יגואר
יגואר (שם מדעי: Panthera onca) הוא יונק ממשפחת החתוליים המצוי באמריקה הדרומית ובחלקים מאמריקה המרכזית ואמריקה הצפונית. הוא אחד מחמישה מיני החתולים הגדולים המשתייכים לסוג פנתר (Panthera), יחד עם הטיגריס, נמר השלג, האריה והנמר, והוא היחיד מביניהם החי באמריקה, ובאמריקה בלבד. היגואר הוא החתול השלישי בגודלו, לאחר הטיגריס והאריה, והוא החתול הגדול והחזק ביותר בחצי הכדור המערבי. הוא נפוץ כיום מדרום-מערב ארצות הברית בצפון, דרך מרכז אמריקה, ועד אזור פטגוניה שבאמריקה הדרומית.
 יגואר
| |
|---|---|
_female_Piquiri_River_2.JPG)
יגואר בפנטנל
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | טורפים |
| תת־סדרה: | דמויי חתול |
| משפחה: | חתוליים |
| סוג: | פנתר |
| מין: | יגואר |
| שם מדעי | |
 Panthera oncaלינאוס, 1758 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
מבחינה חיצונית היגואר דומה מאוד לנמר, אך גופו חסון, שרירי וגדול יותר. התנהגותו ובית הגידול האופייני לו דומים יותר לאלו של הטיגריס. בית הגידול המועדף עליו הוא יער גשם טרופי (ג'ונגל), אולם ניתן למצוא אותו גם באזורים מיוערים ובשטחים פתוחים. היגואר הוא בעל חיים יחידאי (סוליטרי), כלומר מבלה את מרבית חייו בגפו. הוא איננו בררן בבחירת תזונתו, והוא נוהג לצוד את טרפו באמצעות מעקב ומארב. הוא טורף-על, ובמקומות שבהם הוא חי הוא משמש כמין מפתח (Keystone species), כלומר הוא מכתיב את תכונות החברה האקולוגית. ליגואר תפקיד חשוב בשמירה על יציבות המערכת האקולוגית שבה הוא חי, ובוויסות אוכלוסיות טרפו. נשיכתו חזקה מאוד בעוצמתה וחזקה יותר מנשיכתם של חתולים גדולים אחרים. עוצמת נשיכתו מאפשרת לו לחדור את שריונם של זוחלים מסוימים, והוא אף פיתח שיטת הרג מיוחדת: נשיכת טרפו באזור הגולגולת שבין האוזניים, ובכך הוא גורם לפצע אנוש במוחו של הטרף, ועקב כך למותו.
אטימולוגיה
עריכההאטימולוגיה של המילה jaguar אינה ברורה. על-פי טענה אחת השם נגזר משפת טופי עתיקה הדרום אמריקאית והתגלגל לאנגלית דרך הפורטוגזית, בעוד שעל-פי טענה אחרת מקור השם הוא משפת הגוואראני. בשפת הטופי, המילה השלמה והמקורית ליגואר היא jaguara, מילה שמשמשת לציון "חיה טורפת גדולה שגוברת על טרפה בקפיצה". בשפת הגוואראני, yaguareté תורגם באופנים שונים, בהם "החיה האכזרית האמיתית", "גוף של כלב" או "כלב אכזרי". במספר מדינות במרכז אמריקה ובדרומה, שמו של היגואר הוא el tigre, כלומר "הטיגריס"[2][3][4][5].
שמו המדעי, כמו שמו של כל מין, מורכב משני חלקים: שם הסוג, "פנתר" - Panthera, ושם המין, "onca". לעיתים קרובות נטען כי החלק הראשון של שם זה נגזר מהמילים היווניות "Pan" ("כול") ו-"ther" ("חיה"), אולם זו כנראה אטימולוגיה עממית בלבד. אף על פי שהמילה הגיעה לשפה האנגלית דרך השפות הקלאסיות, מקור המילה panthera כנראה במזרח אסיה, ומשמעותה "החיה הצהובה" או "צהוב-לבנבן". החלק השני של שמו המדעי של היגואר, onca, מקורו במילה הפורטוגזית המציינת את היגואר, onça, כאשר הסדיליה (הסימן שתחת האות c) נשמטה מסיבות טיפוגרפיות. מקור השם בפורטוגזית הוא במילה הלטינית העממית lyncea, שפירושה lynx, מילה שהלטינית שאלה מהיוונית. המילה lyncea השתבשה עם הזמן בשפות הלטיניות המערביות לרבות הפורטוגזית, כאשר פירשו בטעות את העיצור הראשון כמילית יידוע, דהיינו l'oncia, שבהמשך הושמטה. שורש המילה היוונית המקורית משמעותו "בהיר", "לבן". יש לשים לב שלמרות שבשפות ילידיות בדרום אמריקה פירוש השם שממנו נגזרה המילה יגואר הוא "זה שהורג בניתור אחד", הרי שבפועל היגואר מכניע את טרפו בכך שהוא נושך אותו למוות ולא בניתור.
