רחוב השוהדא
רחוב השוהדא (בערבית: شارع الشهداء, "שארע א-שהדאא'" שמשמעו "רחוב השהידים"), הוא רחוב ראשי בעיר העתיקה של חברון, המוביל אל מערת המכפלה וממנה. החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, במסגרת היישוב היהודי בעיר, אוכלסו ביהודים מספר נקודות התיישבות לאורך הרחוב, בהן בית הדסה ובית שניאורסון, והוא קיבל גם את הכינוי רחוב דוד המלך.
 | |
| חנויות סגורות ברחוב | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| אורך | 2 ק"מ |
| מיקום | |
| עיר | חברון |
| שכונה | העיר העתיקה של חברון |
 | |
  | |
.jpg)
בעקבות טבח מערת המכפלה בפברואר 1994, סגרה מדינת ישראל את הרחוב לתנועת פלסטינים, וסגרה את השוק הסיטונאי המרכזי של אזור חברון, את תחנת האוטובוסים המרכזית ואת החנויות הערביות שהיו פתוחות אליו. ב-1997, בהתאם להסכם חברון, נפתח הרחוב מחדש לתנועת כלי רכב פלסטיניים. לאחר האינתיפאדה השנייה נסגר בשנית רובו של הרחוב לתנועת פלסטינים[1]. הדרישה לפתוח את בתי העסק ברחוב עולה לעיתים קרובות במסגרת דיונים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בחברון.
היסטוריה
עריכההיסטוריה מוקדמת
עריכהרחוב השוהדא הוא דרך ראשית השוכנת בדרום העיר העתיקה של חברון, ובעבר היה בשולי השטח הבנוי העתיק של העיר. הוא הוביל למרכז העיר, ובנוסף לשוק סיטונאי גדול, היו לאורכו שווקים נוספים, חלקם ברחובות המובילים אליו, בהם "שוק הגמלים" ושוק "באב אל-ח'אן". מצדו השני ממוקמים בתי הקברות של העיר - בית קברות מוסלמי ולידו בית קברות יהודי. לאורך הרחוב היו מספר אתרים של היישוב היהודי העתיק בחברון, כגון בית הדסה, בית חסון, בית קסטל, בית רומנו, והרובע היהודי העתיק ובו בית הכנסת העתיק "אברהם אבינו" שנבנה בשנת 1540.
החל מסוף המאה ה-19 שימש הרחוב כשוק מרכזי לאזור חברון. בתקופה זו הייתה חברון וסביבתה חקלאית ברובה, ורוב תושבי העיר היו פלאחים. האקלים הנוח ושפע מקורות המים הפך את האזור למרכז חקלאי. סוחרים מירושלים ובית לחם היו מגיעים לשוק לרכוש סחורה לשיווק סיטונאי[2]. בתקופת השלטון הירדני נבנתה בו תחנה מרכזית ממנה היו יוצאים אוטובוסים גם לנסיעות בינלאומיות לירדן וערב הסעודית. בנוסף נבנה מבנה חדש לשוק הסיטונאי[3], וכן הוקמה בו תחנת משטרה.
מגורי מתנחלים לאורך הרחוב
עריכהלאחר מלחמת ששת הימים, החל מאמצע שנות השבעים, ובעקבות יישוב הדרגתי של מספר מבנים ברחוב בידי ישראלים, הוא קיבל גם את השם "רחוב דוד המלך".
האירוע אשר קיבע את מגורי המתנחלים לאורך הרחוב היה רציחתם של שישה תלמידי הישיבה ברחוב, ב-2 במאי 1980, בעקבותיו קיבלה ממשלת ישראל מספר החלטות, בין השאר על התנחלות בלב העיר חברון, וכן התרת המגורים בבית הדסה. בין השאר החלה מדינת ישראל לפנות את תושבי הרחוב הפלסטינים, לעיתים תוך מתן פיצויים[4]. מאז והלאה גדל מספר המתנחלים לאורך הרחוב בקצב סדיר.
