ברוך ה' יום יום

פיוט ליום השבת

ברוך ה' יום יום הוא זמר לשבת שנתחבר על ידי רבי שמעון בן יצחק ("רבי שמעון הגדול"), מגדולי פייטני אשכנז. זמר זה מושר בקהילות האשכנזים והחסידים ביום השבת. במחזור ויטרי[1] מובא מנהג אמירתו לפני קינוח הסעודה, ובקהילות החסידים נוהגים לחלק את הפיוט לשניים: חלקו הראשון – עד "אמונים נוצר" – מושר בסעודת יום השבת, וחלקו השני – מ"יצווה צור חסדו" עד תומו – מושר בסעודה שלישית.

ברוך ה' יום יום

בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם
יַעֲמָס־לָנוּ יֶשַׁע וּפִדְיוֹם
וּבִשְׁמוֹ נָגִיל כָּל־הַיּוֹם
וּבִישׁוּעָתוֹ נָרִים רֹאש עֶלְיוֹן
כִּי הוּא מָעוֹז לַדָּל, וּמַחֲסֶה לָאֶבְיוֹן

שִׁבְטֵי יָהּ לְיִשְׂרָאֵל עֵדוּת
בְּצָרָתָם לוֹ צָר, בְּסִבְלוֹת וּבְעַבְדוּת
וּבְלִבְנַת הַסַּפִּיר הֶרְאָם עֹז יְדִידוּת
וְהוּא נִגְלָה לְהַעֲלוֹתָם מֵעֹמֶק בּוֹר וָדוּת
כִּי עִם ה' הַחֶסֶד, וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת

מַה־יָּקָר חַסְדּוֹ בְּצִלּוֹ לְגֹנְנֵמוֹ
בְּגָלוּת בָּבֶלָה שֻׁלַּח לְמַעֲנֵימוֹ
לְהוֹרִיד בָּרִיחִים נִמְנָה בֵינֵימוֹ
וַיִּתְּנֵם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵימוֹ
כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ, בַּעֲבוּר הַגָּדוֹל שְׁמוֹ

עֵילָם שָׁת כִּסְאוֹ לְהַצִּיל יְדִידָיו
לְהַעֲבִיר מִשָּׁם מָעֻזְנֵי מֹרְדָיו
מֵעֲבֹר בַּשֶּׁלַח פָּדָה אֶת עֲבָדָיו
קֶרֶן לְעַמּוֹ יָרִים תְּהִלָּה לְכָל־חֲסִידָיו
כִּי אִם הוֹגָה, וְרִחַם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו

וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עֲצוּמָיו
וְגַם חָזוּת אַרְבַּע עָלוּ לִמְרוֹמָיו
וּבְלִבָּם דִּמּוּ לְהַשְׁחִית אֶת רְחוּמָיו
עַל־יְדֵי כֹהֲנָיו מִגֵּר מִתְקוֹמְמָיו
חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו

נִסְגַּרְתִּי לֶאֱדוֹם בְּיַד רֵעַי מְדָנַי
שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם מְמַלְּאִים כְּרֵסָם מֵעֲדָנַי
עֶזְרָתוֹ עִמִּי לִסְמֹך אֶת אֲדָנַי
וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי כָּל יְמֵי עִדָּנַי
כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם, אֲדֹנָי

בְּבֹאוֹ מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים
זֶבַח לוֹ בְּבָצְרָה וְטֶבַח לוֹ בְּבוֹגְדִים
וְיֵז נִצְחָם מַלְבּוּשָׁיו לְהַאְדִּים
בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים
הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים

רְאוֹתוֹ כִי־כֵן אֲדוֹמִי הָעוֹצֵר
יַחֲשׁוֹב לוֹ כְּבָצְרָה תִּקְלוֹט לוֹ כְּבֶצֶר
וּמַלְאָךְ כְּאָדָם בְּתוֹכָהּ יִנָּצֵר
וּמֵזִיד כַּשּׁוֹגֵג בְּמִקְלָט יֵעָצֵר
אֶהֱבוּ אֶת ה' כָּל חֲסִידָיו, אֱמוּנִים נֹצֵר

