חולין (הלכה)
בהלכה היהודית, מאכל בסטטוס חוּלִין (צורת ריבוי של "חול") הוא מאכל שאינו קדוש, כלומר תבואה שאיננה תרומה, או בשר שאיננו קודש. כמו כן משמש שם זה לציון תבואה או פירות שהפרישו מהם תרומות ומעשרות, והם אינם טבל. מכיוון שמושג זה מבטא מעין ברירת מחדל של מאכל שלא נעשה בו דבר מיוחד, הוא מוזכר פעמים רבות במשנה ובתלמוד.
המונח משמש בעיקר בתחומים של שלושה סדרים מתוך ששת סדרי המשנה: סדר זרעים - ביחס לתרומות ומעשרות, סדר קדשים - ביחס לקרבנות וקודשים, וסדר טהרות - שכן ההשלכה המעשית של טומאה לעניין איסור אכילה היא רק בקודשים.
משמעות הסטטוס של חולין למעשה, היא שמותר לאכול את המאכל, או להשתמש בו לכל יתר הצרכים, ללא מגבלות נוספות בדיני קודש או טהרה. לעיתים ישנן מצוות אחרות שמגבילות שימושים אחרים. למעשה, בימינו שלא אוכלים תרומות וקודשים, כל דיני הכשרות עוסקים רק בכשרות של חולין.
בתבואה ובפירות עריכה
ערך מורחב – פירות חולין
ישנו חיוב הלכתי על כל יהודי להפריש תרומות ומעשרות מתבואתו. לא רק שישנה חובה להפריש, אלא גם לפני ההפרשה התבואה נקראת טבל ואסורה באכילה. לאחר שאדם הפריש את כל המעשרות מתבואתו, היא נקראת בשם "חולין", או בשם תבואה מתוקנת, כי מעכשיו היא מותרת באכילה ובשימוש חופשי ליתר הצרכים.
סדר ההפרשה שהופך את הטבל לחולין הוא:
- תרומה גדולה - כ-2% מהתבואה[1] שמועבר לכהן וחלה עליו קדושה מסוג "תרומה".
- מעשר ראשון - 10% ממה שנותר, שמועבר ללוי. גם המעשר אסור באכילה ונחשב טבל, עד שיופרש ממנו 10% לכהן בתור תרומת מעשר. לאחר שהופרשה תרומת המעשר, גם המעשר הראשון נחשב בסטטוס של "חולין", כלומר שאין מגבלות על אכילתו, ורק מבחינה ממונית הוא שייך ללוי.
- מעשר שני - בחלק מהשנים של מחזור השמיטה (א,ב,ד,ה) מופרש מעשר שני מהתבואה. דינו של מעשר שני אינו כדין החולין, אסור לאכול אותו מחוץ לירושלים או בטומאה.
- מעשר עני - ביתר שנות המחזור (ג,ו) מופרש מהתבואה מעשר שניתן לעניים. כמו מעשר ראשון (ובשונה מהשני), גם תבואה זו היא בסטטוס של חולין אבל ישנה חובה ממונית להעבירה לעניים.
- אם מכינים לחם מהתבואה, חלה גם חובת הפרשת חלה, וכל זמן שלא הפרישו חלה, המאכל אסור באכילה. החלה המופרשת ניתנת לכהן, ואסורה באכילה למי שאינו כהן, בדומה לדין תרומה.
קיימים גם מצבי ביניים בין טבל לחולין, כתוצאה מערבוב או כתקנת חכמים:
- מדומע - מקרה שבו נפלה תרומה לתוך תבואת חולין. במקרה כזה חלים דיני ביטול ברוב, אם היו חולין בכמות של פי מאה מהתרומה שנפלה.
- דמאי - תקנת חכמים המסדירה אילו מעשרות צריך להפריש מפירות שנקנו מעם הארץ שאינו מקפיד על הפרשת כלל התרומות והמעשרות.
המושג חולין בצומח מוזכר בעיקר ביחס לתרומה, אך ישנן גם קדשים מן הצומח, כמו קרבן מנחה או יין ושמן של נסכי הקרבנות.
