משק המים והשפכים בישראל

מערכות הפקה, הולכה ואגירה של מים בישראל
(הופנה מהדף משק המים בישראל)
יש לעדכן ערך זה. הסיבה היא: הנתונים השתנו מאוד מאז 2007.
אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משק המים והשפכים בישראל הוא שם כולל למערכות ההפקה, ההולכה והאגירה של מים בישראל.

הכנרת, לשעבר מאגר המים המרכזי של מדינת ישראל
המוביל הארצי, בסמוך לכחל

ישראל נמצאת בחלקה הצפוני של רצועת המדבריות העולמית. חלק גדול משטחה הוא מדברי וכמות המשקעים הממוצעת מספקת רק בקושי את צורכי האוכלוסייה ההולכים וגדלים. לפיכך, המים בישראל הם משאב יקר שהמדינה מגנה עליו ומפתחת אותו.

המדינות השכנות סובלות מבעיות דומות וישראל חולקת את מקורות מימיה עם ירדן, לבנון, סוריה והרשות הפלסטינית. חלק ממים אלו מגיעים מנהרות שמקורותיהם במדינות השכנות. הגידול באוכלוסיית המזרח התיכון הופך את בעיית המים לבעיה מרכזית בעלת השלכות גאו-פוליטיות.

הביקוש למים בישראל

עריכה
 
אי בדרום הכנרת, מול קיבוץ מעגן, מרץ 2009 (נכון ל־2022 האי אינו נראה ונמצא מתחת לפני הים)

צריכת המים נחלקת לפי מגזרים כדלקמן: (הנתונים במיליוני מטרים מעוקבים בשנה):

צריכת מים בישראל
2003 2015
שימושים חקלאיים 920 48% 1117
צריכה עירונית וביתית 780 40% 770
צריכה תעשייתית 180 12% 123
מים לטבע 35
הקצאה לירדן ולרשות הפלסטינית 122
סה"כ 1,930 100% 2,168

צריכת המים של משקי הבית בישראל נחלקת כך:

שימוש אחוז צריכה
הדחת אסלות 38%
רחצה 32%
הדחת כלים 12%
כביסה 10%
שתייה 5%
כיורי אמבטיה 3%

מקורות המים

עריכה
  ערך מורחב – משאבי מים בישראל

מאגרי המים העיקריים של ישראל הם אגם הכנרת, הניזון בעיקר מן הירדן ויובליו סיפק כשליש מצריכת המים של ישראל,[1] כ-300–700 מיליון מ"ק בשנה, אך עקב ירידת המפלס מהווה כעת רק 2 אחוזים מכלל תצרוכת המים,[2] אקוויפר ההר ואקוויפר החוף. האקוויפרים הם שכבות סלע נקבוביות תת-קרקעיות האוגרות מי תהום בנקבוביותיהם ומהוות כעין אגני היקוות טבעיים תת-קרקעיים. האקוויפרים עשויים בעיקר מסלעי גיר ודולומיט. אקוויפר החוף עשוי בעיקר מחול וכורכר. האקוויפרים מתמלאים ממי גשמים שמחלחלים דרך הקרקע או ממקורות אחרים (כגון מים שמוחדרים במיוחד לתת-הקרקע). קיימת סכנה ששאיבה מוגברת ממאגר כזה תגרום לירידת מפלס קריטית שתביא להמלחתו, עקב חלחול מים מליחים פנימה. זהו נזק בלתי הפיך שיגרום לפסילת מאגר כזה לשימוש. לפיכך ממלאים את האקוויפרים באופן יזום - מי שיטפונות וכן מים עודפים שנצברים בכנרת, בשנים ברוכות, מוזרמים אל האקוויפרים. ירידה במפלס הכנרת היא על כן לעיתים מתוכננת ונובעת מוויסות כזה.

 
עין חמד בהרי ירושלים

חלק גדול משאיבת המים בישראל נעשה כיום מאקוויפר ההר. חלק מסוים מן השאיבה מן האקוויפרים מהווה שאיבה חוזרת של מי הכנרת ומי שיטפונות שהוחדרו לאקוויפרים בשנים גשומות. בשנים גשומות במיוחד, מוחדרים לאקוויפרים מרבית המים הנשאבים מן הכנרת, בעוד שבשנים שחונות בהן יורד מפלס הכנרת סמוך לקו האדום התחתון - לא נעשית החדרה ממי הכנרת וכל השאיבה משם מופנית לצריכה.

