צמח (מרכז אזורי)

מרכז אזורי בעמק הירדן במקום בו הייתה העיירה ערבית בשם סמח'

צמח הוא מרכז אזורי בעמק הירדן במקום בו הייתה העיירה ערבית בשם סמח' (سمخ). העיירה הייתה ממוקמת בעמק הירדן בצד הדרומי של הכנרת. מקום העיירה מוכר היום בשם "צמח" וממוקם בסמוך לכביש 92 בקטע הכביש מ"צומת צמח" ל"צומת מעגן". ליד העיירה הוקמה תחנת הרכבת סמח' אשר הייתה תחנה של רכבת העמק. בסמח' הייתה תחנת משטרה, עליה נערכו קרבות במלחמת העצמאות, ובמקום אנדרטה לזכר הנופלים בקרבות. לאחר קרבות אלה ברחו תושביה הערבים לירדן, שם הם גרים במחנה פליטים. גובהו של האזור הוא כ-200 מטר מתחת לפני הים. צומת צמח הוא צומת כבישים המוליכים לעמק הירדן לטבריה ולמזרח הכנרת ורמת הגולן.

צמח (יישוב לשעבר)
Air views of Palestine. Semakh. An Arab town on the south end of the sea of Galilee LOC matpc.15811 corpped.tif
צילום אוויר של העיירה צמח בשנת 1931, בתחנת הרכבת חונות שתי רכבות משא.
טריטוריה המנדט הבריטיהמנדט הבריטי  המנדט הבריטי
מחוז מחוז הגליל
חיפה נפת טבריה
שפה רשמית ערבית
תאריך ייסוד התקופה הביזנטית בארץ ישראל
שטח 9,265 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה מלחמת העצמאות
תאריך נטישה 28 באפריל 1948
דת מוסלמים סונים
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 3,460 (1945)
קואורדינטות 32°42′18″N 35°35′15″E / 32.70486389°N 35.58756944°E / 32.70486389; 35.58756944 
אזור זמן UTC +2
מפת הקרן לחקר ארץ ישראל של אזור צמח משנת 1880
סמח' בשנת 1913
סירת מנוע הקרויה על שמו של מקס נורדאו, ששימשה כאמצעי תחבורה בין טבריה לצמח עד לסלילת כביש טבריה-צמח בשנת 1921. אריחי קרמיקה מעוטרים מתוצרת "בצלאל" בבית הספר אחד העם בתל אביב-יפו.

שם העיירהעריכה

ייתכן ושם העיירה מקורו ביישוב יהודי מהתקופה הביזנטית בארץ ישראל[1], ששמו השתמר בשם הערבי סמח'. בתלמוד הירושלמי, וכן בתוספתא שביעית פרק ד הלכה ה. מסופר שרבי יהודה הנשיא פסק שתושבי כפר צמח חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות ככל יישוב יהודי[2]. אך ממצאים ארכאולוגיים של יישוב מהתקופה הביזנטית מעולם לא נמצאו בשטח הכפר. היישוב העיקרי בסביבה בתקופה הביזנטית היה בתל בית ירח, כקילומטר וחצי ממערב.

היסטוריהעריכה

התקופה העות'מאניתעריכה

כפר סמח' תועד לראשונה בשנת 1799 בידי הקרטוגרף הצרפתי פייר ז'אקוטן, שנלוו אל נפוליאון ב מסעו בארץ ישראל[3]. על פי פקודת נפוליאון שרטט ז'אקוטן מפות של המזרח התיכון כולל חלקים מארץ ישראל. מרבית הבתים בכפר היו בנויים מבוץ, אך חלקם היו בנויים מאבן בזלת שחורה הנפוצה באזור הגולן ליד סמח'. יוהאן לודוויג בורקהרדט, מזרחן שווייצרי ביקר בכפר בשנת 1812, ותיאר אותו כאוסף של שלושים או ארבעים בתי בוץ לצד בתי מידות הבנויים מאבן שחורה. הוא אמר שכ-100 פדאנים (1 פאדן = 4.2 דונם) היו מעובדים בסביבה הקרובה[4].