בכסף עריכה
מכיוון שבמעשר שני ובנטע רבעי ישנו דין של חילול על כסף, כלומר שאפשר להעביר את הקדושה מהתבואה אל המטבעות, ישנו גם כסף קדוש הנקרא "מעות מעשר שני", וביחס אליו קיימות גם מעות חולין. לעיתים מעות חולין נזכרות ביחס למעות הקדש, כגון מחצית השקל.
בבעלי חיים עריכה
בשר של בעל חיים שנשחט בהיתר מחוץ לעזרה הוא כשר לאכילה ונחשב חולין. לעיסוק בבשר זה התייחדה מסכת חולין.
היתר אכילת בשר עריכה
לפי חז"ל[2], החל מאדם וחוה ועד דור המבול, האנושות הייתה צמחונית ולא הותר לאנשים לאכול בשר, ורק לאחר המבול הותר לנח ובניו לאכול בשר, עם הגבלה של אבר מן החי, וכפי שנאמר בפסוק בפרשת נח: ”כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.” (ספר בראשית, פרק ט', פסוק ג')
עם מתן תורה וחנוכת המשכן, נאסרה אכילת בשר חולין, וכל אכילת בשר בהמה נעשתה באמצעות קרבן שלמים במשכן. מצב זה נמשך לאורך כל נדודי בני ישראל במדבר.[3] רק בספר דברים לקראת הכניסה לארץ ישראל, הותרה חזרה אכילת בשר חולין:
כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ.
בפסוק זה משווה הכתוב את אכילת הבהמות לאכילה של חיות כמו צבי ואיל, שהיו מותרות באכילה כחולין גם בתקופת המדבר. למרות ההיתר, יש מי שכתבו שעל פי היהדות יש למעט באכילת בשר, ושגם התורה קוראת לו בביטוי בעל קונוטציה שלילית, "בשר תאווה".
בהמת חולין עריכה
בשביל להקריב בהמה, צריך להקדיש אותה בעודה חיה. לכן גם בבהמה יש מצב של חולין ושל הקדש. על בהמה של חולין אין הגבלות מבחינת שימוש, מלבד האיסור של שחיטת חולין בעזרה. כדי להתירה באכילה, נצרכת שחיטה כשרה, דרישה שאינה טריוויאלית בהשוואה לתרבויות אחרות, ואף יוצרת דילמה בדיון התלמודי עד כמה להשוות את דיניה[דרושה הבהרה] לשחיטת קדשים.[4]
בטומאה וטהרה עריכה
- ערך מורחב – טומאת אוכלים
דינים שונים ישנם לגבי מאכלים קדושים, כגון שאסור לאדם טמא לאכול תרומה או קודש, וכן נאסר עליו להיכנס למקדש. כמו כן מאכל קדוש שנטמא אסור באכילה וצריך לבערו, וכן אסור לטמא מאכלי תרומה או קודש. אמנם מאכלי חולין אין בהם הגבלות אלו, ומשכך הלכות טומאה וטהרה בחולין אינן משמעותיות להם עצמם, אך יש להיזהר שמאכל חולין שנטמא לא יגע במאכל קדוש ויטמא אותו.[5]
ההלכה היחידה של טומאה וטהרה שנוגעת גם לחולין, ונוהגת גם בימינו, היא נטילת ידיים על לחם חולין.
אמנם ישנה שיטה בחז"ל לפיה אסור לגרום טומאה גם לחולין שבארץ ישראל[6], אך היא לא נפסקה להלכה.[7] עם זאת ישנה גישה, גם בימינו, הרואה בטומאה כדבר לא רצוי לכתחילה, על אף שמותר.[8]
שלישי לטומאה עריכה
- ערך מורחב – שלישי ורביעי לטומאה
הבדל נוסף בין חולין לקודש הוא רמת הטומאה שיכולה לחול עליו. בחולין יש טומאה רק עד שני לטומאה, כלומר שמאכל חולין שיגע בו מכאן והלאה אינו נטמא ממנו, בעוד בתרומה יש עד שלישי לטומאה, ובקודש - גם רביעי לטומאה. דינים אלו הם מדאורייתא, ונלמדים מפסוקים.[9]
חולין על טהרת הקודש עריכה
למרות שמותר לאכול חולין בטומאה, הייתה בזמן בית המקדש חומרה נפוצה ומנהג חסידים להקפיד על אכילת חולין על טהרת הקודש, כלומר הקפדה עד רביעי לטומאה גם בחולין. בדומה יש גם כינוי להקפדה עד שלישי לטומאה - חולין על טהרת תרומה, ולהקפדה עד חמישי לטומאה - חולין על טהרת חטאת. כמו כן מובא במשנה מנהג לטבול גם לפני אכילת חולין.[10]
יציאה לחולין עריכה
- ערכים מורחבים – פדיון (הלכה), מעילה (הלכה)
בהתאם לסוגי הקדושות השונות, ישנו לפעמים מושג של "יציאה לחולין", כלומר שישנו חפץ שהיה קדוש ולאחר מעשה מסוים, בהיתר או באיסור, סרה ממנו הקדושה והוא הפך לחולין.
