תיאטרון הוד מלכותו

אולם תיאטרון בלונדון, הממלכה המאוחדת

תיאטרון הוד מלכותואנגלית: His Majesty's Theatre) הוא תיאטרון בווסט אנד של לונדון, הממוקם ברחוב היימרקט, בסיטי של וסטמינסטר. באולם התיאטרון יש כ-1,200 מקומות ישיבה.

תיאטרון הוד מלכותו
His Majesty's Theatre
חזית התיאטרון בספטמבר 2007
חזית התיאטרון בספטמבר 2007
חזית התיאטרון בספטמבר 2007
מידע כללי
סוג אולם תיאטרון עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובת וסט אנד, היימרקט, סנט ג'יימס, לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום הסיטי של וסטמינסטר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1705
תאריך פתיחה רשמי 1897 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל צ'ארלס ג'. פיפס עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 51°30′29″N 0°07′55″W / 51.5081°N 0.132°W / 51.5081; -0.132
אתר רשמי
(למפת לונדון רגילה)
 
תיאטרון הוד מלכותו
תיאטרון הוד מלכותו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המבנה הנוכחי תוכנן על ידי האדריכל צ'ארלס ג'. פיפס ונבנה ב-1897 עבור המפיק הרברט בירבוהם טרי, שהקים במקום את האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה. בשנים המוקדמות של המאה ה-20 הפיק טרי בתיאטרון מחזות קלאסיים של שייקספיר ועוד, ובתיאטרון נערכו הצגות בכורה של מחזאים כמו ג'ורג' ברנרד שו, נואל קאוורד וג'.ב. פריסטלי. מאז מלחמת העולם הראשונה, מוצגים בתיאטרון בעיקר מחזות זמר, למשל "צ'ו צ'ין צ'או". כך, מאז 1986 מוצג בתיאטרון המחזמר "פנטום האופרה של אנדרו לויד ובר.

התיאטרון נוסד על ידי האדריכל והמחזאי ג'ון ואנברו בשנת 1705 כ"תיאטרון המלכה". נאסר על התיאטרון להציג מחזות דרמה, בגלל המונופול שהוענק ל-Patent Theatres, ועל כן הפך התיאטרון להיות בית אופרה. בתיאטרון הוצגו בבכורות עולמיות ומקומיות אופרות של הנדל, מוצרט, ורדי, ביזה ווגנר. שמו של התיאטרון שונה לפי מינו של המונרך ששלט באותה עת באנגליה, כך הפך ל"תיאטרון המלך" עם עליית המלך ג'ורג' הראשון. בתקופה מאוחרת יותר נקרא התיאטרון "תיאטרון הוד מלכותו", ב-1952 עם עליית המלכה אליזבת השנייה נקרא התיאטרון תיאטרון הוד מלכותה וב- 2022 עם עליית המלך צ'ארלס השלישי נקרא שוב תיאטרון הוד מלכותו.

היסטוריה

עריכה

בסוף המאה ה-17 הייתה תקופה של סכסוכים ויריבויות בין שחקנים בלונדון, שהביאה לפיצול בחברת יונייטד קומפני, אשר בידה היה המונופול להציג דרמה בלונדון, בשני התיאטרונים שהיו בבעלות החברה. הדרמטיסט והארכיטקט ג'ון ואנברו ראה לנכון לנצל את ההזדמנות הזו כדי לשבור את הדואופול שהיו לשני התיאטרונים - תיאטרון דרורי ליין, ולינקולן'ס אין (Lincoln's Inn - שהפך ברבות הימים לבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן). בשנת 1703 רכש ואנברו קרקע בהיימרקט ששימשה בעבר לאורוות סוסים, במחיר 2000 ליש"ט. ואנברו התכוון להקים תיאטרון שבו יחולקו הרווחים בצורה יותר הוגנת גם לשחקנים ולמחזאים. אל ואנברו הצטרף המשורר והמחזאי ויליאם קונגריב כשותף ומנהל אמנותי.