טקסונומיה
עריכההיגואר הוא המין היחיד בסוג פנתר (Panthera) המצוי באמריקה. בדיקות DNA הראו כי לאריה, לטיגריס, לנמר, ליגואר, לנמר השלג ולנמר הערפילי ישנו אב קדמון משותף, וכי קבוצה זו קיימת בין שישה לעשרה מיליוני שנים[6]; עדויות על-פי מאובנים מצביעות על כך, שהסוג פנתר הופיע על פני האדמה לפני 2 - 3.8 מיליוני שנים. הנמר הערפילי ממוקם בדרך כלל מבחינה אבולוציונית בראשית קבוצה זו, וממנו התפתחו, ככל הנראה, המינים האחרים. סדר הופעתם של המינים האחרים (התפצלותם מהאב הקדמון) אינו ידוע לאשורו.
הזואולוג הבריטי רג'ילנד פורוק הסיק, בהתאם לעדויות מורפולוגיות, כי היגואר קרוב לנמר יותר מאשר לכל מין אחר. בדיקות DNA לא הכריעו באופן חד משמעי בנושא זה ומידת קרבתו של היגואר למינים אחרים שנויה במחלוקת. מאובנים של מינים נכחדים מהסוג פנתר, כגון יגואר אירופי (Panthera gombaszoegensis) ואריה אמריקני (Panthera atrox), מראים כי היגואר והאריה חלקו בעבר מאפיינים דומים רבים.
כיום, מקובלת הטענה כי היגואר אינו מתחלק למספר תת-מינים באופן ברור, וזאת בהתאם למספר מחקרים שנעשו בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21[7][8]. עם זאת, הייתה מקובלת בעבר הסברה כי ליגואר ישנם שמונה תת-מינים, וזאת בשל מחקר מ-1939[9]. למרות היעדר חלוקה לתת-מינים, ככל שמתרחקים מקו המשווה היגוארים כבדים וגדולים יותר. תופעה זו (כלל ברגמן) נותנת ליגואר יתרון נוסף: ככל שמתרחקים מקו המשווה, האקלים קר יותר. ככל שהמשקל גדל, כך היחס שבין שטח הפנים לנפח הגוף קטן, וכך קטן גם איבוד חום הגוף. המשמעות היא שככל שמתרחקים מקו המשווה, פרטי היגואר החיים באזור גדולים יותר ומאבדים לפיכך פחות חום מעורם.
מאפיינים פיזיים
עריכה
משקל היגואר נע בדרך כלל בין 45 ל-120 קילוגרמים, אך נצפו גם פרטים גדולים במשקל של 131 עד 151 קילוגרמים, וכן פרטים קטנים שמשקלם 36 קילוגרמים בלבד. לרוב, משקל הנקבה קטן ב-10 עד 20 אחוזים ממשקלו של הזכר. אורכו נע בין 1.20 ועד לשני מטרים - כולל הזנב, שאורכו כ-50 עד 75 סנטימטרים. גובהו נע בין 70 ל-100 סנטימטרים. ממדיו משתנים בהתאם לאזור: במחקר שנערך בשמורת צ'מלה קואישמאלה השוכנת במקסיקו לחופי האוקיינוס השקט, נמצאו פרטים שמשקלם בין 30 ל-50 קילוגרמים, כמשקלה הממוצע של פומה. לעומת זאת, במחקר באזור הפנטנל הברזילאי (פנטנל הוא אזור ביצתי, חם ופתוח), נמצאו פרטים במשקל ממוצע של 100 קילוגרמים. הפרטים שחיים ביערות הם לעיתים קרובות כהים וקטנים יותר מהפרטים שחיים בשטחים פתוחים, ככל הנראה בשל מיעוט טרף אוכל-עשב בשטחים מיוערים[10] ליגואר יש נשיכה שנעה בין 200-250 קילוגרמים[11].
גפיו של היגואר קצרות וחזקות, ובזכותן הוא מיומן בטיפוס, בזחילה ובשחייה. לסתותיו חזקות מאוד. נשיכתו נחשבת כחזקה ביותר מבין כל בעלי החיים ממשפחת החתוליים, והשנייה בעוצמתה מבין כל היונקים; עוצמה זו מאפשרת ליגואר לחדור חומרים קשים מאוד כגון שריונות של צבים. מחקר השוואתי שנושאו "כוח נשיכה ביחס לגודל הגוף" מדרג את היגואר במקום הראשון מבין החתוליים, לצד נמר ערפילי מצוי ולפני האריה והטיגריס. כמו כן, דווח כי "יגואר יחיד מסוגל לגרור פר שמשקלו 360 ק"ג לאורך 8 מטרים באמצעות לסתותיו החזקות, ולכתוש את העצמות הגדולות ביותר"[12].