בשנת 1838 חוקר ארץ ישראל אדוארד רובינסון מצא גם כי הכפר מכיל 30-40 בתי בוץ, ומעטים בנויים מאבן שחורה[5].

החל משנות ה-60 של המאה ה-19, הייתה סמח' יעד לשני מבין ארבעה גלי ההגירה, האחרון הסתיים ב-1920, של מהגרים ערביים שבאו מאלג'יריה והתיישבו במקום, אחד מחמשת היישובים שיסדו האלג'יריים בגליל התחתון ובסך הכל 11 יישובים בגליל[6]. שלא כשאר היישובים האלג'יראיים, שנוסדו ואוכלסו על ידי המהגרים בלבד, כפר סמח' כבר היה קיים לפני בואם לארץ. נראה שהשלטונות יזמו ותכננו באופן מסודר ליישב במקום את המהגרים... לצד האוכלוסייה המעטה שהייתה בכפר, ושסבלה מהתנאים הקשים ששררו בו ומפשיטות הבדווים"[7]. מאוחר יותר עברו לסמח' מתיישבים ממוצא מצרי שהתיישבו תחילה בעובידיה (כפר שהיה ממוקם ממערב לבית זרע של היום)[8].

בשנת 1875, ביקר חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן בכפר, וכתב שהכפר חציו בנוי בתי בוץ, וחציו בנוי בתי בזלת[9]. בסקר ארץ ישראל של הקרן לחקר ארץ ישראל בשנת 1881, תואר סמח' ככפר של 200 תושבים שטיפחו את המישור שמסביב[10]

בשנת 1905 נבנתה באזור מסילת ברזל ותחנת רכבת כחלק מהרכבת החיג'אזית חיפה - דמשק. מסילת הברזל, שעברה באזור והוליכה עד חיפה, ידועה בכינוי רכבת העמק. תחנת הרכבת הייתה מהגורמים שעודדו את פיתוח הכפר לעיירה בה גרים אלפי תושבים.

במלחמת העולם הראשונהעריכה

  ערך מורחב – קרב סמח'

במלחמת העולם הראשונה הייתה סמח' בסיס של הצבא הטורקי-גרמני ומוקד לקרבות בין הכוחות הטורקים לבין הבריטים בגלל חשיבות המקום כצומת דרכים ורכבות. במקום אף היה שדה תעופה עות'מאני בתפעול חיל האוויר הגרמני. ב-25 בספטמבר 1918 התחולל במקום קרב סמח' במהלכו נכבשה העיירה ותחנת הרכבת על ידי כוחות הפרשים האוסטרלים הקלים של הצבא הבריטי.

בתקופת המנדטעריכה

עם נסיגת הצבא העות'מאני בסופה של המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ולמרות שבאופן רשמי השטח היה נתון תחת מנהלת שטחי האויב הכבושים(אנ') המשותפת לבריטים ולצרפתים שהוקמה באוקטובר 1918 נותרה אי בהירות לעתיד צפונה של ארץ ישראל בכלל ואזור הכנרת והגליל העליון המזרחי בפרט. על פי הסכם סייקס–פיקו בין הבריטים לצרפתים משנת 1916, נועדה ארץ ישראל להתחלק בין אזורים שבשליטה בריטית, אזור בשליטה צרפתית - הגליל העליון וחלקו הגדול של הגליל התחתון, וליבת הארץ שתהיה תחת חסות משותפת של מעצמות ההסכמה. הכנרת, הייתה אמור להתחלק בקו בין טבחה לצמח בין אזור חסות משותפת למדינה ערבית תחת חסות צרפתית. לאחר סיום המלחמה לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם והחל משא ומתן על קביעת גבולות חדשים. ב-23 בדצמבר 1920 חתמו בריטניה וצרפת על "האמנה הפרנקו-בריטית בעניין מספר עניינים הקשורים למנדטים על סוריה ולבנון, ארץ ישראל ומסופוטמיה"[11]. לפי הסכם זה, ויתרה צרפת על מקצת משטחי הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, את מקורות הירדן, את מרבית רמת הגולן וכן את החרמון. קו הגבול ששורטט בהסכם זה יצא מתחנת הרכבת בצמח לכיוון צפון וחצה את הכנרת. הוא המשיך לאורך נחל משושים עד נאפח, והגיע עד סמוך לבניאס[12]. כך הייתה סמח' בימי המנדט הבריטי תחנת הגבול בין ארץ ישראל המנדטורית לבין סוריה הצרפתית. ב-1924, בהסכם ניוקומב-פולה נקבעה הגבול הסופי בין סוריה שבשלטון המנדט הצרפתי וארץ ישראל (פלשתינה) שבשלטון המנדט הבריטי בנהר הירמוך המצוי במרחק מה מצמח. אך תחנת הגבול נשארה בסמח'. תחנת הגבול כללה תחנת הסגר לבעלי חיים[13], תחנת מכס, מחנה לחיל הספר העבר-ירדני ומצודת משטרה[14]. לאחר הקמתה של תחנת סמח' הוקם בקרבתה על חוף הכנרת מזח ימי והושק קו ימי מוטורי קבוע לטבריה. הבריטים הגדילו והרחיבו את המזח ויזמו את סלילת כביש טבריה-צמח. שירות רכבת הנוסעים בתחנה חודש בין חיפה לצמח ודמשק[15].