 
ג'ון ואנברו בציור מאת גודפרי נלר

1705–1789 התיאטרון של ואנברו

עריכה

ב-14 בדצמבר 1704 קיבלו ואנברו וקונגריב את אישורה של המלכה אן, להקים "חברת בידור" או "חברת בדרנים" (a Company of Comedians). התיאטרון נפתח בשם "תיאטרון המלכה" ב-9 באפריל 1705, בהצגת האופרה "The Loves of Ergasto" מאת ג'אקומו גרבר, בביצוע שחקנים וזמרים שהוזמנו מאיטליה. האופרה נכשלה, והעונה המשיכה לדשדש עד מאי עם הצגת מגוון אופרות ומחזות.

המחזה הראשון שהוצג בבכורה בתיאטרון היה The Conquest of Spain מאת מארי פיקס. המתקנים שהועמדו לשירות השחקנים היו עלובים למדי, ואולם התיאטרון התגלה כגדול מכדי שקולות השחקנים יישמעו היטב, והעונה כולה נכשלה. קונגריב עזב את ניהול התיאטרון, והשחקנים חזרו לתיאטרונים הוותיקים. למרות זאת המשיך ואנברו בהפעלת התיאטרון. במקום מחזות המשלבים קטעי דיבור ושירה, הקדיש את התיאטרון להעלאת אופרות בלבד, זאת בעקבות דרישה גואה של האצולה לאופרה איטלקית. באותו זמן נעשה ואנברו מעורב בבניית ארמון בלנהיים, והזניח את ניהול התיאטרון, דבר שדרדר אותו עוד יותר. בשנת 1707, בעקבות הפסד של ממון רב שנגרם לו וחוסר יכולת לעמוד בהוצאות השוטפות, אולץ ואנברו להחכיר בהפסד ניכר את התיאטרון ל-14 השנים הבאות לאוון סוויני (Owen Swiny). בדצמבר אותה שנה, הודיע משרד ראש הלשכה המלכותית, ששימש באותן שנים גם כצנזור לכל ענייני תיאטרון ואופרה, כי "כל האופרות ושאר הצגות מוזיקליות, יוצגו מעתה אך ורק בתיאטרון הוד מלכותה בהיימראקט", ואסר על התיאטרון להעלות מחזות שאינם מוזיקליים. התיאטרון המשיך להעלות בעיקר אופרה איטלקית.

בשנת 1711, העלה גאורג פרידריך הנדל בהצגת בכורה את האופרה רינאלדו, האופרה האיטלקית הראשונה שנכתבה עבור תיאטרון אנגלי. האופרה התקבלה בהצלחה, אך התיאטרון המשיך להפסיד כסף, וסוויני ברח מאנגליה מפני הנושים. במקום סוויני, נכנס כמנהל ג'ון ג'יימס היידגר, שביצע שינויים במבנה לשפר את איכות ההופעות. היידגר ייסד את האקדמיה המלכותית למוזיקה (תזמורת), שהצליחה להשיג מימון ממכירת מנויים לעשירים, ביניהם נסיך ויילס. במסגרת זו, יכול היה הנדל להמשיך להציג את יצירותיו בתיאטרון. עד שנת 1739 הציג וניצח הנדל על 25 אופרות מקוריות שלו, ואף היה שותף בניהול בין השנים 1729–1734. הנדל תרם אף להעלאת הפקות אחרות בתיאטרון, למשל "האלכימאי" של בן ג'ונסון.

 
מבנה "תיאטרון המלך", ציור של ויליאם קפון

עם הכתרתו של המלך ג'ורג' הראשון, הפך שמו של התיאטרון ל"תיאטרון המלך" (Kings theatre), שם זה נותר כל עוד מלך ישב על כס המלכות האנגלי. בשנת 1762 הגיע לאנגליה יוהאן כריסטיאן באך, והעלה בתיאטרון 3 אופרות, מה שהביא לפרסומו באנגליה והוא התקבל כמנהל מוזיקלי בחצר המלכה שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ אשת המלך ג'ורג' השלישי.

