יחסי החוץ של ספרד
יחסי החוץ של ספרד ראשיתם ביחסי החוץ של הכתר ההיספני. האיחוד האישי של קסטיליה ואראגון שהתפתח עם השלטון המשותף של המלכים הקתוליים, מלווה בסיפוח ממלכת גרנדה וממלכת נווארה. הכתר גם בנה אימפריה קולוניאלית גדולה ביבשת אמריקה לאחר הגעתו של קולומבוס לעולם החדש ב-1492.
למלכות ההבסבורג הספרדית היו נחלות גדולות ברחבי יבשת אירופה שנבעו מהשליטה שעברה בירושה של המלוכה ההבסבורגית ומהנחלה האראגונית בחצי האי האיטלקי. שושלת הבסבורג נלחמה נגד הרפורמציה הפרוטסטנטית ביבשת והשיגה איחוד שושלתי של מחוזות חצי האי האיברי עם הכתרתם כמלכים פורטוגליים לאחר 1580. המושבות האמריקניות שלחו מטילי זהב וכסף, אך המשאבים הושקעו במלחמות שנוהלו נגד צרפת באיטליה ובמקומות אחרים, כמו גם בסכסוכים נגד האימפריה העות'מאנית, אנגליה או מרידות בארצות השפלה הספרדיות, פורטוגל (אבדה לאחר 1640) וקטלוניה. ספרד היבשתית הייתה הזירה המרכזית של מלחמת הירושה הספרדית (1701–1714), שלאחריה תפסה שושלת בורבון את השלטון, תוך שהיא מסרה נחלות באיטליה ובארצות השפלה. ההסכם המשפחתי של בית בורבון עמדו בבסיס הקשר ההדוק עם ממלכת צרפת לאורך המאה ה-18. במהלך מלחמות נפוליאון, ספרד היבשתית נכבשה על ידי האימפריה הצרפתית (שמינתה שליט בובה), והפכה לאחר מרד ב-1808 לזירה המרכזית של מלחמת חצי האי. כמעט כל המושבות שלה נלחמו למען עצמאות וזכו בכך בתחילת המאה ה-19. מכאן ואילך היא שמרה על קובה, פוארטו ריקו והפיליפינים, אשר אבדו בשנת 1898 לאחר מלחמת ארצות הברית–ספרד, ובהתאמה למאמצים מרחיקי לכת של מעצמות אירופאיות אחרות, ספרד החלה לשמור על נוכחות קולוניאלית ביבשת אפריקה, בעיקר בסהרה המערבית ובגינאה המשוונית. היא גם התערבה בווייטנאם תחת שלטון נגועים לצד צרפת והייתה מעורבת בענייניה של המושבה לשעבר סנטו דומינגו, שחזרה לזמן קצר לשליטה ספרדית. בעקבות הקמתה של מדינת חסות ספרדית בצפון מרוקו, בתחילת המאה ה-20 פרצה מלחמת הריף שבה דיכאה ספרד מרד של בני הריף נגד שלטונה באזור. ספרד דבקה במעמד של נייטרליות במהלך מלחמת העולם הראשונה.
מלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936–1939 הפכה למלחמת פרוקסי בין מעצמות הציר גרמניה ואיטליה לבין ברית המועצות (שהפסידה). המלחמה החלה עם תחילתה של דיקטטורה תחת פרנסיסקו פרנקו שנמשכה עד 1975. לאחר מלחמת העולם השנייה, סדרת ההסכמים והמוסדות הרב-צדדיים המגדירים את מה שהיא ידועה כיום כמערב אירופה נעשתה בנפרד מספרד הפרנקואיסטית.[1] ההסכמים הצבאיים עם ארצות הברית משנת 1953 הביאו את קבלתם של תנאים חסרי תקדים ביחס לתשלום צבאי (בזמן השלום) של מעצמה זרה על אדמת ספרד.[2] ספרד הצטרפה לאו"ם ב-1955 ול-IMF ב-1958.[3] בשלהי שלטונו של פרנקו, הדה-קולוניזציה של סהרה הספרדית התרחשה עם פלישת מרוקו לשטח ב-1975 והחלוקה לכאורה בין מרוקו ומאוריטניה, שהולידו סכסוך ממושך המציב את חזית השחרור הלאומית פוליסריו של הסהרה נגד מרוקו ומאוריטניה (בקצרה) שנמשך עד היום. ספרד הצטרפה לנאט"ו (1982) ונכנסה לקהילות האירופיות (1986).
