ב-1970 החלה לעבוד בפרקליטות המדינה. בתפקידה הראשון שם, כסגן פרקליט המדינה,[3] ייצגה ביניש את המדינה בעיקר בתיקים פליליים. ב-1976 מונתה לתפקיד מנהלת מחלקת הבג"ץ בפרקליטות המדינה. כחלק מתפקידה זה עסקה בסוגיית ההתנחלויות והגירושים שאירעו בסוף שנות ה-70.
בשנת 1982 נתמנתה למשנה לפרקליט המדינה ומיד מונתה כראש צוות אוספי החומר ליד ועדת כהן לחקירת אירועי טבח סברה ושתילה והייתה כפופה במשך חצי שנה (אוקטובר 1982 - פברואר 1983) ישירות לוועדה. ביניש הייתה התובעת במשפטי המחתרת היהודית ומילאה תפקיד מרכזי בהעמדתם לדין.[4] במהלך המשפט ספגה איומים על חייה.[5] כן עמדה בראש צוות מיוחד שהכין את כתב האישום נגד מרדכי ואנונו.[6]
לביניש היה תפקיד מרכזי בחקירת פרשת קו 300, כשעמדה לצד היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, בדרישה לחקור עד תום את אנשי השב"כ המעורבים בפרשה, לאחר שנתגלה לפרקליטות שהם הרגו מחבלים כפותים, שיקרו בחקירתם בנוגע לכך ושיבשו ראיות. זמיר וביניש התעמתו גם עם הממשלה, שהתנגדה להעמדת אנשי השב"כ לדין.
בנוסף, ייצגה את המדינה בכל הקשור לפסילת מפלגתו של מאיר כהנא, וייצגה את המדינה בענייני האינתיפאדה שאך פרצה.
בראשית שנת 1989 מונתה לתפקיד פרקליטת המדינה, על ידי שר המשפטים דן מרידור, והייתה לאשה הראשונה בתפקיד זה. בין האירועים המרכזיים שליוו את תקופת כהונתה כפרקליטת המדינה, ניתן למנות את העמדתו לדין של אריה דרעי באשמת קבלת שוחד. לאחר הגשת כתב האישום גרסה ביניש שעל דרעי להתפטר מכהונתו בממשלה, עמדה שנתקבלה על ידי חמשת שופטי בג"ץ שדנו בנושא ובניגוד לעמדתו של ראש הממשלה יצחק רבין שרצה בהשארותו בממשלה כל עוד לא הורשע.
בשתי פרשות ציבוריות נחקקה דמותה הציבורית של ביניש כמי שאינה מתפשרת על עמדותיה אף כנגד הממונים עליה, ואף הבכירים ביותר. בעת גירוש פעילי החמאס ללבנון התנגדה ביניש נחרצות למהלך וסירבה לייצג את המדינה בסוגיה בפני בית המשפט הגבוה לצדק ולאחר משבר מניות הבנקים בשנת 1983 דרשה להעמיד את ראשי הבנקים לדין על ויסות מניותיהם. בשתי פרשות אלו יצאה ישירות כנגד עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש. כפרקליטת המדינה בתקופת האינתיפאדה נקלעה לא אחת לעימותים עם שר הביטחוןיצחק רבין על הוראות פתיחה באש, טיפול בחיילים חריגים, ירי ברעולי פנים ומאסר של פלסטינים ללא משפט.
במהלך כהונתה כפרקליטת המדינה אשרה, כמקובל בהפעלת סוכן, לסגור לאבישי רביב תיקים פליליים שנפתחו נגדו. בשנת 1999 התפרסם פרוטוקול, שכונה מסמך רביב, של אחת הישיבות עם השב"כ בו נכתב: "הוא [אבישי רביב] היה צריך להסיר מעליו חשדות. בדיון אצל דורית ביניש, היא נתנה אישור שיעשה פעילות על יד אוניברסיטת בר-אילן, ויחשיד אדם אחר כדי שייתפס". בעקבות פרסום הפרוטוקול נשמעו קולות בימין שעל ביניש להשעות עצמה מכס השיפוט, וחבר הכנסת אמנון רובינשטיין כינס את ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת לדון בנושא. בפרקליטות נטען שדבריה של ביניש לא הוצגו נכונה בפרוטוקול. לאחר שנבחרה לבית המשפט העליון, המחליפה שלה בתפקיד פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, הואשמה על ידי חבר הכנסתמיכאל איתן כי חיפתה על מעורבותה של ביניש בהפעלה לא ראויה של אבישי רביב, בשל ידידותן.[7][8]
בשנת 1993, בזמן כהונתה כפרקליטת המדינה, נשקל מינויה של ביניש כשופטת בבית המשפט העליון, בוועדה לבחירת שופטים בראשותו של שר המשפטים, דוד ליבאי. נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר התנגד למינוי, ומועמדותה נדחתה בהצבעה על חודו של קול, ברוב של חמישה (שלושת השופטים בראשות שמגר, ושני נציגי לשכת עורכי הדין) נגד ארבעה (הפוליטיקאים).