בשנת 1778, קנו תומאס האריס והמחזאי ריצ'רד ברינסלי שרידן את חוזה החכירה לתיאטרון בסכום של 22,000 ליש"ט. הם השקיעו כסף רב בשיפוץ המבנה בידי האדריכל רוברט אדם. ה"מורנינג כרוניקל" תיאר את השינויים: "חלק נועדו להכניס בתיאטרון עצמו יותר אור, אלגנטיות ותחושה נעימה, חלק עבור נוחות החברה עצמה. צידי חזית הבניין עוטרו בציורי קיר מעשה ידי גיינסבורו, ציוריים ויפים באופן ניכר. העמודים הכבדים שהעניקו לבניין מראה עגמומי שהזכיר יותר מאוזוליאום או בית לוויות מאשר תיאטרון, הוסרו". השיפוצים לא הועילו למצבו הכלכלי של התיאטרון והוא התחיל להחליף ידיים, כאשר כל אחד מוסיף לחובותיו של התיאטרון כהנה וכהנה. בשנת 1783 נאסר עורך הדין ויליאם טיילור, ששימש אז כמנהל הפיננסי של התיאטרון, בעקבות החובות הכבדים שהיה חייב לנושיו. התיאטרון המשיך להתגלגל בין מנהלים שונים, ביניהם גליני, רקדן לשעבר בחברת התיאטרון. בשנת 1789 פרצה אש בבנין התיאטרון, בשעה שחזרה נערכה על הבמה. הרקדנים ברחו החוצה בשעה שקורות בוערות החלו ליפול על הבמה. גליני הציע פרס של 300 ליש"ט למי שיביא לתפיסת העבריין, אך הוא מעולם לא נתפס. לאחר שהבית נשרף כליל, נכנס גליני לשותפות עם אדם בשם או'ריילי להצגת אופרה בתיאטרון הקטן הסמוך, אך השניים הסתכסכו, ושניהם ניסו לקבל את הזכויות לבניית התיאטרון מחדש. בינתיים הצליח טיילור להגיע להסכם עם נושיו, וניסה לרכוש את מה שנותר מחוזה החכירה של ואנברו, אך זה היה כבר מובטח לאו'ריילי. אך בעיה חדשה צצה - הבניין החדש נזקק לשטח סמוך שהיה בשליטת תומך של טיילור. המלחמה כמעט והמשיכה לנצח, אך העונה שהפיק או'ריילי נכשלה בגדול והוא ברח לפריז מפני נושיו.

1791–1867 התיאטרון השני

עריכה

טיילור השלים את בניית התיאטרון החדש בשנת 1791, האדריכל היה מייקל נובוסילסקי שבנה תיאטרון גדול מקודמו, אך ביקורת רבה נשמעה על הבניין החדש והיו שתיארו אותו כמכוער. הלורד צ'מברלין, תומך של או'ריילי, סירב להעניק לטיילור זכות להציג בתיאטרון. התיאטרון נפתח מחדש ב-26 במרץ בתוכנית פרטית של שירה ומחול, אך נאסר עליו להיות פתוח לציבור הרחב.

 
ארקדת האופרה המלכותית, 2008

ויליאם טיילור

עריכה

האופרה הראשונה שהוצגה בתיאטרון לציבור הרחב, הוצגה ב-26 בינואר 1793, לאחר שהושג האישור מלשכת הלורד צ'מברלין. התיאטרון, שהיה בזמנו הגדול ביותר באנגליה, הפך לתיאטרון הבית של תיאטרון דרורי ליין שבנה את המבנה שלו מחדש בשנים 94–1791. לאחר שהתיאטרון חדל לשמש את תיאטרון דרורי ליין, חזר התיאטרון להציג אופרות, בין היתר הפרמיירות האנגליות של האופרות של מוצרט: "חסדו של טיטוס" (1806), "כך עושות כולן" ו"חליל הקסם" (1811), ו"דון ג'ובאני" ב-1816.