במגוון רחב של נושאים, ספרד מעדיפה לעיתים קרובות לתאם את מאמציה עם שותפיה באיחוד האירופי באמצעות מנגנוני שיתוף הפעולה הפוליטי האירופי.
היסטוריה עריכה
בשנת 218 לפני הספירה פלשו הרומאים לחצי האי האיברי, שלימים הפך למחוז הרומאי של היספניה. השליטה הרומאית הכניסה לאזור את השפה הלטינית, ממנה התפתחו הספרדית והאיטלקית של ימינו. חצי האי האיברי נשאר תחת שלטון רומי במשך יותר מ-600 שנה, עד להתמוטטות האימפריה הרומית המערבית.
בתקופה המודרנית המוקדמת, עד המאה ה-18, איטליה הדרומית והמבודדת עברה לשליטה ספרדית, לאחר שהייתה בעבר נחלתו של כתר אראגון.
קרלוס הראשון עריכה
קרלוס הראשון, מלך ספרד (1500–1558) ירש נחלות עצומות ברחבי מערב אירופה ואמריקה, והרחיב אותן במלחמות תכופות.[4] בין שאר התארים הוא היה מלך ספרד מ-1516, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מ-1519. כראש בית הבסבורג העולה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-16, נחלותיו באירופה השתרעו מגרמניה ועד צפון איטליה עם שלטון ישיר על ארצות התורשה האוסטריות ועל ארצות השפלה הבורגונדיות, וספרד מאוחדת עם ממלכות דרום איטליה של נאפולי, סיציליה וסרדיניה. אויבו הגדול ביבשה הייתה צרפת, בים התיכון הייתה זו האימפריה העות'מאנית, שלעיתים הייתה בעלת ברית עם צרפת. אנגליה והאפיפיור היו לפעמים חלק מהקואליציה נגדו. רוב תשומת הלב שלו התמקדה במלחמות באיטליה. בדיאט של אוגסבורג (1547) הוא השיג הכרה בכך שהולנד שייכת לתחום ההבסבורגי. אולם קרל היה קתולי מאוד וצפון הולנד הייתה פרוטסטנטית. הוא ויורשיו הספרדים נלחמו במשך מאה שנים נגד עצמאות הולנד; למרות העלות העצומה הם נכשלו.[5]
פליפה השלישי, 1598–1621 עריכה
לפליפה השלישי היה מוניטין גרוע מבחינת מדיניות הפנים והחוץ כאחד. הוא ירש מאביו שני סכסוכים גדולים. הראשון שבהם, המרד ההולנדי שנמשך זמן רב, היווה אתגר רציני לכוח הספרדי מהמחוזות המאוחדים הפרוטסטנטיים בחלק מכריע של האימפריה הספרדית. השנייה, המלחמה האנגלו-ספרדית הייתה סכסוך חדש יותר ופחות קריטי עם אנגליה הפרוטסטנטית, שסומן על ידי כישלון ספרדי להביא בהצלחה את המשאבים הצבאיים העצומים שלה על הצבא האנגלי הקטן יותר.[6]
ניתן לחלק את מדיניות החוץ של פליפה עצמו לשלושה שלבים. בתשע השנים הראשונות של שלטונו, הוא נקט במדיניות אגרסיבית ביותר, שמטרתה לספק 'ניצחון גדול'.[7] הוראותיו ליועצו החשוב ביותר, הדוכס לרמה, לנהל מלחמת "דם וברזל" על נתיניו המורדים בהולנד משקפות זאת.[8] לאחר 1609, כאשר התברר שספרד מותשת מבחינה כלכלית ופליפה ביקש הפסקת אש עם ההולנדים, הגיעה תקופה של התנתקות; ברקע, המתחים המשיכו לגדול, עם זאת, ועד 1618 מדיניות ה'פרוקונסולים' של פיליפ הייתה יותר ויותר מנוגדת למדיניות של דה לרמה ממדריד.[9]