לקראת סוף שנת 1995 הועלתה בשנית מועמדותה של ביניש בפני הוועדה. כעת עמד בראש בית המשפט העליון אהרן ברק שהחליף את שמגר והוא פעל לקידום מינויה. הוועדה הצביעה פה אחד בעד מינויה כשופטת בבית המשפט העליון, וב-25 בדצמבר 1995 היא נכנסה לתפקידה.
ביניש כיהנה כיו"ר ועדת הבחירות לכנסת השבע עשרה. בבחירות אלה לא קיבלה ועדת הבחירות החלטה בדבר פסילת רשימות לכנסת, ולכן עיקר פעילותה התמקדה בתעמולת הבחירות.
עם פרישתו של השופט מישאל חשין, ב-16 בפברואר 2006, התפנה כיסאו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון. בגלל הוותק שלה, ביניש אמורה הייתה לקבל את התפקיד, אולם הוועדה לבחירת שופטים לא כונסה במשך חודשים רבים ומשרת המשנה לא אוישה, עד מינויה של ביניש לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון. בכך היא הייתה הראשונה להחזיק בתפקיד נשיא בית המשפט העליון מבלי לכהן קודם כמשנה לנשיא.
מינויה הצפוי לנשיאת בית המשפט העליון לא עבר בצורה חלקה, שכן חיים רמון שהתמנה לשר המשפטים בתחילת מאי 2006 הודיע שהוא לא מקבל את שיטת הסניוריטי, אף על פי שהוא עצמו רואה את ביניש כמועמדת הראויה לתפקיד. אולם לאחר שרמון נאלץ להתפטר והוחלף על ידי מאיר שטרית, הודיע האחרון שהוא דבק בשיטת הסניוריטי. וכך, למרות התנגדות מסוימת לשיטת הסניוריטי מצד מספר אישים, בהם אמנון רובינשטיין וראובן ריבלין, החליטה הוועדה לבחירת שופטים פה אחד ב-7 בספטמבר 2006 על אישור מינויה לנשיאות בית המשפט העליון[9] והיא נכנסה לתפקיד ב-17 בספטמבר 2006, עם פרישתו של הנשיא הקודם, אהרן ברק.[10]
לקראת מינויה לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון ביקשה ביניש מחיים רמון לסיים את כהונתו של מנהל בתי המשפט השופט בעז אוקון, על פי סיכום שהיה לה לטענתה עם אהרן ברק שאוקון לא ימשיך לכהן כאשר היא תהיה לנשיאה. רמון סירב למלא את בקשתה של ביניש, אולם אוקון הודיע מיוזמתו על התפטרותו.[11]
דורית ביניש היא האישה הראשונה (וגם ילידת הארץ הראשונה) בתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, אותו מילאה במשך 6 שנים, עד הגיעה לגיל הפרישה לשופטים לפי החוק.
