פתיחת התפריט הראשי

המסע השלישי של סנחריב למערב היה מסע עונשין של אשור נגד קואליציה של מדינות ובהן יהודה בשנת 701 לפנה"ס. האשורים יצאו למסע עונשין הן כדי להעניש את הממלכות המורדות על מרידתן באשור והן כדי לשעבד את הממלכות שמרדו באשור.[2]

מסע סנחריב בארץ-ישראל
Lachishsiege1.PNG
תבליט המתאר את המצור על לכיש
תאריך התחלה: 701 לפנה"ס
מקום: ארץ ישראל
תוצאה: ניצחון אשורי במערכות של פיניקיה ופלשת, תבוסה אשורית ביהודה
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

לא ידוע

יכולת מקסימלית של 300,000 חיילים,[1] ככל הנראה הרבה פחות.

אבידות

הרוגים רבים, הגליה של יהודים רבים

על פי ברוסוס, 5,100 חיילים אשוריים מתו במצור על ירושלים

המלחמה מוזכרת במקורות עתיקים רבים למדי ביחס לתקופה. המלחמה נזכרת במקורות מקראיים כאחד הניצחונות הגדולים של יהודה בזמן ההוא, שכן הביסה את אשור, האימפריה הגדולה ביותר באותה עת, ולאחר המלחמה הממלכה נותרה עצמאית בעוד שלפניה הייתה מדינה וסאלית. עם זאת ההרס היה רב, כל ערי יהודה מלבד ירושלים נלכדו, יהודים רבים הוגלו, שטחים רבים נכבשו והועברו לממלכות הפלשתיות וכל אוצרות בית המקדש נמסרו ככופר לאשור.[3] עדויות ארכאולוגיות מראות על הרס רב ושיטתי בכל הערים הגדולות באותה תקופה. מקורות אשוריים מדווחים על כניעה מוחלטת של יהודה שכנראה נשארה כמדינת חסות של אשור עד ימי אשורבניפל.

תוכן עניינים

רקעעריכה

  ערך מורחב – מרד המס נגד תיגלת פלאסר השלישי

בשנת 731 לפנה"ס פקח מלך ישראל מרד באשור, ותיגלת פלאסר השלישי דיכא את המרד והחליף אותו בהושע בן אלה. תשע שנים אחרי כן, בשנת 722 לפנה"ס, מרד הושע יחד עם קואליציה נוספת של מדינות בהשראת מצרים, ושלמנאסר החמישי מלך אשור יצא למסע לדיכוי המרד שבמהלכו, החריב את הממלכה הצפונית, והגלה רבים מן הישראלים הצפוניים, רבים מאלו שלא הוגלו עברו אל הממלכה הדרומית.

כמו כן, אחז מלך יהודה הפך את יהודה למדינה וסאלית לאשור עוד לפני החרבת הממלכה הצפונית, לאחר שפקח ורצין מלך ארם-דמשק יצאו נגדו במתקפה כדי להמליך על יהודה אדם ושמו בן טבאל, ממלכת שומרון וממלכת ארם-דמשק הובסו.

למרות היחלשות יהודה בתקופת אחז, יהודה התחזקה שנית בתקופת חזקיהו, וחזקיהו הצליח להרחיב את הממלכה ולכבוש את פלשת, במהלך המלחמות שבה מלכים פלשתיים ומהם פאדי מלך עקרון.

כמו כן, מצרים תמיד ניסתה לייצר קואליציות אנטי אשוריות כדי להקטין את כוח אשור, דבר שנראה גם בשנת 731 לפנה"ס ו-722 לפנה"ס. בשנת 701 לפנה"ס, מדינות רבות בהשראת מצרים ומלכה לעתיד, יורש העצר תהרקה החליטו למרוד כנגד אשור, מבין המדינות המורדות יהודה. יהודה הייתה מדינת חסות עוד מתקופת אחז, אך חזקיהו החליט למרוד יחדיו עם הבטחת מצרים לעזור.

לאחר שחזקיהו ומלכים אחרים לא העלו מיסים לסנחריב, יצא סנחריב למסע מלחמה בכל האזור, ומטרתו לדכא את המרד ולכבוש מחדש את המדינות המורדות.