שורשי פרוותו הם בדרך כלל בצבע חום-צהבהב, אך קיימים גם פרטים בעלי פרוות בגוון חום-אדמדם ושחור (ראו פנתר שחור). הפרווה מכוסה חברבורות כהות מעוגלות וטבעתיות, המסוות אותו על רקע היער. החברבורות משתנות מפרט לפרט: חלקן כוללות נקודה אחת או יותר, וחלקן מלאות או חלולות. גם צורת הנקודות משתנה מפרט לפרט. הנקודות על ראשו, צווארו וזנבו של היגואר הן בדרך כלל מלאות. אצל פרטים מסוימים הכתמים שבקצה הזנב מתמזגים בהדרגה לפסים. צבעם של הבטן, הגרון והחלקים התחתונים של הרגליים הוא לבן.
אף שהיגואר דומה מאוד לנמר, ניתן להבדיל ביניהם על-פי מספר מאפיינים: גופו של היגואר חסון וגדול יותר מגופו של הנמר, וזנבו קצר ועבה יותר. החברבורות שעל פרוותו של היגואר גדולות וכהות יותר, אך גם מעטות יותר.[דרוש מקור] הפסים עבים יותר אצל היגואר ובדרך כלל יש נקודות בתוך הכתמים מה שאין כן אצל הנמר. כמו כן, ראשו של היגואר עגול וגדול יותר וגפיו קצרות וחזקות יותר.
כשישה אחוזים מבין כלל היגוארים באזור דרום אמריקה מאופיינים במלניזם (צבע עור שחור כתוצאה מפיגמנטציה עורית חזקה של מלנין), ככל הנראה כתוצאה מאלל דומיננטי[13]. מרחוק נראה צבע פרוותם של פרטים אלו שחור, אולם מקרוב ניתן להבחין גם בכתמים ובנקודות. בדומה למינים אחרים במשפחת החתוליים, קיימים גם פרטים לבקנים, אם כי שכיחותם קטנה.
התנהגות
עריכה
ציד ותזונה
עריכהבדומה ליתר החתולים, היגואר הוא חיה טורפת, והוא ניזון אך ורק מבשר. הוא אופורטוניסט, ותזונתו מורכבת מלמעלה מ-85 מיני בעלי חיים שונים[14]. היגואר מעדיף טרף גדול, והוא טורף איילים, טפירים, פקארים, ארמדילאים, קפיבארות, כלבים,ותנינים קטנים ואפילו אנקונדות או קיימנים. לעיתים הוא אף צד בקר (פרטים אחדים נצפו טורפים פרים במשקל של עד 500 ק"ג). היגואר אינו בוחל גם במינים קטנים יותר, כמו צפרדעים, לטאות, עכברים, עופות, דגים, עצלנים, קופים או צבים. לעיתים יגוארים יגיחו מהיערות אל החופים כדי לצוד צבות ים גילדיות שעולות על החוף לקנן, אף שמשקלם גדול ממנו ועדיין לסתותיו החזקות שוברות את שריונם.
שיטת ציד נפוצה בקרב המינים בסוג פנתר, ובכללם היגואר, היא נשיכת הטרף וחניקתו. עם זאת, היגואר מעדיף להשתמש בשיטת הרג ייחודית מבין החתוליים: הוא נושך את הטרף בראשו, באזור שבין שתי אוזניו, ובאמצעות ניביו החדים הוא פוגע קשות במוחו של הנטרף. הוצע, כי ראשו המסיבי וניביו החזקים הם למעשה התאמה מורפולוגית שנועדה לחדור את שריונם של הצבים; לאחר ההכחדה ההמונית של בעלי חיים צמחוניים שאירעה בסוף תקופת הפליסטוקן, היו נפוצים מאוד זוחלים בעלי שריון, כדוגמת צבים ותנינים, ואלה היוו חלק גדול מתזונתו של היגואר[15]. עם זאת, היגואר אינו מוכרח לחדור את שריון הצב על מנת לאכול אותו, שכן הוא מסוגל להוציא את בשרו מתחת לשריונו של הצב באמצעות כפות רגליו וטפריו. באשר לזוחלים גדולים, כדוגמת הקיימן, היגואר קופץ על גבו של הזוחל, פוגע בחוליות הצוואר שלו ובכך משתק אותו. כדי להרוג בעלי חיים קטנים יותר, כמו כלבים, היגואר הולם בהם באמצעות כפות רגליו הקדמיות.
היגואר אינו נוהג לנהל מרדף אחר מזונו, אלא מעדיף לעקוב אחריו ולארוב לו. הוא ילך באיטיות ובשקט בפיתולי היער, ויאזין ברגישות לרחשי הסביבה. כאשר יתקוף, הוא יגיח ממקום מוסווה היטב ויסתער על טרפו. היגואר ידוע ביכולות המארב וההסתערות שלו, ומבחינה זו הוא נחשב לאחד מהטורפים הטובים והיעילים ביותר בממלכת החי. הוא אינו בוחל בהסתערות אל תוך המים על מנת לתפוס את טרפו. היגואר מסוגל לשחות ולגרור את טרפו בו זמנית. חוזקו מאפשר לו לגרור גופות כבדות - הוא מסוגל לשאת עגל קטן ולטפס עמו במעלה עץ כאשר הוא רוצה להימנע משיטפונות.
