פתיחת התפריט הראשי

כביצה הוא יחידת מידה לנפח של מוצקים שנהגה בתקופת חז"ל, וכמו כן הוא אחד משיעורי תורה בעל משמעות במספר תחומים הלכתיים. על פי המשמעות המקורית, שיעור כביצה שווה לנפחה של ביצת תרנגולת ממוצעת.[1] מאז המאה ה-18, יש מפוסקי ההלכה שקבעו כי שיעור כביצה שווה דווקא לנפחן של שתי ביצים.

תוכן עניינים

יחידת המידהעריכה

ביצה היא יחידת המידה הקטנה ביותר מבין יחידות המידה לנפח של מוצקים שרווחו בתקופת חז"ל. המידות האחרות הן: קב (24 ביצים), סאה (6 קבים), איפה (3 סאים), כור (10 איפות). יחידת המידה לנפח של נוזלים, הלוג - שווה לשש ביצים. בתקופות מאוחרות יותר, כשיחידות המידה הללו יצאו משימוש, קיבלה הביצה הטבעית תפקיד של יחידת מידה בסיסית שעל פיה ניתן לחשב את הגדלים האחרים. בפרט שימש החשבון הזה על מנת לקבוע את השיעור המינימלי של בצק להפרשת חלה, שעל פי ההלכה הוא "עשירית האיפה", ועל פי החשבון יוצא 43.2 ביצים.[2]

שימוש נוסף שנעשה ביחידת המידה ביצה הוא בקביעה בתקופת הראשונים באירופה, שם לא היו זיתים נפוצים.[3] בהיעדר זיתים, השיעור ההלכתי הנפוץ של "כזית" התפרש איפה על ידם כחצי כביצה,[4] ומאוחר יותר עלתה גם האפשרות של שליש ביצה.[5] קביעה זו משמשת גם בעת המודרנית, כאשר מקובל בספרות ההלכתית להניח שהמחלוקות השונות לגבי גודל מידת הביצה הן בעלי משמעות גם לשיעור "כזית".

בתלמוד מופיע כמו כן קשר בין מידות הנפח למידות האורך, לפיו ארבעים סאה הם שלוש אמות מעוקבות, וחושב על פי זה שרביעית הלוג היא 10.8 אצבעות מעוקבות ("אצבע" היא 1/24 מאמה), ומכאן גם שביצה היא 7.2 אצבעות מעוקבות.[6] באופן זה ניתן לראות את מערכת יחידות הנפח ומערכת יחידות האורך כמערכת אחת שכל הגדלים בה תלויים זה בזה. מכיוון שמידות האורך הן מידות טבעיות, חכמים בתקופות שונות השתמשו בהן על מנת לחשב את מידות הנפח.

שיעור כביצהעריכה

מעבר להיות הביצה יחידת מידה חז"לית, הרי ש"שיעור כביצה" נחשב לאחד מ"שיעורי תורה". בתחומים הלכתיים רבים נקבעו "שיעורים" - גדלים מינימליים הנדרשים על מנת לתת לעצם כלשהו משמעות הלכתית. שיעור הנפח של מוצקים המקובל ברוב תחומי ההלכה הוא "כזית", ורק בתחום אחד בעל משמעות דאורייתא נוהג שיעור כביצה: טומאת אוכלים.[7] לפי הלכה זו, אוכל מוצק בנפח של פחות מכביצה - אינו יכול לקבל טומאה. התנא רבי יהודה הנשיא הסביר שהסיבה לכך שלטומאת אוכלים נקבע שיעור חריג הוא משום שבמקרא נכתב לגביו ביטוי חריג: "מכל האוכל אשר יאכל".[8] בתלמוד מובאים הסברים של שני אמוראים לקשר בין שיעור כביצה לבין הביטוי "מכל האוכל אשר יאכל". לפי רבי אלעזר, הביטוי הזה רומז לביצה שהיא אוכל שיצא מאוכל אחר (התרנגולת). לפי רבי אבהו הביטוי רומז לנפח כזה שאדם מסוגל לאכול ולבלוע בבת אחת, וזהו כשיעור כביצה.