צבאות ופיקודעריכה

הצבא האשוריעריכה

  ערך מורחב – צבא אשור

בתקופה זו הצבא האשורי היה מורכב משני יסודות עיקריים: חיל רגלים, שהיה החיל הגדול יותר והחיל הרכוב, שהיה קטן יותר במספרו, אך יוקרתי יותר ובעל חשיבות צבאית רבה. החיל הרכוב התחלק לשני חלקים בלתי שווים: החלק הגדול היה חיל המרכבות וחלק הקטן יותר היה חיל הפרשים. בנוסף ליחידות המלכותיות שהיו עיקר הצבא,[4] כלל הצבא גם בעלי יחידות מקרב בעלות בריתה של אשור. בנוסף, היה לאשור חיל הנדסה מפותח שהיה ביכולתו להפעיל מכונות מצור. מכונת המצור הנפוצה בתקופה זו היה איל ניגוח. הוא היה יעיל לא רק נגד שערי העיר, אלא גם נגד חומותיה. חומות העיר היו עשויות פעמים רבות מלבני בוץ ואיל ניגוח חזק יכול היה לפעור בהן פרצות. יחד עם זאת, פעמים רבות לא הסתערו על העיר הבצורה, אלא הטילו עליה מצור כטקטיקת הכרעה עיקרית. לצד איילי ניגוח השתמשו האשורים במגדלי מצור. מספר החיילים קשה לקביעה והמקורות העתיקים לא מוסרים פעמים רבות מספרים כלשהם. במקרים שכן נמסרים מספרים הם גבוהים מאוד ולאו דווקא מהימנים. כך או כך הצבא האשורי היה הגדול והחזק ביותר במזרח התיכון בתקופה זו.

חיל הרגלים הורכב מחיילים מסוגים שונים: נושאי חנית שנלחמו במערך צפוף, קשתים, נושאי מגן ועוד. לחיל רגלים היה תפקיד חשוב במערכה: הוא היווה את בסיס המערך הקרבי, שממנו פעלו המרכבות. חיל הרגלים היה יעיל גם בקרקע שלא התאימה ללוחמת מרכבות כמו שטח הררי או מיוער. חיל הרגלים היה זה שהשתתף במצור.

המרכבות היו מכמה סוגים: מרכבות קלות ומהירות שצוותן כלל שני לוחמים: רכב וקשת ומטרתן הייתה המטרת חצים על מערך האויב ומרכבות כבדות שצוותן כלל עד 4 לוחמים שהיו חמושים גם ברומחים ומטרתם הייתה מיטוט המערך היריב. חיל המרכבות שהיה החיל החשוב ובעל העצמה הרבה ביותר בתקופת הברונזה עד פלישת גויי הים (סביב 1200 לפנה"ס), החל לאבד מבכורתו בתקופת הברזל. הצבא האשורי שהיה מהמתקדמים במזרח התיכון הפעיל לצד חיל המרכבות גם חיל פרשים. הפרשים האשורים שימרו במידה רבה את מבנה הלוחמה על גבי המרכבה: הפרשים פעלו בזוגות בדומה לחיילי המרכבות.

המלך היה לא רק ראש המדינה, אלא גם מפקד הצבא העליון. פעמים רבות המלך יצא בעצמו למערכה בראש צבאו. אם המלך לא היה נוכח, הפיקוד נמסר לבנו או למצביא בדרגת תרתן (באשורית turtanu - תרתנו) או לרבשקה (דרגה של שר בכיר). הצבא המלכותי חולק ל"כנפות". כך כנף כללה כ-15,000 לוחמים. כל כנפה חולקה בתורה ל"קיסרי", כל אחת בת 50 עד 200 לוחמים.

צבא ממלכת יהודהעריכה

 
איור מודרני מלך וצבא יהודי

צבא ממלכת יהודה היה קטן לאין שיעור מהצבא האשורי. הצבא הורכב ממשמר מלכותי קטן ובעתות מלחמה גויסה מיליציה מהאיכרים המקומיים. בנוסף, שירתו בצבא שכירי חרב במספר מועט. צבא ממלכת יהודה כלל גם מרכבות בנוסף לחיל הרגלים, אך מספרן היה קטן. חיל הרגלים חולק ליחידות עשרוניות: 10, 50, 1,000 ו-10,000 לוחמים. חיל הרגלים, שהיה החיל העיקרי חומש במגוון כלי נשק לטווח קצר כמו חניתות, חרבות, מגנים ועוד. בנוסף, שירתו בצבא גם קלעים וקשתים.

המרכבות של ממלכת יהודה ופרשיה היו הן מעטות במספר והן דלות באיכותן בהשוואה למרכבות האשוריות. תפקידן היה משני במערכה ונועד בעיקר לתמוך בחיל הרגלים ולא כחיל עצמאי.