מלחמת הירושה הספרדית ואחריה 1701–1759 עריכה
מלחמת הירושה הספרדית (1701–1714) ראתה את ספרד בעמדה כמעט חסרת אונים כאשר מעצמות אירופיות רבות נאבקו על השליטה מי משלוש היריבות יהיה המלך. בתחילה רוב הלחימה התרחשה מחוץ לספרד. עם זאת, בשנת 1704 פלשו לספרד הגרמנים (רשמית כוחות האימפריה הרומית הקדושה כולל אוסטריה ההבסבורגית ופרוסיה, כמו גם מדינות גרמניות קטנות אחרות), בריטניה הגדולה, הרפובליקה ההולנדית, דוכסות סבויה ופורטוגל. הפולשים רצו להפוך את המועמד ההבסבורגי למלך במקום פליפה החמישי המכהן, הנכד של המלך החזק של צרפת לואי ה-14 ומועמד בית בורבון. לספרד לא היה צבא אמיתי, אבל ההגנה שלה הייתה בעדיפות גבוהה עבור לואי ה-14 ששלח את צבאותיו הצרפתיים ולאחר מלחמת אזרחים הרסנית בסופו של דבר גירש את הפולשים מספרד.[10][11]
לאחר שנים של לוחמה ושינוי קואליציות, התוצאה הסופית הייתה שפליפה החמישי נשאר המלך. בפועל אשתו אליזבטה פארנזה שלטה בספרד מ-1714 עד 1746, והתעניינה באיטליה יותר מאשר בספרד. ספרד אפילו לא הוזמנה להסכמי השלום (הסכם אוטרכט); הם אסרו כל אפשרות עתידית לאחד את הכתר הצרפתי והספרדי. בריטניה הייתה המנצחת העיקרית; זה חסם את צרפת מלהפוך לחזקה מדי. בריטניה רכשה את מינורקה וגיברלטר מספרד, וכן את הזכות למכור עבדים למושבות ספרדיות. בריטניה זכתה גם בניופאונדלנד ונובה סקוטיה מצרפת. ספרד שמרה על המושבות האמריקאיות שלה אך איבדה את נחלותיה האירופיות באיטליה ובארצות השפלה הספרדיות (בלגיה המודרנית), בעיקר לאוסטריה. ספרד השיגה לזמן קצר כמה נחלות איטלקיות עד שהבריטים הטביעו את הצי שלה ב-1718. אליזבטה פארנזה הצליחה לכבוש מחדש את נאפולי וסיציליה. היא שמה את בנה על כס המלכות שם. הוא התפטר בשנת 1759 כדי לחזור למדריד כקרלוס השלישי, מלך ספרד.[12][13]
מלחמת העצמאות האמריקאית: 1775–1783 עריכה
להוטה לנקום בבריטים על תבוסתם במהלך מלחמת שבע השנים, הציעה צרפת תמיכה לקולוניסטים אמריקאים מורדים שביקשו עצמאות מבריטניה במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית ובשנת 1778 נכנסה למלחמה בצדם. לאחר מכן הם דחקו בספרד לעשות את אותו הדבר, בתקווה שהכוח המשולב יהיה חזק מספיק כדי להתגבר על הצי המלכותי הבריטי ולהצליח לפלוש לאנגליה. ב-1779 הצטרפה ספרד למלחמה, בתקווה לנצל בריטניה שנחלשה משמעותית. אולם, בשל חוסר אמון ברפובליקות, ספרד לא הכירה רשמית בארצות הברית החדשה של אמריקה.[14]
כוח מאורגן היטב בפיקודו של ברנרדו דה גאלבז פעל מלואיזיאנה הספרדית ופתח בהתקפות חוזרות ונשנות על מושבות בריטיות באיים הקריביים ובמפרץ מקסיקו. הם זכו בניצחונות קלים נגד כוחות מצב בריטיים חלשים, ותכננו משלחת נגד ג'מייקה כאשר הוכרז שלום ב-1783.
