היסטוריה של תת-היבשת ההודית
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
על פי מחקר גנטי, החלו בני אדם מודרניים להתיישב בתת-היבשת ההודית בתקופה שבין 55,000 ל-73,000 לפני זמננו. עם זאת, עדויות פיזיות לנוכחות אנושית בתת-היבשת ההודית קיימות מלפני 30,000 שנה.[1]
העידן ההיסטורי מתחיל בהדרגתיות בין המאה החמישית והמאה השלישית לפני הספירה. בתקופה זו הייתה תת-היבשת מאוחדת תחת האימפריה המאורית. הודו התיכונה הייתה נתונה לסדרה של מסעות כיבוש מוסלמים שהובילו לחלוקה למספר ממלכות, עד לאיחוד המחודש תחת המוגולים במאה ה-17 לספירה, שהוחלפו בתורם על ידי הבריטים אחרי 1858.
הודו זכתה שוב בעצמאות ב-1947, לאחר החלוקה לרפובליקה של הודו ולפקיסטן. שתי המדינות החלו מייד להילחם זו בזו, ופקיסטן המזרחית השיגה את עצמאותה כבנגלדש ב-1971.
לוח זמנים מקוצר
עריכה| תקופת האבן | 70,000 עד 5,000 שנה לפני זמננו |
| תרבות המרגרה Mehrgarh – התקופה הנאוליתית (בבלוצ'סטן) | 9,000 עד 5,200 שנה לפני זמננו |
| תרבות עמק האינדוס (תרבות האראפה) | 5,300 עד 3,700 לפני זמננו |
| התקופה הוודית | 1,500 עד 500 לפני הספירה |
|
1,200 עד 500 לפני הספירה |
|
1,200 עד 700 לפני הספירה |
| מהא ג'אנה פאדס (הממלכות הגדולות) שהלכו והצטמצמו ל-4 ממלכות גדולות | 700 עד 300 לפני הספירה |
|
684 עד 320 לפני הספירה |
| בודהיזם | 500 לפני הספירה |
| האימפריה המאורית | 321 עד 184 לפני הספירה |
|
230 לפני הספירה עד 199 לספירה |
| ממלכות הינדו-פרתיות, וכן קשרים עם רומא | 21 עד 130 לספירה |
| ממלכת סטרף (במערב) | 35 עד 405 לספירה |
| 60 עד 240 לספירה | |
| אימפריית גופטה | 240 עד 550 לספירה |
| ממלכה הינדו-סאסאנית | 230 עד 360 לספירה |
| שושלות מקומיות | 550 עד 1206 לספירה |
| אימפריית צ'ולה, בדרום ומזרח הודו | 250 לפני הספירה עד 1279 לספירה |
| ממלכת פאלא | 750 עד 1114 לספירה |
| השלטון המוסלמי | 1206 עד 1596 |
| האימפריה המוגולית | 1526 עד 1707 |
| האימפריה המראטהית | 1674–1818 |
| התקופה הקולוניאלית | 1757–1947 |
| הודו המודרנית | מאז 1947 |
העידן הפרה-היסטורי
עריכהתקופת האבן הקדומה
עריכה
עדויות פלאונטולוגיות מצביעות על הגירה של הומינינים לתת היבשת ההודית מאפריקה, לפני כ-2.2 מיליון שנה.[2] הומינינים אלו הגיעו לתת היבשת ההודית בנדודים יבשתיים, אולי אף בתקופות בהן היו מחוברים חלקי יבשת שהיום הם מופרדים זה מזה.
הפרה־היסטוריה המוקדמת ביותר של הודו, הידועה למחקר נכון לשנת 2005, מתחילה בתקופת האבן הקדומה. הודו נמצאת אומנם בגבול המזרחי של תפוצת גרזן היד, אך יש בה אתרים רבים של נתזי צור. בהאת'נורה, בעמק הנרמדה, נמצאו שרידי הומינינים מתקופת הפליסטוקן התיכונה. ממצאים מהתקופה האחרונה כוללים מחצבה מהתקופה הפלאוליתית התיכונה בעמק הקלאדאגי בדרום הודו. קיימת גם מסורת של אמנות סלע מלפני 40 אלף או 50 אלף שנה.[3][4]
תרבות המרגרה – תקופת האבן החדשה
עריכההתקופה הנאוליתית המוקדמת מיוצגת על ידי תרבות המרגרה (אנ') באלף ה-7 לפנה"ס, בצפון מערב הודו. מידע שנתגלה במפנה המאה ה-21, הנתמך בידי תמונות לוויין ומחקרים ימיים, מציע כי תרבות זו פרחה כבר מהאלף ה-9 לפנה"ס.
תקופת הברונזה ותקופת הברזל
עריכהתרבות עמק האינדוס
עריכה
ערך מורחב – תרבות עמק האינדוס
החברה העירונית הראשונה הידועה בהודו היא תרבות עמק האינדוס, הקרויה גם תרבות האראפּא (Harapa), שפרחה בין 3300 לפנה"ס ל-1700 לפנה"ס.
תרבות זו הייתה מרוכזת לאורך נהר האינדוס ויובליו, והתמשכה לתוך הגנגס-ימונה דואב, גוג'ראט, וצפון אפגניסטן. התרבות ידועה בעריה הבנויות לבנים. הערים החשובות שהתגלו הן האראפה שעל שמה קרויה התרבות, מואנג'ודארו, קאלי בנגה ולוטהל. השפה שדוברה בידי אנשי עמק האינדוס אינה ידועה; יש מלומדים הסבורים כי היא הייתה שפה דראווידית, ואחרים סוברים כי היא הייתה שפה אינדו־ארית.
אנשי עמק האינדוס היו קשורים באופן הדוק לסביבתם. הודו מגוונת מאוד מבחינה גאוגרפית וכוללת מדבריות, מישורים, עמקי נחלים והרים מיוערים. בכל הסביבות האלה מתקיימות תקופות לא צפויות של שיטפונות, בצורת, ומונסון. על אף שלהודו יש תכונות גאולוגיות ואקלימיות קיצוניות, תנאים קשים אלה הועילו להתפתחות תרבויות קדומות. הרי ההימלאיה הגנו על התושבים מפני פלישות מהצפון, הג'ונגלים שבמזרח ורכסי הרים אחרים הגנו ממערב וממזרח. הנהרות של עמק האינדוס סיפקו אמצעי מעולה למסחר במשך כל ההיסטוריה של הודו, והם היו חיוניים לציוויליזציות בכל חלקי האינדוס.