הפיקוד העליון היה נתון בידיו של המלך ובהיעדרו לקצינים בכירים שנשאו תואר "שר" או "סרן".

המערכות בפיניקיה ופלשתעריכה

המערכה הראשונה הייתה כנגד צידון, שכן מלך צידון לוּלֶי לא העלה לסנחריב מס. סנחריב כבש את בית זיתי, זריבתו, מהליבה, אושו, אכזיב, ועכו ועבר אל צידון. על פי מנסרת סנחריב, לולי נמלט בספינה מן המערכה. לאחר שנמלט לולי, סנחריב המליך את תובלו (תובל?) כמלך על צידון, ותובל החל את שלטונו בכך שהעלה מס לסנחריב, ביחד עם מספר מדינות נוספות כעמון, ומואב.

כעת סנחריב הגיע אל פלשת כדי להעניש את אשקלון, שכן מלך אשקלון, צדקא, השתתף במרד ולא העלה מיסים לאשור. במהלך המלחמה כבש סנחריב את בית-דגון, יפו, בני ברק, ואסורו, ואז צר על אשקלון. ובמהלך המצור נכנע צדקא והעלה מס אל סנחריב, ובכך הפסיק את המלחמה. אך למרות שנפסקה המלחמה, סירב סנחריב להשיב לו את האדמות שלו שנכבשו.

קרב אלתקה ואנשי עקרוןעריכה

אנשי עקרון, בגלל סיבה לא ידועה, מרדו כנגד מלכם פדי, אשר היה בעל-ברית של אשור, והסגירו אותו לחזקיהו בעת שהוא כבש את ארץ פלשת, כנראה שהם לא העלו לו מיסים וסנחריב יצא להעניש גם אותם.

הפקידים, האצילים ואנשי עקרון, את פָּדִי מלכם הקשור בשבועה ובאלה לאשור נתנו באזיקי ברזל כאויב ומסרוהו לחזקיהו היהודי, ובכך פשעו. הם (אנשי עקרון) נבהלו וקראו לעזרתם את מלכי מצרים, את הקשתים, המרכבות והסוסים של מלך כוש כוח גדול מאוד, שחש לעזרתם. בסביבות העיר אֶלְתְקַה, נערכו לקרב עמי. בעזרת האל אשור אדני, נלחמתי עמם והבסתים. את בעלי המרכבות והנסיכים המצריים יחד עם בעלי המרכבות של מלך כוש לקחתי בשבי בסערת הקרב. על אֶלְתְקַה ותמנה צרתי, לכדתי ושללתי את שללן. התקרבתי אל עקרון והרגתי את הפקידים ואת האצילים אשר פשעו ותליתי גופותיהם על עמודים סביב העיר. את התושבים אשר חטאו וביזו לקחתי בשבי. שאריתם אשר לא מרדו ולא נמצא בהם חטא פקדתי לשחרר. את פָּדִי מלכם הוצאתי מתוך ירושלים והמלכתי אותו עליהם.

כמתואר, אנשי עקרון החליטו לקרוא לעזרת מצרים וכוש, ונפגשו צבאות מצרים-כוש ואשור בסמוך לאלתקה. הקרב היה קרב של רגלים ומרכבות ומוזכרות כאן המרכבות הכושיות, וככל הנראה זהו היה אחד הקרבות הגדולים במהלך המלחמה. סנחריב טוען לניצחון במערכה ואומר שלקח רבים בשבי ושלל רב. לאחר מכן צר סנחריב באלתקה ותמנה כנגד המורדים מעקרון. ככל הנראה השתמש בשיטת המצור האשורית הקלאסית, של שימוש באילי ניגוח לפריצת החומות. לאחר שכבש את המעוזות האחרונים של המורדים הפלישתיים הוא הוציא להורג ותלה רבים מן האצולה של עקרון, ואת כל המורדים.

המערכה ביהודהעריכה

המערכה האחרונה על פי המתואר במנסרה היא מלחמתו ביהודה, אם זאת לא ברור אם סדר האירועים במנסרה הוא כרונולוגי ומערכה זו קרתה אחרי קרב אלתקה או לפניו. סנחריב כבש 46 ערים בצורות, וטוען להגליית 200,150 יהודים, אם כי חוקרים סבורים שהמספרים נמוכים בהרבה.

