ריכוז הפולחן
חוק ריכוז הפולחן במקרא הוא חוק המופיע בספר דברים ובספר ויקרא המגביל את טקסי הפולחן לה' למקום יחיד.[1]
חוק ריכוז הפולחן
|
|---|
|
ג אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו. |
| ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוקים ג'–ט', ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים א'–י"ד |
לפי המקרא, מתקופת השופטים עד סוף ימי בית ראשון, רוב העם קיים פולחן במקומות רבים. גם רוב מלכי יהודה וישראל איפשרו פולחן לה' בבמות. במקרא מתוארים שלושה אירועים בהם החוק יושם: בספר יהושע, כאשר בני גד ובני ראובן בנו מזבח "גדול למראה", שבטי עבר הירדן המערבי חשבו שמדובר במקום פולחן ובאו להלחם עמם. אחר שנבחר מקום המקדש בירושלים, יישם לפי המסופר במקרא מלך יהודה חזקיהו, ואחריו נינו יאשיהו במסגרת הרפורמה הדתית שהחיל לאחר מציאת ספר התורה על ידי חלקיהו בן שלום הכהן, בזמן תיקון בדק הבית שערך בבית המקדש. רפורמת יאשיהו נחשבת במחקר הרפורמה המשמעותית שהחילה לראשונה את ריכוז הפולחן.
לפי המתואר במקרא, עד לקיומו של חוק זה מותר היה לבני ישראל לנהל את טקסי הפולחן לפי הכתוב בחוק המזבח המופיע בספר שמות,[2] ולפי המשנה, מסכת זבחים, פרק י"ד היתר הפולחן במזבחות פרטיים (במות) התבטל עם הקמת משכן שילה, חזר לתוקפו עם חורבן המשכן, אך בטל לצמיתות עם בחירת ה' בהר המוריה.
הקשר היסטורי עריכה
 |
ראו גם – רפורמת יאשיהו |
הרקע ההיסטורי של יישום חוק ריכוז הפולחן החל בממלכת יהודה. חזקיהו מלך יהודה מתואר במקרא שהסיר את הבמות.[3] טיהור מקומות הפולחן, הבמות, הביא לסופו של הפולחן בבמות, ולריכוזו במקום אחד, בירושלים. בנו של חזקיהו, מנשה, חזר ובנה את הבמות שאביו הרס. יאשיהו מלך יהודה, טימא את הבמות ברחבי הארץ והתיר את הפולחן בירושלים בלבד. על-פי המספר במקרא, בעת שיפוץ בית המקדש ("בדק הבית") בזמנו של יאשיהו, נמצא ספר תורה שחוקרים רבים (ובמרכזם דה וטה) רואים בו את ספר דברים או לפחות את חלקו, מה שמסביר את הרקע לחיקוק ולקבלת חוק ריכוז הפולחן באותה התקופה.[4][5]לכן, הדעה המקובלת בבקורת המקרא רואה בתקופת יאשיהו את הזמן בו התגבש החוק.
מתקני הפולחן בישראל וביהודה בהן במות, הוקמו במקומות בהם היו מקדשים לאלים רבים.[6] ריכוז הפולחן במקדש אחד נקשר בנרטיב המקראי בחיסול פולחן עמי כנען כדי שלא תתאפשר השפעתה של עבודת אלילים. עיקרה של הרפורמה הוא בהרס וטיהור הפולחן האלילי. ניתן לראות זאת בעיקר במעשיו של יאשיהו בעת הרפורמה שביצע. כך נפסקה עבודת האלילים, ועבודת ה' רוכזה בבית המקדש בירושלים.[7]
עיקרי החוק עריכה
עיקר החוק בא לידי ביטוי באיסור על קיום פולחן של הקרבת קרבנות מחוץ למקום אחד מסוים - המקום אשר יבחר ה'.[8] כמו כן, נקבע אותו מקום כמרכז שבו יתקיימו פעילויות דתיות נוספות - אכילת המעשר, חגיגת הפסח ושלושת הרגלים ומוקד הפניה לשופטים.