כפי שאנו מוצאים ברוב החברות המצויות ברמת המדינה, עלייה בכמות ובאיכות המשאבים החקלאיים, ושיפורים בשיטות הגידול (ובמיוחד התמקצעות), יוצרים עודף מזון שמביא לגידול האוכלוסייה. המצב בעמק האינדוס היה דומה למדי. הארכאולוגיה מראה, כי הגאוגרפיה המגוונת של הודו העתיקה הייתה עדה לעודף ולהתמקצעות בייצור החקלאי בין 2400 לפנה"ס עד ל-1000 לפנה"ס. ההתמקצעות הזו מראה כי תרבויות עמק האינדוס עיבדו היטב את אדמת הסחף הפורייה של נהר האינדוס, והפיקו יבולים גדולים של תבואה. החל ב-2700 לפנה"ס, יש עדויות לקיומה של חברה ברמת מדינה, עם שלטון היררכי ומוסדות ציבוריים בקנה מידה גדול (השקיה וכדומה). את ההתפתחות המרשימה תוך פרק זמן כה קצר ניתן לייחס לשני גורמים, תרבות מאורגנת שהשתלטה על סביבתה, והמשאבים הסביבתיים המיוחדים והעשירים שהודו סיפקה.
התקופה הוודית
עריכההתרבות הוודית היא התרבות המשתקפת בוודות, שהן מבין הטקסטים העתיקים ביותר הידועים לנו, שנוסחו בעל-פה בסנסקריט וודי. היא ארכה כ-1,000 שנה, מסביבות תקופת 1500 לפנה"ס ועד 500 לפנה"ס. 500 השנים הראשונות של התקופה הזו מקבילות להודו של תקופת הברונזה, ו-500 השנים הבאות להודו של תקופת הברזל. נכון לשנת 2005, רוב החוקרים סוברים כי התקיימה הגירה של עמים הודו-ארים אל תוך הודו בתחילת התקופה, בעיקר לאזורים הצפון-מערביים של תת-היבשת ההודית.
החברה הוודית המוקדמת הייתה מורכבת מקבוצות של נוודים, לאחר שהערים של תרבות עמק האינדוס ננטשו מסיבות שאינן ברורות לחלוטין. לאחר התקופה שבה נכתבה הריג ודה, החברה הארית נעשתה חקלאית יותר ויותר, מבחינה חברתית וכלכלית התארגנו ארבע הווארנות והתקבע מעמדם של הברהמינים. בנוסף לטקסטים העיקריים של ההינדואיזם (הוודות), גם מקורם של האפוסים הגדולים (הראמאיאנה והמהאבאראטה) הוא בתקופה זו. התרבות ההודו-ארית המוקדמת מקבילה כנראה לנוכחות של כלי חרס אדומים בממצא הארכאולוגי. ממלכת קורוס מקבילה לתחילת תקופת הברזל בצפון-מערב הודו, סביב 1000 לפנה"ס (האתהרוה ודה, הטקסט ההודי הראשון שמזכיר ברזל, חובר כנראה בתקופה זו). תרבויות של חרס אפור צבוע היו קיימות ברוב צפון הודו בערך מ-1100 לפנה"ס עד ל-600 לפנה"ס. תקופה מאוחרת זו גם מקבילה לשינוי במערכת השבטית המקובל, דבר שהוביל להקמתן של ממלכות המכונות מהג'נאפאדאס.
בתקופה הוודית המאוחרת, גל שני של עיור אירע ברחבי הודו, כשהוא מתפשט מאפגניסטן עד בנגל. בתקופה זו קמו במישור האינדו־גנגי ובדרום הודו מספר ממלכות ורפובליקות. חלק מהמלכים הורישו את ממלכותיהם לבניהם, ובממלכות אחרות השליטים היו נבחרים. השפה המדוברת הגבוהה באותו הזמן הייתה סנסקריט, ואילו הדיאלקטים של רוב האוכלוסייה בצפון הודו כונו פראקריטים. עד 500 לפנה"ס נותרו רק ארבע מתוך 16 הממלכות המקוריות, כנראה בשל מלחמות. ארבע אלה היו:
- וואטסה
- אבאנטי
- קוסאלה
- מגאדה
הריטואלים ההינדיים בתקופה זו היו מורכבים ונערכו על ידי המעמד הכוהני. מקובל לחשוב כי האופנישדות שהן טקסטים וודיים מאוחרים שעוסקים בעיקר בפילוסופיה, נוסחו בתקופה הוודית המאוחרת, ובראשית תקופת המהג'נאפאדאס (בערך בין 800 ל-500 לפנה"ס). לאופנישדות הייתה השפעה חזקה על הפילוסופיה ההודית. בתקופה זו נוצרו הבודהיזם והג'ייניזם כתגובת נגד להתגבשות חברת הקאסטות, ולפיכך תקופה זו נחשבת ל"תור זהב" מבחינת התפתחות הדת והמחשבה. בערך ב-537 לפנה"ס, גאוטמה בודהה הגיע להארה וייסד את הבודהיזם, שהיווה בתחילתו השלמה לדהרמה הוודית הקיימת. בערך באותה התקופה, ב-510 לפנה"ס, מאהאווירה ייסד את הג'ייניזם. לשתי הדתות היו תורות פשוטות יחסית והן הופצו בפראקריט, דבר שהקל עליהן להתקבל בשכבות נרחבות של האוכלוסייה. בעוד שההשפעה הגאוגרפית של הג'ייניזם הייתה מוגבלת, נזירים בודהיסטים הפיצו את תורות הבודהה לכל מרחבי דרום ודרום-מזרח אסיה.
האימפריות הגדולות
עריכה
במהלך השנים, עם העיור, יצירת המעמדות והרצון להגנה ושמירה על הקיים, התגבשו בתת-היבשת ההודית מספר ממלכות גדולות, מספרן השתנה במרוצת השנים כתוצאה מאיחודים פיצולים והשתלטויות, גודלן השתנה כתוצאה מחוזק/חולשה והשינוי המספרי אולם ברוב התקופה מספרן היה גבוה מ-10 ונמוך מ-20.
