ויקיפדיה

מגפת הכולרה הראשונה

מגפת הכולרה הראשונה (מוכרת גם בתור: מגפת הכולרה האסייתית הראשונה, או הכולרה האסייתית) הייתה הראשונה מבין שבע מגפות כולרה בקנה מידה רחב שהתחוללו במהלך המאות ה-19 וה-20. המחלה המדוברת הגיעה לממדי מגפה בעיר קולקטה שבהודו ומשם התפשטה במהרה, תוך מספר שנים, ברחבי יבשת אסיה ואף הגיעה לאזור מזרח אפריקה ולעבר הקווקז. המגפה, שנמשכה בין השנים 1817-1824, הושפעה רבות ממזג האוויר המקומי וגרמה למספר גבוה מאוד של קורבנות ברחבי האזורים המודבקים[1][2].

מגפת הכולרה הראשונה
חיידק Vibrio cholerae מבעד למיקרוסקופ אלקטרונים חודר
חיידק Vibrio cholerae מבעד למיקרוסקופ אלקטרונים חודר
חיידק Vibrio cholerae מבעד למיקרוסקופ אלקטרונים חודר
סוג חיידקית
תקופת המגפה 1817–1824 (כ־7 שנים)
במדינות או באזורים דרום אסיה, דרום-מזרח אסיה, המזרח התיכון
מוקד התפרצות קולקטה, הודו הבריטית
פתוגן Vibrio cholerae
מקרי מוות לא ידוע; ההערכות נעות בין מאות אלפים למיליונים
מפה סכמתית המציגה את האזורים שהושפעו מהכולרה (באדום) בזמן מגפת הכולרה הראשונה (1817-1824)

מחלת הכולרה עריכה

  ערך מורחב – כולרה

מחלת הכולרה היא מחלת מעיים זיהומית מדבקת מאוד שנגרמת על ידי חיידקים גראם-שליליים מהמין Vibrio cholerae. החיידקים מועברים באמצעות תווך מימי (שתיית מים וצריכת מזון מזוהמים) וגורמים לשלשולים חריפים שמובילים להתייבשות ואיבוד אלקטרוליטים[3]. המחלה אנדמית בהודו ועל פי רוב מתפרצת בחודשי האביב והקיץ ודועכת לקראת החורף עם הירידה בטמפרטורת המים בהם שוכנים החיידקים, היות שטמפרטורה נמוכה גורמת למותם[4][5][6].

חיידקי Vibrio cholerae פוגעים במערכת העיכול וגורמים לאיבוד מהיר מאוד של נוזלים (בין 20-30 ליטר של נוזלים ביממה), דבר שעלול להוביל למצב מסכן חיים. כ-50% מהחולים שלא יקבלו טיפול אנטיביוטי הולם עלולים למות מהמחלה[7].

מגפת הכולרה האסייתית הראשונה עריכה

מחלת הכולרה היא, כאמור, אנדמית בהודו בכלל ולאורך נהר הגנגס בפרט. לאורך ההיסטוריה במהלך פסטיבלים ואירועי דת שונים תועדו מקרים של הדבקויות בקרב בני האדם. עם שובם הפיצו עולי הרגל המודבקים את המחלה למקום מגוריהם. דבר זה היה מוביל לעלייה מקומית בתחלואת הכולרה, שעם הזמן הייתה דועכת מעצמה[4].

התפרצות הכולרה בהודו וסביבתה (קיץ 1817-‏1819) עריכה

 
התפשטות הכולרה ברחבי תת-היבשת ההודית בין השנים 1817-1818 (A - גֶ'סוֹר, B - קולקטה, C - אללהאבאד, D - מומבאי)

למרות שמקרי התחלואה הראשונים תועדו כבר בראשית שנת 1816 בפּוּרְנֶאָה (Purnia) שבמדינת ביהר, חוקרים מאמינים כי התפרצות הכולרה שהובילה לממדי מגפה התחילה באוגוסט 1817 במהלך יריד הקומבה מלה שנערך סמוך לעיר גֶ'סוֹר (Jessore, כיום בבנגלדש)[8]. התנאים האקלימיים ששררו באותה השנה, שככלו ריבוי של גשמים והצפות נרחבות, הגדילו את הסיכוי להתפרצות המחלה ברמה המקומית. עדויות של רופא מנתח מתארות עלייה מהירה ופתאומית של תחלואת מעיים בקרב החולים, שככל הנראה נבעה מצריכת אורז מזוהם בחיידקי Vibrio cholerae. בין התסמינים שתוארו נמנו הקאות ושלשולים חריפים שגרמו למותם של אלפי בני אדם[9].

קצב התפשטות המחלה היה גבוה; תוך פרק זמן של שבועיים התפשטה הכולרה ברחבי בנגל ודלתת נהר הגנגס וכעבור חודש התפשטה לעיר קולקטה, שם החלה לצבור ממדים מגפתיים. בנובמבר אותה השנה מאות חיילים בריטים שהוצבו בבנגל נדבקו במחלה במהלך יום אחד. עד לחורף אותה השנה הספיקה הכולרה להתפשט בכל מדינת ביהר ומזרח אוטר פרדש. חודשי החורף של 1817-1818 גרמו לעצירת התפשטותה, אולם בחודש מרץ 1818 התפרצה המחלה מחדש באללהאבאד ומשם התפשטה לאורך נתיבי המסחר והעלייה לרגל, ברחבי כל תת-היבשת ההודית; בקיץ הגיעה למומבאי ולקראת דצמבר חצתה את מצר פלק לסרי לנקה[4][9].

קרש הקפיצה של המגפה אל מחוץ לתת-היבשת ההודית היוו, ככל הנראה, החיילים הבריטים שניהלו סדרה של מערכות כנגד חיילים נפאליים ואפגניים לאורך גבולותיה הצפוניים של הודו; לנפאל חדרה המגפה בשנת 1818 ובשנת 1819 לבורמה[9][10].

התפשטות המגפה לדרום-מזרח ומזרח אסיה (1820-1822) עריכה

 
התפשטות הכולרה ברחבי דרום-מזרח ומזרח אסיה בין השנים 1820-1822

בחודש מרץ 1820 התפשטה המגפה לאזור האי סומטרה שבאינדונזיה, ולחצי האי המלאי באזור מלזיה וסיאם. למלזיה חדרה הכולרה דרך העיר ג'ורג' טאון שבמדינת פננג מהודו ומשם החלה להתפשט צפון-מערבה דרך מחוז סוֹנְגְקְהְלָה שבסיאם, לאורך נהר צ'או פראיה, כשהעיר הראשונה שהושפעה מן המגפה הייתה סָייבּוּרִי (Saiburi). פליטים רבים נושאי כולרה שהחלו להימלט ממחוז סמוט פרקן הפיצו את המחלה, בחודש מאי אותה השנה, לבירה בנגקוק. בבנגקוק גרמה המגפה למותם של כ-30,000 בני אדם, כחמישית מתושבי העיר. בהלה גדולה אחזה בתושבי העיר, דבר שהוביל את המלך ראמה השני לצאת בקריאה לתפילות המוניות ולשחרור אסירים ובעלי חיים כלואים. מבחינה רפואית סיאם לא הייתה ערוכה כלל לאסון בקנה מידה שהתרחש (רפורמה נרחבת בוצעה בעקבות המגפה שהובילה להכנסת הרפואה המערבית למדינה). באפריל 1821 נחלשה עוצמת המגפה בסיאם עם התקדמותה לעבר וייטנאם[11].

בחודש ספטמבר 1820 הגיעה המגפה למנילה שבפיליפינים. מקרי הכולרה הראשונים נצפו ב-4 באוקטובר לאורך נהר פָּסִיג (Pasig). בפיליפינים נפוצה השמועה כי הנתינים הזרים הם אלה שהפיצו את המגפה בקרב תושבי האיים על ידי זיהום מקורות המים כדי להרוג כמה שיותר מקומיים ולהשתלט על המדינה. כתוצאה מכך במנילה ובקוויט יצא המון משולהב לרחובות והחל לתקוף נתינים זרים. במהומות נרצחו 28 אירופאים ומספר סינים. כעבור יומיים, בעקבות התערבות הרשויות, פסקו המהומות[12].

באפריל 1821 התפשטה המגפה לג'אווה ובורנאו שבאינדונזיה, מלזיה וברוניי. לג'אווה חדרה הכולרה מהודו דרך נמל סֶמַרַנְג. ב-27 באפריל התפשטה לג'קרטה ומשם ליתר מחוזות האי. אף על פי שלקראת החורף של אותה השנה נעלמה הכולרה כמעט לחלוטין מג'אווה, היא התפרצה מחדש לסירוגין מספר פעמים במהלך השנים 1822-1824[13].

במהלך אותה השנה הגיעה המגפה גם לגואנגג'ואו שבסין, ככל הנראה מבנגקוק, ולשתי ערי נמל נוספות: וֶנְגְגַ'אוּ (Wenzhou) ונִינִגִּבּוֹ (Ningbo). בשנת 1821 הצליחה המגפה להתפשט לתוך עמק ינגצה, ושנה מאוחר יותר כל צפון סין ומונגוליה הושפעו מהכולרה והמגפה הגיעה לשערי בייג'ינג. בצפון התפשטה המגפה עד לעיר הגבול קְיָאחְטָה (Kyakhta) שברפובליקת בוריאטיה[14].