המצור על עזקהעריכה

סנחריב צר על עזקה, עיר שעל גבול ממלכת יהודה ואשור, צבא אשור הסתער במתקפת רגלים, הפיל את החומות בעזרת אילי ניגוח ושרף את העיר.[5] העיר מתוארת על ידי סנחריב בתיאור שגוי כקן של נץ ובצורה כהרים רמים. הדבר מדגיש את החשיבות הטקטית של העיר, שכן היא גבוהה ומבוצרת היטב, ובה יש יתרון מובהק ליהודה. העיר עצמה הייתה ככל הנראה חמושה מאוד, שכן מלכים אשוריים היו נוהגים להתפאר בניצחונות על אויבים חזקים.

וגם המצור עצמו הוא מתאר:

"בעזרת אילי ניגוח ומתקפת רגלים, לוחמי... הם (היהודים) ראו את התקרבות פרשיי והם שמעו את שאגתו של האל האדיר אשור ולבבותם נמלאו חרדה, כך צרתי על העיר ותפשתיה, ובזזתיה, ושרפתיה באש."

כתובת עזקה

אחרי ששבר את החומות עם אילי ניגוח הוא בזז את שלל העיר, כמתואר.

המצור על לכישעריכה

 
רמפות אשוריות בלכיש.

לאחר מכן פנה סנחריב אל העיר השנייה בחשיבותה ביהודה, לכיש, בגלל שהייתה כך, אך מבוצרת וחזקה פחות מירושלים עם החומה הרחבה, ובנוסף עקב היותה קרובה לירושלים, סנחריב החליט לכבוש אותה ולהפוך אותה למחנה שלו. האשורים ירו בחצים אל תוך החומות בעוד המגינים היהודים זרקו עליהם אבנים וירו עליהם בחצים גם כן, לבסוף האשורים פרצו את החומה בעזרת אילי ניגוח והחל קרב רגלים. לאחר הקרב האשורים רצחו יהודים רבים בפשיטת עורם ושיסוף גרונותיהם של הנשבים בעוד יהודים רבים מובלים אל סנחריב מתפללים על חייהם.[6]

המצור מתואר בתבליט לכיש, מהתמונות המוקדמות ביותר של קרב בכל ההיסטוריה, אם לא המוקדמת ביותר, אך המצור גם מתואר בקצרה בתנ"ך.

המצור על ירושליםעריכה

 
החומה הרחבה שנבנתה על ידי חזקיהו.

חזקיהו שהתכונן למרד מבעוד מועד, הורה לבנות תעלה בת 533 מטרים אל הגיחון, כי ידע שזה יעצור את הספקת המים לאשורים, בעוד שלצבאו ואנשיו בירושלים, יש מים. הדבר מתואר בכתובת השילוח שבחלוף הימים נמצאה בנקבה שאכן תוארכה לתקופת הברזל השנייה בפחמן 14 לפי קש שהיה מעורבב בטיט.

וכן מתוארת בניית הנקבה ומטרתה בתנ"ך:

"וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר וַיַּעְזְרֻהוּ: וַיִּקָּבְצוּ עַם רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֵאמֹר לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים:"

כדי לעזור לחמש את העיר, חזקיהו גם שוכר שכירי חרב וערבים שילחמו בעת המצור, אך על פי סנחריב, הם נסו לפני המצור.

לאחר מכן, כמסופר בדברי הימים, חזקיהו נואם לעם ומצליח לקבל את תמיכת העם, דבר שיבוא לביטוי אחר כך בסירובם של הירושלמים להיכנע ולפתוח את החומות לאשורים. לאחר מכן שלח סנחריב את רבשקה, רב-סריס ותרתן כדי לשכנע את תושבי ירושלים להיכנע, סנחריב הבין שמלחמה שכזאת תהיה קשה מדי בגלל החומה הרחבה של ירושלים, והורה לנסות ולשכנע את תושבי ירושלים להיכנע ללא קרב. רבשקה נואם בשדה כובס (מקום בו כבסו בגדים ככל הנראה) נאום מבריק, בעברית הפונה גם לעם ולא רק למנהיגיו, אשר מתואר באופן מלא במלכים וישעיהו ובאופן מצומצם בדברי הימים. המראה הוביל את תושבי העיר לעמוד על החומות בציפייה לבאות, וחזקיהו שלח את שריו אליקים בן חלקיהו, יואח בן אסף ושבנא לבוא אל החומה. לאחר שתושבי ירושלים סירבו להיכנע לבקשת רבשקה, החל המצור.

"וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַבְשָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלָםִ וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלַםִ וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס: וַיִּקְרְאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר:"

מאחר שחזקיהו חשש מגורל הממלכה הצפונית והחליט "לקבל עליו את השתעבדותו", הוא שלח לסנחריב 300 (על פי המקור האשורי: 800) ככרות כסף ו-30 ככרות זהב, כמו כן תכשיטים וכלים רבים המוזכרים על ידי סנחריב:

"בתוספת ל-30 ככרות הזהב ו-800 ככרות כסף, אבנים יפות, פוך מובחר, יהלומים, אבני אודם גדולות, מיטות שנהב, כיסאות שנהב, עור פילים, שנהב, הובנה, תאשור, מיני סוגים של אוצרות, וכמו כן בנותיו, הרמונו, נשותיו וגבריו נגנים, ששלח אחרי לנינוה, עיר מלכותי. לשלם לי מס ולקבל את שיעבודו, הוא שלח את שליחיו."

מנסרת סנחריב

אך התנ"ך טוען שחזקיהו הביא לסנחריב פחות מהמתואר במנסרה, ייתכן שכותב התנ"ך לא רוצה להמעיט בכבודו ואמר שהביא פחות ממה שבאמת, או שסנחריב החליט לכתוב שהוא קיבל יותר ממה שבאמת קרה, כדי להמעיט בכבודו של חזקיהו:

"וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב: וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה' וּבְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ: בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר:"

סנחריב עצמו לא פיקד על צבאו, אלא רבשקה, על פי ברוסוס, אלא הוא נלחם באותה העת עם מצרים, ורק כשחזר הסיג את כוחותיו חזרה אל אשור.

כמו כן מסתבר שפאדי מלך עקרון, שהוא בעל ברית של אשור נשבה טרם המלחמה על ידי חזקיהו, ובמהלך המלחמה שוחרר, ככל הנראה ביחד עם ככרות הזהב והכסף, וסנחריב השיב לו את תואר המלך על עקרון.

על פי מנסרת סנחריב, כאן הסתיימה המערכה, וסנחריב אומר ששב לאשור אחרי כן וחזקיהו נותר מלך וסאל ויהודה מדינת חסות.

על פי המסורת היהודית, במדרש, המצור נגמר בערב הראשון של חג הפסח.[7]

תעלומת נס המצור על ירושלים ושאלת עזרת ממלכת כושעריכה

 
פסל של תהרקה כפי שמוצג כיום במוזיאון ברוקלין אשר נחשף באתר קבורתו בנורי

אך לעומת המנסרה, המקורות האחרים מציינים מגפה או מיתה המונית שקרתה לאשורים בעת המצור, והם טוענים שזהו הדבר אשר גרם לסנחריב לחזור לאשור. בתנ"ך מתוארת מיתה המונית של 185,000 רגלי אשור על ידי מלאך אלוהים:

"וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים:"

חוקרים כיום אומרים שדבר זה לא ייתכן שכן המספר המתואר בתנ"ך גדול מהצבא האשורי בעצמו על פי הערכות מחקריות.

כמו כן, הדבר מתואר על ידי הרודוטוס, אשר גורס כי גורם המיתה היה מגפת עכברים שאכלו את נשקי האשורים, ולאחר שאלה נותרו מחוסרי הגנה ונשק, החליטו להפסיק בלוחמה. יוסף בן מתתיהו מביא בספרו קדמוניות היהודים ציטוט מתוך הספר "בבילוניקה" של הסופר הבבלי ברוסוס:

"כעת כאשר סנחריב שב ממלחמתו במצרים אל ירושלים, הוא מצא את צבאו תחת רבשקה שרוי בצרה, כי אלוהים שלח מגפה על צבאו; ובלילה הראשון של המצור, כמאה וחמשת אלפים, מן סגניו ומפקדי צבאו, הושמדו.

ציטוט מתוך בבילוניקה של ברוסוס בקדמוניות היהודים

למרות שברוסוס מתאר מיתה המונית, הוא מתאר כאן מיתה קטנה בהרבה מהמתואר בתנ"ך: 5,100 אנשים.

וכמו כן, על פי סנחריב עצמו, הוא עזב לאחר שקיבל את המס מחזקיהו, בעוד שהתנ"ך טוען שלמרות שקיבל את המס, המשיך סנחריב במלחמה.