יְצַוֶּה צוּר חַסְדּוֹ קְהִלּוֹתָיו לְקַבֵּץ
מֵאַרְבַּע רוּחוֹת עָדָיו לְהִקָּבֵץ
וּבְהַר מְרוֹם הָרִים אוֹתָנוּ לְהַרְבֵּץ
וְאִתָּנוּ יָשׁוּב נִדָּחִים קוֹבֵץ
יָשִׁיב לֹא נֶאֱמַר כִּי אִם וְשָׁב וְקִבֵּץ

בָּרוּךְ הוּא אֱלֹהֵינוּ
אֲשֶׁר טוֹב גְּמָלָנוּ
כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו הִגְדִּיל לָנוּ
אֵלֶּה וְכָאֵלֶּה יוֹסֵף עִמָּנוּ
לְהַגְדִּיל שְׁמוֹ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שֶׁנִּקְרָא עָלֵינוּ

בָּרוּךְ הוּא אֱלֹהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ
לְהַלְּלוֹ לְשַׁבְּחוֹ וּלְסַפֵּר הוֹדוֹ
מִכָּל־אֹם גָּבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ
לָכֵן בְּכָל־לֵב וּבְכָל־נֶפֶשׁ וּבְכָל־מְאֹד, נַמְלִיכוֹ וּנְיַחֲדוֹ

שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ יָשִׂים עָלֵינוּ בְּרָכָה וְשָׁלוֹם
מִשְּׂמֹאל וּמִיָּמִין עַל יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם
וְיִזְכּוּ לִרְאוֹת בָּנִים וּבְנֵי בָנִים עֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוׂות עַל יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם
פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי־עַד שַׂר־שָׁלוֹם

תוכנו העיקרי של הפיוט הוא תיאור הגלויות השונות בתולדות עם ישראל והימצאותו של ה' יחד עם ישראל בגלותם בכל אחת מהן.

תוכן הפיוטעריכה

על אף שהפיוט הוא פיוט לשבת, במשמעות הפשוטה שלו הוא אינו מדבר כלל על יום השבת (בדומה ליה ריבון עלם).

הבית הראשון של השיר פותח בהצהרה על כך שה' מבורך על אף כל הגלויות, משום שהוא פדה אותנו מהן. לאחר מכן, מהבית השני ואילך, כל בית עוסק בגלות אחת מתוך גלויות העבר (מצרים, בבל, פרס ויוון), ובהצלתו של עם ישראל מהן. לאחר פירוט הגלויות, עובר המשורר אל הגלות שבה הוא נמצא – אדום, ומקדיש לכך שלושה בתים: הראשון שבהם מתאר את קשי השעבוד, והשני והשלישי מתארים את הנקמה באדום ובמלאך הממונה עליו.

לאחר כל הגלויות עובר המשורר לתחזיות אופטימיות, בהן: קיבוץ הגלויות, שפע הטובה שמעורר את האדם להודות לה', והמשכיות הדורות וההרמוניה שביניהם.

בתים 2–8 מבוססים על דברי המכילתא[2]:

ויהי בעצם היום הזה יצאו [וגו' אלו צבאות מלאכי השרת] וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה עמהם שנאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו[3] וכשנגאלו מה הוא אומר וכעצם השמים לטוהר[3] ונאמר בכל צרתם לו צר[4] אין לי אלא צרת ציבור צרת יחיד מנין ת"ל יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה[5]. ואומר ויקח אדני יסף אותו (ואו') [וגו'] ויהי ה' את יוסף[6] ואומר מפני עמך אשר פדית ממצרים גוי ואלהיו[7]. רבי אליעזר אומר ע"ז עברה עם ישראל בים שנאמר ועבר בים צרה והכה בים גלים[8] ואי זה זה צלמו של מיכה. רבי עקיבא אומר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו. כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה עצמך פדית וכן את מוצא בכל מקום שגלו שכינה עמהם. שנא' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים[9]. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שולחתי בבלה[10] . גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם[11]. גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה[12]. וכשעתידין לחזור כביכול שכינה עמהן. שנאמר ושב ה' אלהיך[13], אינו אומר והשיב אלא ושב

מכילתא, פרשת בא

בית מס' 5 מבוסס על הפסוק"וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד וּכְעָצְמוֹ נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה וַתַּעֲלֶנָה חָזוּת אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם"[14], שעל פי פסוק הנמצא בסמיכות[15] רומז על גלות יוון.

בית 9 מבוסס על דברי הגמרא:

אמר ריש לקיש שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות דכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה[12]: טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה; טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד; היה טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה