נטליה גינצבורג

נטליה גינצבורג (באיטלקית: Natalia Ginzburg;‏ 14 ביולי 1916 – 7 באוקטובר 1991) הייתה סופרת, מסאית ומחזאית איטלקייה בת לאב יהודי.

נטליה גינצבורג
Natalia Ginzburg

לידה	14 ביולי 1916 פלרמו, פלרמו, ממלכת איטליה
פטירה	7 באוקטובר 1991 (בגיל 75) רומא, איטליה
שם לידה	Natalia Levi
מדינה	איטליה, ממלכת איטליה
מקום קבורה	קמפו ורנו
שם עט	Alessandra Tornimparte
מקום לימודים	אוניברסיטת טורינו
שפות היצירה	איטלקית, צרפתית
סוגה	רומן, תיאטרון
תקופת הפעילות	? – 7 באוקטובר 1991
בן או בת זוג	לאונה גינצבורג (1938–5 בפברואר 1944) Gabriele Baldini (1950–18 ביוני 1969)
צאצאים	קרלו גינצבורג
פרסים והוקרה	פרס סטרגה (1963) פרס שארל ויון בשפה האיטלקית (1952) פרס בגוטה עמיתת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים

הבית בכפר פיצולי בו התגוררה משפחת גינצבורג בזמן גלותם במלחמת העולם השנייה

גינצבורג עם נשיא איטליה, סנדרו פרטיני

אוסף ספרי נטליה גינצבורג בספרייה המקומית בכפר פיצולי

קורות חיים

נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו שבסיציליה בשם נטליה לוי, בת לג'וזפה לוי, מדען יהודי-איטלקי, רופא ומומחה לאנטומיה ופרופסור לביולוגיה, ולאם קתולית. גינצבורג חונכה כאתאיסטית (לימים אמרה "עכשיו אני מרגישה יהודייה וקתולית גם יחד"). היא גדלה בעיקר בטורינו. את סיפורה הראשון, Un'assenza (היעדר), פרסמה בגיל 17, בשנת 1933, בכתב העת Solaria. ב-1938 נישאה ללאונה גינצבורג, יהודי ממוצא רוסי, מרצה לספרות רוסית, ומאז חתמה על מרבית יצירתה בשם נטליה גינצבורג. ב-1940 הוגלה בעלה לכפר פיצולי (איט') שבחבל אברוצו עקב דעותיו האנטי-פשיסטיות, והוא חויב להתייצב מדי בוקר בתחנת המשטרה המקומית. כעבור חודשיים הצטרפה אליו נטליה גינצבורג עם שני ילדיהם, והם שהו שם עד 1943. במהלך תקופה זו נולד ילדם השלישי. על הרומן הראשון שלה, La strada che va in città (הדרך אל העיר), שיצא לאור בשנת 1942, בשיא האנטישמיות באיטליה, חתמה בשם העט אלסנדרה טורנימפרטה. ב-1943, לאחר נפילת משטרו של מוסוליני, חמקו בני הזוג לרומא וערכו בחשאי עיתון אנטי-פשיסטי. בתחילת 1944 נאסר בעלה על ידי הגסטפו, ועבר עינויים קשים שגרמו למותו.

בעקבות זאת החלה גינצבורג לעבוד כעורכת וכמתרגמת בהוצאת הספרים "אינאודי", תחילה ברומא ואחר-כך בטורינו (קשריה עם ההוצאה, שבעלה השתתף בהקמתה, החלו עוד בסוף שנות השלושים). בין השאר תרגמה את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט.

הרומן השני שלה, "ככה זה קרה", יצא לאור ב-1947. ב-1950 נישאה לגבריאלה בלדיני, מרצה לספרות אנגלית. בכך החלה התקופה הפורייה ביותר בקריירה הספרותית של גינצבורג, במהלכה פרסמה את מרבית היצירות שהקנו לה מוניטין. ב-1952 הוציאה את "כל אתמולינו" ובאותה שנה עברה המשפחה לרומא, שם המשיכה להתגורר בשארית חייה. בשנים 1960–1962 כיהן באלדיני כמנהל המכון האיטלקי לתרבות בלונדון, וגינצבורג הצטרפה אליו לשהות בלונדון. ב-1963 זכתה בפרס סטרגה עבור ספרה לקסיקון משפחתי.

בשנת 1964 הופיעה בסרטו של פייר פאולו פאזוליני, "הבשורה על-פי מתי". בעלה השני נפטר ב-1969.

גינצבורג כתבה גם אחד-עשר מחזות. כך תיארה את ביקורתה של אלזה מורנטה על המחזה הראשון שלה, "התחתנתי איתך בשביל השמחה":

כשחזרתי לרומא נתתי את המחזה לקריאה לאלזה מורנטה, והיא כלל לא אהבה אותו. היא הזמינה אותי ואת אדריאנה אַסטִי לארוחת־ערב במסעדה, כדי שנדע עד כמה היא לא אוהבת את המחזה. היא מצאה שהוא אווילי, טיפשי, סכריני, מצועצע ומזויף. היא פנתה אלי ואמרה: "אומר לך את האמת". כך נהגה לומר ולחזור ולומר כשנזפה במישהו. באותו ערב היו התוכחות שלה חריפות וחמורות מאוד, כאילו לא כתבתי מחזה גרוע, אלא עשיתי מעשה מכוער.

— איפה הכובע שלי? - כל המחזות: א, הערת המחברת. מאיטלקית: שירלי פינצי לב, הספריה החדשה, 2021, עמ' 10

בפברואר 2023 הועלה לראשונה בתיאטרון העברי מחזה מפרי עטה: "המודעה" (בתיאטרון הבימה, בבימויו של ד"ר רועי הורוביץ).

ב-1972, זמן מה לאחר טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, פרסמה בעיתון "לה סטמפה" מאמר שכותרתו "היהודים", ובו תיארה את יחסה ליהודים ולישראלים. בין השאר כתבה:

נראה לי שאני מעורבת באופן ישיר בכל דבר הקשור ליהודים. אני יהודייה רק למחצה, מצדו של אבי, אבל תמיד חשבתי כי החלק היהודי שבי בוודאי כבד יותר ומעיק עלי יותר מהחלק שאינו יהודי. אם אני נפגשת במקרה עם מישהו ומגלה כי הוא יהודי, באופן טבעי אני מרגישה זיקה כלפיו. ייתכן אפילו כי לאחר רגע הוא ייראה בעיני בלתי נסבל, ובכל זאת נותרת בי תחושה של שותפות לדבר עבירה. נטייה זו נראית לי מוזרה ואין היא חביבה עלי כלל, משום שהיא מתנגשת בגלוי בכל מה שהאמנתי בו כל ימי חיי, מפני שאני עדיין טוענת כי אין זיקה בין יהודי ליהודי פרט לזיקה שטחית ביותר, מכיוון שאני חושבת כי כל בני האדם חייבים להשתחרר ממגבלות מוצאם. זה מה שאני חושבת, ובכל זאת אינני מצליחה להימנע מתחושה מוזרה ואפלה של קנוניה משותפת כאשר אני פוגשת יהודי.
...
אחרי המלחמה אהבנו את היהודים שעלו לישראל והרגשנו אהדה כלפיהם, מתוך מחשבה כי הם שרדו למרות הניסיון להשמיד אותם, וכי איבדו את ביתם ואינם יודעים לאן ללכת. אהבנו את זכר הכאב שנשאו עמם, את השבריריות שלהם, את ההליכה חסרת התכלית ואת הכתפיים השחוחות מפחד. אלה תכונות שגם כיום אנו אוהבים בבני האדם. הופתענו מאוד כאשר נעשו לעם חזק, תוקפני ונקמני. קיווינו שיקימו מדינה קטנה ולא חמושה, רודפת שלום, קיווינו שכל אחד ואחד מהם ישמור על חזותו השברירית, המרירה, המהורהרת, הבודדה. ייתכן שזה לא היה אפשרי. אבל השינוי שהתחולל בהם היה אחד הדברים הנוראים ביותר שקרו.