המקום אשר יבחר ה' עריכה
לאורך ספר דברים, המזוהה במחקר המקרא בתור הספר שגרם ליישום החוק בתקופת יאשיהו, מוזכר כמה פעמים המקום בו יבחר ה' "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" אבל לא מצוין מהו המקום.אם אכן נכתב הספר סמוך ליישום החוק בתקופת יאשיהו, הכוונה היא לירושלים אולם בתקופת המדבר הם עוד לא נכנסו לארץ, עוד לא כבשו את ירושלים לכן ה' אינו יכול לומר להם את שם המקום והוא רומז להם.[דרוש מקור]
השפעת החוק על חיי הדת עריכה
חוקרים רבים נדרשו לשאלה מדוע בחר המחוקק לחייב את האוכלוסייה לקיים את הטקסים הדתיים במקום מיוחד, אשר מרוחק ממרבית האוכלוסייה, מה גם שהדבר נראה כסותר לאחת מתפישות האלוהות הבולטות במקרא, שבה ה' הוא אל אוניברסלי. החוק גם השפיע על חיי הדת בארץ. המרחק השפיע על יחידים לקיים את המצווה, ורוב האוכלוסייה לא יכולה הייתה להגיע אל בית המקדש לעיתים קרובות יותר. החוק מנע מהעם את היכולת להקריב קורבנות הקשורים בין היתר בהיטהרות, אותם יכלו לקיים רק בבית המקדש.[9]
לריכוז הפולחן נדרשה שחיטת חולין, בגלל הקושי בהגעה לבית המקדש לצורכי מאכל. בנוסף זבח הפסח היה לטקס דתי לכלל הציבור.[10][11] בהתאם לנאמר בחוק ריכוז הפולחן במקום אותו יבחר ה' הפכה העלייה לרגל לירושלים למצווה לצורכי הקרבת קורבן פסח, אך העלייה הוגבלה ליום אחד ורבים הגיעו כיחידים.[12] פרנסתם של עובדי הבמות נפגעה מרפורמת ריכוז הפולחן שיישם יאשיהו. הם לא הורשו לעבוד בבית המקדש בירושלים, אך בימי יאשיהו הובטחה פרנסתם של הלויים[13] ועלו המעמדות הפולחניים - של הכוהנים והלוויים.[14] כמו כן חיזק החוק את מעמדה של ירושלים ושל בית המקדש שבתוכה.[15]
ח וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה, וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד-בְּאֵר שָׁבַע; וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ, שַׂר הָעִיר, אֲשֶׁר עַל שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר. ט אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל-מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלִָם, כִּי אִם-אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם
— מלכים ב', כ"ג, ח'-י'
מנגד טוען חוקר המקרא יחזקאל קויפמן כי הדחתם של עובדי הבמות (מלכים ב', כ"ג 9) הייתה על רקע אישי.[16]
יש הסוברים כי המונותאיזם נעשה נפוץ בזמן הרפורמות שהחילו חזקיהו ויאשיהו מלכי יהודה. מנגד יש הטוענים כי הסיבה לכך היא כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור, אשר גרם לאוכלוסייה ממלכת ישראל לברוח ליהודה.[17] אחרים טוענים כי ריכוז הפולחן היה אחד מעיקרי אמונתו של מחבר ספר מלכים.[18] בעקבות רפורמת ריכוז הפולחן הפכה התפילה למרכיב חשוב בעבודת האל.[19]
מניעים פוליטיים וכלכליים לחוק ריכוז הפולחן עריכה
צידוק שכלי לחוק מופיע כבר אצל פילון האלכסנדרוני.[20]
יש הסוברים כי התועלת הרבה, שצמחה לשכבה העליונה של הנהגת העם והכוהנים בבית המקדש וההשפעה הרבה על אוכלוסיית הארץ, היא שהביאה ליישום החוק בזמנו של יאשיהו. כמו כן יש הטוענים כי המצב הכלכלי של אנשי הכהונה מעבר ליוקרה שנלוותה לכך הם מהגורמים להחלת החוק ביתר שאת. הצעדים בהם נקטו ליישם את החוק ובכללו טיהור מרכזי הבמות בחלקים שונים של ארץ ישראל הביאו חלקים רבים בשבט יהודה לתמוך במדיניות יאשיהו.[21]
לעומת זאת ישנם נפגעים מחוק ריכוז הפולחן, הלויים וחלק מהכוהנים. המקרא מודע לכך ולכן לאחר חוק ריכוז הפולחן מוזכר שיש לדאוג ללוי "וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם--אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם".
כאשר מרכזים את כל הפולחן במקום אחד, כל הבמות מתבטלות והכוהנים שעבדו בכל הבמות האלו, רובם נשארו חסרי עבודה. אין להם נחלה להתקיים ממנה והם התקיימו מתרומות בעיקר שהביאו המתפללים למקדשים ולבמות ולכן ברגע שמבטלים זאת הם הנפגעים העיקריים.
בדתות ובתרבויות אחרות עריכה
תופעת ריכוז הפולחן היא תופעה שהייתה קיימת גם בתרבויות ובדתות קדומות. במקרים רבים היא כללה אף מיזוג פולחני שבו התמזגו אלים שונים לאל אחד. תהליכי סינקרטיזם פוליתאיסטי ומיזוג פולחן אלים ניכרים בכל תקופת המזרח הקדום, בדרך כלל, בעקבות שינויים גאו פוליטיים של השתלטות ערי ממלכה על ערים אחרות, צמיחתן ושקיעתן של ממלכות. כל שינוי גאו-פוליטי כזה, יצר גם שינוי במיתולוגיה ובפולחן באופן שיתאים למצב החדש. כך לדוגמה אל הסער האנטולי מוזג בשלבים מכמה אלים, עם הקמת הממלכה האכדית מוזגו האל אדד אם אישכור השומרי, האלה חבת של הדת החורית והחתית מוזגה מאלים שונים, סבכ מהמיתולוגיה המצרית מוזג עם הוריו, אתון מוזג בתקופת אחנתון משני אלים קדומים. יש הרואים גם במעשה המקראי של מגדל בבל בו ניסו ליצור מיזוג וריכוז פולחן בעזרת מבנה-על.[22] חוקר המקרא יגאל בן-נון סבור כי אלוהי ישראל המקראי הוא למעשה איחוד של שני אלים נפרדים, יהוה ואל, שמקורם הגאוגרפי שונה.
