מכס מרכוס
מכס מרכוס (30 באוקטובר 1892 – 18 בספטמבר 1983[1]) היה רופא כירורג יהודי בגרמניה ולאחר מכן בישראל, מנהל מחלקות כירורגית א' (כירורגית גברים), וכירורגית ב' (כירורגית נשים) בבית החולים "הדסה" (תל אביב), מאבות הרפואה הכירורגית בישראל.
 | |
| לידה |
30 באוקטובר 1892 רס, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
18 בספטמבר 1983 (בגיל 90) תל אביב-יפו, ישראל |
| מקום קבורה |
בית הקברות טרומפלדור |
| תפקידים |
רופא, כירורג |
| פרסים והוקרה |
יקיר רמת גן |
  | |
.JPG)
ביוגרפיה
עריכהמכס מרכוס נולד בעיירה רס (Rees) שבחבל הריין, גרמניה. לאחר תום לימודיו התיכוניים התגייס מרכוס מרצונו לשירות בן שנה בצבא (1914–1915). בשנים 1918–1922 למד רפואה באוניברסיטאות בון ומינכן, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס שוב לשרת בצבא (1914–1918) השתתף בקרבות בחזית בצרפת, במזרח-רוסיה, בבלקן ובמקדוניה. בשנים 1918–1920 המשיך את לימודיו במינכן, ובשנת 1920 קיבל תואר דוקטור לרפואה.
כירורג בגרמניה
עריכהבקליניקה האוניברסטאית עבד מרכוס בהנהלתו של פרופ' ארנסט פרדיננד זאורברוך שהבטיח לו, בהיות מרכוס סטודנט מצטיין, משרת עוזר בתנאי שישתלם שנתיים בפתולוגיה ובמחלות פנימיות. זאורברוך לא עמד בהבטחתו עקב האנטישמיות שהייתה נפוצה באוניברסיטת מינכן.
בשיחה עם זאורברוך על רגל שטוחה, אמר האחרון שזו נפוצה בקרב כושים ויהודים. מרכוס הגיב: "לבני העם היהודי קיימות סגולות כה רבות שהם יכולים לסבול גם את הפגם הזה..."[2]
מרכוס עבר לברלין, התמחה בכירורגיה, בשנת 1930 מונה לפריבט-דוצנט לכירורגיה באוניברסיטת ברלין ובשנת 1931 היה למרצה בכיר (Dozent). מרכוס התעניין אז בעיקר במחלות הלבלב.
מרכוס עבד אצל פרופ' בורכרד בבית החולים מואביט כרופא ראשי. מרכוס התפרסם כמנתח מצליח ומנהל המחלקה הצעיר ביותר אי פעם בבית החולים שבשכונת פרידריכסהיין. בית החולים העירוני פרידריכסהיין בברלין שהכיל 1200 מיטות, מהן מחלקה כירורגית של 240 מיטות.
מרכוס הוגדר על ידי גדול הכירורגים הגרמניים של המאה ה-20, פרופ' זאורברוך, כ"תקווה הגדולה לחידוש גדולתה של הכירורגיה הגרמנית"[3].
הניתוח להצלת ארלוזורוב
עריכהבסביבות השעה 22:00 של יום שישי 16 ביולי 1933, עת הובא חיים ארלוזורוב הפצוע במכונית פרטית לבית החולים. הוא היה פצוע על ידי קליע אחד בבטנו, עם שטף דם פנימי גדול. ידיד משפחת ארלוזורוב, ד"ר יוליוס קליברג (ׁׁׁׂ1894–1988), מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים הדסה בירושלים, היה במקרה בתל אביב והתאכסן באותו מלון בו שהתה משפחת ארלוזורוב. הוא הגיע כאשר ד"ר אמיל שטיין התרחץ לניתוח של ארלוזורוב. ד"ר קליברג ידע שפרופסור מכס מרכוס נמצא בתל אביב והציע לד"ר שטיין להביאו כתגבור. ראש העיר מאיר דיזנגוף שלח את מכוניתו להביא את מרכוס, ובינתיים החל צוות בית החולים להכין את המכשור לעירוי דם. אך תקלה במכשיר עיכבה את מתן הדם, ולמרות שהפציעה לא נחשבה לאנושה, ארלוזורוב נפטר כעבור שלוש שעות כתוצאה מ"חוסר-דם חריף". ד"ר אריה אלוטין שהשתתף בניתוח כעוזר שני מעיד על מה שהתרחש בחדר הניתוח[4]:
היכרותי הראשונה עם פרופ' מרכוס הייתה ביוני 1933, כשהביאו לבית החולים "הדסה" ברח' בלפור את הד"ר חיים ארלוזורוב הפצוע, מרכוס שהה אז כתייר בתל אביב. הובהלתי למקום על ידי ההגנה (כי הייתי בחופשה), נוכחו שם כבר ראש העיר, מאיר דיזנגוף, גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, סגן ראש העיר ישראל רוקח. דיזנגוף הכיר את מרכוס, קודם בברלין, בשנת 1932, הוחלט לנצל את הזדמנות שהותו בארץ ולהזמינו להתייעצות. מקס מרכוס השתתף בניתוח, לא כאן המקום למסור את פרטי הניתוח, אולם יש לציין, שהיה פה מקרה נדיר: של קרע וריד השער, פציעת ה-כבד, הכרכשת ואיבוד דם רב.
