פתיחת התפריט הראשי

רבן גמליאל דיבנה

מנהיג רוחני ונשיא ישראל אחרי המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני

רַבַּן גַּמְלִיאֵל דְּיַבְנֶה (או: רבן גמליאל השני) חי בשלהי המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה. היה מנהיג רוחני ונשיא ישראל אחרי המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני. בן למשפחת הלל הזקן. סבו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.

רבן גמליאל דיבנה
לידה המאה ה־1
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 114?
לוד, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
דור דור שני לתנאים
בית מדרש בית הלל
רבותיו רבן יוחנן בן זכאי
חבריו רבי יהושע בן חנניה, רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי אלעזר בן עזריה
תלמידיו רבי עקיבא, רבי ישמעאל.
צאצאים רבן שמעון בן גמליאל, רבי חנינא בן גמליאל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דמותועריכה

 
הקבר המיוחס לרבן גמליאל ביבנה
 
פנים הקבר
 
כיפת הקבר מבפנים

רבן גמליאל הלך בדרכו של אביו, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, שהיה נשיא הסנהדרין, ונמנה עם מחנה המתונים בפרוץ המרד הגדול נגד הרומאים. למרות היותו מתון, הוא נרדף על ידי הרומאים, שהעדיפו על פניו את רבן יוחנן בן זכאי כנשיא הסנהדרין. הרומאים ידעו שרבן גמליאל הוא צאצא של דוד המלך, וחששו שהיהודים יראו בו משיח. לכן הוא נאלץ לעבור לעכו לפרק זמן מסוים, ואף העביר אליה את הסנהדרין. במשנה מופיע דיאלוג דתי שהתפתח בינו לבין חכם הלני בעת ששהו יחד בבית מרחץ שהיו בו פסלי אפרודיטה:

"שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, אמר לו, כתוב בתורתכם, ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי... אמר לו, אני לא באתי בגבולה, היא באת בגבולי. אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי, אלא אומרים, נעשה אפרודיטי נוי למרחץ".[1]

רבן גמליאל אמר על עצמו שהוא איסטניס (עדין נפש), ועל פי הגדרה הלכתית זו, מותר היה לו, לצד נימוקים אחרים, לחרוג בכמה עניינים מההלכה המקובלת בזמנו, כגון:

  • להתרחץ כשאשתו נפטרה בתוך ימי ה"שבעה".
  • לשבת על ספסל של גויים בשבת.
  • לשתות יין ישראלי מתוך כלי של גוי.

כמו כן קיבל תנחומים על טבי עבדו, אף שפסק שאין לקבל תנחומים על עבד נוכרי שמת, מאחר ש"טבי עבד כשר היה".

עלייתו לנשיאותעריכה

המרד הגדול של היהודים ברומאים פרץ בשנת 66 לספירה. הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל הראשון, השתתף במרד, והוצא להורג יחד עם רבי ישמעאל כהן גדול, בין עשרת הרוגי מלכות. הרומאים שללו את הנשיאות ממשפחת הלל הזקן ולא אפשרו לבנו, רבן גמליאל, להמשיך את שושלת הנשיאות, ולכן הנשיאות עברה לידי רבן יוחנן בן זכאי לתקופה מסוימת.
רבן יוחנן בן זכאי פעל להעמיד חזרה את שושלת הלל בנשיאות, וכאשר התְנאים אפשרו זאת הוא פרש והעביר את הנשיאות לרבן גמליאל השני, בנו של רבן שמעון בן גמליאל.

לפי השערת החוקרים, רבן גמליאל הסתתר באותה תקופה, עד שנת 96 בה נרצח אחרון השושלת הקיסרית הפלאביתדומיטיאנוס (אחיו של טיטוס שהחריב את המקדש), וזאת משום שדעת השלטון הרומי עד אז על הנשיא ומשפחתו הייתה שלילית. בשנת 96 עלה לכס הקיסרות הרומאית נֶרְוָה, ויחסו ליהודים היה רך יותר מזה של קודמיו, כיוון שלא היה ממשפחת הפלאוויים. לאחר שקיבל את הנשיאות, הלך רבן גמליאל לנציב הסורי כדי לקבל ממנו אישור רשמי.

מעמדועריכה

במקורות מסופר שרבן גמליאל עסק בתורה ובהלכה יחד עם חכמי דורו - רבי יהושע, רבי אליעזר ורבי עקיבא. עם זאת, מעמדו כנשיא הסנהדרין היה מתוקף המינוי שקיבל.