לאחר הריגת הטרף גורר היגואר את הגווייה לסבך שיחים או לנקודה מבודדת אחרת. אז, הוא יחל באכילת הצוואר והחזה, ולא במרכז הגוף דווקא. הוא אוכל את הלב והריאות, ואחר-כך את הכתפיים. צריכת המזון היומית המומלצת ליגוארים החיים בשבי עומדת על כשני קילוגרמים ליגואר שמשקלו בין 50 ל-60 קילוגרמים. עם זאת, צריכת המזון בטבע היא פחות מסודרת ויציבה; יגוארים בטבע מכלים אנרגיה רבה בתהליך של לכידתו והריגתו של טרפם, וכך הם עשויים לצרוך 25 קילוגרמים של בשר בפעם אחת, שאחריה יבואו, בדרך כלל, מספר ימים שבהם לא יאכלו דבר.
תקיפת אנשים
עריכהלרוב מיני החתולים גדולים, מתרחקים מהאדם וישנם מעט מיקרים של תקיפות של בני אדם על ידי היגואר. האינדיאנים המקומיים לפי צ'ארלס דרווין הניחו שכל עוד היגוארים ניזונים מקפיברות אין צורך לפחד מהם, אך הכובשים הספרדים חששו מהיערות בהם שוכן היגואר וייתכן שהגדילו את הסיפורים אודות התקיפות, מעבר לעובדות. היגואר חי הרחק מהאדם וכמעט שאינו נראה בטבע, גם עבור חוקרים מנוסים.
עם זאת מספר תקיפות קרו בתנאי שביה או בטבע, לרוב בעת דחק או להגנה, אך ייתכן שגם למטרות ציד. ביוני 2008 אדם הותקף ונהרג בברזיל[16] ו-2 ילדים הותקפו בגיאנה במצב קשה[17] למרות מיעוט התקיפות, אלה שקרו הסתיימו כמעט תמיד בפציעות קשות מהלסתות או הטפרים ולעיתים המקומיים יורים ביגואר התוקף.
מבנה חברתי
עריכה.jpg)
כמו מרבית בני משפחת החתוליים, גם היגואר הוא בעל חיים יחידאי, כלומר הוא נוטה להתבודד ולא לשהות בחברת בני מינו במשך מרבית ימות השנה, להוציא מפגשים למטרות הזדווגות וקבוצות קטנות של אם וגור. הבוגרים נפגשים בדרך כלל רק לצורך חיזור ורבייה ולצורך השתלטות על טריטוריה. טריטוריית הנקבות, ששטחה נע בין 25 ל-40 קילומטרים רבועים, עלולה לחפוף לטריטוריה של נקבות אחרות או של זכרים. טריטוריית הזכרים יכולה להיות כפולה בגודלה מזו של הנקבות, ושטחה משתנה בהתאם לתנאים הטבעיים. סימון תחום המחיה נעשה על ידי סימני שתן, גללים, וחיכוך הגוף בענפים ובגזעי עצים.
בדומה למרבית החתולים הגדולים, גם היגואר מסוגל לשאוג. שאגות הזכר חזקות משאגות הנקבה, ומטרתן להכריז על תחום המחיה ולהבריח זכרים אחרים המעוניינים להזדווג עם הנקבות. בטבע נצפו מעין תחרויות שבמהלכן ניסו שני זכרים להפגין כל אחד את כוחם בשאגות ושאגות-נגד[15]. השאגות מזכירות בצלילן מעין שיעול חוזר ונשנה. בנוסף לשאגה, מסוגלים היגוארים גם ליילל ולנהום. קרבות בין זכרים לקראת תקופת הרבייה הם נדירים, ובטבע הם משתדלים, בדרך כלל, להימנע מחיכוכים. מקרי התקיפה הנדירים נסובים סביב תחום המחיה: טריטוריית הזכר יכולה להקיף טריטוריות של שתיים עד שלוש נקבות, והוא אינו מתיר נוכחות של זכרים בוגרים אחרים מלבדו בשטח זה.
בדרך כלל מתואר היגואר כבעל חיים לילי, אם כי שיא פעילותו מתרחשת בין הערביים ולקראת השקיעה. שני הזוויגים עוסקים בציד. בתנאים טובים עשוי היגואר לצוד גם בשעות היום. היגואר הוא חתול נמרץ יחסית, ומבלה למעלה ממחצית מיומו בפעילות אקטיבית. אופיו החמקני והנגישות הקשה אל חלקים רבים מאזורי המחיה המועדפים עליו, הופכים את היגואר לבעל חיים קשה לצפייה ולמחקר.