מאקוויפר החוף שואבים רק במקומות מסוימים בשל מצבו הקריטי - חלקים ניכרים ממנו הומלחו עקב שאיבת יתר בעשרות השנים האחרונות. מי הכנרת מוזרמים אל האקוויפרים, כמו גם אל שטחי הנגב, באמצעות המוביל הארצי ומפעל ירקון-נגב – רשת משוכללת, מאובטחת ומפוקחת אקולוגית, המשמשת להובלת המים [דרוש מקור].

המלחמה על המים

עריכה
  ערך מורחב – המלחמה על המים

אגם הכנרת ניזון בעיקר מנהר הירדן וכן מהמטרה ישירה של מי גשמים. נהר הירדן עצמו ניזון בעיקר מנחלים הקרויים מקורות הירדן (חצבני, בניאס ודן). רוב המים הזורמים בנחלים אלו מקורם בהפשרת שלגים בחרמון ובהרי לבנון וסוריה. שליטתן של מדינות זרות אלה, על מקורות המים היא בעייתית ביותר, עקב היותן מדינות אויב. בעבר, בעת מגעים מדיניים ברמות שונות בין ישראל לסוריה, עלתה דרישתה לשליטה על חלקים מחוף הכנרת. העברת השליטה בשטחים אלה מישראל לסוריה עלולה להעביר גם את השליטה על חלקים ניכרים ממי הכנרת לידי סוריה. בשנת 1964 החלה סוריה בפרויקט נרחב של הסטת מסלולו של הבניאס אל עבר שטחה. ישראל הגיבה בהפגזה כבדה של אזור הפרויקט. תקופה זו כונתה "המלחמה על המים".

משבר המים בישראל

עריכה

בעיות באיכות וכמות המים

עריכה

מאז הקמתה התעוררו שתי בעיות מרכזיות במשק המים בישראל - ירידה בכמות המים הראויים לשתייה, והתדרדרות מתמדת באיכותם. רמת המליחות בכנרת ובאקוויפרים הלכה ועלתה וגרמה לירידה באיכותם של המים. בנוסף, לא תוכננו תוכניות ארוכות טווח של חיסכון מים לשנות בצורת. חוסר טיפול בשפכים, פסולת ודלקים גרם לזיהום מי התהום. את מצב זיהום המים בארץ ניתן לראות בזיהום הנחלים כמו נחל הקישון ונחל הירקון. לעיתים סביבות אקולוגיות ונחלים מתייבשים עקב המחסור במים ולעיתים הופכים לתעלות ביוב עקב זיהום תעשייתי. מעבר לירידה בכמות ובאיכות עלתה גם צריכת המים עם השיפור במצב הכלכלי, עלייה לישראל ובריבוי הטבעי.

בעיות סמכותיות

עריכה

מעבר לבעיות אלו, עד להקמת הרשות[3] סבל משק המים מביזור סמכויות בין משרדי הממשלה השונים וחוסר יכולת לקבל החלטות ולתכנן את משק המים לטווח הארוך.

בשנת 2001 הגישה הוועדה המיוחדת של הכנסת לחקירת הנושא את מסקנותיה הסופיות. דו"ח הוועדה העביר ביקורת קשה מאוד על הממשלה ועל המעט שנעשה לאורך השנים לטיפול בנושא, ותיארה את המצב כעל סף קריסה ואסון. עיקר הביקורת התייחס לתהליך קבלת ההחלטות במשק המים, היחסים בין הרשויות העוסקות בנושא, אי הגדרה של מדיניות כוללת והיעדר מקור, רשות או סמכות אשר ירכז בתוכו את התכנון והביצוע של התוכניות למשק המים.

הסמכויות במשק המים פוזרו בין מספר משרדים:

פיזור הסמכויות בין המשרדים השונים גרם לכך שלכל אחד מהם הייתה זכות החלטה על תחום אחר הנוגע למשק המים, וחוסר הסכמה של משרד אחד בנוגע להחלטה של משרד אחר היה יכול למנוע ממנה לקרות. לבסוף נכנס משק המים למצב של קיפאון מתמיד.[דרושה הבהרה]

משק המים ברשויות המקומיות

עריכה

בעיה נוספת הייתה בתוך הרשויות המקומיות, אשר היו גובות כסף על שימוש במים, אך היו משתמשות בו לטובת נושאים אחרים כמו חינוך ורווחה. כתוצאה מכך חלה התדרדרות בתשתיות המים ברשויות המקומיות, מה שגרם לדליפות מים רבות ולבזבוז מים. ירושלים הייתה העיר היחידה שבה פעל תאגיד מים עוד לפני הקמתם לפי חוק, "הגיחון".

בנוסף, לא נבנו מתקני סינון וטיפול מים, לא היה מעקב אחר תשתיות המים וכו'.