בספרות הרבנית עריכה
לדעת האבן עזרא ,למרות מה שנכתב "שבר תשברו את מצבותיהם", הציווי כלל רק חובת הריסת מצבות עבור פולחן האלים הרבים ומצבות לעבודת ה' – לא נאסרו.[23]
הרב יהודה החסיד, שקיבל את התארוך המסורתי של ספר דברים, מסביר בפירושו על התורה את התופעה של חידוש החוק בימי חזקיהו בכך שלמרות ששחיטת חולין הותרה כבר בספר דברים, עדיין העם החשיב זאת לטאבו דתי חמור, וכיוון שהיה מרוחק ממקום המקדש, שחט בבמות; גם בתקופה בה נאסרו הבמות, עדיין - מחמת טאבו זה - שחט העם בבמות, ונביאים והמלכים שתקו על כך, משום שחששו שאם יחדירו את איסור הבמות אל ההמון - יעבור העם להקריב את קרבנותיו אצל עגלי ירבעם, שהוא חטא חמור יותר; לאחר שגלו עשרת השבטים בטלו עגלי הזהב של ירבעם והחשש הראשון פג; לאור כך הפעיל חזקיהו את החוק במלואו.[24]
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- בנימין אופנהיימר, לשאלת ריכוז הפולחן, באתר מטח.
הערות שוליים עריכה
- ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק י"א: "וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַיהֹוָֽה".
- ^ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. (שמות כ', כ')
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד'
- ^ דוד כהן-צמח, עולם התנ"ך: דברים, תל אביב, דוידזון עתי, 2002, עמ' 111.
- ^ משה וינפלד, אנציקלופדיה מקראית, ערך תורה - מחקר התורה בעת החדשה, כרך ח', עמ' 495.
- ^ דרוש מקור
- ^ דוד כהן-צמח, עולם התנ"ך: דברים, תל אביב, דוידזון עתי, 2002, עמ' 112
- ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ד'
- ^ יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: דברים - כרך ראשון א', א' – ט"ז, י"ז, ירושלים, מאגנס, 2016, עמ' 31
- ^ יאירה אמית, היסטוריה ואידאולוגיה במקרא, תל אביב, משרד הביטחון, 1997, עמ' 45
- ^ משה וינפלד, אנציקלופדיה מקראית, ערך תורה - מחקר התורה בעת החדשה, כרך ח', עמ' 499.
- ^ יעקב מיליגרום, ויקרא:ספר הפולחן והמוסר, ירושלים, מוסד ביאליק, 2014, עמ' 279.
- ^ חנוך רביב, החברה בממלכות ישראל ויהודה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1993, עמ' 182
- ^ משה וינפלד, אנציקלופדיה מקראית, ערך תורה - מחקר התורה בעת החדשה, כרך ח', עמ' 498.
- ^ בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית, ערך ירושלים, כרך ג', עמ' 803.
- ^ יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית: כרך א' , ירושלים, מוסד ביאליק, 1976, עמ' 111-110
- ^ בוסתנאי עודד, גלות ישראל ויהודה באשור ובבבל (מאות ח - ו לפנה"ס), תל אביב, פרדס, 2010, עמ' 282
- ^ אלכסנדר רופא, מבוא לספרות ההיסטורית שבמקרא, ירושלים, כרמל, 2001, עמ' 34
- ^ בוסתנאי עודד, גלות ישראל ויהודה באשור ובבבל (מאות ח - ו לפנה"ס), ירושלים, פרדס, 2010, עמ' 315
- ^ פילון האלכסנדרוני, על החוקים המיוחדים - א, 12, 67. פילון עצמו לא מזכיר כלל את מקדש חוניו בכתביו, ומספר על עצמו שכאשר רצה להקריב קרבן - עלה לירושלים. צבי וולפסון, פילון - יסודות הפילוסופיה הדתית היהודית, פרק י"ג, סעיף ג', תרגום משה מייזלש, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל, כרך ב', עמ' 242.
- ^ חנוך רביב, החברה בממלכות ישראל ויהודה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1993, ע"מ 184-181, 209-208
- ^ יהודה קופרמן, הערות על ספורנו על התורה, פרק י"א, פסוק ו', הע' 17, ירושלים תשנ"ב, עמ' ס"ז.
- ^ גדעון חרלפ, אדריכל ,'מצבות עומדות לה''. הוצאה עצמית .
- ^ גרשון ברין, "עיון בפירושי ר' יהודה החסיד לתורה", בתוך: סיני, כרך פ"ח, ירושלים תשמ"א, עמ' ט"ז.