בין השנים 1816–1818, ביצעו ג'ון נאש וג'ורג' רפטון שינויים בחזית, והגדילו את תכולת האולם ל-2,500 מקומות ישיבה. הם הוסיפו גם ארקדה לחנויות בצד הבניין, שכונתה ארקדת האופרה המלכותית. הארקדה שרדה שרפות ובניה מחדש, והיא קיימת עד היום.

בשנים 1818–1820, הוצגו בתיאטרון הבכורות האנגליות של האופרות של רוסיני - "הספר מסביליה", "אליזבת מלכת אנגליה", "האיטלקייה באלג'יר", "סינדרלה" ו"טנקרדי". בשנות ה-20 של המאה ה-19 התיאטרון היה ידוע בשם "בית האופרה האיטלקי, היימרקט".

בשנת 1797 נבחר טיילור לפרלמנט של למסטר, מה שהעניק לו חסינות מפני נושיו. בשנת 1802, כאשר התפזר הפרלמנט הזה, ברח לצרפת, אך שב עם בחירתו לפרלמנט של בארנסטייפל שם כיהן מ-1806–1812. טיילור העביר זמן רב מתקופת כהונתו כמנהל, ב"כלא ספסל המלך", כלא שיועד לבעלי חוב בסאות'וורק.

ג'ון אברס

עריכה

בשנת 1821 לקח ג'ון אברס, מוכר ספרים, את הניהול של התיאטרון. בשלוש השנים הבאות הוצגו עוד 7 בכורות לונדוניות לאופרות של רוסיני - "La gazza ladra", "הטורקי באיטליה", "משה במצרים", "אותלו", "הגברת מן האגם", "Matilde di Shabran", ו-"Ricciardo e Zoraide". אברס החכיר את התיאטרון לג'מבטיסטה בנלי ב-1824, ורוסיני שהוזמן לשמש כמנצח ומנהל מוזיקלי נשאר לחמשת חודשי העונה, יחד עם אשתו הזמרת איזבלה קולברן. במהלך העונה הוצגו עוד 2 אופרות של רוסיני - "סמירמידה" ו"זלמירה", אך התיאטרון ספג הפסדים, ובנלי נעלם מבלי לשלם לרוסיני ולשאר האומנים. אברס שכר את הסופרן ג'ודיתה פסטה לנהל את עונת 1825, אך תביעה משפטית נגדו, יחד עם ההוצאות הכבירות של התיאטרון הביאו אותו לכדי פשיטת רגל, והוא שב לעסקי הספרים.

פייר פרנסואה לפורט

עריכה

בשנת 1828 מונה פייר פרנסואה לפורט כמנהל, והחזיק בתפקיד עד למותו ב-1841 (למעט הפסקה בשנים 33–1831). בתקופה זו הוצגו בבכורה אנגלית האופרות הצרפתיות של רוסיני "Le comte Ory" ו-"המצור על קורינתוס". לפורט היה הראשון שחשף את הקהל הלונדוני לאופרות של וינצ'נצו בליני (נורמה, הפוריטנים והסהרורית) וגאטנו דוניצטי (לוצ'יה די למרמור, אנה בולנה ולוקרציה בורג'ה), בהעניקו להן בכורה אנגלית בתיאטרון. לפורט הביא גם זמרים מפורסמים שעשו את הבכורה שלהם באנגליה בתיאטרון, כפולין גארסיה-ויארדו, ג'וליה גריזי, ג'ובאני בטיסטה רוביני, מריו ועוד. אחד מהמנהלים המוזיקליים שכיהנו בתקופת לפורט היה הנבלן השערורייתי ניקולא-שארל בוקסה שכיהן בתפקיד שש שנים מאז 1827.

כאשר הוכתרה המלכה ויקטוריה ב-1837 שונה שמו של התיאטרון ל"תיאטרון הוד מלכותה, בית האופרה האיטלקי". באותה שנה הוצגו מספר מחזות של שייקספיר, ביניהם הסוחר מוונציה בו הופיע לראשונה סמיואל פלפס בתפקיד שיילוק.