רבייה ומחזור חיים
עריכה
נקבת היגואר מגיעה לבגרות מינית בגיל שנתיים לערך, ואילו הזכר מגיע אליה בגיל שלוש או ארבע שנים. נראה כי באזורים בעלי אקלים ממוזג היגוארים מתרבים באופן עונתי, אולם באזורים בעלי אקלים טרופי הם מתרבים במשך כל ימות השנה (כנראה בשל כך שההבדלים בין העונות פחות ניכרים), אם כי שיעורי הילודה גדלים כאשר יש בנמצא טרף רב. מחקרים שנערכו על זכרים בשבייה איששו את ההנחה כי היגואר מתרבה לאורך השנה כולה, והוכיחו כי אין שוני באיכותו של הזרע וטיבו במהלך עונות השנה השונות; כמו כן התגלה כי בשבי קיימת ירידה בשיעור הרבייה[18]. מחזור הייחום של הנקבה אורך 37 ימים, שמתוכו בין 6 ל-17 ימים הוא הייחום עצמו, ובמהלכו תמשוך אליה הנקבה את הזכרים באמצעות נהמות וסימני שתן המפרסמים את דבר ייחומה.
במהלך תקופת החיזור, הן הזכר והן הנקבה הם טריטוריאליים ומשתלטים על תחום מחיה גדול יותר מהרגיל. לאחר ההזדווגות נפרדים בני הזוג לדרכם, והנקבה מטפלת בגוריה לבדה. תקופת ההריון אורכת בין 93 ל-105 ימים. בדרך כלל, ממליטות הנקבות שני גורים, אם כי מספרם יכול להגיע גם לארבעה גורים בשגר אחד. לאחר המלטת הגורים, הנקבה לא תתיר נוכחות של זכרים בשטחה, מחשש לחיי הגורים, שהזכרים עלולים להרגם כדי למנוע העברת זרעם של זכרים מתחרים הלאה; תופעה דומה מתקיימת גם אצל אריות וטיגרסים. בשנת 2001 בפארק הלאומי אמאס יגואר זכר הרג זוג גורים ואף אכל אותם חלקית, כשהסתבר בבדיקת DNA שהוא אף האב של הגורים[19]. עם זאת בכמה מקרים הנקבה הצליחה לגונן על הגורים מהזכר.
הגורים נולדים עיוורים ופוקחים את עיניהם רק לאחר שבועיים מיום הלידה. הם נגמלים מחלב אמם בגיל שלושה חודשים לערך, ובגיל שישה חודשים הם מתחילים ללמוד לצוד את טרפם. הם נשארים בחברת אמם עד גיל שנתיים לערך, ולאחר עזיבתם הם מגדירים לעצמם תחום מחיה משלהם. בתחילת דרכם העצמאית, הזכרים הצעירים הם נוודים, עד שיהיה בכוחם להגדיר לעצמם תחום מחיה או לסלק פרטים אחרים משטחם ולהשתלט על תחום מחיה משלהם. על פי ההערכה, תוחלת החיים של היגוארים בטבע עומדת על בין 12 ל-15 שנים; בשבייה, הם בין החתוליים המאריכים ימים ביותר, ותוחלת חייהם בשבי היא עד 23 שנים.
אקולוגיה
עריכהתפוצה ובית גידול
עריכה
.jpg)
מאובנים שנמצאו במדינות אמריקה מאשרים את קיומו של היגואר מזה שני מיליון שנים. היגואר חי באמריקה מאז שחצה את מצר ברינג במהלך עידן הפליסטוקן. האב הקדמון המיידי של היגואר המודרני הוא ה-Panthera onca augusta.
בית גידולו הטבעי משתרע כיום על פני מקסיקו, אמריקה התיכונה ודרום אמריקה, כולל אזור האמזוניה שבברזיל. המדינות הכלולות בטווח זה הן ארגנטינה, בליז, בוליביה, ברזיל, קולומביה, קוסטה ריקה, אקוודור, גיאנה הצרפתית, גואטמלה, גיאנה, הונדורס, מקסיקו, ניקרגואה, פנמה, פרגוואי, פרו, סורינאם, ונצואלה וארצות הברית. היגואר נכחד באל סלוודור ובאורוגוואי. בית הגידול הטבעי המוגן הגדול ביותר שלו הוא שמורת קוקסקומב בבליז ששטחה 400 קמ"ר.
ארצות הברית הצטרפה לרשימת המדינות שבהן היגואר חי לאחר שהוא נצפה במספר מדינות בדרום-מערב הרפובליקה, כמו אריזונה, ניו מקסיקו וטקסס. בתחילת המאה ה-20 נצפה גם מצפון לאזורים אלו. על פי חוק אמריקאי, היגואר הוא מין מוגן בארצות הברית, ולפיכך אסור לצוד אותו לכל מטרה שהיא.