מחזור מים

עריכה

בעיה נוספת הייתה אי מחזור המים. עד לשנת 1990 המים ששימשו לחקלאות היו מי שתייה. רק החל משנות ה-90 החל תהליך של מחזור מים ושימוש במי קולחין.

מסקנות הוועדה והצעדים שננקטו

עריכה

רוב מסקנות הוועדה מומשו כלשונן:

  • נדרש להקים רשות מרכזית אחת אשר תתכלל את כלל הנושאים הנוגעים למשק המים, ותהווה גוף ביצועי ורגולטורי שיפקח על משק המים ועל חברת מקורות.
  • הוחלט על הפסקת סבסוד מחיר המים והעלאתו. מטרת צעד זה הייתה עידוד חיסכון והגדלת תקציב רשות המים עד לסיום המשבר. בשנת 2014 הופחת מחיר המים ב-10%.[4]
  • הוחלט על הקמת חמישה מתקני התפלה - בפלמחים, באשדוד, וכו'.
  • הוחלט על הזרמת מים לשמורות טבע ולנחלים.
  • חוקק חוק תאגידי המים, אשר הוציא את האחריות לנושא המים העירוני מידי הרשויות המקומיות ושם אותו בידיהם של תאגידים אשר זהו ייעודם. עם השנים התעוררה ביקורת על העלויות הגבוהות שגובים תאגידי המים ונטען כי הכסף שמשולם מגיע למשכורות לעובדי התאגידים ולא למשק המים. ניסיונות לצמצום או ביטול תאגידי המים לא צלחו עד היום. נכון לדצמבר 2017 קיימים 56 תאגידים[5] המשרתים את אוכלוסיית המדינה 8,765,700[6]
  • הוחלט על יציאה בקמפיין פרסומי שמטרתו הייתה העלאת המודעות לחיסכון במים.
  • תקציב משק המים יהיה תקציב סגור ולא ישמש לנושאים אחרים.

פיתוח מקורות מים חדשים

עריכה
 
מאגר בית זית שהוקם כדי לגרום למי הגשמים לחלחל אל אקוויפר החוף, אך נכשל

בעיית המים של ישראל עולה ויורדת מסדר היום הציבורי בהתאם למפלס הכנרת ולהופעתן של שנים שחונות או שנים ברוכות גשמים.

הובלה

עריכה

במחצית הראשונה של העשור הראשון של המאה ה-21 התנהלו דיונים מתקדמים עם טורקיה לגבי רכישה של מים מתוקים, שיועברו באמצעות מכליות, ואף נידונה אפשרות של הנחת צינור מים בין המדינות, כדי לפתור מחסור אפשרי במים בשנים שחונות. עם זאת, הצעות אלו לא יצאו אל הפועל.

טיהור שפכים

עריכה

ישראל וסינגפור הן המדינות המתקדמות ביותר בעולם בהשבת שפכים לצורכי חקלאות.

המפעל הגדול ביותר למטרה זו הוא השפד"ן. כ-70 אחוזים ממי הביוב בישראל עוברים טיהור ומושבים לצורכי השקיה, וכ-60 אחוזים משדות הנגב מושקים במי קולחין שעברו השבה. צינור המים המוביל אותם לנגב מכונה "הקו השלישי".

התפלה

עריכה
  ערך מורחב – התפלה בישראל

מקור מים נוסף הוא מים מליחים, לרבות מי-ים (המצויים בכמות בלתי מוגבלת). בתהליכים (פיזיקליים בעיקרם) מסוגים שנים, תחת הכינוי הכולל "התפלה", מופרדים המים מהמלחים המומסים בהם (או מרובם) ומתקבלים מים בעלי תכולת מלחים נמוכה באיכות מספקת לשתייה. מתקני התפלה פועלים בקנה מידה קטן כבר שנים רבות באילת ומתפילים מים מליחים לרמת מי שתייה. ב-2005 נכנס לפעולה מתקן התפלה אשקלון שמספק כ-120 מיליון מ"ק של מים מותפלים בשנה. מתקן זה פועל בשיטת האוסמוזה ההפוכה והוא הגדול מסוגו בעולם ומפיק מים באיכות טובה. מתקן התפלה פלמחים שהחל לפעול בשנת 2007 מספק כ-90 מיליון מ"ק מים בשנה. בדצמבר 2009 החל לפעול מתקן התפלה חדרה שמספק עד 127 מיליון מ"ק מים בשנה.[7][8]