ד"ר אפרים סיני, שהיה באותה תקופה מנהל מחלקת העיניים, כותב בספרו "במלוא העין - מעולמו של רופא"[5] על המקרה:
אני זוכר את הלילה הנורא של רצח ארלוזורוב. השמועה שהוא נורה פשטה בעיר כמו שרפה ביער. למרות שעת הלילה המאוחרת, צבאו מאות על שער בית-החולים הדסה ברחוב בלפור. בבית החולים פנימה שררה מהומה ואנדרלמוסיה. את ארלוזורוב הפצוע הביאו במכונית פרטית, ועד שהזעיקו את הרופאים ואת צוות חדר-הניתוח עבר זמן יקר. ארלוזורוב דימם מהפצע בבטנו, אבל היה בהכרה מלאה. "ראה מה שעשו לי" אמר לדיזנגוף. בחדר הניתוח התרחש מחזה מאקאברי. את הניתוח ביצע ד"ר חיים (אמיל) שטיין ועזר לידו דוצנט מרכוס, ששהה אז בארץ כאורח. סיפרו שבאמצע הניתוח חטף ד"ר מרכוס את הסכין מידו של ד"ר שטיין. שמועות על גבי שמועות דלפו מחדר-הניתוח, קהל של רופאים הצטופף במסדרון. ארלוזורוב נפטר על שולחן הניתוחים.
העלייה לארץ ישראל
עריכהעוד בנעוריו היה מרכוס ציוני, ובשנת 1911 היה בין מארגני התאחדות הסטודנטים הציוניים באוניברסיטאות גרמניה.
לאחר עליית הנאצים לשלטון קיבל הצעה מבית החולים היהודי במצרים. באותה תקופה פנה אליו גם ראש עיריית תל אביב מר מאיר דיזנגוף בהצעה לעסוק בתחומו בתל אביב. ב-1 באפריל 1933 מצא על שולחנו בבית החולים בברלין מכתב אנונימי עם הכיתוב: "יהודי! עזוב את בית החולים". לפי המלצתו של פרופ' זאואארברוך הוזמן מרכוס לקהיר לנהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים היהודי שם. בקהיר השיגו מכתבו של דיזנגוף שהזמינו שוב לקבל את הנהלת המחלקה בתל אביב. המצב היה דרמטי : בקהיר הייתה מחלקה גדולה עם הרבה מיטות וגם תנאי עבודה מצוינים ובהדסה המחלקה הייתה רק בת 18 מיטות ,עם ציוד דל למנתח מסוגו. אולם מאיר דיזנגוף האיץ בו באומרו (באפריל 1943) :" מקומך כאן ולא בגולה, אם תעזור לנו נעזור גם לך". דבריו של ראש העיר השפיעו.
ביוני 1933, עלה לארץ ישראל.
בבית חולים "הדסה" (תל אביב)
עריכהבשנת 1934 התמנה מרכוס כמנהל המחלקה הכירורגית ב' בית החולים הדסה בתל אביב ובהמשך גם כמנהל המחלקה הכירורגית א'.
באשר למצב הכירורגיה בארץ, עד לעשור השני למנדט היו רוב הניתוחים שבוצעו בארץ "ניתוחים קטנים". עם הצטרפותם של ד"ר אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף) לבית החולים הדסה ירושלים ב־1928, מכס מרכוס לבית החולים הדסה (תל אביב) ב־1933 וד"ר פליקס מנדל ל- בית החולים הדסה ירושלים ב־1939 שונתה רשימת הניתוחים, מספר הניתוחים הגדולים והמורכבים שביצעו בארץ הלך וגדל[6].
כעבור זמן שימש פרופסור אורח בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים.
מרכוס היה מוזמן לעיתים קרובות לבתי חולים בארץ ובחוץ-לארץ. ניתח את גדולי היישוב, שמו נישא בין השכנים הפלסטינים: הוא ניתח את ראש עיריית ח'אן יונס, את ראש עיריית עזה. גם בכירים ממדינות ערב הסמוכות טופלו על ידיו, כך למשל מרכוס הוזמן לטפל בדודו של המלך פארוק הראשון (במצרים), הוזמן לעיתים קרובות ל-קפריסין ועוד. אגב השם "מרכוס" נהפך אצל כמה משכנינו לסמל "כירורג". ומעשה שהיה כך: מרכוס היה בחופשה וסגנו ד"ר אריה אלוטין טיפל לפי בקשתו באחד מחוליו הערביים שנותחו על ידו. בוקר אחד צילצל הטלפון ונשמע קול: אפשר לדבר עם מרכוס -אלוטין, הם ידעו שאלוטין הוא המטפל ואולם השם מרכוס- פירושו היה אצלם -מנתח[7].
מתלמידיו
עריכהמרכוס היה מורם של שני דורות של כירורגים בישראל.
בין תלמידיו שמונו למנהלי מחלקות: ד"ר אריה אלוטין, פרופ' מנדל סטבורובסקי, פרופ' משה סולובייצ'יק, פרופ' בוריס דב טולצ'ינסקי, ד"ר אליהו בן-טובים, פרופ' נח פלר, ד"ר יעקב יעקובי, ד"ר שמואל גרינברג שהתמנה למנהל יחידה לכירורגיה חזה וריאה בהדסה ת"א, ד"ר אלחנן פרידלנדר שהתמנה למנהל המחלקה הכירורגית בהדסה עם פתיחת בית החולים איכילוב.
ביולי 1937 קיבל מרכוס להתמחות את ד"ר שושנה שקופ-פרנקל (הייתה רופאה מתמחה יחידה במחלקה שבה השתלמו באותה עת עוד 14 רופאים-מתמחים). לימים הייתה המנתחת הפלסטית הראשונה בישראל[8].
רופא המחתרות
עריכהמרכוס היה ידוע בכינויו "רופא המחתרות", ובמרפאתו מצאו מקלט ראשוני 20 בורחי לטרון יחסו לפצועים היה קודם-כל אנושי.
פצועי אצ"ל היו לא פעם אחרי ניתוח מוצאים מביה"ח ישר מחדר הניתוח למקום ידוע להמשך הטיפול על ידי כירורגים ורופאים, מרכוס היה בקשר הדוק איתם.
אשר ל"ההגנה" - יחסו הובלט בעובדה, שהוא הסכים, שבמרתף ביתו ברמת גן יסודר "סליק", שבו אורגנו פעמיים בשבוע על ידי ההגנה אימונים בנשק פעיל. "סליק" זה נתגלה לשלטונות אחרי 8 חודשים. באחד הימים בשעה 2 אחה"צ, כשחזר מקס מרכוס אחרי ניתוח של פצועים לביתו, הבחין על גזוזטרת ביתו אנגלים מסתובבים: ביקשו ממנו מפתח של המרתף. הוא כמובן נדהם אבל ציווה על מנהלת הבית לפתוח את המרתף. חיפשו, חיפשו ולא מצאו דבר (כפי שנתברר נודע להגנה במוקדם על החיפוש שעתיד להתקיים, והם הספיקו בלילה הקודם להוציא את המטמון), הקולונל שעמד בראש המחפשים, הביע את שביעות רצונו על כך שלא נמצא כלום, בחיוך אדיב ובשיחה שהתנהלה אחר כך בין בשניים. חלק מהצמרת האנגלית התייחס אליו בכבוד רב, מכיוון שהמצב בארץ היה כזה, שרבים מהם חששו שמא יצטרכו לו. האנגלים נתנו לו רישיון להתנועע חופשי במכוניתו בזמן העוצר, כמו כן היה לו נשק ברשות.
מרפאתו של מרכוס מוקמה ב"בית ברונו" שברחוב שטראוס 3 בתל אביב (מאחורי בית החולים הדסה). עשרים אנשי לח"י שברחו ממחנה המעצר בלטרון ב-31 באוקטובר 1943 מצאו מקלט במרפאתו שבבית ברונו, עד שהועברו למקומות מסתור אחרים[9]
בתום מלחמת העולם השנייה הוצע למרכוס לשוב לגרמניה ולנהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים בברלין אך מרכוס סירב.
מרכוס במלחמת העצמאות
עריכהבמהלך מלחמת העצמאות ניתח מרכוס מאות פצועים, חלקם הגדול עם פגיעות מורכבות.
ב-20 במרץ 1948 במסגרת מינויים של יועצים רפואיים לקצין רפואה ראשי ד"ר חיים שיבא מונה מרכוס יועץ לכירורגיה[10]
במהלך מלחמת העצמאות היה חבר בצוות המיוחד ל שיקום החיילים הנכים ביחד עם ד"ר אליהו רוזנבוים (מרוז), ממחלקת החינוך בעיריית תל אביב וד"ר לוי מלינובסקי, ראש השירות הפסיכולוגי החינוכי של עיריית תל אביב. נזכר דוד בן-גוריון : "לוי מלינובסקי בדק כבר 3,000 חיילים מועמדים למקצועות מבחינה אוריינטציה מקצועית, יש גם קצין סעד מיוחד, הכירורג דוצנט מכס מרכוס"[11].
ממייסדי בית החולים "אסותא"
עריכהמרכוס היה ממייסדי בית החולים אסותא ובמשך עשרות שנים ניתח באסותא אלפי ניתוחים. מרכוס עבד ככירורג בתל אביב במשך שלושים שנה, עד יציאתו לגמלאות בשנת 1964, ולאחר מכן המשיך לעבוד מספר שנים באופן פרטי. מרכוס היה מנוי על 14 עיתונים רפואיים, באנגלית, בצרפתית ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה גם בגרמנית.
בבית החולים איכילוב
עריכהעם פתיחת בית החולים איכילוב בשנת 1961, לפי בקשת סגן ראש העיר וראש שרותי הבריאות, עו"ד יוסף חלד עבר מרכוס עם רוב צוותו לנהל את המחלקות כירורגית א' וכירורגית ב' עד פרישתו לגמלאות ביוני 1964[12].
פטירה והנצחה
עריכהמכס מרכוס נפטר בשנת 1983, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
מרכוס היה גרוש, וחשוך ילדים.
בין תחביביו הרבים נמצאו גם מוצגים ארכאולוגיים בביתו[13][14].
עיריית רמת גן וארגון יוצאי אצ"ל הציבו לוחית זיכרון ליד המקום בו עמד ביתו ברמת גן[15].
על שמו של מרכוס רחוב "רופא המחתרות" ב-שכונת כוכב הצפון בתל אביב.
מספריו
עריכה- העזרה הראשונה לפצוע, תרגום: ד"ר אשר גולדשטיין, הוצאת מגן דוד אדום, הארגון הארצי של אגדות מגן דוד אדום לעזרה מהירה, תל אביב, תרצ"ט, 1939, 32 עמודים, (על סמך הספר הרצאה במגן דוד אדום תל אביב, באספת רופאים)
הכנוס המדעי של ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל, שנת 1939
עריכהבתאריכים 31 במאי – 1 ביוני לשנת ה'תרצ"ט 1939 נערך בבית הבריאות ע"ש שטראוס ברחוב צ'נסלור, בירושלים כנס רפואי-מדעי שארגנה ההסתדרות הרפואית העברית בא"י[16]. בכנס השתתפו מרבית מבכירי הרופאים בארץ ישראל לתקופה[17]. ראו: דוצ' ד"ר מכס מרכוס (תל אביב): אי ספיקה חריפה של מחזור הדם מבחינה כירורגית (ישיבה א', הרצאת משנה, 1 ביוני)
לקריאה נוספת
עריכה- שמעון סאמט, איפה הם היום?, תל אביב: אלף, תש"ל 1970, עמ' 11 ואילך.
- גרשון הל, 'הפרופסור המנתח באור ובחושך', בארץ ישראל: מדיניות, חברה, כלכלה, אוקטובר 1983, עמ' 18.
- Lothar Mertens (Hrsg.), Deutschland und Israel: ausgewählte Aspekte eines schwierigen Verhältnisses, Berlin: Duncker & Humblot (Schriftenreihe der Gesellschaft für Deutschlandforschung, Bd. 88), 2006, S. 89. (בגרמנית)
- הרפואה- עיתון ההסתדרות הרפואית בישראל כרך פ"ד, חוברת ז' מתאריך 1 באפריל 1973 עמ' 413–415 מדור אישים :-תרומתו של פרופסור מ. מרכוס להתפתחות הכירורגיה בארצנו -נכתב על ידי ד"ר אריה אלוטין
- פרופ' יוסף שנקר, רופא נשים, פרק : "לימודי הרפואה בירושלים - מחזור ראשון שהתחיל למודים בישראל 1958-1952", פרק משנה : "התנסות ראשונית בכירורגיה", הוצאת קונטנטו דה סמריק, תשע"ד, 2014
- דני רכט, בית ברונו (מרפאת פרופ' מרקוס), באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
קישורים חיצוניים
עריכה
- דוד תדהר (עורך), "פרופ' מכס מרקוס", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יד (1965), עמ' 4438
- שמעון פינס, פרופ' מרכוס יוצא לפנסיה, דבר, 26 ביוני 1964
הערות שוליים
עריכה- ^ מכס מרכוס באתר חברה קדישא ת"א–יפו
- ^ "רופאיה של ארץ-ישראל 1799-1948", נסים ויעל לוי. הוצאת איתי בחור ,זכרון-יעקב, מהדורה שנייה, מרץ 2012, עמ׳ 294
- ^ Franke A, Franke K, "Three Jewish Germans as chief surgeons in the Berlin-Friedrichshain Hospital--a historical reminiscence", Zentralbl Chir. 2005 Oct;130(5):492-6 (Abstract).
- ^ "הרפואה" מתאריך 1.4.1973, כרך פ"ד חוברת ז' עמ' 413
- ^ במלוא העין - מעולמו של רופא, ד"ר אפרים סיני ,צ'ריקובר מוציאים לאור בע"מ, 1984, פרק 67, עמ׳ 155-6
- ^ יהושע בן אריה, (עורך), "ירושלים בתקופת המנדט - העשיה והמורשת", פרופ' שמואל ניסן (קצנלסון), "התפתחות שירות הרפואה בירושלים בתקופת השלטון הבריטי", פרק: "התפתחות שירותי הרפואה בארץ", פרק משנה : "עליית הרופאים מגרמניה ואוסטריה", עמ׳ 313, הוצאת יד בן צבי, משכנות שאננים, 2003
- ^ "אריה אלוטין, הרפואה" כרך פ"ד, חוברת ז', עמ׳ 414, 1.4.1973, "תרומתו של פרופ' מ. מרכוס להתפתחות הכירורגיה בארצנו".
- ^ הרפואה ,נובמבר 2015 כרך 154 חוברת 11, עמוד 730-733,צפורה שחורי-רובין המכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי, באר-שבע
- ^ בית ברונו - מרפאת פרופ' מרכוס האנציקלופדיה העירונית, דני הכט
- ^ "כל חייל חזית" - השירות הרפואי צבאי בארץ ישראל ובמדינת ישראל בתקופת מלחמת העצמאות 1947–1949, ברוך הורוויץ, כרך ב', משרד הביטחון – ההוצאה לאור, שנת 2000, פרק: תקופה שנייה: שלב העמידה, חלק ב', עמוד 89
- ^ גרשון ריבלין, אלחנן אורן, (עורכים), דוד בן-גוריון מן היומן (מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט), משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ו, 1986, עמוד 315, "שיקום נכים", 24.9.1948, כ' אלול, יום ו'.
- ^ היום טקס הפתיחה של ביה"ח החדש, דבר, 1 בפברואר 1961.
- ^ תערוכת אוסף פרופ' מכס מרכוס ז"ל ליום השנה למותו, (הכנת הקטלוג יעל אולניק), מוזיאון הארץ תשמ"ה, 1985, ארכאולוגיה
- ^ אתר הספרייה הלאומית, מכס מרכוס
- ^ ילקוט הפרסומים 8338 - משרד המשפטים, 14 ביולי 2019, מס"ד 92, רחוב ויינשל אליעזר 4, בית פרופ' מקס מרקוס נהרס
- ^ תוכנית הכינוס המדעי של ההסתדרות הרפואית העברית בא"י לשנת ה'תרצ"ט 1939, 30 במאי – 1 ביוני בבית הבריאות ע"ש שטראוס
- ^ תוכנית הכנוס המדעי של ההסתדרות הרפואית העברית בא"י לשנת ה'תרצ"ט 1939, 30 במאי – 1 ביוני בבית הבריאות ע"ש שטראוס רחוב צ'נסלור, ירושלים. בין המשתתפים (לפי א'-ב'): הנרי אונגר, יצחק איצקוביטש, מקס בוכמן, יחיאל קרל גוגנהיים, אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף), בנו גרינפלדר, אברהם דרוקמן, פריץ דרייפוס, פנחס וייל, חיים ארנסט ורטהיימר, פליכס זולמן, יעקב זס, רפאל משה חפץ, לודוויג פרדיננד מאייר, פליקס מנדל, דוד מרגלית, מכס מרכוס, אריה סדובסקי, רוברט פישר, יוסף פרגר, ברנרד צונדק, גאורג צונדק, הרמן צונדק, יוליוס קליברג, שמעון רוזנבאום, יהודה לייב רוקח, משה רחמילביץ'