוקה חדל להיות סימן לכוח פוליטי או חברתי.

לקוקה היסטוריה ארוכה של יצוא מדרום אמריקה לכל רחבי העולם. בעבר התפרסמו טענות לפיהן נמצאו עקבות קוקאין במומיות מצריות, ממצאים שלכאורה משמשים כעדויות למסחר טרנס אטלנטי קדום. טענות אלו לא מקובלות עוד על הממסד המדעי.

הכיבוש הספרדי

לאחר הכיבוש הספרדי, יצאה הכנסייה הקתולית, ובפרט הישועים, כנגד צמח הקוקה, ובמיוחד כנגד השימושים הפגאניים שלו. בשנת 1551 כינה הבישוף של קוסקו את הצמח "סוכן מרושע של השטן" וקבע שכל המשתמש או מחזיק בו יועלה על המוקד. גידולי קוקה ומחסני קוקה נשרפו, וגידול הקוקה הפך להיות לא חוקי. ככזה, הפך הגידול המחתרתי לסמל של התנגדות לשלטון הזר.

הספרדים נפגעו מהאיסור על הקוקה, בעיקר משום שלעיסת הצמח הקלה על האינדיאנים שהועבדו במכרות והעלתה את תפוקתם. בשנת 1569 הכריז פיליפ השני מלך ספרד כי הצמח אינו שטני והתיר את גידולו. כדי לספק את הצריכה הגדלה על ידי האינדיאנים שהועבדו בפרך במכרות, ייסדו הספרדים מטעי קוקה והעבידו בהם בפרך עבדים מקומיים.

הקוקאין כובש את אירופה

במהלך המאה ה-16 נעשה ניסיון ראשון בעת המודרנית, על ידי ניקולאס מונארדס, לייבא עלי קוקה לאירופה, אך העלים נרקבו במהלך המסע. ניסיון כושל נוסף נעשה בשנת 1814.

בשנת 1860 זיקק לראשונה פאולו מנטגזה (Paolo Mantegazza) את הקוקאין מעלי הקוקה. באותה שנה עשה זאת גם הכימאי אנג'לו מריאני (Angelo Mariani), שהכניס את התוצר החדש לתוך סירופ לשיעול ויין ומכר אותו כיין מריאני. יין זה הפך במהרה ללהיט ברחבי אירופה, ונכנס אף לספרות - בין הגיבורים הספרותיים שהשתמשו בקוקאין ניתן למנות את שרלוק הולמס ואת ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

בשנת 1886 המציא ג'ון פמברטון את הקוקה-קולה שהכיל, בין השאר, תמצית עלי קוקה. מאז שנת 1903 הקוקאין מופרד מעלי הקוקה ואינו מוסף למשקה, אך חברת קוקה-קולה קונה בכל שנה 115 טון של עלי קוקה לצורך ייצור המשקה.^{[דרושה הבהרה]}

הכנסת עלי הקוקה למשקה הופסקה בסוף שנת 2007, לאחר שהוכח כי עלי הקוקה מזיקים למערכת העיכול.

המלחמה בקוקאין ובקוקה

בשנת 1914 נחקק בארצות הברית חוק הריסון, שאסר את השימוש ב"סמים נרקוטיים", בעיקר אופיאטים וקוקאין. ברוב אירופה נאסר השימוש בקוקאין במהלך סוף המאה ה-19 או ראשית המאה ה-20, ועד 1920 הוא נפסק כמעט לחלוטין.

בשנות ה-70 החל הקוקאין לחדור בחזרה לרחובות ארצות הברית, ובשנות השמונים היה נפוץ מאוד. בשנת 1995 המליצה המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית לעבור ממדיניות של מניעת סחר בסמים למדיניות של השמדת יבולים. ארצות הברית התחילה להפנות משאבים להשמדת יבולי קוקה בקולומביה ובבוליביה. בשנת 1999 הקצה הקונגרס של ארצות הברית 247 מיליון דולר אמריקאי להשמדת יבולי קוקה בקולומביה, בוליביה, פרו ומקסיקו, והציב יעד של הפחתת הסחר בסמים אסורים ב-80% עד 2001 (מטרה שלא הושגה). באוגוסט 2000 הקציב הקונגרס 1.3 מיליארד דולר ל'תוכנית קולומביה' - תוכנית המשתמשת בצבא ובמשטרה הקולומביאניים לצורך השמדת יבולי הקוקה.