בשנה הראשונה לנשיאותה, נקלעה לעימות עם שר המשפטים, דניאל פרידמן, שהחל בשורה של רפורמות במערכת המשפט. ביניש הביעה התנגדות לשינויים המוצעים. בכנס של העמותה למשפט ציבורי בקיסריה אמרה: "החקיקה המוצעת כיום על ידי שר המשפטים היא שטחית, ללא קיום הליך ציבורי ודיון מקיף ומעמיק, ומתעלמת מהיעדרה של מגילת זכויות שלמה".[12] בכנס של הפורום למשפט ולחברה של מכללת נתניה אמרה על עימות זה: "כל יום אנחנו קוראים כותרות בעיתונים שמציגות מאבק ביני לבין פרידמן. כאילו אנחנו קוראים פרק באיזו טלנובלה".[13]
ב-2007 הקימה ביניש את ועדת השתיים, ועדה מייעצת חשאית ובלתי רשמית הכוללת שופטים בדימוס, שתפקידה לאסוף מידע ולגבש המלצות על מועמדים לבתי המשפט המחוזיים, לקראת דיונים בוועדה לבחירת שופטים. המידע וההמלצות מועברים לנשיאת בית המשפט העליון, וממנה לשופטים החברים בוועדה לבחירת שופטים. קיומה של הוועדה לא היה גלוי לציבור והתפרסם רק ב-2015, אז התעוררה ביקורת על חוסר השקיפות בפעולתה ועל העברת המידע לשופטים בלבד מקרב חברי הוועדה, והשפעתה על תהליך בחירת השופטים.[14][15][16][17]
אחד משיאי העימות היה בספטמבר 2008 כאשר בניגוד לדעתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, התנגדה ביניש לכינוסה של הוועדה לבחירת שופטים בטענה כי לוועדה אין סמכויות בזמן ממשלת מעבר. כל חברי הוועדה למעט נציגי בית המשפט העליון התנגדו למהלך זה. בתגובה הזכיר פרידמן כי ביניש עצמה מונתה לבית המשפט העליון בזמן ממשלת מעבר שהתקיימה לאחר רצח יצחק רבין.[18] בסופו של דבר מרבית הרפורמות שתכנן פרידמן במהלך כהונתו לא יצאו אל הפועל לאחר שאהוד אולמרט התפטר והממשלה הוחלפה, מה גם שהוועדה לא בחרה שופטים חדשים עד מינויה של הממשלה ה-32.
בינואר 2010, במהלך דיון בבית המשפט העליון, נפגעה ביניש בפניה לאחר שאדם שנכח באולם השליך לעברה זוג נעליים בשל כעסיו על מערכת המשפט ועל פסיקות בסכסוך בינו לבין אשתו. ביניש, שנחבלה קלות בפניה, טופלה וחזרה לאחר שעה קלה לאולם המשפט, כדי להמשיך בדיון. הקהל הרב שהיה באולם קם על רגליו והריע לה ממושכות, דבר שאינו חיזיון רגיל באולם בית המשפט העליון.[19] זורק הנעל הורשע בגרימת חבלה חמורה, בהיזק בזדון וזילות בית המשפט ונידון לשלוש שנות מאסר; עונשו קוצר בערעור בהסכמת המדינה לשנתיים מאסר.[20]
נשיא המדינה, ראובן ריבלין, מקבל את דו"ח הוועדה הציבורית לבחינת חוק הבחירות מימין לשמאל: נשיא המדינה ראובן ריבלין עם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ונשיאת בית המשפט בדימוס דורית ביניש ,2017בעניין פלונית[21] קבעה כי זכויות ההורים בחברה הישראלית לגדל ולחנך את ילדיהם אינן זכויות מוחלטות. ולכן, ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת־חינוך מצד הוריהם אסורה. בפסק דינה כתבה ביניש כי שיטות אלה הן שריד לתפיסה חברתית־חינוכית שאבד עליה הכלח. פסק־הדין נתפס בקהילה המשפטית כאחד מהשנויים ביותר במחלוקת שנתנה ביניש, בהיותו מאפשר, למעשה, הרשעתם בפלילים של הורים המכים את ילדיהם מכה קלה[22] ואף הביא, בין השאר, לכתיבת הספר הורים טובים מדי: לדעת לחבק, לדעת לדרוש מאת פסיכיאטרית־הילדים ד"ר שולמית בלנק והפסיכולוגית הקלינית אורלי פוקס־שבתאי.[23]
בעניין התנועה לאיכות השלטון[25] אשר עסק בפרשת צחי הנגבי שנגדו התנהלה חקירה פלילית בהיותו השר לביטחון-פנים פסקה כי חקירות פליליות שנסגרו ללא אישום עשויות למנוע מאדם מינוי לשר לביטחון פנים; חקירה נמשכת מחייבת שלא יכהן כשר לביטחון פנים למשך כמה שנים.
בעניין רודריגז[26] קבעה כי ניתן להכיר ב"גיורי קפיצה" כעלייה לישראל לצורך חוק השבות.
בעניין עדאלה[27] קבעה (בהסכמה עם הנשיא אהרן ברק) כי הוראות "נוהל שכן" פגומות וגורמות להפרה בוטה של המשפט הבינלאומי. היא הייתה שותפה להרכב השופטים אשר פסל את ההוראות בשל אי חוקיות.
בעניין יששכרוב[28] קבעה כי ניתן לפסול ראיה שהושגה "שלא כדין" ובמקרה הספציפי אף קבעה כי יש לפסול את ההודאה מחמת הפגיעה בזכות החוקתית להיוועץ בעורך דין.