העדיפות הגבוהה ביותר של ספרד הייתה לכבוש מחדש את גיברלטר מבריטניה באמצעות המצור הגדול על גיברלטר.[15] למרות מצור ממושך, חיל המצב הבריטי שם הצליח להחזיק מעמד עד שתוגבר וחצי האי נשאר בידי הבריטים בעקבות הסכם פריז. בניגוד לבעלי בריתם הצרפתיים (שעבורם המלחמה התבררה בעיקר כאסון, כלכלית וצבאית) הספרדים השיגו מספר הישגים טריטוריאליים, והחזירו את פלורידה ומנורקה.[16][17]
המאה ה-20 עריכה
כמדינה נייטרלית במהלך מלחמת העולם הראשונה, ספרד לא הוזמנה להשתתף בוועידת השלום בפריז ב-1919, בשל הפרופיל הנמוך יחסית של המדינה בעניינים בינלאומיים.[18] עם זאת, היא הוזמנה להצטרף לחבר הלאומים כחברה לא קבועה והיא עשתה זאת באופן רשמי ב-14 באוגוסט 1919.[18] במהלך מה שמכונה הרגע הווילסוני ביחסים הבינלאומיים, כוחות יריבים למדינה הספרדית כמו ה-Rifis שהתחרו על הכרה בינלאומית ברפובליקת ריף והתנועה הבדלנית הקטלונית התעצמו.[18]
יחסים אזוריים עריכה
אמריקה הלטינית עריכה
החזון האיברו-אמריקאי עריכה
ספרד שמרה על ההזדהות המיוחדת שלה עם מדינות אחרות דוברות ספרדית. מדיניותה מדגישה את הרעיון של קהילה איברו-אמריקאית, בעצם חידוש התפיסה הליברלית ההיסטורית של "היספנו-אמריקאניזמו" (או היספני כפי שהיא מכונה לעיתים קרובות באנגלית), אשר ביקשה לקשר את חצי האי האיברי למדינות דוברות ספרדית במרכז ודרום אמריקה באמצעות שפה, מסחר, היסטוריה ותרבות. ספרד הייתה דוגמה יעילה למעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה, כפי שניתן לראות בנסיעות הרבות שעשו מלך ספרד וראשי ממשלה לאזור.[19]
מגמות ביחסים דיפלומטיים עריכה
ספרד מקיימת תוכניות שיתוף פעולה כלכלי וטכני וחילופי תרבות עם מדינות אמריקה הלטינית, הן דו-צדדית והן בתוך האיחוד האירופי. בתקופת ממשלתו של חוסה מריה אסנאר, יחסי ספרד החמירו עם מדינות כמו מקסיקו, ונצואלה וקובה, אך היו טובים במיוחד עם אחרות, כמו קולומביה, הרפובליקה הדומיניקנית וכמה רפובליקות במרכז אמריקה. ניצחונו של חוסה לואיס רודריגס ספאטרו בבחירות הכלליות של 2004 שינה את ההגדרה הזו. למרות קשרים לשוניים, כלכליים ותרבותיים הדוקים ארוכי שנים עם רוב אמריקה הלטינית, חלק מההיבטים של מדיניות החוץ הספרדית בתקופה זו, כמו תמיכתה במלחמת עיראק, לא זכו לתמיכה או לא קיבלו העדפה רחבה.