בית הגידול הטבעי של היגואר כלל בעבר את רוב החצי הדרומי של ארצות הברית, וכיסה גם את רוב דרום אמריקה. הגבול הצפוני של תחום תפוצתו הדרים בכ-1,000 קילומטרים, ובמקביל הצפין הגבול הדרומי בכ-2,000 קילומטר. מאובנים של היגואר מעידן הקרח נמצאו בארצות הברית. המאובנים מצביעים על יגוארים בגודל של עד 190 קילוגרמים, הרבה יותר מהממוצע של היגואר בן זמננו.
בית הגידול של היגואר כולל את יערות הגשם שבדרום אמריקה ובאמריקה התיכונה, שטחים פתוחים, אדמות בוציות המוצפות עונתית ואדמות מרעה יבשות. מבין כל בתי הגידול, היגואר מעדיף יער עבות. הוא נוטה לנטוש אזורים יבשים כגון ערבות הפמפס בארגנטינה, או אדמות מרעה צחיחות במקסיקו ובדרום-מערב ארצות הברית. בית הגידול שלו כולל כיום יערות טרופיים, יערות סובטרופיים ויערות עם עצים נשירים. הוא מעדיף לחיות בקרבת מקורות מים כגון נהרות, ביצות, ויערות גשם צפופים שבהם הוא יכול לבצע בקלות מארב לטרפו. הוא נמצא באזורים שגובהם אינו עולה על 3,800 מטרים, אולם מעדיף להימנע מהרים מיוערים. כך לדוגמה, אין למצוא יגוארים ברמות הגבוהות שבמרכז מקסיקו ובהרי האנדים.
תפקיד אקולוגי
עריכההיגואר נמצא במעלה מארג המזון, כלומר, הוא אינו ניצוד על בסיס קבוע בטבע על ידי טורפים אחרים. היגואר, כשאר החתוליים, חשוב למערכת האקולוגית שבה הוא חי, מכיוון שהוא משפיע על גודל אוכלוסיית אוכלי העשב והגרגרים, ובכך הוא שומר על איזון אקולוגי באזור מחייתו. עם זאת, קשה לקבוע במדויק מה מידת השפעתו של מין כלשהו, כגון היגואר, על מערכות אקולוגיות. הסיבה לכך היא הצורך להשוות מידע שמקורו באזורים שבהן המין אינו נפוץ, כמו גם מידע מאזור מחייתו, וגם להתחשב בהשפעת פעילות בני האדם. היגואר משפיע גם על חיות טרף אחרות. היגואר והפומה, החתול השני בגודלו באמריקה, עוברים תהליך של ספציאציה סימפטרית (כלומר, אין הפרדה במרחב בין האוכלוסיות, והן יכולות לחפוף זו לזו במידה מסוימת), ולכן לעיתים נלמדים ונחקרים שני המינים יחדיו. בטריטוריות שבהן נמצאים גם היגואר וגם הפומה, הפומה קטן יותר מהרגיל: היגואר נוטה לתקוף טרף גדול יותר ואילו הפומה נותר עם הטרף הקטן יותר. במצב כזה דווקא לפומה ישנו יתרון. באפשרותו ללכוד גם טרף קטן ולכן הוא יכול להסתגל טוב יותר באזורים שהושפעו על ידי בני האדם; בעוד שהשניים מסווגים כ"קרובים לסיכון" מבחינת מצב השימור שלהם, תפוצתו של הפומה גדולה באופן משמעותי מזו של היגואר.
יש הטוענים כי בדרום אמריקה, נחש האנקונדה נמצא מעל היגואר במארג המזון, לאחר שתועדו מקרים של תקיפת היגואר על ידי נחש האנקונדה. אם כי תועדו יותר מקרים של יגואר תוקף אנקונדה.
מצב שימור
עריכה_male_drinking_..._(29175619965).jpg)
היגואר נחשב למין קרוב לסיכון על פי איגוד השימור העולמי (IUCN), הגדרה אשר משמעותה היא שייתכן שבעתיד הקרוב היגואר יהיה מאוים בסכנת הכחדה. בין הסיבות המרכזיות לכך הן אובדן של חלקים מבתי הגידול שבהם הוא נפוץ, כולל אזורים בתחום הצפוני של אזור תפוצתו ההיסטורי, וכן העובדה שתחום תפוצתו אינו רציף. אוכלוסיית היגוארים נמצאת כעת בירידה. בדיקות יסודיות שערכה האגודה לשימור חיי הבר (Wildlife Conservation Society) הראו כי שטחי תפוצתו של היגואר הצטמצמו בכ-37 אחוזים, כאשר ב-18 אחוזים נוספים משטחים אלו מצב היגוארים אינו ידוע. עם זאת, בכ-70 אחוזים משטחי תפוצתו סיכויי היגואר לשרוד בטווח הארוך נמצאו גבוהים, במיוחד באזורי שפך האמזונאס, הגראן צ'קו והפנטנל[20].