בתקופת הגלות, הלכות טומאה וטהרה הפכו לא רלוונטיים, בשל חוסר האפשרות להיטהר בלי פרה אדומה. אך ישנה דעה בראשונים הסוברת שקיימת השלכה מעשית גם כיום מהלכה זו שאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה. לפי דעה זו, מכיוון שלחם פחות משיעור כביצה לא יכול להיטמא, ייתכן שאין חיוב נטילת ידיים לפני אכילת כמות מועטה כזו של לחם. לכן, יש שפסקו שאין לברך כשנוטלים ידיים לפחות מכביצה.

בכמה פרטי הלכה נוספים, ישנן דעות של תנאים ואמוראים שמדרבנן נקבע שיעור כביצה ולא כזית:

  • התנאים רבי יהודה ורבי מאיר נחלקו האם השיעור המינימלי ללחם שמברכים לאחריו ברכת המזון הוא כזית או כביצה.[9]
  • לדעת רבי מאיר ותנאים אחרים - כביצה הוא השיעור המינימלי של חמץ שאם הושאר בבית לפני פסח, חייבים לחזור עבורו לבית כדי להשמיד את החמץ. כמו כן, לדעת רבי מאיר בלבד - כביצה הוא השיעור המינימלי של בשר קורבן שמי שמוציא אותו מחוץ לירושלים חייב לחזור ולשרוף אותו בבית המקדש. לדעת רבי יהודה - השיעור של שתי הלכות אלו הוא כזית.[10]
  • חז"ל קבעו שאדם שנגע בבשר קורבן שנהיה בו פסול מסוג פיגול או נותר - ידיו נעשות טמאות. האמוראים רב הונא ורב חסדא נחלקו אם השיעור המינימלי של בשר כזה שמטמא הוא כזית או כביצה.[11]

ישנה הלכה נוספת שבה לדעת רבי יהודה נקבע שיעור דאורייתא של כביצה, אך שיעור זה נושא אופי אחר של מידה לגודל של פרי ולא לנפח של מוצק. מדובר בגודל המינימלי של אתרוג לצורך מצוות ארבעת המינים בסוכות: לדעת רבי יהודה הגודל המינימלי הוא כביצה, ולדעת רבי מאיר - כאגוז.[12]

מדידת נפח ביצהעריכה

בתקופות מאוחרות יותר נעשו מדידות מדויקות לנפח ביצה, בעיקר על מנת לחשב את השיעור של 43.2 ביצים להפרשת חלה. בתקופת הגאונים היה מקובל להניח ששיעור הפרשת חלה הוא בנפח של מים במשקל 720 מטבעות כסף בבליים,[13] ועל פי זה נפח ביצה הוא כ-48 סמ"ק.[14] בתקופת האחרונים באירופה היה נפוץ שיעור הפרשת חלה של כשלושה "קוורט" פולני או "פינט" בוהמי,[15] ועל פי זה נפח הביצה הוא כ-46 סמ"ק.[16] במקומות אחרים שיערו ששיעור הפרשת חלה הוא כשבעה "זיידל" מורבי,[17] ועל פי זה נפח הביצה הוא כ-44 סמ"ק.[18]

הרמב"ם השתמש בקשר המופיע בתלמוד בין מידות הנפח והאורך, ועל פי מדידתו קבע שרביעית הלוג שווה לנפח מים במשקל 27 דרהם מצריים,[19] ומזה נובע שנפח הביצה הוא כ-50 סמ"ק.[20] כיום, מקובלת קביעתו של הרב אברהם חיים נאה ששיעור כביצה הוא 57.6 סמ"ק. שיעור זה נקבע על פי דברי הרמב"ם שביטא את הביצה במונחים של מטבע הדרהם, אך הרב נאה מדד את מטבעות הדרהם הטורקיים שנהגו בתקופתו והיו גדולים ממטבעות הדרהם המצרי שלהם כיוון הרמב"ם.[21]

בניגוד למדידות הללו שקבעו את שיעור כביצה בגודל של כ-50 סמ"ק, היו פוסקים שקבעו ששיעור כביצה הוא כ-100 סמ"ק. פוסקים אלו הסתמכו על הקשר המובא בתלמוד בין מידות הנפח לבין מידת האורך "אצבע", ועל פי מדידתם את גודל האצבעות הגיעו למסקנה שהביצים קטנו פי שניים מאז תקופת חז"ל. לקביעה זו של "הכפלת הביצים" משמעות רבה גם בנוגע לשיעורי נפח ואורך רבים אחרים. הראשון שקבע כך היה רבי יחזקאל לנדא במאה ה-18, ובתקופה המודרנית ידועה שיטה זו כשיטת החזון איש, שקבע שיש להחמיר ולהחשיב את שיעור כביצה ל-100 סמ"ק.