בין היתר מושג זה נזכר בהקשרים הבאים:
- מעילה - כאשר אדם מועל בהקדש ונהנה ממנו באיסור, קדושתו פוקעת והוא יוצא לחולין, והנהנה אחריו מן החפץ כבר אינו עובר על איסור. (מוגבל להקדש שקדוש בקדושת דמים, ולא על קודש שקדוש בקדושת הגוף)[11]
- חילול של מעשר - בדיני מעשר שני ונטע רבעי, התורה מתירה לפדותם ולהעביר את הקדושה למעות במקום הפירות. דין זה נקרא חילול, ובכך הפירות יוצאים לחולין.[12] מאוחר יותר כשיעלה לירושלים ויקנה בכסף זה מאכלים, הקדושה תעבור אליהם והמעות יצאו לחולין.
- קדושת שביעית - בניגוד למעשר שני, בפירות שביעית הקדושה איננה פוקעת מהפירות לעולם ואין אפשרות להעביר את הקדושה לכסף. מי שעבר על האיסור והעביר את הקדושה לכסף או למאכל אחר, גם הכסף נתפס בקדושה, אבל כסף זה יכול לצאת לחולין כאשר קונים בו משהו או מעבירים את הקדושה למאכל אחר.[13]
- איסור להוציא לחולין חפצים שמשמשים בבית כנסת או בתשמישי קדושה.[14]
- בהמת הקדש בעלת מום - כאשר אדם עושה תמורה לבהמה בעלת מום, היא יוצאת לחולין, בניגוד לבהמה תמימה שגם היא וגם תמורתה קדושות.[15]
- חרם - חרם הניתן לכהנים, הוא הקדש מיוחד, ומיד עם מסירתו לכהן הוא יוצא לחולין בלי כל פעולה נוספת.[16]
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ מהתורה אין שיעור להפרשת התרומה, וניתן להפריש גם חיטה אחת. אך חז"ל קבעו 3 שיעורים להפרשה. עין רעה 1/60, עין טובה 1/40 ועין בינונית 1/50.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ט, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ט"ז, עמוד ב'; לדעת רבי ישמעאל. אם כי לדעת רבי עקיבא אכלו חולין במדבר, ואפילו ללא שחיטה כשרה.
- ^ הרב דניאל וולף, שחיטת חולין וקדשים, מנחה וזבח, תשע"ג, באתר ספריית אסיף
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת אוכלים, פרק ט"ז, הלכה ח'
- ^ באה לידי ביטוי במשנה, מסכת עבודה זרה, פרק ד', משנה ט'; מוזכרת כדעה למשל בתלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל', עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת אוכלים, פרק ט"ז, הלכה ט'
- ^ הרב אהרון ליכטנשטיין, "שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין", כרך טהרות
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף י"ח; לגבי שלישי ורביעי:תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ט, עמוד א' מקל וחומר, אם כי לפי הרמב"ם זה רק מדרבנן. משנה תורה לרמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק י', הלכה ט'
- ^ משנה, מסכת חגיגה, פרק ב', משנה ו'
- ^ משנה, מסכת מעילה, פרק ה', משנה ג'
- ^ גם מילולית, חילול היא מאותו שורש של חולין - ח.ל.ל
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ', עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ג, סעיף י"ח
- ^ משנה, מסכת תמורה, פרק ה', משנה ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף כ"ט, עמוד א'