הפלישות הפרסיות והיווניות
עריכה- ערך מורחב – כיבוש הודו בידי אלכסנדר הגדול
חלק גדול מצפון-מערב תת-היבשת ההודית (אפגניסטן המזרחית של ימינו, ופקיסטן מערבית לאינדוס) נשלטו למשך 200 שנה על ידי האימפריה האחמנידית הפרסית מ-520 לפנה"ס. ב-334 לפנה"ס אלכסנדר הגדול כבש את אסיה הקטנה ואת האימפריה האחמינידית, והגיע לגבול הצפון-מערבי של תת-היבשת ההודית. שם הוא הביס את המלך פורו בקרב הידספס (בפקיסטן של היום) וכבש חלק גדול מהפנג'אב. אולם חייליו סירבו לחצות את נהר הביאס ליד ג'אלאנדאר שבפנג'אב. אלכסנדר יישב מקדונים רבים באזורים שנכבשו; הוא עצמו חזר לכיוון דרום מערב וכעבור כשנתיים נסוגה שארית צבאו מהמקום.
לפלישות היווניות והפרסיות הייתה משמעות חשובה בתרבות ההודית. המערכות הפוליטיות של הפרסים השפיעו על צורות הממשל בתת-היבשת, כולל המנהל של השושלת המאורית. בנוסף, אזור גנדהרה, במזרח אפגניסטן וצפון-מערב פקיסטן של היום, נעשה לכור היתוך של תרבויות הודיות, פרסיות, מרכז-אסיאניות ויווניות ונוצרה בו תרבות יוונית-בודהיסטית, שהתקיימה עד למאה החמישית לספירה והשפיעה על ההתפתחות האמנותית של הזרם המהיאני בבודהיזם.
ממלכה אינדו-יוונית
עריכה
במשך כ-200 שנה, בשתי המאות האחרונות לפני הספירה, התקיימה ממלכה הודו-יוונית (Indo-Greek kingdom) (אנ'), אותה יסד אלכסנדר מוקדון לאחר פלישתו להודו וכיבושה. זו הייתה ממלכה הלניסטית, שהתפרשה על צפון מזרח תת-היבשת ההודית, וכללה חלקים משטחי אפגניסטן המודרנית, פקיסטן וצפון מערב הודו. במהלך שתי המאות האחרונות לפני הספירה היא נשלטה על ידי יותר משלושים מלכים, שלעיתים קרובות התנגשו זה עם זה.
הממלכה האינדו-יוונית בתת-היבשת ההודית התחלקה בסופו של דבר למספר ממלכות משנה. שפת השלטון הייתה יוונית, בעוד העם המשיך לדבר בשפה המקומית. המלכים המקומיים קיבלו עליהם את התרבות ההלניסטית ונשארו בתפקידם. השלטון היה סובלני לדתות המקומיות, ובלבד שהמקומיים יכבדו גם את האמונות ההלניסטיות.
במהלך שתי מאות שנות שלטונם, שילבו המלכים ההודו-יוונים את השפות והסמלים היוונים וההודים, כפי שניתן לראות על מטבעותיהם, ושילבו רעיונות יוונים והודים, כפי שנראו בשרידים הארכאולוגיים. לפיזור התרבות ההודו-יוונית היו השלכות שמורגשות עד היום, בעיקר בהשפעת האמנות היוונית-בודהיסטית. נראה כי האתניות של ההודו-יוונית הייתה היברידית. החיילים והמתיישבים ההלניסטיים נישאו למקומיים, ולאחר כמאתיים שנות שלטון הייתה כבר היטמעות מוחלטת של המתיישבים היווניים באוכלוסייה המקומית.
אימפריית מגדהה
עריכההאימפריה הגדולה והידועה ביותר מהממלכות הקדומות הייתה אימפריית מגדהה שמרכזה היה בביהר המודרנית, ובירתה פאטאליפוטרה (פטנה), במאה הרביעית שלטה מאגאדה ברוב שטחי צפון הודו, למעט שטחים שנשלטו על ידי הפרסים. הייתה השפעה והפריה הדדית בין השלטון הפרסי ששלט על מדינת פנג'ב ומחוז סינד לבין השלטון המאגאדי.
ידוע הרבה על שושלת שישונאגה ההינדית של מגדהה הודות לפוראנות (אנ') (טקסט הינדי ארוך), הייקאטות הודהיסטיות, וטקסטים ג'ייניים. הקיסרים בימביסארה ואג'אטאשטרו קשורים לחייו של גאוטמה הבודהה. הפוראנות מייחסות לשושלת את התקופה שבין השנים 684 לפנה"ס – 424 לפנה"ס. לאחר שושלת שישונאגה עלתה שושלת ננדה ששלטה קרוב ל־100 שנה.
תקופת מאורייה
עריכה- ערך מורחב – האימפריה המאורית
ב-321 לפנה"ס, המלך ההינדי צ'אנדרגופטה הראשון מאורייה, ייסד את השושלת המאוריינית של מאגאדה בעזרת צ'אנקיה, מחברו של הטקסט ההינדי הקדום על ממשל ופוליטיקה הידוע כ"ארטשסטרה". רוב תת-היבשת אוחדה תחת שלטון אחד בפעם הראשונה תחת המאוריים. האימפריה אף התרחבה אחרי שהיוונים והפרסים סולקו מהאזורים שכבשו וכן כתוצאה מכיבוש שטחים בפרס ובאסיה המרכזית.
בנו של צ'נדרגופטה, בינדוסארה, הרחיב את הממלכה לכמעט כל הודו של היום, למעט קלינגה, והדרום והמזרח המרוחקים ביותר. בנו של בינדוסארה, אשוקה, אחד מהשליטים הגדולים של שושלת זו, אימץ והטיף לבודהיזם לאחר שראה חיזיון בשדה הקרב בקלינגה, ותמך במדיניות של אי-אלימות. חוקי אשוקה הן המסמך ההיסטורי ההודי הקדום ביותר ששרד, ומתקופה זו ניתן לתארך את השושלות באופן מדויק יותר. האימפריה המאוריינית היא שאחראית להתפשטות הבודהיזם על פני כל מזרח אסיה. נכדו של אשוקה, סאמפראטי, אימץ את הג'ייניזם וסייע להתפשטותו. האימפריה הגדולה של המאוריינים דעכה לאחר מות אשוקה.