רבן גמליאל היה נשיא תקיף ביותר, שהטיל את מרותו אף על תנאים חשובים כרבי יהושע. ואף על רבי אליעזר בן הורקנוס במחלוקת הידועה של תנורו של עכנאי, שבה פסקו כנגד רבי אליעזר למרות שהוא הסתייע באותות ובמופתים.

בפולמוס שהתעורר בשל קידוש החודש שנראה כלפי חוץ מוטעה, לאחר שקיבל רבן גמליאל עדים, רבי דוסא בן הרכינס מבקרו באופן חריף: "עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן! הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ?!", ורבי יהושע מצטרף לדבריו. גם לאחר מכן מנסים החכמים למצוא דרך ולהצדיק את הקביעה של קידוש החודש, ורבי עקיבא דורש: "אשר תקראו אותם", בין בזמנן בין שלא בזמנן, ואילו רבי דוסא בן הרכינס קובע שכל שלשה שיעמדו כבית דין - הרי הם כבית דינו של משה. רבן גמליאל הכיר בגדלותו של רבי יהושע, שכן מסופר שלאחר שרבי יהושע בא לפניו במקלו ומעותיו ליבנה, וקיבל את קביעת התאריך של ראש השנה שהוא קבע, "עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי! רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי" (משנה, מסכת ראש השנה, פרק ב', משנה ט').

פעולותיו בארץ ובחוץ לארץעריכה

הנסיעה של רבן גמליאל לאנטיוכיה הביאה לתמיכה של יהודים מהארץ ומהתפוצות בנשיאות וברבן גמליאל. הוא קיים בהמשך קשרים טובים עם הנציב הסורי ודבר זה עזר לו לבטל גזירות שהרומיים הטילו על היהודים.

רבן גמליאל היה מקובל ואהוד מאוד על כל שכבות העם, משום שהוא השתייך לשושלת הנשיאותית של בית הלל (בניגוד לרבן יוחנן בן זכאי) ומשום שמשפחתו התנגדה לכיבוש הרומי - אביו השתתף במרד. רבן יוחנן בן זכאי כמעט שלא נסע בארץ, ואילו רבן גמליאל קיים קשר מתמיד עם יהודי הארץ מכל השכבות. הוא ערך עם הסנהדרין מסעות ברחבי הארץ ומינה בעצמו אנשים לתפקידי מינהלה.

מטרתו העיקרית של רבן גמליאל הייתה איחוד עם ישראל תחת הנהגה אחת. מפני שהוא חשש ש"התורה האחת תיעשה לתורות הרבה"[2], לשם כך כינס רבן גמליאל את כל חכמי הדור ליבנה. הוא נסע ברחבי הארץ, והדריך את הרבים בהלכות החדשות שנכנסו לתוקף, ענה לשאלות של העם בארץ וגם בתפוצות, ובדק את ההנהגה של הציבור. רבן גמליאל גם יצר קשר מתמיד עם תפוצות ישראל בגולה. הוא שלח תלמידי חכמים רבים לשליחויות מחוץ לישראל, ופעולות אלו הביאו אתם הכנסות רבות מתרומות של יהודי התפוצות, וגם עזרו ליצור קשר אישי בין יהודי הגולה לחכמי ישראל. לפעמים גם הוא עצמו היה נוסע לחוץ לארץ אל קהילות היהודים.

היצירה ההלכתית ואיחוד ההלכהעריכה

בתקופת רבן גמליאל ניכרת שאיפה להגיע להחלטה של איחוד ההלכה ולא להשאיר מחלוקות פתוחות. הוא כינס את חכמי ישראל וקבע שההלכה תיפסק על פי הרוב, וחכם שיתנגד לכך יוחרם וינודה.
עד תקופתו של רבן גמליאל היו נוהגים שני זרמים שהתנגדו זה לזה – בית הלל ובית שמאי. בתקופת נשיאותו הוחלט לפסוק כבית הלל ולא כבית שמאי (בית שמאי היו בדרך כלל מחמירים, ואילו בית הלל היו מקלים). הוא קבע ש"כל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה", כביכול. קביעה נוספת של החכמים הייתה, שהולכים אחר הרוב של החכמים במקרה של מחלוקת, ולא לפי רמת החכם המתווכח.