בסוף יולי 1821 התפשטה המגפה לפיונגיאנג שבקוריאה מאזור מנצ'וריה שבסין. באוגוסט הגיעה לסיאול ולקראת סוף ספטמבר כל חצי האי הקוריאני היה נגוע בכולרה. לקראת החורף ירדו ממדי התחלואה, אולם הכולרה חזרה פעם נוספת לקראת חודש אפריל 1822[15].

מקוריאה וסין חצתה המגפה את ים סין המזרחי ומצר קוריאה והגיע לנמל נגסאקי שביפן בשנת 1822 (חוקרים אחרים משערים שהמגפה הגיע ליפן מג'אווה). מנגסקי התפשטה הכולרה בכל רחבי האי קיושו, למחוז נָגָאטוֹ (Nagato) שבהונשו ובאמצעות נתיבי המסחר בים הפנימי סטו לאוסקה. המגפה הגיע עד לשערי קיוטו, אולם לא התפשטה מעבר להָאקוֹנֶה (Hakone), ככל הנראה הודות לשטח ההררי של האזור והגעת עונת החורף. חוקרים מעריכים שאם המגפה הייתה מגיעה בחודשי הקיץ, ולא לקראת הסתיו כפי שקרה במציאות, היא הייתה מספיקה להתפשט הרבה יותר ממה שהספיקה בפועל. יפן היוותה את גבול תפוצתה המזרחית של המגפה[16].

התפשטות המגפה לדרום-מערב אסיה (1821-1823) עריכה

 
התפשטות הכולרה ברחבי דרום-מערב אסיה ומזרח אפריקה בין השנים 1821-1823

בשנת 1821 הביאו החיילים הבריטים, שהגיעו ממומבאי, למסקט שבעומאן יחד עמם את הכולרה לחצי האי ערב. במסקט לבדה נפלו 10,000 תושבים קורבן למחלה. בהמשך אותה השנה החלה המגפה להתפשט צפונה ומזרחה; בנתיב אחד התקדמה הכולרה לעבר בחריין ולעיר הנמל הפרסית בנדר עבאס. באוגוסט אותה השנה הגיעה המגפה למחוז בושהר ולערים כַּזֶרוּן (Kazerun) ושיראז, ומשיראז היא התקדמה לעבר טהראן. בין השנים 1822-1823 הגיעה כולרה לעיר ראשת לחופו הדרומי של הים הכספי. בנתיב השני, בשנת 1821, הגיעה המגפה לעיר בצרה שבעיראק ומשם במעלה הנהרות שט אל-ערב וחידקל לבגדאד. לקראת חורף אותה השנה ירדו ממדי התחלואה באזור, אולם לקראת אביב 1822 פרצה הכולרה מחדש בכל אזור מסופוטמיה ואנטוליה. לאחר הניצחון הפרסי בקרב ארזורום על האימפריה העות'מאנית (1821) פשטה מגפת הכולרה בקרב הצבא הפרסי שבדרכו חזרה לפרס הפיץ אותה בעיר חוֹי (Khoy). משם התפשטה המגפה לתבריז ולטביליסי שבתחומי האימפריה הרוסית[2][17].

בראשית חודש נובמבר 1822 ובשנת 1823 הגיע המגפה לשערי חלב שבסוריה ולאיסקנדרון שבתחומי האימפריה העות'מאנית, בהתאמה. ביוני 1823 דווחו קורבנות גם בערים אנטקיה ולטקיה וכן בערי חוף נוספות בלבנט. מאמצים כבירים הושקעו על ידי השלטונות כדי למנוע מהמגפה להגיע למצרים[18].

התפשטות המגפה לאסטרחן ולמזרח אפריקה (סתיו 1823) עריכה

המגפה הגיעה לעיר הנמל אסטרחן בספטמבר 1823 באמצעות סוחרים מראשת שבפרס ומטביליסי. התפרצות הכולרה באסטרחן לא נמשכה זמן רב שכן מזג האוויר הקר מהרגיל של חורף 1823-1824 קטל את חיידקי ה-Vibrio cholerae במקורות המים של האזור. אסטרחן היוותה את קצה גבול תפוצתה הצפון-מערבי של המגפה תודות לשילוב מאמצי הרשויות בעיר להטיל הסגרים ומזג האוויר החורפי שהגיע[19].

בערך באותו הזמן דווחו מקרי כולרה גם בזנזיבר ובמאוריציוס שבמזרח אפריקה, לשם התפשטה המגפה באמצעות נתיבי המסחר הימיים מעומאן וממומבאי. איים אלה היוו את קצה גבול תפוצתה הדרום-מערבי של המגפה[4][20].