בפסק הדין קבעה ביניש כי על המשטרה לנקוט בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה כדי לאפשר לחברי הקהילה הלהט"בית לקיים את מצעד הגאווה בירושלים, על בסיס זכותם לחופש ביטוי.
בג"ץ 8414/05 יאסין נ' ממשלת ישראל
בפסק הדין נקבע כי תוואי גדר ההפרדה באזור בילעין אינו מידתי מן הטעם שפגיעתו בתושבים הפלסטינים ואדמותיהם עולה על התועלת הביטחונית המתקבלת ממנו, ועל כן התבקשה המדינה לשקול מחדש חלופה פוגענית פחות לתוואי.
בג"ץ 9132/07 אלבסיוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30 בינואר 2008)
הנשיאה ביניש קבעה כי בכפוף לקיום חובותיה ההומניטריות, לא מוטלת על מדינת ישראל חובה לאפשר העברת כמות בלתי מוגבלת של חשמל ודלק לרצועת עזה, בנסיבות בהן חלק ממוצרים אלה משמש בפועל את ארגוני הטרור למטרת פגיעה באזרחי ישראל.
על פי 6659/06 פלוני נ' מדינת ישראל (11 ביוני 2008)
בית המשפט קבע כי חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002 הוא חוקתי, בכפוף לפרשנות מצמצמת המפחיתה את הפגיעה בזכויות אדם. כך למשל, נקבע כי החוק לא יחול על אזרחי ישראל ותושביה, אלא רק על גורמי חוץ המסכנים את ביטחון המדינה.
דנ"פ 10987/08 מדינת ישראל נ' כהן
הנשיאה ביניש קבעה כי על רקע מגמת ההפרטה השוררת היום בשירות הציבורי בישראל, אין מניעה להחיל על עובדי כח אדם את עבירת השוחד[דרושה הבהרה]. בפסק הדין עוצבו גבולות הפרשנות התכליתית בדין הפלילי.
בג"ץ 4124/00 יקותיאלי ז"ל נ' השר לענייני דתות
הנשיאה ביניש קבעה כי יש לבטל סעיף תקציבי הקבוע מכוחו משולמת גמלת הבטחת הכנסה לאברכי כוללים, מן הטעם שהוא פוגע בעקרון השוויון באופן שאינו מידתי. הנשיאה ביניש עמדה על תכונותיו הייחודיות של חוק התקציב השנתי, וקבעה כי בנסיבות מסוימות, הוראה בחוק התקציב שעומדת בסתירה להוראה בחוק יסודות התקציב, לא תוכל לעמוד.[29]
בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי
הנשיאה ביניש קבעה כי שלילה אוטומטית של גמלת הבטחת הכנסה בהישען על אחזקה או שימוש ברכב, פוגעת באופן שאינו מידתי בזכות לקיום מינימלי בכבוד, והורתה על ביטול ההסדר החוקי שעיגן זאת. בפסק דין זה הורה בית המשפט לראשונה על ביטול סעיף חוק בהישען על פגיעה בזכות חברתית-כלכלית, תוך דחיית טענות המדינה כי יש לבחון פגיעה בזכויות אלו באופן שונה מן הזכויות האזרחיות-פוליטיות המוכרות בשיטתנו.
בג"ץ 8300/02 גדבאן נסר נ' ממשלת ישראל
הנשיאה ביניש קבעה כי מתן הטבות מס על בסיס רשימת שמות יישובים ללא קריטריונים ובאופן שרירותי, מנוגדת לעקרון השוויון החוקתי. בכלל זה, הורתה הנשיאה על הוספת מספר יישובים מן המגזר הערבי והדרוזי לרשימת הזכאים להטבות המס.
בג"ץ 6298/07 רסלר נ' כנסת ישראל
הנשיאה ביניש קבעה כי חוק גיוס בחורי ישיבות הסדר (המוכר כ"חוק טל"), לא הגשים את תכליתו ואינו יכול לעמוד נוכח הפגיעה בעקרון השוויון בחלוקת הנטל הטמונה בו. קביעה זו נתגבשה לאחר בחינה מקיפה של הנתונים שהגישה המדינה, מהם עלה כי במהלך מספר שנים בהן הופעל החוק לא ניתן היה להצביע על עלייה משמעותית בהיקף המתגייסים לצבא ולשירות האזרחי בקרב האוכלוסייה החרדית.