הסיכונים המרכזיים הנשקפים ליגואר הם כריתת יערות הגשם בתחום תפוצתו, תחרות גוברת מול האדם על מזון, וכן ציד מצד חוואים אשר חוששים כי היגוארים יטרפו חלקים ממשק החי שלהם.
היגואר נמצא בנספח הראשון של אמנת וושינגטון לחיות מוגנות (CITES), כלומר כל סחר ביגואר או באיבריו אסור לחלוטין. ציד היגואר נאסר בארגנטינה, בבליז, בקולומביה, בגיאנה הצרפתית, בהונדורס, בניקרגואה, בפנמה, בפרגוואי, בסורינאם, בארצות הברית (שבה הוא נכלל באמנה למען מינים בסכנת הכחדה מ-1973), באורוגוואי ובוונצואלה. במדינות אחרות באמריקה הדרומית מוגבל הציד במידות משתנות, ובמדינות אחרות הוא אינו מוגן כלל.
מאמצי שימור עכשוויים מתמקדים בהסברה המופנית למגזר החוואים ובקידום תיירות אקולוגית. היגואר מוגדר כמין מטרייה (Umbrella species). מין מטרייה הוא מין אשר הגנה עליו מגנה גם על מינים אחרים, כמו מטרייה. הגדרה זו נובעת מכך שבתחום תפוצתו של היגואר חיים גם מינים שתחום תפוצתם מצומצם יותר, ולכן ההגנה על היגואר מספקת גם להם הגנה. מסיבה זו, ארגוני שימור עשויים להתמקד בבתי גידול של היגואר, בידיעה שהגנה טובה עליהם תגרור הגנה גם על מינים נוספים.
תחום תפוצתו של היגואר הוא ברובו בלתי נגיש או בעל רמת נגישות נמוכה, ולכן קשה להעריך את מספר היגוארים החיים כיום. עובדה זו הביאה לכך שמרבית החוקרים בודקים את מספר היגוארים בתחום מצומצם בלבד, ולכן ישנן רק מעט הערכות שנקודת המבט שלהן רחבה וכוללת. עם זאת, באמצעות השוואת שיטות שונות, נמצא כי מחקרים הנוגעים לטווח אזורים מצומצם עלולים להטות את התוצאות כלפי מעלה, ולכן ייתכן כי המספר האמיתי של היגוארים נמוך מההערכות הקיימות.
היגואר במיתולוגיה ובתרבות
עריכה
כגדול שבטורפים באמריקה, נחשב היגואר למלך החיות שם, ודמותו מופיעה בממצאים ארכאולוגיים רבים בתרבויות שונות במרכז אמריקה ובדרומה. עם זאת, קיימת מחלוקת עד כמה היה היגואר שכיח, כאשר ישנם הטוענים שהוא היה סמל מרכזי באמנות של אמריקה, בעוד אחרים טוענים שחלק נכבד מהדמויות המזוהות כיגוארים, אינן אלא חיות אחרות כמו קיימנים, לטאות ונחשים[21]. על פי הממצאים נראה שהיגואר סימל כוח ועוצמה. פולחן היגואר שהנהיגו בני הצ'אווין הפך למקובל באזור שטחה של פרו עד לשנת 900 לפנה"ס לערך. במקביל לתרבות הצ'אווין פיתחו האולמקים מוטיב ייחודי שבא לידי ביטוי בפסלים ובפסלונים, שהציג יגוארים מסוגננים או בני אדם בעלי תכונות של יגואר. מאוחר יותר סימל היגואר אצל בני המאיה את החושך והעולם התחתון[22] ונחשב בעיני בני המאיה כמי שמקדם את התקשורת בין החיים ובין המתים, וכמגן של משפחת המלוכה. בני המאיה ראו ביגוארים החזקים את שותפיהם בעולם הרוחני, ולמלכים ניתן באופן טיפוסי שם מלכותי שכלל את המילה "יגואר". האצטקים חשבו כי היגואר הוא נציגם של המלך ושל הלוחמים. בקרב מעמד לוחמים מיוחד בקרב האצטקים הוקדש אחד משני המסדרים ליגואר. במיתולוגיה האצטקית נחשב היגואר לחיית הטוטם של האל טסקטליפוקה. גם היום, היגואר הוא החיה הלאומית של גיאנה וככזו הוא מופיע בסמל שלה.
בעולם העסקי של ימינו, היגואר הוא סמל של פראות ומהירות. היגואר משמש כשמה של חברת רכב יוקרתית, כשמה של להקת הבי מטאל בריטית וכשמן או כסמלן קבוצות כדורגל, פוטבול ורוגבי. בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20 השיקה חברת פנדר גיטרה חשמלית חדשה שנקראה "יגואר". מ-1968 יצרה חברת המגפר נעל שכונתה "יגואר" שהייתה מאוד פופולרית בישראל בסוף שנות ה-60 ושנות ה-70. יגואר הוא הכינוי שניתן לגרסה 10.2 של מערכת ההפעלה Mac OS X.