גידולי הקוקה מושמדים באמצעות עקירה, שרפה וריסוס אווירי של קוטלי עשבים (ובמיוחד גלייפוסט). קיימות גם שיטות הדברה ביולוגיות, המשתמשות בפטרייה Fusarium oxysporum, אך הן אינן בשימוש מחשש שיוגדרו כלוחמה ביולוגית. בבוליביה ובפרו, שבהן מוגדר גידול מוגבל של קוקה כלגיטימי "מסיבות תרבותיות", אין שימוש גם בריסוס של יבולים.

מידת ההצלחה של מדיניות השמדת היבולים היא נמוכה, ממספר סיבות. הדברת יבולים באזור אחד מביאה, עקב עלייה בביקושים, להגברת הגידול באזורים אחרים, ולהעברת הגידולים לאזורים פחות נגישים. תוכניות השמדת יבולים בפרו ובבוליביה הביאו לעלייה מטאורית בהיקפי הגידול בקולומביה, לדוגמה. בסך הכול, ניתן להגדיר את מדיניות הדברת היבולים ככישלון. בשנת 2000 רוססו מעל חצי מיליון דונם של גידולי קוקה, ובכל זאת סך השטחים ששימשו למטעי קוקה גדלו בשנה זו.

מאידך, מדיניות השמדת היבולים מעוררת התנגדות עזה. המתנגדים מצביעים על מספר בעיות שיוצרת מדיניות זו:

פגיעה בדמוקרטיה

פעילי ארגוני זכויות אדם חוששים כי הסיוע האמריקאי לכוחות הביטחון של פרו, בוליביה וקולומביה מחזק משטרים דיקטטוריים ומושחתים. המלחמה בקוקה הביאה את ארצות הברית לתמוך בנשיא פרו אלברטו פוג'ימורי ובראש המודיעין ולדימירו מונטדינוס, למרות ידיעות על הפרות זכויות אדם חמורות וקשריו המוכחים של האחרון לסחר בסמים. בבוליביה תמכה ארצות הברית ברודן שהושב לכיסאו, הוגו בנצר, למרות שהיה חשוד בסחר בסמים בעברו. בקולומביה תמכה ארצות הברית בכוחות המשטרה והצבא, למרות ידיעות על קשריהם עם חוליות מוות ולמרות הפרות גסות של זכויות אדם.

החלשת המשטרים

פגיעה ביבולי הקוקה מביאה לשיתוף פעולה בין איכרים, שמקור פרנסתם נשלל, לבין קבוצות גרילה המתנגדות לשלטון, ובכך מחזקות את האחרונות ועשויות להביא להפיכות. לאחר מתקפה אמריקאית כנגד גידולי הקוקה בבוליביה בשנות ה-90, השטחים הנתונים למרותן של קבוצות גרילה גדלו מאוד.

פגיעה באיכות הסביבה

ריסוס היבולים בחומרי הדברה גורם נזקים אדירים הן לסביבה הטבעית בה גדלים יבולי הקוקה והן לתושבי האזור. על אף שהריסוסים נעשים באופן מבוקר, כדי למנוע פגיעה באזורים שאינם מטעי קוקה, תנאי רוח עלולים לקחת את חומר הריסוס למרחק של עד 600 מטר מאתר הריסוס. כתוצאה מכך, מתקבלות אלפי תלונות מדי שנה על ריסוס בתים, גופי מים ומטעים שאינם מטעי קוקה. מוסדות מחקר אמריקאיים מעורבים כיום בבחינת השפעתו של הריסוס על הסביבה בקולומביה. בנוסף, הרדיפה אחר מגדלי הקוקה מביאה אותם לחפש שדות חדשים באזורים נידחים יותר ויותר, על מנת להתרחק ממשמידי היבולים. בכך הם מבראים שטחי יערות שנותרו שלמים עד עתה, ושותלים מטעים על צלעות גבעות - ובכך גורמים לסחף.