שושלות פוסט-מאוריאניות
עריכהשושלת שונגה נוסדה ב-185 לפנה"ס, בערך 50 שנה לאחר מות אשוקה, כאשר המלך בריהדרטה, אחרון השליטים המאוריים, נרצח על ידי שר צבאו, פושיימיטרה שייסד את השושלת. שושלת זו שלטה במזרח הודו עד 75 בערך לפני הספירה. תקופת אימפריית שונגה ידועה באמנות ובפיסול שלה, ובהתפתחותן של מסורות רפואיות מוקדמות, שכללו ניסיון מוקדם למיון צמחי מרפא, ותהליכים יעילים מאוד לתקופתם לטיפול במספר תופעות, כמו אבנים בכליות וקטרקט.[5]
שושלת קאנאבה החליפה את השונגה, ושלטה במזרח הודו מ-71 לפנה"ס עד 26 לפנה"ס. ב-30 לפנה"ס, מעצמה דרומית הביסה את השונגה והקאנאבה גם יחד.
לאחר התמוטטות שושלות אלה, שושלת סאטווהאנה של ממלכת אנדהרה החליפה את ממלכת מאגאדה כמדינה ההודית החזקה ביותר. שושלת זו שלטה בצפון הדקאן ומערב הודו. מלכי שושלת סאטווהאנה יזמו את בניית המערות החצובות בסלע במרכז הודו.
הקושאנים, שפלשו לצפון מערב הודו בערך באמצע המאה הראשונה לספירה, ממרכז אסיה, בנו אימפריה ששלטה מפשאוור ועד לגנגס התיכון, ואולי עד למפרץ בנגל. היא כללה גם את באקטריה הקדומה (בצפון אפגניסטן המודרנית). כוחה הגיע עד לטורקסטן ועזר להפיץ את הבודהיזם לסין.
במקביל לקושאנים ולסאטווהאנה, שלטו האחדרשפנים המערביים (35–405 לספירה) במערב ובחלקים ממרכז הודו. הם ירשו את ההודו-סקיתים והושפעו מהם.
ממלכות הודיות דרומיות
עריכההמונומנטים הקדומים ביותר בדרום הודו הם של התרבות המגליתית, רובם מרוכזים ברמת דקאן. מהמאה ה-16 לפנה"ס, כמה ממלכות קמו בדרום הודו, כשהן בונות מערכות השקיה שאיפשרו את חקלאות האורז בעמקי הנהרות, ותומכות בערים הגדולות. המוקדמות מבין ממלכות אלה הייתה ממלכת פנדייה בדרום טמיל נאדו, כשבירתה מאדוראיי. מאוחר יותר, ממלכת צ'ולה התפתחה בחוף המזרחי, בערך בתחום צפון טמיל נאדו של ימינו, וממלכת צ'רה באזור בו נמצאת היום מדינת קרלה. במאה הראשונה לפנה"ס השירים הסנגמיים של ממלכת פנדייה נכתבו בשפה הטמילית. הנמלים של דרום הודו היו מעורבים בסחר באוקיינוס ההודי, בעיקר בתבלינים, לאימפריה הרומית ממערב ולדרום-מזרח אסיה ממזרח.
200-600 לספירה
עריכהחלקים שונים של הודו מתאחדים לפרקי זמן תחת שלטון מרכזי, וממלכות מתרחבות ומתכווצות בהתאם לכיבושים, בריתות ומפלות.
ממלכת גופטה
עריכה- ערך מורחב – ממלכת גופטה
במאה הרביעית לספירה, מלכי מאגאדהה (בצפון מזרח הודו, אזור ביהר של היום) השתלטו על שטח המקביל לשטחה של מדינת אוטר פרדש דהיום ומאוחר יותר על רוב שטחי צפון הודו, ליצירת ממלכת גופטה. בתקופה זו, הידועה כתור הזהב ההודי, הכלכלה שגשגה ובעקבותיה פרחו התרבות, המדע, המנהל הפוליטי והדתות השונות (הינדואיזם, ג'יניזם ובודהיזם) מאותה תקופה שרדו יצירות (בעיקר פורנות ושירה) המעידות על הפריחה התרבותית שהתרחשה. סופה של הממלכה הגיע אחרי פלישת ההונים הלבנים (ההונים ההפתליטים) בשנת 530.
700-900
עריכהמהמאה השביעית ועד לתשיעית, שלוש שושלות נלחמו ביניהם על השליטה בהודו הצפונית: הפרטיהרים ממלווה ואחר כך מקאנאווג'; שושלת פאלה מבנגל, והראשטראקוטה מדקאן. המשותף לשושלות אלו היה ההינדואיזם, ששב והפך לדת השלטת של אותה תקופה, וזאת בלי המרות דת בכפייה או רדיפת מאמינים בדתות אחרות.
פאלווה
עריכההשושלת הפאלווית מקנצ'יפורם שלטה בדרום מזרח הודו מהמאה החמישית ועד לתשיעית תוך תחרות עם שכנתה - אימפריית צ'הלקויה. במאה ה-9 השתלטה עליהם ממלכת הצ'ולה.
אימפריית צ'לוקייה
עריכהאימפריית צ'לוקייה (Chalukya) שלטה בחלקים גדולים ממערב ודרום הודו מ-550 ועד 750 ושוב מ-970 ועד 1190 תוך תחרות עם ממלכת פאלווה.
אימפריית צ'ולה
עריכהממלכת צ'ולה מוזכרת כבר אצל אשוקה כאשר הוא מתאר שלוש ממלכות דרומיות, פאנדיה, צ'רה וצ'ולה. כאשר שושלת קלברה (Kalabhras) התחזקה במאה ה-3 והשתלטה על כל דרום הודו, הוכפפה גם ממלכת צ'ולה לשלטונם של הקלברה. עם עליית כוחם של בני הפאלווה בדרום ושושלת הצ'לוקייה במערב השתחררו בני הצ'ולה.
הצ'ולים התפתחו כאימפריה החזקה ביותר בדרום במאה התשיעית, ושמרה על מעמדה העליון עד למאה ה־13. במאה ה-9 השתלטה אימפריית הצ'ולה על ממלכת פאלווה וב-994 הצליח מלך צ'ולה השני ראג'ה ראג'ה צ'ולה (ראג'ה ראג'ה ה-1 985-1014) לכבוש שטחים שהיו שייכים לפנדיה ולצ'רה וכן את סרי לנקה ולאחד את כל דרום הודו לאימפריה אחת. אחריו מלך בנו, ראג'נדרה הראשון.