ביצה בלא קליפתהעריכה

יחידת המידה "ביצה" היא ביצה עם הקליפה. אך בנוגע ל"שיעור כביצה" קיימת מחלוקת תנאים האם יש לכלול את הקליפה,[22] ולמעשה התקבלה הדעה ש"שיעור כביצה" שווה לנפח ביצה בלי הקליפה.[23] כדי לחשב את נפח הביצה בלא הקליפה, נערכו מדידות כדי למצוא מהו היחס הממוצע בין נפח הביצה לבין קליפתה. הרב אברהם חיים נאה ערך מדידות עקיפות, והגיע לכך שהקליפה היא כדי 1/15 מנפח הביצה, ועל פי זה קבע שנפח ביצה בלי קליפתה הוא 53.8 סמ"ק.[24] במדידות ישירות שנערכו על ידי הרב חיים בניש, נמצא שנפח הקליפה ובועת האוויר הן יחד כ-1/10 מן הביצה.[25]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משנה, מסכת כלים, פרק י"ז, משנה ו'.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר ביכורים, הלכות ו, פרק ט"ו
  3. ^ ספר ראבי"ה, סוף סימן קז
  4. ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ', עמוד א'
  5. ^ משנה ברורה על השולחן ערוך, אורח חיים, סימן תפ"ו, סעיף א'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ט
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ט, עמוד ב'
  8. ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל"ד
  9. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק ז', משנה ב'
  10. ^ משנה, מסכת פסחים, פרק ג', משניות ז-ח
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"כ, עמוד ב'
  12. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ג', משנה ז'
  13. ^ סידור רס"ג, סימן קא; כלבו, סימן פט; ספר האשכול מהדורת אלבק, הלכות חלה; שיבולי הלקט סימן ריב; תשובות גאוני מזרח ומערב, סימן קיד; פירוש רב ניסים גאון, מסכת עירובין דף פב, עמוד ב; הלכות רי"ץ גיאת, הלכות קידוש; ספר העיתים, סימן קמא; ספר האורה, חלק א, סימן נ; אלפס מסכת עירובין, דף כז, עמוד ב.
  14. ^ יעקב גרשון וייס, מידות ומשקלות של תורה, עמוד פז.
  15. ^ ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה, סימן שכד, סעיף ג; נושאי כלים על השולחן ערוך, אורח חיים, סימן תנו, סעיף א: אליה רבה, מלבושי יום טוב, חוק יעקב; רבי יעקב הורוויץ בהגהות לספר יש נוחלין אות יז; יחזקאל לנדא, צל"ח, מסכת פסחים, סימן קטז; חיי אדם, הלכות שבת, כלל קכח, סעיף טו
  16. ^ יעקב גרשון וייס, מדות ומשקלות של תורה, פרק פו, הערה 3
  17. ^ שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן קכז; מחצית השקל על השולחן ערוך, אורח חיים, סימן תנו, סעיף א; ליקוטי חבר בן חיים, חלק ד, דף ג, עמוד ב; רבי עקיבא יוסף שלזינגר בבטאון "תל תלפיות" כרך ט, מכתב י, שכך הוא המנהג בירושלים, ועיין שם שיעורים אחרים.
  18. ^ יעקב גרשון וייס, מדות ומשקלות של תורה, פרק פו, הערה 3.
  19. ^ פירוש המשניות לרמב"ם, מסכת עדויות, פרק א, משנה ב
  20. ^ יעקב גרשון וייס, כח בהערה
  21. ^ הרב אברהם חיים נאה, שיעורי תורה, עמוד קפב; יעקב גרשון וייס, מידות ומשקלות של תורה, עמוד קח ועמוד קפה הערה טז
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף פ"ג, עמוד א'
  23. ^ רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין, פרק ד, הלכה א
  24. ^ הרב אברהם חיים נאה, שיעורי תורה, עמוד קנד
  25. ^ חיים בניש, מידות ושיעורי תורה, עמוד רלט