אפריקה שמדרום לסהרה עריכה
ספרד החלה בהדרגה להרחיב את קשריה עם אפריקה שמדרום לסהרה. יש לה עניין מיוחד במושבה לשעבר של גינאה המשוונית, שם היא מקיימת תוכנית סיוע גדולה. לאחרונה, היא חיפשה קשר הדוק יותר עם סנגל, מאוריטניה, מאלי ואחרות כדי למצוא פתרונות לסוגיית ההגירה הבלתי חוקית לאיים הקנריים.
המזרח התיכון עריכה
במזרח התיכון, ספרד ידועה כמתווך בין מעצמות. ביחסיה עם העולם הערבי, ספרד תומכת לעיתים קרובות בעמדות ערביות בנושאי המזרח התיכון. מדינות ערב מהוות אינטרס בראש סדר העדיפויות של ספרד בגלל יבוא נפט וגז ומכיוון שלכמה מדינות ערביות יש השקעות משמעותיות בספרד.[20]
אירופה עריכה
ספרד הצליחה לנהל את יחסיה עם שלוש שכנותיה האירופיות המיידיות, צרפת, אנדורה ופורטוגל. הצטרפותן של ספרד ופורטוגל לאיחוד האירופי ב-1986[21] סייעה להקל על חלק מחיכוכי הסחר התקופתיים שלהן על ידי הכנסתם להקשר של האיחוד האירופי. שיתוף הפעולה הדו-צדדי הצרפתי-ספרדי הוגבר על ידי פעולה משותפת נגד אלימות חוזרת על ידי הארגון הבדלני ההבסקי ETA מאז שנות ה-60. הקשרים עם בריטניה הם בדרך כלל טובים, אם כי שאלת גיברלטר נותרה נושא רגיש, במיוחד מאז ההצבעה בבריטניה על הברקזיט.
אסיה עריכה
כיום, ספרד מנסה להרחיב את יחסיה הצרים עדיין עם מדינות מזרח אסיה,[22] עם סין, יפן ודרום קוריאה כנקודות העניין העיקריות שלה באזור. תאילנד ואינדונזיה הן בעלות הברית העיקריות של ספרד באזור ASEAN, בעלות מספר לא מבוטל של הסכמים ויחסים טובים מאוד. בשנים האחרונות ספרד גם מגבירה את הקשרים, היחסים וההשקעות שלה במדינות אחרות באסיה, בעיקר בווייטנאם ומלזיה. היחסים עם הפיליפינים, למרות עבר קולוניאלי ארוך מאוד, חלשים במידה ניכרת מאלה שיש לספרד עם מדינות אחרות באזור, העוסקים בעיקר בהיבטים תרבותיים ותוכניות סיוע הומניטרי.[23]
מחלוקות עריכה
סכסוכים טריטוריאליים עריכה
בעוד שהמחלוקת בגיברלטר עם בריטניה היא הסכסוך הטריטוריאלי הידוע ביותר של ספרד, למדינה יש גם מחלוקות עם פורטוגל ומרוקו.