בתחילת 2009 הכריז יו"ר רשות המים, על השקעה של 300 מיליון דולר לטובת הקמה של שישה מתקני התפלה זמניים. ההחלטה באה כפתרון זמני להתמודדות עם המשבר במשק המים. בהשוואה למתקנים קבועים, שזמן ההקמה שלהם הוא כ-2 שנים שאורך חייהם הוא 20–30 שנה וכ-3 שנים למתקנים תמידיים שאורך חייהם הוא כ-70–100 שנים, מתקני ההתפלה הזמניים מוקמים בזמן קצר יותר (כמה חודשים), אך עלות הפקת המים מהם גבוהה פי 2. המתקנים הזמניים צפויים להיות מורכבים בתוך מכולות שימוקמו בסמוך למתקני ההתפלה הקיימים באשקלון, חדרה, ומעגן מיכאל.

מפעלי ההתפלה גדולים הפועלים בישראל, נכון ל-2011:

מיקום היקף התפלה שנתי (מיליון מ"ק) מחיר ריאלי (שקל לקוב) שנת הפעלה זכיין הערה
אשקלון 119 2.9 2005 VID‏ (קרן קיסטון+ורידיס) עם הקמתו, היה מתקן ההתפלה הגדול והמתקדם ביותר בעולם בסוגו,[9] וזכה בתואר "מתקן ההתפלה המצטיין בעולם לשנת 2006".
פלמחים 90 2.6 2007 Via Maris עלות ההקמה - 970 מיליון ש"ח. המתקן היעיל בעולם ביחס שטח \מ"ק מותקן. הורחב בשנת 2010 ופעם נוספת בשנת 2013
חדרה 127 2.65 2010 H2ID ‏(IDE + שיכון ובינוי) באתר חברת החשמל. זהו המתקן הגדול מסוגו בעולם.[10]
שורק 150 2.01 2013 SDL ‏(IDE‏ + Hutichison Water) הופעל 8/2013
אשדוד 100 ? 2013 מקורות בסגירה פיננסית לאחר חתימת הסכם
גליל מערבי 50 ? ? בבדיקה סטטוטורית בבדיקה סטטוטורית

באמצע העשור השני של המאה ה-21 שיפרה הפעלת מתקני ההתפלה את מצבו של משק המים בישראל. ב-2015 למעלה ממחצית מהמים הנצרכים בישראל מופקים באמצעות התפלת מי ים ומחזור מי שפכים (כ־540,000 אלמ"ק מים מותפלים ו-68,970 אלמ"ק קולחין).

אגירת מי גשמים

עריכה

בשנת 2007 החלה לפעול בעיר ראשון לציון מערכת לאגירת מי גשמים (נגר עילי). בשלב הראשון, מי הגשמים שימשו להשקיה של פארקים וגינות ציבוריות במערב העיר. ובשלב הבא המים יעברו השבחה עד לרמה של מי שתייה רגילים.

פיקוח, בקרה ומנהלה

עריכה

הרשות הממשלתית למים ולביוב (בשנים 2006-1957 - נציבות המים) הכפופה למשרד משאבי המים היא הגוף האחראי על הפיקוח על מקורות המים והקצאתם. הרשות מופקדת על כל הגופים המפיקים מים בישראל, לרבות חברת מקורות המפיקה כ-65% מן המים בישראל ועוסקת בהולכתם ברמה הארצית (בעיקר מוביל המים הארצי). חברת "תה"ל" (תכנון המים לישראל) הייתה אחראית על התכנון ההנדסי של מפעל המים הארצי.

מדיניות משק המים בישראל נקבעת על ידי הרשות ומספר גופים ממשלתיים כמו המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות. בראשית פעולתה הייתה נציבות המים (שהרשות היא יורשתה) כפופה למשרד החקלאות, אולם מאז עברה הכפיפות דרך מספר משרדים ממשלתיים.

שפכים

עריכה

במדינת ישראל מיוצרים מדי שנה 450 מיליון מטרים מעוקבים של שפכים. השפכים שיטופלו באיכות גבוהה, יכולים לשמש להשקיה חקלאית ללא חשש לזיהום קרקע ומי תהום. השפכים שאינם מטופלים או מטופלים באיכות נמוכה, מזהמים את מי התהום, הנחלים, הקרקע והים ופוגעים בצמחייה.

290 מלמ"ק קולחים מושבים לשנה (כ־64%) לשימוש בחקלאות בעזרת מכוני טיהור השפכים.

מרבית השפכים זורמים במערכות הביוב וההולכה (96%), אך 4% נספגים בקרקע בבורות ספיגה.

סה"כ 63% מהשפכים שהם כ־283 מלמ"ש מטופלים ברמה נאותה, בעוד 37% (160 מלמ"ש) לא מטופלים כלל או מטופלים ברמה נמוכה.