— קשה לאדם לדבר על עצמו - שיחות עם נטליה גינצבורג, עריכה: צ’זארה גארבולי וליזה גינצבורג. תרגום מאנגלית: יעל ענבר, הוצאת כרמל, 2005, עמ' 174

במהלך כל חייה הייתה פעילה פוליטית, ובדומה לאנטי-פשיסטים אחרים הצטרפה לאחר מלחמת העולם השנייה למפלגה הקומוניסטית האיטלקית, עזבה אותה, בתחילת שנות השמונים חזרה אליה, ובשנת 1983 נבחרה מטעמה לבית הנבחרים של איטליה. היא כיהנה בפרלמנט עד למותה.

מספר סרטי קולנוע נעשו על פי ספריה ומחזות שכתבה. ב-1967 יצא לאור הסרט "Ti ho sposato per allegria" (התחתנתי איתך בשביל השמחה) על פי מחזה בשם זה שכתבה ב-1965 והיא אף הייתה שותפה לכתיבת התסריט. ב-1970 יצא לאור הסרט "Teresa" (טרזה), גם הוא על פי מחזה שלה ("המודעה") וגם בו השתתפה בכתיבת התסריט. ב-1976 יצא לאור הסרט "Caro Michele" (מיקלה שלי) על פי ספרה. הסרט זכה בפרס דוב הכסף בפסטיבל ברלין בקטגוריית הבמאי (מריו מוניצ'לי). ב-2003 יצא לאור בספרד "Las dellaVoces de la noche" (קולות הערב) בבימויו של סלוודור גרסיה רואיז.

ב-7 באוקטובר 1991 נפטרה ברומא.

בנה, קרלו גינצבורג, הוא פרופסור להיסטוריה והתפרסם כמחבר הספר הגבינה והתולעים.

ספריה

• La strada che va in città ‏ (1942) עברית: "הדרך אל העיר", בתוך קולות הערב, תרגם מירון רפופורט, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1994.
• È stato così ‏ (1947 ) עברית: ככה זה קרה, תרגם מירון רפופורט, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה 2005.
• Tutti i nostri ieri ‏ (1952) עברית: כל אתמולינו, תרגמה ניצה בן-ארי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1990.
• Valentino ‏ (1957) עברית: ולנטינו (ארבעה רומנים קצרים), תרגם מירון רפופורט, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2001.
• Sagittario ‏ (1957)
• Le voci della sera ‏ (1961) עברית: קולות הערב (שלושה רומנים קצרים: "כך זה קרה", "קולות הערב", "הדרך אל העיר"), תרגם מירון רפופורט, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1994.
• Le piccole virtù ‏ (1962) (איט') עברית: המידות הקטנות, תרגם יונתן פיין, הוצאת תשע נשמות, 2019, (מסות).
• Lessico famigliare ‏ (1963) עברית: לקסיקון משפחתי, תרגמה מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד, 1988. ב-2012 יצא לאור בספריה החדשה בשם "אמרות משפחה", תרגמה מרים שוסטרמן-פדובאנו, מתרגם שותף - מנחם פרי.
• Cinque romanzi brevi e altri racconti ‏ (1964) עברית: חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים, תרגמו מירון רפופורט, יונתן פיין, מנחם פרי. הוצאת הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 2021. הנוסח העברי כולל סיפור שנכנס למהדורה האיטלקית ב-1993.
• Mai devi domandarmi ‏ (1970) עברית: אל תשאלי אותי לעולם, תרגמה אספיר מילמן, הוצאת מאגנס, 2021.
• Caro Michele ‏ (1973) עברית: מיקלה שלי, תרגם מירון רפופורט, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1995.
• Vita immaginaria ‏ (1974)
• La famiglia Manzoni ‏ (1983)
• La città e la casa ‏ (1984) עברית: העיר והבית, תרגם אלון אלטרס, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1998.
• איפה הכובע שלי? (כל המחזות: א), תרגמה שירלי פינצי לב, הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה 2021.
• הדלת הלא-נכונה (כל המחזות: ב), תרגמה שירלי פינצי לב, הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה 2021.
• (1989) ‏ Serena Cruz o la vera giustizia עברית: סֶרֶנָה קרוּז או הצדק האמיתי. תרגמה שירלי פינצי לב, הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד 2023