בממלכת הצ'ולה התפתח הדקדוק הטמילי, הטולקאפייאם. וכן נכתבו פואמות רבות.
הרשה
עריכהאחרי פלישת ההונים הייתה תקופה של חוסר יציבות מדינית ופוליטית עד שהמלך הרשה ורדהנה מקאנאווג'[6] הצליח לאחד את הודו הצפונית בתקופת שלטונו במאה השביעית. הממלכה שלו שהתקיימה בשנים 606–647 התמוטטה לאחר מותו.
הראג'פוטים
עריכההממלכות הראג'פוטיות הראשונות הידועות נוצרו בראג'סטאן במאה השישית, והשושלות הראג'פוטיות מאוחר יותר ברוב הודו הצפונית, כולל גוג'ראט, מאלווה, בונדלקהנד, והריאנה.
אלו היו קשטריות בעלי מסורת צבאית. נראה שלא היו קבוצה אתנית אחת אלא התגבשו במקביל.
אימפריית ויג'איאנגר
עריכה- ערך מורחב – אימפריית ויג'איאנגר
האחים האריהרה הראשון ובוקה הראשון ייסדו את אימפריית קרנאטקה, הידועה כאימפריית ויג'איאנגר, ב-1336. אימפריית ויג'איאנגר פרחה בתקופת מלכותו של קרישנה דווה ראייה. היא הובסה ב-1565 ובירתה הוחרבה, אך המשיכה לשרוד לעוד מאה שנה באופן מוקטן.
שלטון אסלאמי
עריכהאחרי שהאסלאם התבסס בפרס החלו ניסיונות התפשטות מזרחה לכוון הודו שהייתה התרבות הקלאסית העשירה ביותר, עם מכרות היהלומים היחידים הידועים בעולם. בשנת 711 כבש כוח מוסלמי שמנה כ-15,000 לוחמים בפיקודו של האמיר הסורי בן בית אומיה מוחמד בן חאזים אל תקאפי (محمد بن قاسم) (אנ') את עיר הנמל דבאל[7] ומשם, ב-712 כבש את מחוז סינד (Sindh) (אחד מארבעת מחוזות פקיסטן המודרנית) וחלק מפאנג'ב.
עוד לפני הפלישות הטורקיות, קהילות סחר מוסלמיות פרחו בחופה של דרום הודו, במיוחד בקרלה בה קיים מסגד שמבנהו מתוארך ל-629[8] (אם כי נראה שבעברו היה לו שימוש אחר).
לאחר התנגדות של כמה מאות שנים של הממלכות ההודיות הצפוניות, האימפריה הע'זנית הטורקית-פרסית הצליחה בסוף המאה ה-10 לפלוש מכיוון אפגניסטן (חוראסאן) ליבשת הודו. הסולטאן מחמוד מע'זנה חצה את נהר אמו, ניהל מספר קרבות מול הכוחות בפיקודו של מושל פנג'אב והצליח, אחרי 17 פעמים שהן פלש לתוך שטחי הודו, לחדור אל עמק האינדוס, שם יצר ממלכה איסלאמית שהלכה והתפשטה אל תוך הודו עצמה. הממלכה בתקופתו הגיעה לחופי האוקיינוס ההודי, שלטה על אפגניסטן, רוב איראן, חלקים מאוזבקיסטן, טג'יקיסטן ועוד.
כאשר הפסיד הסולטאן מסעוד הראשון בקרב דנדנקאן כנגד הסלג'וקים, התמקדו הע'זנים בהודו עצמה, כתוצאה מאבדן כוחם, השתלטו הע'ורים (אנ') על שטחי האימפריה. בתחילת המאה ה־13, קוטאב-א-דין אייבק(אנ') אחד ממפקדי הצבא של מוחמד ע'ורי, הכריז על עצמו כסולטאן הראשון של הסולטנות של דלהי. אימפריה זו הצליחה להתפשט על פני חלקים גדולים מצפון הודו. הסולטנות סימנה תקופה של רנסאנס תרבותי משמעותי. החיבור ההודי-איסלאמי הותיר אחריו יצירות אדריכליות, מוזיקליות, ספרותיות ודתיות יוצאות-דופן. נראה ששפת האורדו (שפירושה "מחנה" בכמה דיאלקטים טורקיים) נוצרה בתקופת סולטנות דלהי כתוצאה מערבוב של ניבים סנקריטיים והפרסית, הטורקית והערבית בהן השתמשו השליטים המוסלמיים.
תיאורו של אבן בטוטה
עריכה
תיאור של הודו בתקופה זו מביא הנוסע המוסלמי אבן בטוטה (1304–1377), שהגיע להודו בשנת 1334.
אבן בטוטה מצא את הודו של אותם הימים בחלקה תחת השפעת האסלאם. במאה ה-11 הכריזו המושלים הטורקים של אפגניסטן "מלחמת קודש" נגד האוכלוסייה ההינדית. הגל הראשון של "חיילי האל" הרסו את מקדשי ההינדים. מאוחר יותר החלו המושלים המוסלמים לנהוג כבמקומות אחרים: ההודים הורשו לעבוד את אלוהיהם אך נדרשו לשלם מיסים כבדים. ההודים המשיכו להתאסלם בגלל היתרונות במיסוי ובקידום החברתי, אך בפועל נשארו הינדים. הסולטאן החליט לשכור עובדי ציבור, אנשי חינוך ושופטים מארצות מוסלמיות כדי להפוך את ההודים למוסלמים, וכך הגיעו להודו עיראקים, פרסים ואחרים, עד כדי כך שהפרסית הפכה לשפה הרשמית. לפקידות המוסלמית הבכירה ניתנו תנאים מועדפים כדי שיתבססו בהודו ויעשו את מלאכתם נאמנה.