 
הקבר המיוחס לרבן גמליאל דיבנה מבחוץ

בימי בית שני היו כתות רבות בישראל, אך בתקופת רבן גמליאל התמזגו רוב הכתות ואוחדו תחת הנהגה אחת. היו מקרים שהגיעו לידי מצבים קיצוניים, כאשר רבן גמליאל רצה - בתוקף סמכותו כנשיא הסנהדרין - לכפות את דעת הרוב על היחיד. כך למשל נהג בתקיפות כלפי רבי יהושע בן חנניה, מגדולי החכמים, והשתתף בהרחקתו של רבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה תלמיד חכם גדול, משום שסירב לקבל את דעת הרוב[3] (תנורו של עכנאי[4]). בעקבות אחת המחלוקות עם רבי יהושע בן חנניה, החליטו החכמים להדיח[5] את רבן גמליאל מתפקידו, ומינו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה. אבל לאחר זמן קצר ביקשו החכמים את שובו של רבן גמליאל לכס הנשיאות[6].

רבן גמליאל היה החלטי בנושא תוקף החלטות הסנהדרין, ולא קיבל שיחלקו על ההחלטות שהתקבלו לפי הכרעת רוב החכמים. לרבן יוחנן בן זכאי היו שני תלמידים חשובים: רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה. רבי אליעזר השתייך לגישת בית שמאי, ובדרך כלל דעתו לא התקבלה על החכמים. פעם אחת, בוויכוח בנושא תנורו של עכנאי, רבי אליעזר לא היה מוכן לקבל את דעת החכמים שרבי יהושע ייצגם, ואז החליטו החכמים, ובתוכם רבן גמליאל, לנדותו ולהרחיק אותו מבית המדרש.

מסופר כי לאחר הרחקתו של רבי אליעזר מבית המדרש, אימא שלום, אשתו של רבי אליעזר, שהייתה אחותו של רבן גמליאל, מנעה ממנו להתפלל נפילת אפיים, מחשש שתפילתו בשעת צערו תפגע באחיה, רבן גמליאל. ביום אחד הדבר נמנע ממנה בטעות, וכאשר ראתה את בעלה מתפלל בנפילת אפיים אמרה לו, "קום, הרגת את אחי" (בכוח תפילתך).

למרות שרבן גמליאל פסק תמיד כבית הלל, היו שלושה דברים שבהם היה מחמיר כדברי בית שמאי. החמיר בהלכות הטמנה מחג לשבת, בכך שאסר הטמנה למי שלא עירב עירוב תבשילין אפילו פת מועטת, וזאת בניגוד לדברי בית הלל שסוברים "מי שלא הניח ערוב תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת"[7] או שאסר הטמנה למי שלא עירב במיוחד בהטמנה כדעת בית שמאי לפי קבלת חנניה[8]. בנוסף, החמיר לפי דעת בית שמאי ש"יש בניין בכלים" בניגוד לדעת בית הלל, וממילא מנורה של פרקים שנפלה אסר להחזירה, וכן אסר אפיית פת עבה בחג משום טרחא יתירה.

המלחמה במינותעריכה

בימי רבן גמליאל רבו האפיקורוסין בישראל, והיו מצירים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם. וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד האפיקורוסין.

כפי האמור, בתקופותו של רבן גמליאל, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, היו בקרב עם ישראל כתות שונות (פרושים, צדוקים, איסיים, בני הכת היהודית-נוצרית ועוד) שהחזיקו בתפיסות שונות ביחס לטיב האמונה הראויה, תפיסות שלעיתים היו לצנינים בעיני חכמים. רבן גמליאל וחכמי יבנה נתנו דעתם על הדבר, ולשם כך תיקנו ברכה נוספת על תפילת שמונה עשרה, היא "ברכת המינים", שבה נאמר: "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה" המונח "מינות" כולל במשמעותו כפירה ביהדות ולחימה כנגד שמירת המצוות. יש מי שמייחס את היוזמה לתיקון ברכת המינים לרבן גמליאל דיבנה, אך אחרים טוענים שתוקנה ביוזמת סבו, רבן גמליאל הזקן (ראו בערך שמואל הקטן). שליח ציבור שדילג על הברכה הזו, נחשד מיד שהוא מין.

הלכות הקשורות למקדשעריכה

כיוון שבית המקדש נחרב, היה צורך לקבוע הלכות שיוציאו את העם מהמשבר של החורבן. רבן גמליאל ושאר רבני הדור קבעו שהחגים, שבהם כל עם ישראל היה עולה לרגל בירושלים, ימשיכו להתקיים גם ללא העלייה לרגל ולמקדש.