בשנת 1922 דיווח עיתון הארץ שבצמח נבנו בתים חדשים רבים, חנויות, הוקם סניף דואר והיא הפכה למרכז מסחרי חשוב. מספר התושבים גדל וגרים בה מספר סוחרים עשירים המנהלים סחר בין הגליל, עמק הירדן, עבר הירדן והחורן[16]. בתחילת יולי 1922 חנכו שני סוחרים יהודים טודרוס אפשטיין וישראל מייסטר, טחנת קמח מודרנית בצמח. התחנה שאבה מים מהכנרת לצורך שטיפת התבואה ואחר כך נעשה שימוש במים לצורך השקיית גינת ירק. ליד התחנה נבנו בתי מגורים לפועלים[17]. ב-1924 דיווח העיתון דואר היום:"...ובשעה שלפני שנים אחדות לא גר בכפר סמח — למרות היותו במרחק כשטח וחצי מטבריה — אף יהודי אחד, הנה כיום מונה סמח כעשר משפחות עבריות היושבות בו דירת קבע, בנות 42 נפשות, מהן ‭ 23 :‬ גברים, 7 נשים, 12 ילדים וילדות. יהודינו אלה עוסקים רובם במסחר ובמרכלת ומקצתם במלאכת יד. בכפר נמצאת טחנה גדולה עברית. ויחס הערבים לשכניהם היהודים היה ידידותי ואחותי תמיד"[18].

במפקד 1922, שנערך על ידי שלטונות המנדט, היו בסמח' 10 משפחות של יהודים, חלקם חנוונים, סוחרים, פקיד רכבת, פקיד טלגרף ושני שוטרים. בסמח' עבדו גם 40 פועלים יהודים עבור הבריטים. במפקד 1931 נמנו באזור סמח' 481 בתים ובהם 1931 תושבים. רוב התושבים היו מוסלמים, 78 נוצרים, 43 יהודים ושני דרוזים.

העיירה הייתה שייכת לנפת טבריה שבמחוז הגליל (1945). על פי סקר הכפרים משנת 1945, שטחי אדמותיה יחד עם מסדה ושער הגולן היו 18,611 דונם מתוכם 9265 בבעלות ערבית, 8412 בבעלות יהודית ו-934 בבעלות ציבורית. גודל האוכלוסייה הוערך כ-3,460 תושבים[19].