עם בריטניה הגדולה עריכה
מאז שנכבשה ב-1704 על ידי כוחות אנגלו-הולנדים במהלך מלחמת הירושה הספרדית, גיברלטר הייתה נושא למחלוקת בין בריטניה וספרד. ממוקם בקצה הדרומי של חצי האי האיברי, משגיח על מצר גיברלטר המחבר את האוקיינוס האטלנטי עם הים התיכון, לטריטוריה יש חשיבות אסטרטגית רבה. כיום, גיברלטר היא טריטוריה בריטית מעבר לים ומהווה בסיס חשוב עבור הכוחות המזוינים הבריטיים.[24]
עם מרוקו עריכה
מיקומו האסטרטגי של מיצר גיברלטר הותיר מורשת של מספר סכסוכי ריבונות.[25] אלה כוללים את "חמשת מקומות הריבונות" ("plazas de soberanía") על חופי מרוקו ומחוצה לו: מובלעות החוף של סאוטה ומלייה, בהן מרוקו מתחרה, וכן האיים Peñon de Alhucemas, Peñon de Vélez de la Gomera ., ואיסלס צ'פארינס. ספרד שומרת על ריבונות על Ceuta, Melilla, Peñon de Velez de la Gomera, Alhucemas ואיי Chafarinas (שנכבשו בעקבות הכיבוש הנוצרי מחדש של ספרד) בהתבסס על נימוקים היסטוריים, סיבות ביטחוניות ועל בסיס עקרון האו"ם של שלמות טריטוריאלית. ספרד גם טוענת שרוב התושבים הם ספרדים. מרוקו תובעת את השטחים הללו על בסיס עקרונות האו"ם של דה-קולוניזציה, שלמות טריטוריאלית וכי הטיעונים הספרדיים להשבת גיברלטר מבססים את טענתה של מרוקו.[26]
עם פורטוגל עריכה
אוליבנסה (ספרדית) או אוליבנסה (פורטוגזית) היא עיר ומושב של עירייה, על קטע שנוי במחלוקת של הגבול בין פורטוגל לספרד, אשר נתבע דה יורה על ידי שתי המדינות ומנוהל דה פקטו כחלק מהקהילה האוטונומית הספרדית של אקסטרמדורה. האוכלוסייה היא 80% פורטוגזית אתנית ו-30% דוברי פורטוגזית. אוליבנצה/אוליבנסה הייתה תחת ריבונות פורטוגזית מתמשכת מאז 1297 עד שנכבשה על ידי הספרדים ב-1801 ופורטוגל ויתרה על כך רשמית מאוחר יותר באותה שנה בחוזה בדחוס. ספרד טוענת לריבונות דה יורה (החוקית) על אוליבנצה/אוליבנסה בטענה שהסכם בדחוס עדיין עומד על כנו ומעולם לא בוטל. לפיכך, הגבול בין שתי המדינות באזור Olivenza/Olivença צריך להיות כפי שתוחם על ידי אותה אמנה. פורטוגל טוענת לריבונות דה יורה על אוליבנצה/אוליבנסה בטענה שהסכם בדחוס בוטל על פי תנאיו (הפרת כל אחד מהסעיפים שלו תוביל לביטולו) כאשר ספרד פלשה לפורטוגל במלחמת חצי האי של 1807.[27]
פורטוגל מבססת עוד את טענתה על סעיף 105 של חוזה וינה משנת 1815, שעליו חתמה ספרד ב-1817, הקובע כי המדינות הזוכות צריכות "לנסות במאמץ הפייסני האדיר ביותר להחזיר את אוליבנסה/אוליבנסה לרשות הפורטוגלית". לפיכך, הגבול בין שתי המדינות באזור Olivenza/Olivença צריך להיות כפי שתוחם על ידי חוזה אלקניזס משנת 1297. ספרד מפרשת את סעיף 105 כמי שאינו חובה בדרישה מספרד להחזיר את אוליבנצה/אוליבנסה לפורטוגל, ובכך לא מבטלת את חוזה באדאחוז. פורטוגל מעולם לא הגישה תביעה רשמית לשטח לאחר הסכם וינה, אך באותה מידה מעולם לא הכירה ישירות בריבונות הספרדית על אוליבנסה/אוליבנסה. פורטוגל ממשיכה לתבוע את אוליבנסה/אוליבנסה, בטענה שלפי חוזה וינה משנת 1815, ספרד הכירה בתביעות הפורטוגזיות כ"לגיטימיות". המחלוקות ההיסטוריות עם פורטוגל על איי סאבאג' באוקיינוס האטלנטי נפתרו בתקופה האחרונה.