בפסח, למשל, תיקנו לקרוא "וריאציה מסוימת" של ההגדה של פסח (כאמור במשנה פסחים, פרק י, משנה ה: "רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר") ולאכול מצות ומרורים זכר לקרבן פסח. במקום הקרבת קרבנות בבית המקדש, קבעו תפילות בבית הכנסת ואפשר היה להתפלל גם תפילת יחיד, בימים שהקריבו קרבן מוסף כגון שבת וחג, היה חובה להתפלל גם תפילת מוסף[9]. עוד תיקנו להתענות את כל התעניות שהתבטלו בימי בית המקדש השני, וגם לעלות לירושלים בתשעה באב ולבכות על חורבן המקדש[דרוש מקור].

הדחתו של רבן גמליאלעריכה

מקרה מיוחד גרם לחכמי יבנה להדיח את רבן גמליאל מהנשיאות ולמנות במקומו חכם אחר[10].

לאחר מחלוקות בינו לבין רבי יהושע בנושאים בכורות, קידוש החודש ומעמדה של תפילת ערבית, ולאחר שכפה על רבי יהושע לבוא אליו במקלו ובתרמילו ביום הכיפורים שחל לפי חשבונו של רבי יהושע (משנה ראש השנה ב, ט), הורה לרבי יהושע לעמוד לפניו בעת דרשה בבית המדרש, כיוון שהוראתו של רבי יהושע בנושא תפילת ערבית לא תאמה לכאורה את דבריו שלו עצמו (רבי יהושע). החכמים שנכחו באירוע זה החליטו להדיח את רבן גמליאל ומינו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה, שהיה כהן, חכם, עשיר ומיוחס לעזרא הסופר. רבן גמליאל קיבל עליו את דין חבריו, והמשיך לבוא לבית המדרש ולדון עם החכמים כחבר מן המניין. זמן לא רב אחר כך התפייס רבן גמליאל עם רבי יהושע, ובעקבות זאת הוחלט להחזיר את רבן גמליאל לתפקידו כנשיא, ורבי אלעזר בן עזריה כיהן בתפקיד במקביל אליו (אבל תחתיו). לפי המסופר בתלמוד, רבן גמליאל היה דורש שלוש שבתות, ורבי אלעזר בן עזריה ברביעית.

קבר רבן גמליאלעריכה

הקבר המזוהה כיום בטעות כקבר רבן גמליאל, הנמצא במערבה של יבנה, הוא למעשה מבנה מוסלמי מהמאה ה-13. מסורת מייחסת למקום זה את קברו של אבו הורירה (אנ'), מבני לווייתו של הנביא מוחמד, "צחאבי". זאת, על אף שידוע שהוא נקבר באל-מדינה. הבניין נבנה בשנת 1274 בידי ח'ליל בן שאור, מושל רמלה, בפקודת הסולטאן ביברס. כעשרים שנה אחר כך בנה הסולטן ח'ליל בן קלאון את מצבת הקבר המפוארת במקום, בהשתמשו לצורך זה בשרידי ארונות קבורה צלבניים בשימוש משני. בשנת 1403 נבנו במקום מקווה מים ותעלת השקיה. הבניין מתחלק לשני חלקים: אולם המבוא והאולם המרכזי, שבו נמצאת מצבת הקבר. האולם מקורה בכיפה גדולה[11][12].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ד'.
  2. ^ מדור לדור חלק ב', האגף לתכניות לימודים, התשנ"ד, פרק ב', עמ' 18
  3. ^ "...ואף רבן גמליאל היה בא בספינה. עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל - נח הים מזעפו" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד ב').
  4. ^ בבא מציעא דף נ"ט עמוד ב'
  5. ^ יש המטילים ספק בהדחתו. ראו גם חיים שפירא, הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה, ציון סד (א), תשנ"ט ומנחם בן-שלום, סיפור הדחת רבן גמליאל והמציאות ההיסטורית סו (ג), תשס"א.
  6. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה א', תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ד', הלכה א'; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ז, עמוד ב'דף כ"ח, עמוד א'.
  7. ^ פרשנות רב הונא בתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"א, עמוד ב'.
  8. ^ כמסקנת אביי בתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ב, עמוד א'.
  9. ^ מדור לדור חלק ב', האגף לתכניות לימודים, התשנ"ד, פרק ב', עמ' 20
  10. ^ בבלי ברכות, פרק (ד) תפילת השחר, בדיון על דברי המשנה: 'תפילת הערב אין לה קבע'.
  11. ^ מינהר הזמן: תעלומה ביבנה, נשיא הסנהדרין או אחד מחבריו הקרובים של הנביא מוחמד? האם מישהו בכלל קבור במוזוליאום של יבנה?, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי
  12. ^ אלי שילר, קבר אבו הורירה ("רבן גמליאל"), בתוך: "דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל", ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמוד: 135