בשנים 1940–1941 הוקמה במקום תחנת משטרה, אחת ממצודות טגארט שהקימו הבריטים בארץ. התחנה נבנתה במודל 'התחנה הכפרית' (2nd Class Police Station) ומספרה הסידורי היה 25. התחנה הוקמה על בסיס תחנת משטרה קטנה שהוקמה במקום בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

במלחמת העצמאותעריכה

בזמן מלחמת העצמאות, בתחילת 1948, חדרו לאזור צמח מספר כנופיות מאזור סוריה, שתקפו מדי פעם את חקלאי האזור ופגעו בתחבורה היהודית[20][21]. תושבי העיירה מצדם סבלו ממספר פעולות תגמול שבצעו היהודים. בפברואר פוצצה ההגנה מספר בתים בצמח[22], ומספר פעמיים התקפו אוטובוסים ערבים בדרכם לצמח[23][24]. בליל ה-24 באפריל 1948, תקפה ההגנה שוב את צמח והרגה 20 איש. הצבא הבריטי שחנה בסמוך התערב ופתח באש על התוקפים והם נאלצו לסגת[25][26].

ב-27 באפריל 1948 פינו הבריטים את תחנת המשטרה ומיד נכנסו לתוכה ערבים. בליל ה-28 באפריל 1948 יצא כוח מדגניה מצויד בחומר נפץ. לאחר קרב יריות הצליחו החבלנים להניח את חומר הנפץ ליד קיר הבניין ולפוצצו. דרך הפרצה חדר הכוח לבניין והשתלט עליו[27]. כוחות ההגנה ירו על העיירה מתחנת המשטרה במשך מספר ימים וב-3 במאי ברחו ממנה אחרוני התושבים[28]. בזמן התקפת הנגד של הצבא הסורי ב-18 במאי עזבו כוחות ההגנה את המקום[29][30]. מבניין תחנת המשטרה יצא הצבא הסורי בשני ראשים לכיבוש דגניה א' ולכיבוש דגניה ב'. מגיני הקיבוצים הדפו את ההתקפה תוך פגיעה בטנקים סוריים במטולי פיאט. חמישה תותחים 65 מ"מ ה"נפוליונצ'יק" שהגיעו לארץ באותו הזמן נשלחו מיד להגנת עמק הירדן, שם הופעלו לראשונה על ידי חיל התותחנים של צה"ל, הפתיעו את הסורים, גרמו לבהלה והיו מהגורמים לנסיגה הסורית בקרב על הדגניות, לכיבוש צמח ב-21 במאי 1948 ולהדיפת הצבא הסורי מתחומי ישראל בגזרה הזאת[31][32].

ב-25 במאי 1948, דיווח העיתון דבר על ביקור בצמח הכבושה:

...דממה עמוקה שוררת ברחובות הריקים מאדם. פה ושם נראים פגרי כלבים, שנורו מתוך חשש מפני מחלת הכלבת, חנויות מלאות כל טוב, בתי קפה ובתי מגורים — נעזבו כמו שהם, ברגעים האחרונים. על כך מעידות החבילות הרבות הארוזות, שלא הספיקו לקחתן. הנה חנות פתוחה על כל צרכי־הכתיבה שבה, או מחסן אפל ובו קמח, סוכר, בצל, שעועית, תפוחי אדמה, ומה לא? והנה דירתו של מנהל תחנת הרכבת, לא גדולה ביותר, אך יש בה רהיטים אירופאיים יפים. והנה פינה אפלה אחרת‭ :‬החדר הזה שימש כנראה, בית מלאכה לסנדלר וגם דירה לבני משפחתו: הנה המחיצה המחלקת את החלל לשניים - מסביר לי מלווי בעל כובע הגרב

[33]

.

לאחר הקמת מדינת ישראלעריכה

לאחר הקמת מדינת ישראל שימשה תחנת המשטרה בצמח כמפקדת החטיבה המרחבית (חטיבת העמקים שפעלה באזור עמק הירדן ועמק בית-שאן). בשנת 2003 החליט צה"ל לסגור את החטיבה ולהעביר את האחריות לחטיבת הבקעה[34].

מעברת צמחעריכה

בנובמבר 1950, הוקמה "מעברת צמח" בה התגוררו כ-700 איש בעיקר עולים מתימן וקבוצה של עולים מעיראק, באוהלים וצריפונים[35][36]. בתחילת 1953 עזבו את המעברה 67 משפחות ועברו למושב אליקים[37]. במהלך 1954 נסגרה ופונתה המעברה. 80 משפחות עברו למושב יכיני בצפון הנגב ליד העיר שדרות. 32 משפחות עברו למושב מרגליות בגליל העליון. 54 משפחות עברו למושבים שפר וצוריאל בגליל העליון[38].

