יום טוב שני של גלויות

יום טוב שני של גלויות הוא יממה נוספת שמצרפים מחוץ לארץ ישראל, מאז ימי חז"ל, לכל אחד מן הימים הטובים. יוצאים מהכלל הם יום כיפור שהוא יום אחד בכל מקום, וראש השנה שנחגג יומיים אף בארץ ישראל.

הסבר הלכתי

בטרם קביעת הלוח העברי, הייתה הסנהדרין מקדשת את החודש על פי עדות שני עדים כשרים שראו את הלבנה בחידושה, ולאחר מכן היו משיאים משואות על ראשי ההרים, על מנת להודיע לכל הקהילות היהודיות על יום חלותו של ראש החודש.

לאחר שהכותים, שחלקו על שיטת קביעת החודשים, החלו להשיא משואות בתאריכים שונים, בוטלה השאת המשואות על מנת למנוע בלבול, וההודעה על ראש החודש הועברה על ידי שליחים בחודשים בעלי המועדים:

על ששה חודשים השלוחין יוצאין, על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית, על אלול מפני ר"ה (רש"י: שיידעו מתי יום ל' של אלול ויעשו בו ר"ה ולמחרת), על תשרי מפני תקנת המועדות, על כסלו מפני החנוכה ועל אדר מפני הפורים, וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן

— תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד א'

במקומות שהיו מרוחקים מירושלים, היה חשש שהשליחים לא יספיקו להגיע עד ה"יום טוב". לפיכך, תיקנו חז"ל שיעשו יום נוסף לחג, בתור "ספיקא דיומא" – ספק יום טוב, וינהגו בו ככל דיני יום טוב "רגיל". היום הנוסף נקרא יום טוב שני של גלויות, כך גם אם טעו ביום עדיין יקיימו את דיני החג בזמנם.

גם לאחר ביטול קידוש החודש על פי הראייה ויסוד הלוח העברי, עדיין חוגגים יום טוב שני באותם מקומות מבלי לשנות את המנהג, משום שחששו חכמים שתגזור המלכות גזירה שלא יעסקו בתורה ויטעו בעיבור החודש.

חכמים החמירו מאוד בענייני יום טוב שני של גלויות כדי שלא יבואו לזלזל בו וכדי שינהגו בו קדושה כיום טוב לכל דבר, הם תקנו לומר בו קידוש אף על פי שהוא כולל הזכרת שם ה', והיא תתבצע לבטלה (שהרי מהתורה הוא יום חול). כמו כן קבעו שאין מניחים תפילין ביום טוב השני, אף שהיא מצווה מהתורה ביום זה, שכן יש בכוח חכמים לעקור דבר מן התורה (ב"שב ואל תעשה") וכפי שאין נוטלים לולב בשבת של סוכות. היו מנדים את המחלל יום טוב שני של גלויות אף על פי שאינו יום טוב מן התורה.

היחס ליום טוב שני אצל האמוראים היה כאל אילוץ, ואפילו כמין עונש, והפיכת חוקי התורה ל'חוקים לא טובים':

ר' בא ר' חייה בשם ר' יוחנן [שיר השירים א ו] בני אמי נחרו בי וגו'. מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים על שם כרמי שלי לא נטרתי מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא על שלא שמרתי יום אחד בארץ. סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת מי גרם לי להפריש שתי חלות בסוריא על שלא הפרשתי חלה אחת בארץ. סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת ר' יוחנן קרי עליהון [יחזקאל כ כה] וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים.

— תלמוד ירושלמי, מסכת עירובין, פרק ג', הלכה ט'

מקובל מחוץ לישראל לחלק את שמות היום טוב בין שני הימים. כך שהיום הראשון ביום טוב השני של פסח נקרא 'שביעי של פסח' והיום השני 'אחרון של פסח'. וכן היום הראשון של היום טוב השני של סוכות נקרא 'שמיני עצרת' והיום השני 'שמחת תורה'.