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של יחסי החוץ של ספרד
הערות שוליים עריכה
- ^ Viñas, Ángel (1986). "Soberanía nacional y pactos militares: El caso de España" (PDF). Revista de Estudios Internacionales: 10.
- ^ Viñas 1986, p. 12.
- ^ Viñas 1986, pp. 10–11.
- ^ Geoffrey Parker, Emperor: A New Life of Charles V (2019) excerpt
- ^ Karl Brandi, The Emperor Charles V: the growth and destiny of a man and of a world-empire (1971) online
- ^ Patrick Williams, The Great Favourite: the Duke of Lerma and the court and government of Philip III of Spain, 1598–1621 (Manchester UP, 2006).
- ^ Williams, p. 125
- ^ Williams, p.10.
- ^ Paul C. Allen, Philip III and the Pax Hispanica: The Failure of Grand Strategy (Yale UP: 2000)
- ^ John Lynch, Bourbon Spain 1700–1808 (1989) pp 22–77.
- ^ J.S. Bromley, ed. The New Cambridge Modern History, Vol. 6: The Rise of Great Britain and Russia, 1688-1715/25 (1979), pp 343–380, 410–445.
- ^ Lynch, Bourbon Spain 1700–1808 (1989) pp 110–113, 125, 131–133, 193–195, 247.
- ^ Henry Kamen, Empire: How Spain Became a World Power, 1492-1763 (2004) pp. 442–454.
- ^ Thomas E. Chávez, Spain and the Independence of the United States (U. New Mexico Press, 2002) pp 213–222.
- ^ René Chartrand, Gibraltar 1779–83: The great siege (Osprey, 2006).
- ^ Chávez, Spain and the Independence of the United States (U. New Mexico Press, 2002) pp 198–212.
- ^ Richard B. Morris, The Peacemakers: The Great Powers and American Independence (1965).
- ^ 1 2 3 Dalmau, Pol (2022). "Catalans and Rifis during the Wilsonian Moment: The Quest for Self-Determination in the Post-Versailles World". Contemporary European History: 1–15. doi:10.1017/S0960777321000680. ארכיון מ-7 במרץ 2022. נבדק ב-6 באפריל 2022.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Richard Youngs, "Spain, Latin America and Europe: the complex interaction of regionalism and cultural identification." Mediterranean Politics 5.2 (2000): 107–128.
- ^ Richard Gillespie, "Spain and the Mediterranean: Southern sensitivity, European aspirations." Mediterranean Politics 1.2 (1996): 193-211.
- ^ "Third enlargement: Spain and Portugal". cvce.eu. 8 באוגוסט 2017. נבדק ב-17 באפריל 2021.
On 1 January 1986, Spain and Portugal acceded to the European Economic Community, which thus became the ‘Europe of the Twelve’.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Política exterior española, un balance de futuro. José María Beneyto, 2011, p 425, ch 11 by Florentino Rodao
- ^ Ramón Pacheco Pardo, "Spain and Asia: harnessing trade, soft power and the EU in the Asia-Pacific Century." (ARI #61, 2017) online.
- ^ Gareth Stockey, and Chris Grocott, Gibraltar: A Modern History (U of Wales Press, 2012).
- ^ Alfonso Iglesias Amorín, "The Hispano-Moroccan Wars (1859–1927) and the (De) nationalization of the Spanish People." European History Quarterly 50.2 (2020): 290–310.
- ^ Gerry O'Reilly, Ceuta and the Spanish sovereign territories: Spanish and Moroccan claims (Ibru, 1994).
- ^ Miguel A. Melón Jiménez, "The Spanish-Portuguese Frontier (1297–1926). Identity midway between dialogue and settlement of accounts." in European Border Regions in Comparison (Routledge, 2014). 31–50.