מרכז אזורי צמחעריכה

בשנות ה-50 נהרסו כמעט כל בתי העיירה סמח', במקומם הוקם מרכז אזורי הכולל את: אזור תעשייה - "מפעלי צמח", המכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן (נוסדה בשנת 1965), משרדי המועצה האזורית עמק הירדן, חוף ים, מרכז קניות, מרכז תרבות בית גבריאל (שהוקם בשנת 1993) ותחנת כיבוי אש מרכזית לעמק הירדן.

תחנת הרכבת של צמח נותרה נטושה עד שנת 2011, אז החל שימור ושחזור של מבני האבן הנטושים של התחנה, כחלק מהמרכז ללימודי ארץ-ישראל בקמפוס חדש של המכללה האקדמית כנרת - "קמפוס דרום"[39]. במקום נבנו גם מעונות הסטודנטים. הפרויקט הושלם בשנת 2015[40].

שדה תעופה צמחעריכה

 
מטוס של חברת אימפיריאל איירווייז בשדה צמח אוקטובר 1931 (צבוע)
 
מטוס מדגם "Hanno" לאחר נחיתה בצמח, אוקטובר 1931

בזמן מלחמת העולם הראשונה, עם נסיגת צבא האימפריה העות'מאנית וכוחות צבא הקיסרות הגרמנית שסייעו לו מדרום הארץ, בנובמבר 1917. נערכו מחדש גם הטייסות הגרמניות שלחמו בארץ ישראל. שדה תעופה בצמח הוכשר במהירות בשטח פתוח ומישורי מדרום לתחנת הרכבת, במקום הוקם גם בית-חולים צבאי. בשדה צמח הוצבה טייסת 300. הטייסת פעלה קודם בסיני, באל-עריש ובבאר-שבע נאלצה לסגת בפברואר 1917 מבאר-שבע לרמלה ובנובמבר, משהתקרבה החזית לרמלה, נסוגה לצמח. בתחילת ספטמבר 1918, פינתה הטייסת את השדה, המטוסים שהיו בשדה טסו לדרעא ודמשק, כך שכאשר נכבש על ידי הצבא הבריטי הוא היה נטוש. בתום המלחמה הפעילו הבריטים את שדה התעופה באופן קבוע. בסוף החל לשמש כשדה תעופה אזרחי בינלאומי בשרות חברת אימפיריאל איירווייז בקו מלונדון להודו. הנוסעים הגיעו במטוס ימי שנחת על פני הכנרת מול טבריה, הועברו לצמח והמריאו במטוס נוסף דרך בגדד להודו[41].

במרץ 1940 חנכה חברת אווירון קו תעופה בין לוד לצמח, הקו פעל פעמיים בשבוע וזמן הטיסה היה 90 דקות[42]. הקו פעל עד קיץ 1940 וחודש שוב בקיץ 1941[43].