מתחילת שנות ה-90 חל שינוי בתחום הטיפול בשפכים בישראל. הוקמו מספר גדול של מתקני טיהור השפכים וכמויות גדולות יותר של שפכים טופלו. אם בשנת 1992 פעלו בישראל 7 מט"שים (מכוני טיהור השפכים) בלבד, נכון לשנת 2020 קיימים 89 מט"שים המסווגים כגדולים ומטפלים במעל 1000 מטר קוב ליום.[11]

תחום הטיפול בשפכים מקודם על ידי שיתוף פעולה בין-משרדי בין המשרד להגנת הסביבה, משרד הבריאות ורשות המים. להלן המט"שים הגדולים עם ספיקת שפכים עירוניים מעל 10 מיליון מ"ק בשנה נכון ל-2017.[12]

שם מט"ש ספיקה אלף מ"ק/שנה שנת הקמה
שפד"ן 140,012 1969
חיפה 37,260 1961
ירושלים (שורק) 35,139 1999
איילון 21,228 1999
נתניה 17,108 1993
באר-שבע 16,440 2002
כפר סבא - הוד השרון 11,085 1996
אשדוד 11,444
חדרה 10,479 1997
כרמיאל 10,137 1999

ביקורת

עריכה

ארץ ישראל ברובה מדברית וענייה במים. היא סובלת מתנודות בכמויות המשקעים משנה לשנה. הביקורת על משק המים בישראל מתמקדת בנושאים הבאים [13][14]:

  • סבסוד עלויות המים בצורה לא כלכלית
  • הקצאת משאבי המים בצורה שמעודדת בזבוז
  • אופן הצריכה של המים מהווה בזבוז
  • ליקויים בניהול ובניצול של מאגרים קיימים בעתות שפע ובעתות משבר
  • ליקויים בתכנון וההקמה של עתודות מים חדשות (לדוגמה על ידי התפלה או יבוא מים)

ביולי 2001 הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא משק המים בישראל. הוועדה קבעה כי עיקר הבעיות במשק המים בישראל נובעות מכשלים ניהוליים ומריבוי רשויות העוסקות בתחום המים בישראל. [15][16] ביולי 2008 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת משבר המים בישראל. [17]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

חקיקה

עריכה

מבקר המדינה

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ הכנרת ומים עיליים
  2. ^ אסף בן נריה, צרות של מתפילים, באתר "זווית", 5 ביולי 2017
  3. ^ דרושה הבהרה
  4. ^ גלובס, ‏בחודש הבא: מחיר המים יוזל ב-10%, באתר ‏מאקו‏, 11 בדצמבר 2014
  5. ^ תאגידי המים
  6. ^ אוכלוסיית מדינת ישראל
  7. ^ נתוני מכרזי בניית אתרי ההתפלה בישראל, אתר החשב הכללי של משרד האוצר
  8. ^ מתקן התפלת מי-הים הגדול מסוגו בעולם נחנך היום בחדרה
  9. ^ IDE wins 'Desalination Plant of the Year 2006' award, באתר IDE Technologies
  10. ^ מתקן התפלה חדרה, לוחות זמנים, באתר החשב הכללי
    זה קורה: מתקן ההתפלה בחדרה התחיל לפעול, 23.12.09, אתר ynet
    מתקן התפלת מי-הים הגדול מסוגו בעולם נחנך היום בחדרה, 16.5.10, tashtiot.co.il
  11. ^ מתקני טיהור שפכים - מט"שים, באתר המשרד להגנת הסביבה
  12. ^ כמות השפכים העירוניים המטופלים במט"שים גדולים - דוח 2017, באתר המשרד להגנת הסביבה
  13. ^ רמי היפש, ככה מייצאת ישראל מים לשווייץ, באתר הארץ, 4 במרץ 2008
  14. ^ פרופ' הלל שובל, החקלאות מייבשת אותנו, באתר ynet, 6 בינואר 2009
  15. ^ פרוטוקול מס' 25 מישיבת ועדת החקירה הפרלמנטרית למשבר במשק המים, באתר הכנסת
  16. ^ עמירם כהן, ח"כ דוד מגן: "לא חיפשנו דם – חיפשנו מים", באתר וואלה!
  17. ^ הודעה לעיתונות, מניעת המלחה וזיהום האקוויפרים, באתר הוועדה לענייני ביקורת המדינה
  18. ^ ביקורת: שילה הטיס רולף, ‏כמעט הכול על אודות משק המים בישראל, קתדרה 109, ספטמבר 2003, עמ' 174-171