פגיעה בתושבים

פרנסתם היחידה של איכרים רבים היא גידול הקוקה. גידולים חליפיים אינם רווחיים דיים כדי לאפשר קיום, ולכן מבצעי ההשמדה מותירים אותם ללא פרנסה. פרט לאלה, אלפי איכרים נאלצים לברוח ממקום מגוריהם עקב הריסוסים, ואלפי אחרים מאבדים את יבוליהם הלגיטימיים בריסוסים שלא כוונו היטב.

ארצות הברית מפעילה תוכניות סיוע לאלו שנפגעו מהסיבות שלעיל, אך יש הטוענים שהיקפן המצומצם של התוכניות והקריטריונים הנוקשים לזכאות גורמים לכך שרק מיעוט מהנפגעים אכן מפוצה על הנזקים שנגרמו לו.

גורמים אלו הביאו להתנגדות עממית למדיניות האמריקאית. בעקבות התנגדות זו, נבחר בשנת 2005 אבו מוראלס, המייצג את האיכרים מגדלי הקוקה, לנשיאות בוליביה, תוך שהוא מבטיח במסע הבחירות להפסיק את שיתוף הפעולה עם ארצות הברית בתחום השמדת הקוקה.

טיפוח ושימושים

את זרעי הקוקה זורעים בדצמבר ובינואר במקום מוגן מהשמש, וכאשר הם מגיעים לגובה של 40-60 סנטימטרים מעבירים אותם לשדה הפתוח. הצמח משגשג בתנאי חום ולחות, כמו אלו הנמצאים ביער גשם טרופי, אך העלים הטובים ביותר נקטפים מצמחים שגודלו במקומות יבשים יותר. ניתן לקטוף את העלים מצמחים החל מגיל חצי שנה. העלים מוכנים לאיסוף כאשר הם נשברים בעת כיפוף. הקטיף הראשון והפורה ביותר מתבצע במרץ, השני ביוני והשלישי באוקטובר. לאחר הקטיף מפוזרים העלים על בד צמר ומיובשים בשמש.

היבטים פרמקולוגיים

הרכיב הפעיל בעלי הקוקה הוא האלקלואיד קוקאין הנמצא במינון של כ- 0.2% בעלים טריים. בנוסף, העלה מכיל את האלקלואידים מתילאקגונין צינמט, בנזואילאקגונין, טרוקסילין, הידרוקסיטרופאקוקאין, טרופאקוקאין, אקגונין, קוזקוהיגרין, דיהידרוקוזקוהיגרין, ניקוטין והיגרין.

שימוש וצריכת עלי קוקה

העלים נשמרו באופן מסורתי בשקיקי בד הנקראים צ'וספה (chuspa) או הואלקי (huallqui) ביחד עם כמות קטנה של אילוקטה (ilucta) חומר העשוי מסיד חי מפורר או מאפר צמח הקינואה. לעיסת כמות קטנה של אילוקטה עם עלי הקוקה ממתנת את טעמם החזק ומפעילה את האלקלואידים. למעשה אין מדובר בלעיסה - עלי הקוקה מגובבים לכדור גדול, אבקת האילוקטה נבזקת עליהם והכדור ממוקם בתוך הלחי. זרימת הרוק על הכדור משחררת קוקאין, המטפטף אל תוך הגרון.

ללעיסת עלי הקוקה, פרט להשפעות הפסיכואקטיביות, ערך תזונתי רב, במיוחד באזורים הדלים במקורות מזון בהם הוא גדל - הוא עשיר בחלבונים ובוויטמינים. תוספת האנרגיה המורגשת בעת לעיסת העלה חשובה גם היא באזורים בהם החמצן מועט ויש צורך בהליכות ארוכות. למעשה, לעיסת העלים כה מקובלת בקרב שבטי היונגה והאסימרה עד שהם משתמשים ביחידת מרחק בשם 'קוקדה', שהיא המרחק שאדם הולך עד שהוא מסיים ללעוס מלוא הפה עלי קוקה.