הסולטאן מוחמד אבן טוגלג התמסר לתפקידו בתור ממיר לדת האסלאם, אבל החלטותיו המדיניות הביאו למלחמות, לרעב ולחוסר שביעות רצון מצד האוכלוסייה. הסולטאן היה עריץ ונקט עונשים חמורים כלפי האוכלוסייה: הוציא להורג, תלה ראשים על כידונים והורה לדרוס נידונים למוות באמצעות פילים. אבן בטוטה הגיע לעיר הבירה דלהי כאשר היא נראתה כמדבר. היה זה זמן קצר לאחר חידוש היישוב בעיר. מוחמד אבן טוגלג החליט להגביר את השליטה בדרום החצי-אי, בנה עיר בירה חדשה, 1,500 ק"מ דרומה מדלהי, וקרא לה בשם "דאולאטאבאד" ( Daulatabad) היום במדינת מהאראשטרה. הוא ציווה על פקידי הממשל ועל כל אוכלוסיית דלהי לעבור לעיר החדשה. טלטולי הדרך גרמו למותם של רבים מתושבי העיר. בעיר החדשה נוצר מחסור במים וכעבור שנתיים נאלץ טוגלג להסכים להחזרת התושבים לדלהי. להודו היו אז שתי ערי בירה: הראשית, דלהי בצפון והמשנית, דאולאטאבאד בדרום - במטרה להדק את השליטה על הטריטוריות הדרומיות בהודו.
אבן בטוטה מספר כי לטוגלג היה עניין רב בהטבעת מטבעות. הוא הצטיין בקליגרפיה. מלבד יציקת מטבעות זהב בגדלים שונים - לנוחיות הסוחרים - הוא הנהיג בהודו לראשונה שימוש באסימונים ממתכות זולות כאמצעי תשלום. הוא חיקה בכך את הסינים. הוא דרש כי את הזהב ואת הכסף יפקידו באוצר הסולטאן ובמקומו ישתמשו התושבים באסימוני נחושת ופליז. רק מעטים הסכימו להחלפה של המטבעות באסימונים. כשנגנזה התוכנית היו ערמות של אסימוני נחושת פזורות ליד משרדי הממשל. טוגלג המשיך לעסוק בהטבעת מטבעות ויצק מטבעות זהב שונים. הוא נחשב לאחד מיצרני המטבעות החשובים בהיסטוריה של הודו. המוניטין שרכש בהטבעת מטבעות גרם לכך שהזהב זרם למדינה וכך יכול היה להגדיל את משקל הדינר ההודי בכ-15%. בימינו מוכרים כשלושים סוגי מטבעות זהב שהוא הטביע בתקופתו. אכיפתו את השימוש במטבעות שהנפיק הייתה כה חזקה עד שהצליח לקבוע תקנים שונים למטבעות בשתי הבירות. ססמתו לרכישת אמון הציבור הייתה: "מי שמציית לסולטאן זוכה לרחמים".
השושלת המוגולית
עריכה
- ערך מורחב – האימפריה המוגולית
בראשית המאה ה־16, צאצאיו של טימור לנג שטפו את מעבר ח'ייבר, וייסדו את השושלת המוגולית, ששרדה עשרים שנה.
שושלות צ'ולה וויג'איאנגר ההינדיות נאבקו עם השלטון האסלאמי, והפגישה בין שתי המערכות השונות גרמה לעירוב, שהותיר השפעות תרבותיות לטווח ארוך על שתיהן. גם השלטון המוגולי היה מלווה בהשפעות כאלה, כשגוג'ראט ורג'אסטן תרמו לזאת. ב-1526 באבור, צאצא של טימור לנג, עבר את מעבר ח'ייבר וייסד את האימפריה המוגולית, שהייתה קיימת למשך יותר מ-200 שנה. עד 1600, השושלת שלטה כבר על רוב תת-היבשת היא החלה לדעוך לאחר 1707 ונוצחה לבסוף במרד ההודי הגדול של 1857 על ידי הבריטים.
בתקופה זו היו שינויים חברתיים עמוקים, כאשר רוב האוכלוסייה הייתה הינדית בדתה ואילו השליטים היו מוסלמים, שחלקם היו סובלנים מבחינה דתית ותמכו בתרבות ההינדית, ואילו אחרים השמידו מקדשים היסטוריים והטילו מיסים על הלא-מוסלמים. אכבר הגדול היה ידוע באינטגרציה שהוא ניסה ליצור עם התרבות ההודית. כך למשל הוא הכריז על איסור הריגת בעלי חיים בימים הקדושים לג'ייניזם, ביטל את המס על הלא-מוסלמים, נישא לאישה ראג'פוטית הינדית ולאישה נוצרית. הקיסרים המוגולים בעצמם נישאו לאצילים המקומיים וכרתו בריתות עם המהארג'ות המקומיים. המדיניות הלא-סובלנית של חלק מהקיסרים (למשל אורנגזב), תרמו לנפילתה של האימפריה. בתקופת ההידרדרות של האימפריה המוגולית נוצרו כמה אימפריות קטנות יותר שמילאו את הוואקום, או שהיו שבעצמן מהגורמים שתרמו להידרדרות.
ב-23 ביוני 1757 התנהל קרב פלסי בין כוח של חברת הודו המזרחית האנגלית, בפיקודו של רוברט קלייב לבין כוח הודי בתמיכה צרפתית בפיקודו של מושל בנגל מטעם האימפריה המוגולית - סיראג' אוד-דואלה. קרב זה הסתיים בתבוסה של הכוח ההודי והביא להשתלטות חברת הודו המזרחית על בנגל.
האימפריה המראטהית
עריכה- ערך מורחב – האימפריה המראטהית
האימפריה המראטהית נוסדה בידי הקיסר שיוואג'י ב־1674, כאשר הוא סיפח חלק מסולטנות ביג'פור. בתחילה התרחבה האימפריה בהדרגה. הפשווה באג'י ראו הראשון הרחיב בהרבה את שטחיה, לאחר שנלחם בכוחות האימפריה המוגולית בהצלחה. גם לאחר מותו בשנת 1740 נמשכה התרחבות האימפריה. בשנת 1760, האימפריה שלטה כמעט בכל תת-היבשת. ההתרחבות נבלמה עם תבוסת כוחות האימפריה המראטהית בידי צבא אפגאני בקרב השלישי של פניפאט ב־1761. הפשווה האחרון, באג'י ראו השני, נוצח בידי הבריטים במלחמה האנגלו-מרתית השלישית.
הודו הקולוניאלית
עריכהגילוי האירופים את הנתיב החדש להודו בידי ואסקו דה גאמה ב־1498 הביא לראשית קולוניאליזציה אירופית של הודו.