בשנת 1841 התעוררה מהומה בתיאטרון כאשר לפורט החליף את הבריטון האהוב אנטוניו טמבוריני, הקהל עלה לבימה ואף השחקנים איימו למרוד.

 
ג'ני לינד, הזמיר השוודי, 1850

בנג'מין לאמלי

עריכה

לפורט מת באופן פתאומי, ובמקומו מונה בנג'מין לאמלי בשנת 1842. בין לאמלי למנצח מייקל קוסטה שררו יחסים טובים. לאמלי הביא לתיאטרון בבכורות אנגליות את האופרות המאוחרות של דוניצטי - "דון פסקואלה" ו"נערת הגדוד". לאמלי חשף את הקהל הלונדוני לאופרות של המלחין האיטלקי העולה, ג'וזפה ורדי, ובשנת 6–1845 הועלו האופרות "ארנאני", "נבוקו" ו"הלומברדים" בבכורות אנגליות בתיאטרון. האופרות של ורדי התקבלו בהתלהבות בקרב הקהל הלונדוני, שלחץ על לאמלי להזמין אופרה מורדי שתוצג בבכורה עולמי בתיאטרון. לאמלי פנה אל ורדי, שהסכים להלחין אופרה במיוחד עבור התיאטרון. באותו זמן החל ורדי לעבוד על 2 נושאים לשתי אופרות שונות - מחזה של שייקספיר "מקבת'" שעובד על ידי פרנצ'סקו מריה פיאבה ללברית של אופרה באותו שם, ומחזה של שילר "השודדים" אותו עיבד אנדראה מאפאי ללברית האופרה "הבנדיטים". ורדי במקור ייעד את האופרה מקבת' לבכורה הלונדונית ואת הבנדיטים לעונת הקרניבל בפירנצה, אך מאחר שלא נמצא טנור מתאים לתפקיד בפירנצה, העלה ורדי את מקבת' בפירנצה בשנת 1847, וב-22 ביולי אותה שנה העלה את הבנדיטים בתיאטרון הוד מלכותה בלונדון בבכורה עולמית, עם זמרת הסופרן השוודית ג'ני לינד בתפקיד אמליה. עוד 2 אופרות של ורדי זכו לפרמיירות מקומיות בשנים 48–1847 - "שני הפוסקארים" ו"אטילה".

ג'ני לינד הופיעה בבכורה אנגלית בתיאטרון ב-4 במאי 1847, באופרה "רוברט השד" של ג'אקומו מאיירבר, בנוכחות משפחת המלוכה, והמלחין פליקס מנדלסון. העיתונות תיארה כי הלחץ והצפיפות בתיאטרון היו גדולים מאוד, עד כדי שאנשים יצאו חבולים. לינד הופיעה בתיאטרון כמה עונות מוצלחות, וביצעה מספר סבבי קונצרטים במדינה, ונודעה כ"זמיר השוודי".

בשנת 1847, לאחר ויכוחים רבים בין האמנים בתיאטרון להנהלה, העביר מייקל קוסטה את פעילותו לבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן, התיאטרון קיצץ משמו את התואר "בית האופרה האיטלקית" ונשאר כשמו היום - "תיאטרון הוד מלכותה". לאמלי הביא כמנצח את מייקל באלף, ונכנס למשא ומתן עם מנדלסון לכתיבת אופרה חדשה. אך עזיבת התזמורת לקובנט גארדן הייתה משמעותית מאוד, והתיאטרון נסגר ב-1852, עד ל-1856 כאשר התיאטרון היריב עלה בלהבות, והתיאטרון נפתח מחדש. לאחר הפתיחה המחודשת, הביא לאמלי עוד שתי בכורות אנגליות לאופרות של ורדי - "לה טרוויאטה" (1856), ו-"לואיזה מילר" (1858).