לקריאה נוספת

קשה לאדם לדבר על עצמו - שיחות עם נטליה גינצבורג, עריכה: צ’זארה גארבולי וליזה גינצבורג. תרגום מאנגלית: יעל ענבר, הוצאת כרמל, 2005.

אמרות משפחה - נטליה גינצבורג. הספריה החדשה, 2012.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נטליה גינצבורג בוויקישיתוף

• ספרי נטליה גינצבורג באתר הספריה החדשה
• מידע על נטליה גינצבורג בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
• טקסט של הספר : "Natalia Ginzburg: A Voice of the Twentieth Century" (באנגלית)
• נטליה גינצבורג, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• פטרישיה עקובס, נטליה גינצבורג, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• בתיה גור, עלובות החיים, באתר הארץ, 22 ביוני 2001
• אלון אלטרס, גירושים היו בעיניה טרגדיה, באתר nrg‏, 8 ביוני 2001
• גיש עמית, "נשקפות לנו סכנות רבות בשעה שאנו מגוללים לפני הקוראים את הדף שלנו", באתר הארץ, 3 באוקטובר 2005
• יותם שווימר, נטליה גינצבורג: אומץ היא מילת המפתח, באתר ynet, 15 בדצמבר 2012
• שהם סמיט, נטליה גינזבורג שותקת את הטרגי וממשיכה הלאה, באתר הארץ, 18 בינואר 2013
• אריק גלסנר, על "אמרות משפחה", של נטליה גינצבורג, הוצאת "הספרייה החדשה", באתר "מבקר חופשי", פורסם במקור במדור לספרות שב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות", 25 בינואר 2013
• עופרה עופר אורן, הספר "המידות הקטנות": חכם. חשוב. ראוי, וגם מצחיק, בבלוג "סופרת ספרים", 14 בנובמבר 2019
• נטליה גינצבורג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• נטליה גינצבורג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מנחם פרי, שיחת טלפון עם נטליה גינצבורג, באתר הספריה החדשה
• מנחם פרי, למה דווקא מדגסקר? הערות בשולי 'אִמרות משפחה' של נטליה גינצבורג, באתר מנחם פרי, פורסם לראשונה באתר הספריה החדשה ב-3 בדצמבר 2021.
• נטליה גינצבורג, "אומר לך את האמת" - קטע מתוך הערת המחברת בפתח 'איפה הכובע שלי?', מאיטלקית: שירלי פינצי לב, באתר הספריה החדשה
• קרן דותן, ביקורת על "המידות הקטנות", אתר ישראל היום, אפריל 2020
• טל יחזקאלי, הַמּוּסָךְ מוסף לספרות, ״די גרוע להיות אחת כמוני״: על הדמות הנשית המתנדנדת בחמישה מחזות מאת נטליה גינצבורג, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 18.11.2021
• סיגל נאור פרלמן, תיאטרון של מילים, על שני ספרי מחזות של נטליה גינצבורג, פנס מוסף לביקורת ספרות, ינואר 2022.
• דרור משעני, שיטפון התרגומים ליצירותיה של נטליה גינצבורג מעיד על חיוניות ענף הספרים המקומי, באתר הארץ, 2 בפברואר 2022
• נטליה גינצבורג (1916-1991), דף שער בספרייה הלאומית