לקריאה נוספת
עריכה- מל ווייט, לפסוע בנתיב היגואר - הגנה על מסדרונות הנדידה של היגוארים היא המפתח לשימורם, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 130, מארס 2009
- Alan Turner, "The Big Cats and their Fossil Relatives", 1997
- C.A.W. Guggisber, "Wild Cats of the World", 1975
קישורים חיצוניים
עריכה
- יגואר, באתר ITIS (באנגלית)
- יגואר, באתר NCBI (באנגלית)
- יגואר, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- יגואר, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- יגואר, באתר GBIF (באנגלית)
- יגואר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גורי יגואר בגן חיות, בארכיון הסרטונים של Associated Press, מורליה, מקסיקו, 2003- עמיר בלבן, החברה להגנת הטבע, היגואר - מטורף קטלני לנכס כלכלי, באתר הארץ, 7 בינואר 2019
הערות שוליים
עריכה- ^ יגואר באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ Jaguar, Online Etymology Dictionary, Douglas Harper
- ^ Yaguareté - La Verdadera Fiera, RED Yaguareté
- ^ Breve Vocabulario (Spanish), Faculty of Law, University of Buenos Aires.
- ^ Eduardo Acevedo Díaz, "Notas", Nativas, 1890
- ^ Johnson, W.E., Eizirik, E., Pecon-Slattery, Murphy, W.J., Antunes, A., Teeling, E. & O'Brien, S.J., "The Late Miocene radiation of modern Felidae, Science 311, 73 (2006).
- ^ Larson, Shawn E. (1997). "Taxonomic re-evaluation of the jaguar". Zoo Biology 16 (2): 107.
- ^ Eizirik E, Kim JH, Menotti-Raymond M, Crawshaw PG Jr, O'Brien SJ, Johnson WE. (2001). "Phylogeography, population history and conservation genetics of jaguars (Panthera onca, Mammalia, Felidae)". Molecular Ecology 10 (1): 65.
- ^ Pocock, R. I. (1939). The races of the jaguar, Panthera onca. Novitates Zoology 41, 406 - 422.
- ^ CAP> Nowell, K. and Jackson, P. (compilers and editors) 1996. Wild Cats. Status Survey and Conservation Action Plan. IUCN/SSC Cat Specialist Group. IUCN, Gland, Switzerland. (PDF link; see Panthera Onca, pp 118–122)
- ^ A. Schmoldt, H. F. Benthe, G. Haberland, Digitoxin metabolism by rat liver microsomes, Biochemical Pharmacology 24, 1975-09-01, עמ' 1639–1641
- ^ McGrath, Susan (August 2004). "Top Cat". National Audubon Society.
- ^ Meyer, John R. "Black jaguars in Belize?: A survey of melanism in the jaguar, Panthera onca", biological-diversity.info, Belize Explorer Group, 1994.
- ^ Seymour, K. L. 1989. Panthera onca. Am. Soc. Mamm., Mammalian Species No. 340:1-9.
- ^ 1 2 Emmons, Louise H., "Comparative feeding ecology of felids in a neotropical rainforest, Behavioral Ecology and Sociobiology, Springer Berlin/Heidelberg, 1987.
- ^ de Paula, R.; Campos Neto, M. F. & Morato, R. G. (2008). "First Official Record of Human Killed by Jaguar in Brazil". Cat News (49): 31–32.
- ^ https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4380383/ Iserson, K. V. & Francis, A. M. (2015). "Jaguar Attack on a Child: Case Report and Literature Review". Western Journal of Emergency Medicine. 16 (2): 303–309. doi:10.5811/westjem.2015.1.24043. PMC 4380383. PMID 25834674.
- ^ Ronaldo Gonçalves Morato, Marcelo Alcindo Barros de Vaz Guimaraes, Fernando Ferriera, Ieda Terezinha do Nascimento Verreschi, Renato Campanarut Barnabe, Reproductive characteristics of captive male jaguars", Brazilian Journal of Veterinary Research and Animal Science 36 (5), 1999.
- ^ Tortato, F.R.; Devlin, A.L.; Hoogesteijn, R.; Júnior, J.A.M.; Frair, J.L.; Crawshaw, P.G.; Izzo, T.J. & Quigley, H.B. (2017). "Infanticide in a jaguar (Panthera onca) population – does the provision of livestock carcasses increase the risk?"
- ^ Eric W. Sanderson, Kent H. Redford, Cheryl-Lesley B. Chetkiewicz, Rodrigo A. Medellin, Alan R. Rabinowitz, John G. Robinson, and Andrew B. Taber (2002). "Planning to Save a Species: the Jaguar as a Model". Conservation Biology 16 (1): 58.
- ^ Susan Gillespie, Review: Enduring images, Newscientist, Novemeber 17, 1990
- ^ Maya, אתר המוזיאון של יוטה
