אונס בתנ"ך

התנ"ך מכיל התייחסויות רבות לאונס ולצורות אחרות של אלימות מינית. התייחסויות אלה כוללות הן התייחסות הלכתית, דהיינו חוקים העוסקים ביחס לאונס ובעונש על מעשה זה, הן תיאורים שונים של מעשי אונס בסיפורי התנ"ך.

טרמינולוגיה

השורש אנ"ס מתועד במקרא בעברית רק פעם אחת, ללא כל הקשר מיני: ”וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס” (מגילת אסתר, פרק א', פסוק ח'). משמעות המילה שם, וזו גם משמעותה הראשית בלשון חז"ל, היא כל פעולה המתרחשת נגד רצונו בחירתו החופשית של האדם, כגון אדם שנכפה על ידי אחר למכור קרקע או לתת גט לאשתו.

דוגמאות

חטיפת דינה, ציור מאת ג'יימס טיסו

בין הדוגמאות הבולטות לסיפורים מקראיים שבהם מתוארים מעשי אונס נמנים פילגש בגבעה, מעשה שכם ודינה, מעשה אמנון ותמר, ופרשת כי תבוא.

יש שמצאו תיאורים של אלימות מינית והטרדה מינית גם בסיפורים מקראיים נוספים, בהם מעשה שמשון ודלילה, דוד ובת שבע, לוט ובנותיו, שכרות נח, אשת פוטיפר וחטיפת בנות יבש גלעד על ידי בני שבט בנימין.^{[דרוש מקור]}

בספרי הנביאים נמצאים תיאורים (חלקם הגדול הוא מְשַלים) של אלימות מינית ואונס, בין היתר, בפרק ג' בספר ישעיהו ("ושפח ה' קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה"), פרק י"ג בספר ירמיהו ("נאפיך ומצהלותיך זמת זנותך על גבעות בשדה"), תיאורי אהלה ואהליבה בספר יחזקאל, סיפור גומר בת דבליים בספר הושע, חורבן נינוה בספר נחום והמלחמה על ירושלים בספר זכריה.

בספרי הנביאים נמצאים גם משלים רבים שבהם נמשלת עיר בירה לזונה ומאיימים עליה באונס, בדרך כלל כאשר העיר נתונה במצור או נכבשת על ידי כוחות צבא.

אונס בפרשנות המקרא ובשיח הפמיניסטי

תמר מגורשת מביתו של אמנון לאחר מעשה האונס, ציור מאת ג'יימס טיסו

כבר מימי חז"ל והמפרשים הקדמונים, הוגדרו סיפורים מקראיים מסוימים כמעשי אונס, דהיינו פעולה מינית שבוצעה ללא הסכמת שני המשתתפים. לדוגמה, מעשה שכם בן חמור בדינה בת יעקב נוסח כך בתורה במפורש: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ".

וכך אכן הבינו חז"ל; למשל, בתרגום המיוחס ליונתן נאמר: "ודבר יתה באנוסה ושכיב עמה וסגפה". וגם במפרשים הראשונים נמצאה התייחסות זו, כגון בדברי הרמב"ן בפירושו לתורה שם, בהסבר המילה "וַיְעַנֶּהָ": "כל ביאה באונסה תיקרא עינוי". כמו כן, בדברי הספורנו בפירושו שם נאמר: "היה בלתי מורגל אז לאנוס את בתולות גדולי הדור (כלומר, יעקב הנכבד בין האומות) כאומרו: 'וְכֵן לֹא יֵעָשֶֹה'."

אמנם ישנם סיפורים מקראיים אחרים שלא הוגדרו במסורת חז"ל כאונס, כגון מעשה שמשון ודלילה. כמו כן, בעניין מלחמת מדין, בה נהרגו כל אנשי מדין למעט 'הטף בנשים' - שעליהן נאמר "וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים... הַחֲיוּ לָכֶם", פירש שם האור החיים: "פירוש, יגיירו אותן... כדי שיהיו ראויות להם להינשא לחפץ בהם", כלומר נישואין כנהוג.

אמנם כמה מחוקרי המקרא טענו כי המגמה הרווחת עד המאה ה-20 הייתה לפרש כל סיפור מקראי הנראה כמעשה אונס בצורה שאיננה מוגדרת כאונס:

לדוגמה, חוקר המקרא יוהנס פדרסן התעמק בנושאי מיניות ביהדות, אך בספריו על ההיסטוריה של עם ישראל לא מוזכר אף מעשה אונס, אלא רק "מגוון דרגות של מערכות יחסים אסורות". סיפורים מקראיים שבהם מתוארים מעשי אונס כונו על ידי פדרסן "הסדרי נישואים בלתי הולמים".