בספר ההיסטוריה "מה אם?" גורס ההיסטוריון וויליאם הארדי מקניל שניתן לזהות את המגפה בצבא האשורי עם מחלת הכולרה (או מחלות אחרות המועברות דרך מים) בגלל חסימת המעיינות על ידי חזקיהו, ובכך גרם להרעלת מקור המים של האשורים. מקניל גם חושב שהאשורים נאלצו לסגת בגלל המחלה, ושהמקרה הזה, אשר היה נראה ניסי ליהודים, גרם לצמיחת אמונה מונותאיסטית, שבסופו של דבר תהפוך בחלוף הימים לדת היהדות. בנוסף, מקניל חושב שלמלחמה חשיבות גדולה בשל החדישות של המונותאיזם באותה העת, וגרם ליהודים לזנוח את המנהג המקובל שעם שנכבש עובד את אלוהי העם הכובש, דבר שמנע את ההתבוללות בגלות בבל, בניגוד מוחלט לגלות אשור, כמו כן, שללא הניצחון היהודי, הדתות של היהדות, הנצרות והאסלאם לא היו קיימות.

כמו כן, נותרת השאלה באשר לעזרת ממלכת כוש ליהודה, הדבר מתואר בקצרה מאוד בתנ"ך, אך עקב כתבי הרודוטוס ומנסרת סנחריב, ניתן להעריך שהעזרה היא גדולה מהמצוין בתנ"ך. תרהקה המתואר בתנ"ך מזוהה עם פרעה תהרקה ששלט במצרים, באותה העת של המלחמה היה יורש עצר, וככל הנראה פיקד על הצבא האתיופי-מצרי.

ההיסטוריון הנרי ט. אובין כתב בספרו "ההצלה של ירושלים: הברית בין העברים והאפריקאים ב-701 לפנה"ס" שהצבא האשורי הובס בירושלים על ידי הצבא של ממלכת כוש, ובעצם חושב שזו לא הייתה המחלה שהביסה אותם אלא הצבא של תהרקה.

השלכותעריכה

 
סנחריב וצבאו

האבדות ליהודה במרד חזקיהו מצוינות במנסרת סנחריב, הקטנה משמעותית של יהודה, וגלות המונית של, על פי סנחריב, 200,150 יהודים, אם כי בהערכות מודרניות, לא ניתן היה לעשות כן בעת ההיא, וכנראה מדובר על מספרים מצומצמים בהרבה.

"ואשר לחזקיהו היהודי, שלא נכנע לעולי: 46 ערים בצורות, והערים הקטנות שהיו רבות באזור, בהרסם עם אילי ניגוח, על ידי הבאת כלי מצור ובהתקפות רגלים, ועל ידי חפירות וחורים תחת לחומה, צרתי עליהן ולקחתיהן. 200,150 אנשים, גדולים וקטנים, נשים וגברים, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים בקר וכבשים ללא מספר, הבאתי משם וספרתי כשלל... את עריו, אשר בזזתי, קרעתי מאדמתו, ולמיתינתי, מלך אשדוד, פאדי, מלך עקרון, וסילי-בל, מלך עזה, נתתי אותן. וכך הקטנתי את אדמתו."

מנסרת סנחריב

ממלכת יהודה הוקטנה דרמטית, כששטחים נרחבים ממנה הועברו לממלכות הפלשתיות עקרון, אשדוד ועזה. היא המשיכה להעלות מס לאשור במשך שארית ימיו של חזקיהו ובמשך רוב ימיו של בנו מנשה. אולם היא נותרה עצמאית למשך עוד 115 שנים, עד שנחרבה בידי ממלכת בבל, ורוב תושביה גלו לבבל, באירוע שמכונה "גלות בבל".

לקריאה נוספתעריכה

מקורות עתיקיםעריכה

לתקופה זו שרדו שני מקורות עיקריים: המקרא והכתבים האשוריים. מלבדם, המלחמה מתוארת בתמצות גם במקורות עתיקים משניים.

מקורות מודרנייםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ היילי, האשורים העתיקים עמ' 23
  2. ^ Antti Laato, Assyrian Propaganda and the Falsification of History in the Royal Inscriptions of Sennacherib, Vetus Testamentum, Vol. 45, Fasc. 2 (Apr., 1995) p 218
  3. ^ "וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה' וּבְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ: בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה'". לפי ספר מלכים, הכופר שולם לאשור אך אשור החליטה לתקוף בכל זאת ולהשמיד את ירושלים לאור הבגידה. בגרסה האשורית לאחר תשלום הכופר הוסר המצור והצבא חזר לאשור
  4. ^ Mark Healy. The Ancient Assirians, Osprey, 1991 p 8
  5. ^ כתובת עזקה
  6. ^ תבליט לכיש, [1]
  7. ^ מדרש שמות רבה פרק יח'