העלמות המגפה (חורף 1824) עריכה

בעקבות מזג האוויר הקר מהרגיל ששרר בחורף 1823-1824 מתו חיידקי הכולרה במרבית מקורות המים המזוהמים, דבר שקטע את המשך התפשטות המגפה אל מעבר לים הכספי ולתוך אירופה. כתוצאה מכך ירדו רמות התחלואה במדינות המודבקות בצורה משמעותית[2][4].

כיום מעריכים כי לצבא הבריטי ולסוחרים בנתיבי המסחר היבשתיים והימיים וכן לעולי הרגל הרבים היה תפקיד מכריע בהפצת הכולרה ברחבי יבשת אסיה. בעוד שעולי הרגל ההינדים הפיצו את הכולרה בקנה מידה מצומצם ברחבי תת-היבשת ההודית, היו אלה בעיקר הצבא הבריטי והסוחרים שהפיצו אותה אל מחוץ לגבולות המדינה[5].

בטרם עידן האנטיביוטיקה האמצעים היחידים שעמדו לרשות המדינות המודבקות היו ניסיונות להטיל הסגרים (קרנטינה), לאזן את ארבעת הליחות בגוף, להקיז דם ולשנות את תפריט התזונה של החולים. טיפולים אלה לא עזרו בעצירת המגפה ובריפוי החולים ומספר הקורבנות רק הלך והאמיר. כיום לא ניתן לקבוע בוודאות את המספר המדויק של הקורבנות (במהלך המגפה לא בוצע תיעוד שיטתי ומסודר של החולים והקורבנות), אף על פי כן חוקרים מעריכים כי המספר הגיע למאות אלפים, אם לא להרבה יותר[21].

מדינות רבות ביבשת אסיה הפכו בעקבות המגפה, בדומה להודו, אנדמיות לכולרה. מצב זה הוביל להתפרצויות רבות נוספות של המחלה, בקנה מידה אזורי ומגפתי, במרוצת המאות ה-19 וה-20[2].

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • George Childs Kohn. Encyclopedia of Plague and Pestilence: From Ancient Times to the Present (3rd ed.). Facts on File, 2007, ISBN 978-0816069354

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ‏Cholera's seven pandemics.
  2. ^ 1 2 3 4 George Childs Kohn, pp. 14-15.
  3. ^ Richard A. Finkelstein. Chapter 24: "Cholera, Vibrio cholerae O1 and O139, and Other Pathogenic Vibrios". Medical Microbiology (4th ed.), University of Texas Medical Branch at Galveston, 1996, ISBN 0-9631172-1-1. PMID 21413330.
  4. ^ 1 2 3 4 5 Jo N. Hays. Epidemics and Pandemics: Their Impacts on Human History. ABC-CLIO, 2005, p.193. ISBN 978-1851096589.
  5. ^ 1 2 Jo N. Hays. Epidemics and Pandemics: Their Impacts on Human History. ABC-CLIO, 2005, p.195. ISBN 978-1851096589.
  6. ^ Singleton FL, Attwell R, Jangi S, Colwell RR. (1982). Effects of temperature and salinity on Vibrio cholerae growth. Applied and Environmental Microbiology. Nov;44(5):1047-58. PMID 6295276.
  7. ^ Sack DA, Sack RB, Nair GB, Siddique AK. (2004). Cholera. The Lancet. Jan 17;363(9404):223-33. PMID 14738797.
  8. ^ Susan R. Holman. Beholden: Religion, Global Health, and Human Rights. Oxford University Press, 2015, p.37. ISBN 978-0199827763.
  9. ^ 1 2 3 George Childs Kohn, pp.170-171
  10. ^ Dhiman Barua, William B. Greenough III. Cholera. Springer, 1992, p.8. ISBN 978-0306440779.
  11. ^ George Childs Kohn, p.400.
  12. ^ George Childs Kohn, p.305.
  13. ^ George Childs Kohn, p.187.
  14. ^ George Childs Kohn, p.71.
  15. ^ George Childs Kohn, pp.222-223.
  16. ^ George Childs Kohn, p.207.
  17. ^ George Childs Kohn, p.297.
  18. ^ George Childs Kohn, p.391.
  19. ^ George Childs Kohn, pp.21-22.
  20. ^ Jo N. Hays. Epidemics and Pandemics: Their Impacts on Human History. ABC-CLIO, 2005, p.194. ISBN 978-1851096589.
  21. ^ Jo N. Hays. Epidemics and Pandemics: Their Impacts on Human History. ABC-CLIO, 2005, p.197. ISBN 978-1851096589.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מגפת_הכולרה_הראשונה&oldid=34359377"