אחד הבודדים שחרגו מפרשנות זו היה תומאס פיין, שטען בספרו "עידן התבונה" (1795) שלאחר מלחמת מדין, משה עודד ניצול מיני. הוא הותיר בחיים את בנות מדין הקטינות והן חולקו כ"שלל" בין הלוחמים, ובכך שימשו למעשה כשפחות מין.

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו פרשני הדור החדש לראות בתיאורים מסוימים שעד אז לא פורשו כאונס, כתיאורים של אונס, וזאת תחת השפעתו של הגל השני של הפמיניזם, שהעלה את המודעות הציבורית לבעיית האונס בנישואים. החל מתקופה זו מקובל לראות בקרב אותה קבוצת פרשנים סיפורים מקראיים כמו חטיפת בנות שילה, כמעשי אונס קבוצתי.

לקראת סוף המאה ה-20 פורסמו מספר ספרים שבהם נטען כי בתנ"ך מתוארים מעשי אלימות מינית אונס רבים, בהם בריחת הגר, מעשה אמנון ותמר, פילגש בגבעה, ירידת אברהם לגרר, מעשה שמשון ודלילה, דוד ובת שבע, מעשה שכם ודינה ולוט ובנותיו. כמו כן נמצאו תיאורים של אלימות מינית בספר ישעיהו, ספר ירמיהו, ספר יחזקאל, ספר הושע, ספר נחום וספר זכריה.^{[דרוש מקור: יש לתת מקור לכל אחד מהפרטים]}

יחס המקרא לאונס

יחס המקרא למעשי אונס מפורט בעיקר בחוקים ובמשפטים שבספר דברים, פרק כ"ב.

אונס נערה בתולה ומאורסת מתואר שם כפשע מחריד שחומרתו כמו רצח ועל כן יש להוציא את האנס להורג: ”כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה” (דברים פרק כ"ב פסוק כ"ו). לעומת זאת, במקרה של אונס נערה בתולה שאינה מאורסת, על האנס לשלם 50 שקלים לאבי הנערה ואז להתחתן עימה: ”וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו” (דברים פרק כ"ב פסוק כ"ח-כ"ט). אין במקרא איסור על אונס בנות צעירות מגיל הנעורים או מבוגרות ממנו, ואין איסור על אונס בנים.

חז"ל למדו מהפסוק הראשון המוזכר לעיל (כ"ו) את דין רודף: הרודף אחר הנערה (כלומר מנסה לאונסה), מותר להצילה בנפשו, דהיינו שכל הרואה רשאי להורגו, אם יש הכרח בכך על מנת למנוע את האונס. דין זה הוא דין מיוחד בחומרתו, בכך שהוא מתיר לכל אדם לסמוך על שיקול דעתו ולרצוח אדם אחר; בהתאם לכך, אין היתר לכך אלא במצב כזה וכן באדם הצופה בניסיון רצח, שגם אז מותר לו להרוג את הרודף אם יש הכרח בכך כדי להציל את הנרדף.

אמנם, במקרה שלא נהרג כדין רודף קודם המעשה, המבצע נענש לאחר מעשה, בחיובו לשלם לאבי הנערה קנס משמעותי, ובנוסף לכך הוא חייב לשאת את אנוסתו, אם רצונה בכך, מבלי אפשרות לגרשה עד מותו; עונש זה הוא הרתעה מונעת.

אמנם, מספר חוקרים סבורים כי חוקי התנ"ך לא אוסרים על אלימות מינית, אלא רק קובעים את התנאים שבהם אדם רשאי לבצע אונס. לדוגמה, הרולד וושינגטון כתב: "דיני התורה מאפשרים אלימות. הם הופכים את מעשה האונס למובנה ומקובל, ומספקים לאנשים אמצעים להצדיק ולסבול אלימות."

אונס בזמן מלחמה

ספר דברים, פרק כ', פסוקים י'–י"ד קובע תקנות ספציפיות בנוגע למלחמה וליחס לשבויים, נשים. בכל מקרה שיהודים יצאו למלחמה נגד עיר, היה עליהם להציע שלום לתושבים תחילה. אם העיר נכנעה, הורשו חסידי התורה לקחת את העם כשבויים. אולם, אם העיר לא נכנעה, הותר לבני ישראל על פי חוקי התורה להטיל עליה מצור, ואם הצליחו בכך, הותר להם לקחת את שלל המלחמה, כולל אונס הנשים באוכלוסיות שנכבשו תחת תנאים מחמירים (דברים כא, י-יד).

ראו גם

• מעמד האישה ביהדות

לקריאה נוספת

• יעל שמש, סיפורי אונס במקרא - המאחד והמייחד, בתוך: עיוני מקרא ופרשנות ו', הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ג
• Susanne Scholz: Sacred Witness: Rape in the Hebrew Bible, 2010
• תומר פרסיקו, מהמקרא ועד ימינו: איך היהדות מתייחסת לאונס?, באתר ynet, 16 ביוני 2021

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אונס בתנ"ך בוויקישיתוף

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.