יוצאים מן הכלל

• שבועות - חג השבועות תלוי בספירה של חמישים יום משישה עשר בניסן ואינו מיוחד למועד קבוע בסיוון. אשר על כן, מעיקר הדין לא היה צורך לנהוג יום טוב שני בחג השבועות (כי גם אם נוצר הבדל בין קידוש החודש האמיתי לזה שנהגו בגולה אין בכך כדי להשפיע על קביעת החג, כי בחודשיים שעברו מראש חודש ניסן כבר ידעו מתי נקבע), אולם כדי שלא לחלק בין חג לחג קבעו חכמים יום טוב שני אף לחג שבועות. יש הסוברים שבשל כך יום טוב שני של שבועות חמור כיום טוב שני של ראש השנה ולא כמו יום טוב שני של פסח וסוכות, מפני שהוא נקבע מחמת תקנה ולא מחמת ספק.
• יום כיפור – נקבע כיום אחד בלבד בכל המקומות, כיוון שהוא יום צום ופיקוח נפש הוא שיצומו במשך יומיים. בחסידות אשכנז נהגו לקיים שני ימים של יום הכיפורים, אולם מביא הרמ"א בשם האור זרוע שאין לעשות כן, מחשש שיבא לידי פיקוח נפש.
• ראש השנה – מפאת חלותו בראש החודש העברי, גם תושבי ארץ ישראל לא יכלו לקבל את הידיעה על קידוש החודש, ואף תושבי העיר שבה ישבו הסנהדרין לפעמים היו עושים שני ימי קודש (כיום בכל מקום חוגגים שני ימים).

בני חו"ל המבקרים בארץ ישראל ובני ארץ ישראל המבקרים בחו"ל

כיום נוהגים יום טוב שני כל תושבי חוץ לארץ, ורובם נוהגים כן גם בשהותם בארץ ישראל (כל עוד מקום מגוריהם הקבוע בחו"ל). כך יוצא שבעוד בני ארץ ישראל כבר נוהגים מנהגי חול, לבני חו"ל זה יום טוב שאסור להם במלאכה. ואילו בני ארץ ישראל שנמצאים בחוץ לארץ, במקום שיש בו יישוב יהודי, נוהגים רק יום אחד, וביום השני אינם עושים קידוש, ומתפללים תפילות של חול, וכן מניחים תפילין בסתר. אמנם אסורים במלאכה, אפילו בסתר.

שיטת החכם צבי בתשובותיו (סימן קס"ז) שבן חוץ לארץ שנמצא בארץ ישראל חייב לנהוג יום אחד, וכן יש מקום לדייק בדעת רבי שניאור זלמן מליאדי בשולחן ערוך שלו במהדורתו השנייה. רבי מנחם מנדל שניאורסון כתב שהמנהג בפועל הוא כמנהג המקום שבא לשם ובפרט אם הוא בא עם בני ביתו והוא הדין להפך, בן חו"ל שנסע עם בני ביתו לארץ ישראל נוהג כמנהג ארץ ישראל. לאידך טען כי דיוק זה מאדמו"ר הזקן אינו נכון והורה לנהוג לפי המקום ממנו בא מסתבר שהחילוק הוא האם בא עם בני ביתו שאז נוהג כמנהג המקום או אם בא לבד שאז נוהג כמנהג מקומו. רוב היהודים תושבי חו"ל נוהגים כדעת רוב הפוסקים לנהוג שני ימים גם בארץ ישראל, אך יש החוגגים יום אחד בלבד, ויש שכתבו כעין פשרה, שאמנם לגבי מי שבא לארץ ישראל ודעתו בוודאות לחזור, המנהג לשמור יומיים, אולם כל שיש צד כלשהו לחשוש שאולי יקבע דירתו בהמשך בארץ ישראל, דינו לנהוג יום אחד, ובפרט תלמידי ישיבה הבאים ללמוד בארץ ישראל, שאחוזים ניכרים מתוכם סופם שנשארים בישראל.

בבתי כנסת מסוימים בארץ ישראל, בהם ריכוז של בני חו"ל, מתקיימים מניינים של תפילת יום טוב המיועדים לבני חו"ל. הפוסקים דנו האם מניינים כאלה בארץ ישראל בפרהסיא מותרים, ויש שאסרו, ויש שהתירו.

ביהדות הרפורמית

היהדות הרפורמית ביטלה את דין יום טוב שני של גלויות בוועידה הרבנית בברסלאו ב-1846. יחד עם זאת, קהילות רפורמיות רבות עדיין חוגגות יום טוב שני בראש השנה, כפי שנהוג גם בארץ ישראל.

ראו גם

• הלוח העברי
• קידוש החודש
• יום טוב

קישורים חיצוניים

• יום טוב שני של גלויות, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הרב אליעזר מלמד, הלכות יום טוב שני של גלויות, פניני הלכה
• מרדכי עקיבא פרידמן, "מנהג אבותיכם בידיכם: תשובה מן הגניזה על יום טוב שני של גלויות", תרביץ פג [ד] (תמוז תשע"ה), עמ' 557–603.
• מאמרים בנושא יום טוב שני של גלויות, באתר ספריית אסיף