הבריטים ייסדו את התחנה הראשונה שלהם בדרום אסיה ב־1619 בסוראט בחוף הצפון מערבי של הודו, כשהם מגיעים לאחר הפורטוגזים וההולנדים. מאוחר יותר במאה זו, פתחה חברת הודו המזרחית הבריטית תחנות סחר קבועות בצ'אנאי (מאדראס בעבר), מומבאי (בעבר בומביי) וקולקטה (בעבר כלכותה), תחת ההגנה של השליטים המקומיים.
הפורטוגזים ייסדו בסיסים בגואה, דאמאן, דיו ובומביי. הם נותרו כשליטים הקולוניאליים באזורים אלה במשך 500 שנה, עד לשנת 1962.
הצרפתים ייסדו בסיסים יחד עם הבריטים במאה ה־17. הם החזיקו בחלקים גדולים מדרום אסיה, אך מלחמות עם הבריטים הובילו לאיבוד של כמעט כל הטריטוריה שלהם. הם המשיכו להחזיק בקולוניות של פודוצ'רי וצ'דרנגור. פודוצ'רי הועברה להודו ב־1950.
הנוכחות ההולנדית בתת-היבשת כונתה הודו ההולנדית ובתחומיה נכללו קורומנדל, מאלאבר ההולנדית (באזור קוצ'י של ימינו), בנגל וסוראט. בנוסף שלטה הולנד בסרי לנקה (ציילון ההולנדית), ובאיי הודו המזרחיים ההולנדיים (אינדונזיה של ימינו). הם היו אחראים להכשרת הצבא של הנסיכות קרלה. גם לדנמרק הייתה קולוניה אחת, טרנקוובר, ובשנת 1845 היא נמכרה לבריטניה.
הודו הבריטית
עריכה- ערך מורחב – הודו הבריטית
הבריטים הרחיבו את השפעתם מראשי גשר אלה, עד שבשנות ה־50 של המאה ה־19 הם שלטו ברוב תת-היבשת ההודית, כולל בבנגלדש ופקיסטן של היום. ב־1857, מרד בצפון הודו שהובל בידי חיילים הודים מורדים, הוביל להעברה של הכוח בהודו מחברת הודו המזרחית לכתר. בשנת 1861 מונה "המשנה למלך" ובשנת 1877 הוכתרה מלכת בריטניה כקיסרית הודו. בריטניה החלה לנהל את רוב הודו באופן ישיר, ועל השאר שלטה בעזרת הסכמים עם השליטים המקומיים. מ־1830 הפסדם של הבריונים שיחק תפקיד בהבטחת שליטה רבה יותר של הבריטים במחוזות ההודיים השונים.
בסוף המאה ה־19 הודו הבריטית צעדה את צעדיה הראשונים לכיוון ממשל עצמי, עם מינויים של יועצים הודיים למשנה למלך הבריטי, ועם ייסודם של מועצות מקומיות עם חברים הודיים; לאחר מכן הבריטים הרחיבו את ההשתתפות למועצות מחוקקות.
על פי "חוק ממשלת הודו" מ-1935, הבריטים חילקו את הודו ל-11 פרובינציות, בכל פרובינציה הייתה ממשלה מקומית ובית מחוקקים שנבחר על ידי העם.
מ־1919, המנהיג ההודי מוהנדס גנדי (המכונה "מאהטמה" - נשמה גדולה) הפך את מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי לתנועת המונים להפגנה כנגד השלטון הקולוניאלי הבריטי. התנועה פעלה להבאת עצמאות על ידי פעולה פרלמנטרית, התנגדות לא אלימה ואי שיתוף פעולה עם הבריטים.
הדרישה לעצמאות לא תמיד נעשתה בדרכי שלום. בניגוד לגנדי, אחרים כגון באגט סינג ראו צורך באלימות כדרך להיפטר מן הבריטים. הוא הטמין פצצה במרכז ישיבת המחוקקים. הוא נתפס על ידי הבריטים ונתלה על מעשיו. לאחר קבלת העצמאות, רחובות רבים ברחבי הודו נקראו על שמו, ויש מוזיאון המוקדש לו במדינת פונג'ב. מנהיג אחר היה סובהאז צ'נדרה בוסה שהקים את הודו החופשית ונלחם לצד היפנים במלחמת העולם השנייה כדי לשחרר את הודו מהבריטים.
לאחר 1947
עריכה- ערך מורחב – חלוקת הודו, היסטוריה של הרפובליקה של הודו
ב־15 באוגוסט 1947 נהייתה הודו לדומיניון בתוך חבר העמים הבריטי תחת הנהגתו של ראש הממשלה ג'ווהרלל נהרו. החלק המוסלמי הצפון-מערבי והצפון-מזרחי של הודו הבריטית התבדל ויצר את פקיסטן. התנגשויות אלימות בין הינדים, מוסלמים, וסיקים הביאו לחלוקה זו. אזור קשמיר בקצה הצפוני של הודו נעשה למקור של ויכוחים, והדבר הביא למלחמת הודו-פקיסטן הראשונה, שנמשכה מ־1947 ועד 1949. בסופו של דבר הוסכם על הפסקת אש שהותירה בידי הודו שני שלישים מהשטח.
האספה החוקתית של הודו קיבלה את החוקה ההודית, שנוסחה בידי בהימראו ראמג'י אמבדקר, ב־26 בנובמבר 1949. הודו נהייתה לרפובליקה חילונית בחבר העמים, לאחר שאישרה את החוקה ב־26 בינואר 1950.
לאחר העצמאות שלטה בהודו מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי, מפלגתו של ג'ווהרלל נהרו, תחילה בראשותו של נהרו ואחר כך גם של בתו אינדירה גנדי ושל נכדו רג'יב גנדי, חוץ מאשר במספר תקופות בשנות השישים השבעים והשמונים. ראש הממשלה נהרו משל במדינה עד למותו ב־1964. תחת נהרו נקטה המדינה מדיניות של התרחבות תעשייתית המבוססת על תעשייה כבדה, על ידי סדרת תוכניות חומש. מדיניות החוץ של נהרו הדגישה את הנייטרליות, והודו נעשתה לחברה מובילה בתנועת הנייטרליות. היא החלה ביחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות, כתגובה ליחסיה של ארצות הברית עם פקיסטן.
ב־1961, לאחר עצומות חוזרות להעברה שלווה, פלשה הודו אל הקולוניה הפורטוגזית בגואה, בחוף המערבי של הודו, וסיפחה אותה.