ביולי 1983 הוקמה ועדה בראשות פליאה אלבק במטרה להפקיע את המבנים ולפנות את התושבים הפלסטינים מן הרחוב[5]. באותה חודש גם החלו הגבלות על תנועתם ברחוב. השוק והתחנה המרכזית נסגרו לראשונה בצו צבאי[6]. בינואר 1984 הובאה לממשלה הצעת החלטה להפקיע חלקים משטח הרחוב ולהקים בהם שכונה יהודית, על פי תוכנית בנייה מקיפה שהכין משרד השיכון[7]. בפברואר 1984 התקבלה בכנסת הצעה לסדר היום הקוראת להימנע מהמהלך, בטענה שהמהלך ירחיב את מעגל האלימות[8]. באוגוסט 1984, כחלק מהקמת שכונת אדמות ישי בתל רומיידה, הודיע אליקים העצני על תוכנית להתיישבות בתחנה המרכזית ברחוב השוהדא, מאחר שהייתה רכוש ממשלתי ירדני ועברה לחזקת הממונה על הרכוש הממשלתי[9].
מאז הטבח במערת המכפלה ועד ימינו
עריכהבפברואר 1994 רצח ברוך גולדשטיין, רופא יהודי תושב קריית ארבע הסמוכה לחברון, 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה, באירוע שנודע כטבח מערת המכפלה. בעקבות האירוע סגרה ממשלת ישראל את החנויות הפלסטיניות ברחוב, ואסרה על תנועת כלי רכב פלסטינים ברחוב, לטענת הממשלה נעשה הדבר כדי למנוע חיכוך. בסך הכל סגר צה"ל 304 חנויות, משרדים, תחנות דלק ומחסנים. התחנה המרכזית הפכה לבסיס צבאי[10].
בינואר 1997 חתמו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת על הסכם חברון, במסגרתו נפתח הרחוב מחדש לתנועת פלסטינים[11]. בפברואר 1997 יושם ההסכם, והרחוב נפתח חלקית שוב לתושבים הפלסטינים[12].
מגבלות תנועה על הפלסטינים
עריכההחל מראשית האינתיפאדה השנייה בשלהי שנת 2000, נסגר חלק של הרחוב הסמוך למערת המכפלה, ולעיתים אף מבואות הסמוכים אליו, לתנועת פלסטינים. מגבלות אלה אינן חלות על היהודים המתגוררים באזור או המבקרים בו. החל משנת 2001 חסם הצבא בהדרגה את כל הכניסות לבתיהם של תושבים פלסטינים לאורך הרחוב, בין השאר באמצעות ריתוך דלתות. באפריל 2007, דיווח עיתון הארץ כי מעולם לא הוצא צו כחוק המורה על סגירת הרחוב[1]. במקביל נסגרו 97% מהעיר חברון - הן בשטח H1 והן בשטח H2 - לכניסת ישראלים.
בנובמבר 2004 פנתה האגודה לזכויות האזרח ליועץ המשפטי לממשלה ודרשה לבטל ולהסיר את המגבלות על תנועת פלסטינים לאורך הרחוב. בדצמבר 2004 הגישו עיריית חברון ועותרים נוספים עתירה לבג"ץ, בדרישה דומה[13]. בתגובת המדינה בנובמבר 2005 הוצגה לראשונה "התוכנית להגנת היישוב היהודי בחברון". בתוכנית הצהירה לראשונה מדינת ישראל על הגבלות התנועה ברחוב, לפיה יורשו הולכי רגל פלסטינים לנוע ברחוב, אך הדבר טרם יושם והרחוב עודנו סגור למעבר הולכי רגל פלסטינים ולפעילות עסקית פלסטינית. עוד הגדירה התוכנית את שטח היישוב היהודי כשטח צבאי סגור שהכניסה אליו מותרת לאזרחים ישראלים בלבד. כן נאסרה תנועת כלי רכב פלסטינים ברחובות סמוכים[14]. כתוצאה מכך, נאלצים חלק מתושבי רחוב השוהדא הפלסטינים לצאת מבתיהם תוך מעבר על גגות הבתים הסמוכים, שכן נאסר עליהם לצאת לרחוב, והכניסות לבתיהם שברחוב נאטמו[15][16].
ב-23 בספטמבר 2015 הרגו חיילי צה"ל את הדיל אל-השלמון, פלסטינית בת 18 שלטענתם ניסתה לדקור חייל[17]. על פי עדויות היא לא החזיקה כל חפץ חד וגם בתיקה לא התגלו חפצים חשודים. תחקיר שערך צה"ל העלה כי החיילים באירוע היו יכולים לעצור את הצעירה מבלי להרוג אותה, אך הוחלט שלא לנקוט בצעדים נגד החיילים[18].
פיגועים לאורך הרחוב
עריכהב-2 ביולי 1983 נרצח תלמיד ישיבת שבי חברון, אשר אהרן גרוס, בכיכר שנושאת היום את שמו ברחוב[19]. הוא נאסף על ידי תושב ערבי, עזוז אבו סנאנה, שחשב שזהו בנו והביא אותו לבית החולים הפלסטיני עאליה בחברון. כשראו צוות בית החולים את ציציותיו סירבו לקלוט אותו, והוא מת מפצעיו. גופתו נלקחה על ידי פלסטיני לביתו בכוונה להעלימה, אך הוא נתפס בידי כוחות הביטחון[20]. בתגובה לרצח שרפו מתנחלים מספר חנויות בשוק[21].
ב-30 בספטמבר 1988 הותקף הרב משה לוינגר באבנים כשעבר ברחוב. בתגובה ירה באקדחו, הרג את קאיד חסן סאלח, סוחר נעליים, ופצע את איברהים באלי[22]. בתום משפט שנמשך כשנתיים נחתמה עסקת טיעון במסגרתה הורשע בגרימת מוות ברשלנות[23].
ב-26 במרץ 2001 רצח צלף פלסטיני משכונת אבו סנינה את הפעוטה שלהבת פס, בכניסה לשכונת אברהם אבינו הצמודה לרחוב[24]. מספר ימים אחר כך פרצו מתנחלים אל השוק הסיטונאי הנטוש ושרפו כמה חנויות. בהמשך החל קבלן מטעם היישוב היהודי לשפץ את החנויות שניזוקו, וניתן אישור לקיום קייטנה במבנה. מאז משמש המקום לצורכי חינוך[25].
ב-26 ביולי 2002, נרצח חייל צה"ל תושב היישוב היהודי בעיר, שמאי אלעזר ליבוביץ, בפיגוע הירי בצומת זיף בדרום הר חברון. בהלווייתו פרצו עימותים קשים בין יהודים וערבים, בהם נדקרו עוברי אורח, נפרצו חנויות, נשרף בית מגורים ועוד. במהלך האירועים נהרגה מירי נערה פלסטינית, בת 14, ניבין ג'מג'ום, ונפצעו עשרות, ביניהם שוטרים[26].
ב-23 בספטמבר 2002 נרצח בפיגוע ירי שלמה יצחק שפירא[27]. ב-17 במאי 2003 נרצחו ברחוב זה גדי ודינה לוי בפיגוע התאבדות[28].
בדצמבר 2014 הוצת "חסם שוטר", אחד משערי הכניסה לרחוב המאוישים בכוחות צה"ל ומג"ב. בעקבות זאת נסגר המעבר לתנועת פלסטינים למשך מספר שבועות[29].
פעילויות מחאה לפתיחת הרחוב
עריכה
מדי שנה נערכת בחברון הפגנה כדי לקרוא לפתיחה מחדש של הרחוב לפלסטינים. ב-25 בפברואר 2010, במלאת יום השנה לטבח במערת המכפלה ב-1994, ארגנה הקבוצה הפלסטינית "נוער נגד התנחלויות" (شباب ضد المستوطنات) את ההפגנה הראשונה של מה שעתיד להיות "הפגנת 'פתחו את רחוב השוהדא' (Open Shuhada Street) השנתית". ההפגנות מתקיימות בהשתתפות פלסטינים ממגוון מפלגות פוליטיות, ואליהם מצטרפים פעילים ישראלים ובינלאומיים[30][31].
קישורים חיצוניים
עריכה
- דני רובינשטיין, מעבר לרחוב השוהדא, באתר הארץ, 8 במאי 2007
- דרור פויר, ריאליטי רחוב השוהדא, באתר גלובס, 11 בספטמבר 2008
- יגאל מוסקו, סיפורו של רחוב הרפאים בלב חברון, באתר מאקו, 15 במאי 2015
- זליכה מוהתאסב, "אסור לי לצאת מהבית לרחוב": החיים ברחוב השוהדא בחברון, באתר "שיחה מקומית", 25 בפברואר 2015
- מיקו פלד, 23 שנים לטבח ברוך גולדשטיין: "לפתוח את רחוב השוהדא", באתר "שיחה מקומית", 23 בפברואר 2017
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 עמוס הראל,עקיבא אלדר, קצין יבדוק סגירת רחוב השוהדא בחברון מאז שנת 2000 ללא צו, באתר הארץ, 18 באפריל 2007
- ^ מנשה מני, על הישוב בחברון, הארץ, 31 במרץ 1924
- ^ קבוצה ראשונה מהגדה תצא למכה, מעריב, 19 בינואר 1970
- ^ גבי קסלר, משפחת חירבאווי תפוצה ב־750 אלף שקל על הריסת ביתה בחברון, מעריב, 18 בנובמבר 1980
- ^ ישראל סגל, איך להשתלט על הרובע היהודי בחברון: דיון סגור, כותרת ראשית, 20 ביולי 1983
- ^ רק המתנחלים נעים בחופשיות בחברון, דבר, 18 ביולי 1983
- ^ אילן כפיר, שמיר מכנס התייעצות על הרחבת הישוב היהודי בחברון, מעריב, 16 בינואר 1984
- ^ קריה יהודית בחברון תרחיב מעגל האלימות, מעריב, 2 בפברואר 1984
- ^ אריה בנדר, העצני: ההתנחלות הבאה - בתחנה המרכזית בחברון, מעריב, 10 באוגוסט 1984
- ^ זליכה מוהתאסב, "אסור לי לצאת מהבית לרחוב": החיים ברחוב השוהדא בחברון, באתר "שיחה מקומית", 25 בפברואר 2015
- ^ ערפאת ונתניהו נפגשו - אך לא הצליחו לסיים את ניסוח ההסכם, באתר גלובס, 6 בינואר 1997
- ^ המתנחלים בחברון מאיימים למנוע את פתיחת רחוב השוהדא לפלשתינים, באתר גלובס, 3 בפברואר 1997
- ^ בג"ץ 11235/04
- ^ עיר רפאים - מדיניות ההפרדה הישראלית ודחיקת רגליהם של פלסטינים ממרכז חברון, בצלם, מאי 2007
- ^ על גגות חברון באתר בצלם
- ^ הוראות בלתי חוקיות מנעו תנועת פלסטינים ברחוב השוהדא בחברון במשך 6 שנים באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
- ^ גילי כהן וג'קי חורי, צה"ל: פלסטינית נורתה כשניסתה לדקור חייל בחברון, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2015
- ^
גילי כהן, תחקיר צה"ל: ניתן היה לעצור ולא להרוג את הפלסטינית שנורתה במחסום בחברון, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2015
- ^ דני רובינשטיין, ראשי קרית־ארבע: להטיל עונש מוות על רוצחי גרוס, דבר, 21 בנובמבר 1983
- ^ אשר אהרון הי"ד, באתר היישוב היהודי בחברון
- ^ נחום ברנע, נרצח כיהודי מת כערבי ־ דו־קיום בחברון, כותרת ראשית, 13 ביולי 1983
- ^ המפכ"ל: המלצנו להעמיד לדין את הרב משה לוינגר על הריגת אדם, מעריב, 23 בנובמבר 1988
- ^ ברוך מאירי, הרב לוינגר נדון לשנת מאסר מתוכה 5 חודשים בפועל, מעריב, 2 במאי 1990
- ^ התפרעויות בהלוויית התינוקת בחברון; הרב ליאור: שלהבת הציתה את האש, באתר גלובס, 1 באפריל 2001
פליקס פריש ואבישי בן חיים, שלהבת פס הובאה למנוחות בחברון, באתר ynet, 1 באפריל 2001 - ^ מירון רפופורט, עיר רפאים, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2005
- ^ אלימות ופחד בחברון, באתר הארץ, 30 ביולי 2002
חגי מטר, איך נעשיתי מעורב בפרשת הרצח של ילדה בת 14, באתר "שיחה מקומית", 7 במאי 2014 - ^ אפרת וייס ופליקס פריש, אב נהרג ושלושה ילדיו נפצעו בפיגוע ירי בחברון, באתר ynet, 24 בספטמבר 2002
- ^ אפרת וייס, בעל ואשה נהרגו בפיגוע התאבדות בחברון, באתר ynet, 18 במאי 2003
- ^ ג'אסט ויז'ן, בצעד של ענישה קולקטיבית נסגר המחסום בכניסה לרחוב השוהדא, באתר "שיחה מקומית", 3 בדצמבר 2014
- ^ חגי מטר, מאות בהפגנת השמאל הפלסטיני והישראלי לפתיחת רחוב השוהדא, באתר "שיחה מקומית", 24 בפברואר 2017
- ^ אורן זיו וחגי מטר, מאות הפגינו בחברון בדרישה לפתוח את רחוב השוהדא, באתר "שיחה מקומית", 22 בפברואר 2019