לעיסת הקוקה נקראת צ'אקצ'אר (chacchar) או אקוליקאר (acullicar), שמות שמקורם בשפת הקצ'ואה, או פיקצ'אר (picchar) (מאיימרה). הלעיסה גורמת תחושת דגדוג ו'נמנום' בפה. הלעיסה מקובלת מאוד גם בימינו, במיוחד באזורים ההרריים של בוליביה, ורבים רואים בלעיסת הקוקה חלק בלתי נפרד מהתרבות הלאומית. באזור הצפון מזרחי של אגן האמזונאס, נהוג להפיק מעלי קוקה קלויים וצמחים נוספים אבקה הנקראת ׳ממבה, בעלת אפקט ממריץ ופסיכואקטיבי. הממבה מיוצרת ונצרכת בעיקר על ידי שבטים ילידים מאותו האזור וקשורה לפולחן, לתרבות ולהיסטוריה שלהם.

בסופרמרקטים בפרו ובוליביה ניתן למצוא מוצרי קוקה מעובדים, כגון סוכריות קוקה וחליטת קוקה.

שימושים למזון ומשקאות

עלי הקוקה שימשו בעבר כחומרי טעם בקוקה-קולה(כשהם סחוטים מקוקאין), ובמשקה 'קוקה סֶק' הנמכר בקולומביה. כמו כן מכינים בבוליביה ובפרו משקה דמוי-תה בשם 'מאטה דה קוקה' העשוי מעלי הקוקה הנתונים במים רותחים. השפעתם המשכרת של 'קוקה סק' ו'מאטה דה קוקה' זניחה בהשוואה להשפעות של לעיסת עלי קוקה או שימוש בקוקאין מזוקק.

שימושים רפואיים

ברפואה המסורתית משמש שיח הקוקה להקלה על מחלת גבהים, הפרעות עיכול, ולהקלה כללית, בין השאר.

בתעשיית התרופות, משמשים עלי הקוקה לייצור תרופות לטיפול באקזמה, בשלבקת חוגרת, ידועים כקוטלי חיידקים גרם שליליים וכחומר מרדים (אם כי כיום משתמשים לצורך זה בתחליף סינתטי הקרוי פרוקאין).

חוקיות

סעיף 26 של האמנה היחידה בדבר סמים נרקוטיים דורשת מהחברות החתומות על האמנה, במידה והן מתירות גידול קוקה, לפקח על הגידול, להשגיח על התוצרת החל מסיום הקציר ולהשמיד כל שיח קוקה הגדל פרא או המגודל באופן בלתי חוקי. השימוש בעלי הקוקה אסור במדינות רבות, ביניהן ארצות הברית, אך מותר בפרו ובבוליביה, שם נמכרים עלי קוקה ללעיסה בחנויות ובסופרמרקטים, וכן שקיקי "תה" מעלי קוקה. עם זאת, חל איסור חמור להעביר עלי קוקה גולמיים ממדינה למדינה.

סעיף 27 לאותה אמנה מתיר שימוש בעלי קוקה כחומרי טעם, בכפוף לכך שלא יכילו אלקלואידים.

קישורים חיצוניים

• קוקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• קוקה, באתר ITIS (באנגלית)
• קוקה, באתר NCBI (באנגלית)
• קוקה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• קוקה, באתר Tropicos (באנגלית)
• קוקה, באתר GBIF (באנגלית)
• קוקה, באתר The Plant List (באנגלית)
• קוקה, באתר IPNI (באנגלית)
• מידע על צמח הקוקה - באתר LEDA (באנגלית)
• הסם הקסום של פרויד - היסטוריה של גידול הקוקה (באנגלית)
• סקירה על השמדת הקוקה.
• סמים אמריקאים במומיות מצריות - סקירת הממצאים. (באנגלית)
• Coca leaf: Myths and Reality - באתר TNI (באנגלית)