 
מבנה התיאטרון עולה באש, 1867

ג'. ה. מייפלסון

עריכה

בין השנים 1862–1867 נוהל התיאטרון בידי ג'יימס הנרי מייפלסון, בהציגו בתיאטרון לצד האופרות האיטלקיות גם אופרות צרפתיות וגרמניות. בתקופתו הוצגו בבכורות אנגליות האופרות "כוחו של גורל" (ורדי), "פאוסט" (גונו), "מדיאה" (כרוביני) ו"נשות וינדזור העליזות" (אוטו ניקולאי). מייפלסון קידם זמרים כמו, מריו, ג'וליה גריזי, הבריטון סר צ'ארלס סטנלי, כריסטינה נילסון ועוד.

בלילה של 6 בדצמבר 1867, עלה התיאטרון באש, ככל הנראה בגלל אח שהתחממה יתר על המידה. מהבניין נותר רק השלד, והרבה מהחנויות הסמוכות סבלו מנזקים, אך הארקדה הצמודה לבניין סבלה מנזק קל בלבד. בעקבות השרפה העביר מייפלסון את פעילות התיאטרון לתיאטרון דרורי ליין.

בלט בתיאטרון

עריכה

בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19, מילא התיאטרון תפקיד חשוב בתור הזהב של הבלט הרומנטי. חברת הבלט של התיאטרון, "הבלט של תיאטרון הוד מלכותה", היה הרכב הבלט החשוב ביותר באירופה אחרי הבלט של האקדמיה המלכותית למוזיקה של פריז. אמן הבלט ז'יל פרוט, התחיל לביים בלט בתיאטרון ב-1830. לאמלי מינה אותו לכוריאוגרף ראשי בשנת 1842. בין היצירות שהוצגו היו "Ondine, ou La Naïade" בשנת 1843, "La Esmeralda" בשנת 1844, "Catarina, ou La Fille du Bandit" בשנת 1846, והדיברטימנטו "Pas de Quatre" בשנת 1845. עוד אמני בלט מפורסמים ביימו הפקות בלט באותה תקופה, כמו ארתור סן-לאון ופאול טליוני. המלחין האיטלקי צ'זארה פוניי, מונה ל"מלחין מוזיקת בלט" בתיאטרון הוד מלכותה בשנת 1843. מאז ועד 1850, כמעט כל בלט חדש שהוצג בתיאטרון היה מפרי עטו. פוניי הוא המלחין הפורה ביותר בתחום הבלט, הלחין מעל 100 יצירות לבלט, ועוד אין ספור דיברטימנטו וקטעי מחול שלרוב הוצגו כאינטרמצו בהצגות האופרה בתיאטרון. בתקופה זו של הבלט הרומנטי, הופיעו בתיאטרון בלרינות נודעות כמארי טליוני, קרלוטה גריזי, פאני אלסלר, לוסיל גראן ופאני קריטו.

בשנות החמישים עזבו את לונדון דמויות מרכזיות בתחום הבלט, כמו פרוט, סן-לאון, טליוני ופוניי, ועברו לסנקט פטרבורג לחברת הבלט של תיאטרון מריינסקי. מצב הבלט בלונדון התדרדר מאוד, ועם שריפת התיאטרון בעצם נעלם הבלט מלונדון כמעט כליל, עד תחילת המאה העשרים, כאשר חזרה חברת בלט לפעול בלונדון במיקומים ושמות שונים, עד שהתחברו לבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן והפכה ל"בלט המלכותי", כפי שהיא נודעת בשנות האלפיים.