גלריית תמונותעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא צמח בוויקישיתוף
  מדיה וקבצים בנושא משטרת צמח בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אריאל אנציקלופדיה לידיעת הארץ מאת זאב וילנאי עמ' 6285
  2. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק ב'
  3. ^ Karmon, 1960, p. 167
  4. ^ Burckhardt, 1822, 275
  5. ^ Robinson and Smith, 1841, vol 3, pp. 262, 264
  6. ^ מוסטפא עבאסי, הקהילה האלג'יראית בגליל משלהי השלטון העות'מאני עד שנת 1948, המכללה האקדמית תל חי
  7. ^ מוסטפא עבאסי, סמח': עלייתה ונפילתה של עיירה ערבית לחוף הכנרת, קתדרה, 153, תשרי, תשע"ה, עמ' 80-84
  8. ^ דוד גרוסמן, הכפר הערבי ובנותיו, הוצאת יד יצחק בן־צבי ירושלים, 1994 עמ' 125 - 128.
  9. ^ ויקטור גרן, תיאור גאוגרפי, היסטורי וארכאולוגי של ארץ - ישראל - כרך שישי : הגליל (א)], ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1984,
  10. ^ Conder and Kitchener, SWP I, 1881, p.361. Quoted in Khalidi, 1992, p. 537
  11. ^ Franco-British Convention on Certain Points Connected with the Mandates for Syria and the Lebanon, Palestine and Mesopotamia
  12. ^ תהליך קביעת הגבול וזכויות המים של ארץ ישראל וסוריה
  13. ^ מפת צמח, 1925, מאת מחלקת המדידות של ממשלת המנדט, אוסף המפות ע"ש לאור, הספרייה הלאומית, ‏1925
  14. ^ אפרים תלמי, מה ומי לכסיקון מלחמת העצמאות, הוצאת "דבר", 1964 הערך "צמח".
  15. ^ מכתבים מהגליל, הארץ, 28 בנובמבר 1920
  16. ^ סופרנו בגליל, התפתחותו של כפר צמח, הארץ, 5 בינואר 1922
  17. ^ ספרנו בגליל, "טחנת הירדן" בכפר צמח, הארץ, 14 ביולי 1922
  18. ^ הישוב העברי בסמך וסביבותיה, דואר היום, 12 במרץ 1924
  19. ^ נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
  20. ^ שוב הותקפו עובדי השדה בשער הגולן, על המשמר, 29 במרץ 1948
  21. ^ צמח <<העיר>> בידי ההגנה, הארץ, 13 במאי 1948
  22. ^ פוצצו בתים ערבים בצמח, מעריב, 22 בפברואר 1948
  23. ^ פעולת עונשין בכביש צמח-טבריה, ז, על המשמר, 24 במרץ 1948
  24. ^ בפעולת תגמול בין הוצת אוטובוס ערבי, דבר, 15 בדצמבר 1947
  25. ^ 20 ערבים נהרגו בצמח ע"י ההגנה, הצופה, 26 באפריל 1948
  26. ^ צמח הותקפה בידי ההגנה, קול העם, 25 באפריל 1948
  27. ^ כל הבריטים כבר יצאו מהגליל המזרחי , הארץ, 29 באפריל 1948
  28. ^ צמח פונתה מתושביה הערבים, על המשמר, 4 במאי 1948
  29. ^ צמח נעזבה, הבוקר, 19 במאי 1948
  30. ^ כוחותינו עובו את צמח, קול העם, 19 במאי 1948
  31. ^ צמח שוב בידינו, דבר, 23 במאי 1948
  32. ^ נתן דונביץ, הקרב על הדגניות הביא למפנה לטובה בחזית הירדן, הארץ, 24 במאי 1948
  33. ^ ביקור בצמח הכבושה, דבר, 25 במאי 1948
  34. ^ אחיקם משה דוד, חטיבת צמח נסגרה, באתר ynet, 23 במרץ 2003
  35. ^ מ. גלילי, עמק הירדן מאמץ מעברה, הבוקר, 27 בדצמבר 1950
  36. ^ מקצות הארץ - במעברות, על המשמר, 2 באפריל 1951
  37. ^ י. שיון, עולים מתימן מקימים כפר אליקים, דבר, 8 בינואר 1953
  38. ^ מעברת צמח תחוסל, הבוקר, 2 ביוני 1954
  39. ^ אלי אשכנזיהתחנה בצמח משתקמת, האוסטרלים מברכים, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2011
  40. ^ נעמה ריבהמעונות סטודנטים עם נוף לאגם, ולא בקנדה, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2015
  41. ^ דב גביש, שדה התעופה הגרמני בצמח, בתוך: "הכנרת וסביבתה", עורכים: מוקי צור, גבריאל ברקאי ואלי שילר, אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל - הכנרת וסביבתה, ירושלים, 1999 עמודים:155 - 159
  42. ^ באוירון-לחמי טבריה, הבוקר, 12 במרץ 1940
  43. ^ חידוש שירות האויר לוד-צמח, העולם, 3 באפריל 1941