ב־1962 פרצה מלחמת הודו–סין בה פלשה סין להודו לזמן קצר בשל סכסוך גבול בהימלאיה. תוצאות המלחמה היו הפסד גמור עבור ההודים והביאה להתמקדות בהתחמשות ולשיפור היחסים עם ארצות הברית.
ב-1964 מת נהרו, ולראשות הממשלה מונה לאל בהדור שסטרי.
ב־1965 נלחמו הודו ופקיסטן את מלחמת הודו–פקיסטן השנייה, והודו ניצחה שוב.
ב־1966 מת שסטרי הפתאומיות במהלך ביקור בטשקנט והשלטון עבר לידיה של אינדירה גנדי, והיא שירתה כראש ממשלה עד 1977. ב־1971 התערבה הודו במלחמת אזרחים במזרח פקיסטן הבנגלית; המאבק הביא לעצמאות של מזרח פקיסטן, מדינה ששמה היום בנגלדש. במשאל עם הצביעו אנשי סיקים בעד הפיכתה למדינה ה־21 של הודו, וב־26 באפריל 1975 נהייתה סיקים באופן פורמלי לחלק מהודו. ב־1975, בשל בעיות פוליטיות וכלכליות מתגברות וכן בשל איומים על כוחה, הכריזה גנדי על מצב חירום, במהלכה נאסרו מנהיגי האופוזיציה והושעו זכויות אזרחיות רבות. היא העמידה את מדיניותה להכרעת העם בבחירות ב־1977, אך הפסידה למורארג'י דסאי, ראשה של מפלגת ג'נטה. דסאי הפך לראש הממשלה הראשון של הודו שלא שייך למפלגת הקונגרס, אולם גנדי חזרה לשלטון ב-1980.
ב־31 באוקטובר 1984, נרצחה אינדירה גנדי בידי מתנקשים, ומפלגת הקונגרס בחרה בבנה רג'יב גנדי כיורש. ממשלתו נפלה ב־1989 תוך האשמות בשחיתות. ו. פ. סינג ולאחר מכן צ'אנדרה שקאר נהיו לראשי ממשלה.
לאחר הבחירות ב־1989 הג'נאטה דאל, איחוד של מפלגות אופוזיציה, יצרה ממשל בעזרת המפלגה ההינדו־לאומית מפלגת העם ההודית מימין והמפלגה הקומוניסטית של הודו והמפלגה הקומוניסטית של הודו (מרקסיסטית) משמאל. קואליציה זו התפרקה בנובמבר 1990, ולזמן קצר פלג של ג'נטה דאל שנתמך בידי מפלגת הקונגרס שלט בממשלה, עם צ'אנדרה שקאר כראש ממשלה. גם ברית זו התפרקה, והדבר הביא לבחירות לאומיות ביוני 1991.
ב־27 במאי 1991 נרצח רג'יב גנדי בפיגוע התאבדות שבוצע על ידי קיצונים טמילים. בבחירות זכתה מפלגת הקונגרס, שחזרה לשלטון תחת הנהגתו של פ"ו נרסימהה ראו. ממשלה זו שרדה את הכהונה של חמש שנים והחלה במהלך של ליברליזציה ורפורמה כלכלית, שפתחה את הכלכלה ההודית לסחר עולמי ולהשקעות עולמיות. הפוליטיקה הפנימית של הודו עוצבה גם היא מחדש, כשנאמנויות ישנות על פי קאסטה, אמונה ואתניות פינו את מקומן למפלגות אזוריות קטנות רבות.
בחודשים האחרונים של ממשלתו באביב 1996, הממשלה סבלה מכמה סקנדלים בשל שחיתות, שהביאו לתבוסתה בבחירות. מפלגת העם ההודית הייתה לאחר הבחירות במאי 1996 המפלגה הגדולה ביותר בלוק סבהה (הבית התחתון של הפרלמנט), אך לא הצליחה להרכיב קואליציה, וראש הממשלה מטעמה, אטאל ביהארי ואג'פאיי, התפטר לאחר 13 ימים. כשכל המפלגות שואפות להימנע מבחירות חוזרות, קואליציה בת 14 מפלגות מונהגת בידי הג'אנאטה דאל קמה ויצרה ממשלה הידועה כחזית המאוחדת, תחת ראש השרים של קרנאטקה, ה. ד. דווה גאודה. ממשלתו החזיקה שנה, עד שמנהיגה של מפלגת הקונגרס הפסיק את תמיכתו במרץ 1997. אינדר קומאר גוג'ראל נעשה לראש ממשלה תחת קואליציה רחבה מעט יותר.
בחירות חדשות הביאו למפלגת העם ההודית את מספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט, והיא הצליחה להקים קואליציה בראשות אטאל ביהארי ואג'פאיי. ב־11 במאי וב־13 במאי 1998, ממשלה זו עשתה מספר ניסויים בנשק גרעיני תת-קרקעיים, דבר שגרר אחריו סנקציות כלכליות יפניות ואמריקאיות, על פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. לאחר מכן הקואליציה התפרקה, ונערכו בחירות חדשות, אך התוצאה הייתה דומה לבחירות הקודמות.
בין מאי ויוני 1999 אירעה בחבל קשמיר מלחמת קרגיל בין הודו לפקיסטן, לאחר שחיילים ופעילים פקיסטנים חמושים עברו את קו הפסקת האש בין המדינות. בקרבות נהרגו מאות חיילים פקיסטנים והודים ובסיומם נסוגו הפקיסטנים בלחץ אמריקני לגבול הבינלאומי, והצדדים חתמו על הפסקת אש.
בינואר 2004 ראש הממשלה ואג'פאיי תמך בפירוק הפרלמנט ובבחירות. מפלגת הקונגרס זכתה ברוב המושבים בבחירות שנערכו במאי 2004, ומאנמוהאן סינג ממפלגת הונגרס נעשה לראש ממשלה.
סינג כיהן כראש הממשלה עד 2014, אז ניצח נרנדרה מודי ממפלגת העם ההודית.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ The Evolution and History of Human Populations in South Asia
- ^ Out of Africa I: The First Hominin Colonization of Eurasia
- ^ Introduction to Rock Art in India
- ^ Ancient Rock Art in the Plains of India
- ^ היסטוריה של הרפואה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ ליד קמפור בצפון אוטרפרדאש
- ^ Indic Identities
- ^ [1]