הנשיאה ביניש קבעה כי שוטר המבקש לערוך חיפוש על גופו של אדם ללא חשד סביר לביצוע עבירה, יכול לעשות כן רק בכפוף לקבלתה של הסכמה מדעת, היינו הבהרה מפורשת לאותו אדם כי נתונה לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש וכי הסירוב לא ייזקף לחובתו.
בפסק הדין דנה הנשיאה ביניש בתביעה של עובדת ששכרה היה נמוך ב-35% משכרו של גבר שביצע אותה עבודה אצל אותו מעביד. הנשיאה ביניש קבעה כי בנסיבות אלה קמה לעובדת עילת תביעה לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, וכי העובדה שהעובדת ביקשה מלכתחילה מהמעביד שכר נמוך יותר אינה יכולה לשמש כהגנה מפני התביעה נוכח הפערים ביכולת המיקוח בין גברים לנשים, שאיתם נועד חוק שכר שווה להתמודד. כמו כן, קבעה הנשיאה ביניש כי כאשר הצליחה העובדת להוכיח את עילת התביעה שלה לפי חוק שכר שווה עובר למעביד הנטל להוכיח כי הוא לא הפלה את העובדת מחמת מינה. אם לא יעמוד המעביד בנטל זה, הוא עלול להיות חייב בפיצוי העובדת גם לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שמאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי בשל הפליה מחמת מין ללא הוכחת נזק.
בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נ' משטרת ישראל
זהו פסק הדין האחרון שהנשיאה בדימוס ביניש כתבה, שניתן ביום האחרון בו עוד הייתה יכולה לחתום על פסקי דין. פסק הדין עסק בחוקתיות של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת). ביניש קבעה שהחוק חוקתי, אם כי הורתה על פרשנות מצמצמת של כמה מההסדרים שיש בו. ששת השופטים האחרים הצטרפו לעמדתה, למעט השופט חנן מלצר, שחלק על עמדתה בקשר לחסיון עיתונאי.
בשנים 2012–2015 לימדה סמינר במסגרת המכון לביטחון ולמשפט בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו יורק (NYU). היא מלמדת קורס בנושא בית המשפט העליון בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
בשנת 2017 עמדה בראש ועדה ציבורית לבחינת חוק הבחירות לשם התאמת הפיקוח על תעמולת הבחירות לעידן האינטרנט.[31]
ביניש נושאת בתואר קצינה בלגיון הכבוד הצרפתי, תואר שהוענק לה בדצמבר 2012.[33]
במאי 2013 קבלה את עיטור "יקיר ירושלים" "על שנים רבות של קידום ערכי הצדק, על אבטחת אמונו של הציבור במערכת החוק והשיפוט ועל ביצור מעמדה של ירושלים כהיכל המשפט בישראל".[34]
ב-13 ביוני 2013 הוענק לה אות "עמית כבוד" מטעם המכללה האקדמית תל אביב-יפו. במאי 2015 הוענק לה תואר כבוד מטעם HIT מכון טכנולוגי חולון.
בשנת 2018 יצא לאור "ספר דורית ביניש" (בעריכת קרן אזולאי, איתי בר-סימן-טוב, אהרון ברק ושחר ליפשיץ) המאגד מאמרים בתחומי המשפט שביניש השפיעה על עיצובם במהלך הקריירה שלה.[35] כמו כן, באוגוסט 2021 יצא לאור הספר הביוגרפי של מיכל שקד על ביניש, "הראשונה".[36]
במרץ 2023 הוענק לדורית ביניש תואר אזרחות כבוד של העיר תל אביב-יפו.
^המחברים/המראיינים הם קבוצה של שמונה סטודנטים למשפטים באוניברסיטת בר-אילן: אליחי שילה, יאיר טייטלבאום, שירי ליברמן - שלו, נפתלי פורת, שירה זילכה, אביחי יהוסף, שלומי שוורץ, יובל תמיר
ישראל
_-_The_swearing-in_ceremony_for_incoming_supreme_court_president_Dorit_Beinish.jpg)
.jpg)
נעם ברקן, "תג מחיר ודומא זה פרי באושים של הרעלה גזענית", באתר "ידיעות אחרונות", 25 ביוני 2018
דורית ביניש, דף שער בספרייה הלאומית
אתגרי מערכת המשפט בעידן הנוכחי, סרטון בערוץ "TAUVOD", באתר יוטיוב (אורך: 01:26:06), 23 באפריל 2023