1868–1896 התיאטרון השלישי

עריכה

המבנה השלישי נבנה ב-1868, עבור הלורד דאדלי, בסכום של 50 אלף ליש"ט. הבניין תוכנן על ידי צ'ארלס לי ובניו ושותפם ויליאם פיין שהיו ממשיכי דרכו של ג'ון נאש. הבניין החדש נבנה בתוך השלד של הבניין הישן, אך שילב גם בטון וברזל, כדי למזער נזקים בזמן שרפה עתידית. האודיטורים היה בגובה ארבע קומות, ובזמן הצגת אופרה היה בו מקום ל-1850 מקומות ישיבה, ובזמן הצגת מחזה, כאשר לא היה צורך בבור התזמורת - 2500 מקומות. בעקבות סכסוך בין הלורד דאדלי למייפלסון, עמד הבניין ריק עד שנמכר ב-1874 לקבוצה נוצרית ב-31 אלף ליש"ט.

מייפלסון חזר אל התיאטרון ב-1877, לאחר ניסיון כושל לבנות בית אופרה לאומי, מבנה שבסופו של דבר שימש את הסקוטלנד יארד. עם חזרת חברת האופרה לתיאטרון, בוצעו בו שיפוצים בסך 6000 ליש"ט, ובמסגרתם הוחלפו גם המושבים, השטיחים והטפטים. לאחר שחזר לשימוש תיאטרלי, נפתח התיאטרון באופרה "נורמה" של וינצ'נצו בליני, ב-28 באפריל 1877. הבכורה הלונדונית של כרמן (ביזה) התקיימה בתיאטרון ביוני 1878. בהמשך אירח התיאטרון את חברת האופרה קרל רוזה, וכן הוצגו בו שורה של מחזות צרפתיות ואופרות קומיות. בשנת 1882 הוצגו בתיאטרון הבכורות הלונדוניות של אופרות טבעת הניבלונגים של ריכרד וגנר. מייפלסון חזר לניהול האופרה בשנים 1887 ו-1889, אך הטיימס תיאר את ההופעות כרפרטואר של אופרות שפסקו מלמשוך את הקהל הרחב, זמרים מדרגה שנייה, ואיכות הפקה ירודה. ריגולטו, הייתה האופרה האחרונה שעלתה בתיאטרון בתאריך 25 במאי 1889.

1897–כיום, התיאטרון של פיפס

עריכה

בעקבות הטכנולוגיות החדשות בתחום התיאטרון שהתחלפו במהירות, הפך מבנה התיאטרון למיושן. כמו כן, חוזה החכירה למשפחת דאדלי עמד לפקוע ב-1891. מטעם נכסי הכתר הייתה כוונה להרוס את כל הבלוק בו עמד התיאטרון, למעט הארקדה, ולהקים במקומו מבנים חדשים. לאחר התגברות על מכשולים שונים בפינוי המבנים באזור, הוחרבו המבנים באזור ב-1892. האדריכל צ'ארלס ג'. פיפס (Charles J. Phipps), מונה לתכנן את התיאטרון החדש וכן מבנה שישמש כבית מלון. בפברואר 1896 הושג הסכם עם הרברט בירבום טרי, להקים את התיאטרון במחיר 55 אלף ליש"ט. ביולי אותה שנה הונחה אבן הפינה, ובפברואר 1897 אושרו התוכניות. פיפס מת ב-1897, והתיאטרון היה עבודתו האחרונה.

מופעים

עריכה

התיאטרון הנוכחי נפתח ב-28 באפריל 1897. טרי הקים את הבניין מרווחים שעשה בתיאטרון היימרקט. טרי התגורר וניהל את התיאטרון מאז הקמתו ועד למותו ב-1917. לצרכיו האישיים בנה טרי במבנה אולם אירועים וכן חדר מגורים. התיאטרון שוב לא נועד להצגת אופרות, אם כי בשנים הראשונות היו כמה הצגות אופראיות. התיאטרון נפתח בדרמה על פי הספר של גילברט פרקר "The Seats of the Mighty". הרפרטואר כלל המחזות של רומנים שונים מאת דיקנס וטולסטוי כמו מחזות קלאסיים של מולייר ושייקספיר. בתיאטרון גם נערכו הצגות בכורה של מחזות כמו "פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שו, כשטרי עצמו משחק בתפקידים ראשיים. ההפקות של טרי נודעו כהפקות ראוותניות ומרהיבות, בשילוב עם אפקטים מיוחדים והעלאת בעלי חיים על הבמה. ההפקות הללו היו פופולריות ומכניסות, למרות טענות שנשמעו כנגד טרי בעשור האחרון לחייו, על סגנון המשחק שלו המיושן לכאורה.

בשנת 1904 הקים טרי את האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה, שפעלה בתיאטרון שנה אחת ולאחר מכן עברה למשכן משלה בבלומסברי. טרי המשיך לקבל בוגרים מהאקדמיה לתיאטרון, ובדרך זו שכר כ-40 שחקנים. בשנת 1916 עלה המחזמר "צ'ו צ'ין צ'או", ושבר את שיא העולם כאשר עלה לא פחות מ-2235 פעמים (שיא שבו החזיק עד שנשבר ב-1955). ב-1927 העלו ג'ורג' ואיירה גרשווין את המחזמר "Oh, Kay!" בבכורה לונדונית בתיאטרון, והוא הועלה בו 213 פעמים.

גם לאחר מלחמת העולם השנייה, המשיך התיאטרון להעלות בעיקר מחזות זמר, כולל ייבוא של מחזות זמר מצליחים מברודוויי. "Follow the Girls" (עלה בשנת 1945, עם 572 הופעות), "Brigadoon" (עלה ב-1949, 685 הופעות), "Paint Your Wagon" (עלה ב-1953, 478 הופעות). המחזמר "סיפור הפרברים" של ליאונרד ברנשטיין נפתח בתיאטרון בדצמבר 1958, ורץ 1039 פעמים. הבכורה הלונדונית של "כנר על הגג" התקיימה בתיאטרון בפברואר 1967 עם חיים טופול בתפקיד טביה, ורץ בתיאטרון 2,030 הופעות.

פנטום האופרה

עריכה

המחזמר "פנטום האופרה" הוצג בבכורה עולמית בתיאטרון ב-9 באוקטובר 1986, עם מייקל קרופורד ושרה ברייטמן בתפקידים הראשיים. המחזמר זכה בפרס המחזמר הטוב ביותר על שם אוליבייה, וקרופורד זכה באותו פרס על משחקו במחזמר. המחזמר ממשיך לרוץ בתיאטרון עד היום, כאשר הוא המחזמר השני שרץ התקופה הכי ארוכה בוסט אנד (אחרי "עלובי החיים"). המחזמר הוא גם המחזמר שרץ הכי הרבה זמן בברודוויי, וב-2004 הופק ממנו סרט. מעל 130 מיליון איש צפו בו ברחבי העולם, וגרף עד 2007 כ-1,8 מיליארד ליש"ט, מה שהופך אותו לפרויקט הבידורי הרווחי ביותר בהיסטוריה.

מבנה התיאטרון, עם המראה החיצוני המרשים והמראה הפנימי המפואר שלו, יציעים בגובה 3 קומות, פיתוחי הזהב סביב הבמה והעיצוב בהשראת הרנסאנס הצרפתי, יוצרים תפאורה גותית לסיפור המחזמר, אשר מתרחש בבית האופרה הפריזאי "אופרה גרנייה". ציוד הבמה מהתקופה הוויקטוריאנית עדיין קיים מאחורי הקלעים, ואף נעשה בה שימוש כלשהו מפעם לפעם. שיפוצים נערכו בשנים 1990, 1993 ו-2020. האודיטורים מכיל 1,216 מקומות ישיבה.

לקריאה נוספת

עריכה
  • Earl, John and Michael Sell. Guide to British Theatres 1750–1950, pp. 116–17 (Theatres Trust, 2000) ISBN 0-7136-5688-3
  • Larkin, Colin (ed). Guinness Who's Who of Stage Musicals (Guinness Publishing, 1994) ISBN 0-85112-756-8
  • Parker, John (ed). Who's Who in the Theatre, tenth edition, revised, London, 1947, p. 1184.

קישורים חיצוניים

עריכה