ניו אינגלנד
ניו אינגלנד (באנגלית: New England – "אנגליה החדשה") הוא אזור גאוגרפי בקרן הצפונית-מזרחית של ארצות הברית, המכיל שש מדינות: ורמונט, מיין, מסצ'וסטס, ניו המפשייר, קונטיקט ורוד איילנד. העיר בוסטון, הגדולה מבין ערי האזור, נחשבת למרכז העסקי והתרבותי של ניו אינגלנד. כינוי נפוץ לתושבי המקום הוא יאנקים.
.svg) | |
| מדינה |
 ארצות הברית |
|---|---|
| מדינות בחבל ארץ |
 ורמונט מיין מסצ'וסטס ניו המפשייר קונטיקט רוד איילנד |
| העיר הגדולה | בוסטון |
| על שם |
אנגליה  |
| שטח | 186,458 קמ"ר |
| ‑ הנקודה הגבוהה |
הר וושינגטון |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בחבל ארץ | 14,845,063 (2019) |
| קואורדינטות | 44°N 71°W / 44°N 71°W |
| אזור זמן | אזור זמן מזרחי |
  | |
לניו-אינגלנד חלק מכריע בהקמת ארצות הברית. המושבות הבריטיות שהיוו את ניו-אינגלנד, היו חלק משמעותי מ-13 המושבות הראשונות. רוב המתיישבים הראשונים היו פוריטנים, ולמושבות ניו אינגלנד היה בתקופה הקולוניאלית צביון דתי מובהק. בניו אינגלנד צמחה במובנים רבים הדמוקרטיה האמריקנית. כפי שציין טוקוויל בשנת 1835, הפוריטניות לא הייתה רק דוקטרינה דתית, אלא היא התכתבה בנקודות רבות עם התיאוריות הדמוקרטיות והרפובליקניות המובהקות ביותר.[1] המרד האמריקני פרץ בבוסטון. לדתיות המיוחדת של ניו-אינגלנד, ולמאפיינים הדמוקרטיים של האזור, הייתה השפעה מכרעת על עיצוב הזהות הלאומית האמריקנית.[2]
בימינו ניו אינגלנד נחשבת בעיני רבים כמרכז הליברליות האמריקאית, וכמעוזה של המפלגה הדמוקרטית.
היסטוריה
עריכה
התושבים המוקדמים ביותר הידועים של ניו אינגלנד היו אינדיאנים אמריקאים שדיברו מגוון של שפות אלגונקוויאן המזרחיות. השבטים הבולטים כללו את האבנאקים, המיקמק, פנובסקוט, פקווטים, מוהגנים, נראגנסטים, ניפמוקים, פוקמטוקים ו-וואמפנואגים. לפני הגעתם של המתיישבים האירופים, תושבי אבנקיס המערביים אכלסו את האזור כיום של ניו המפשייר, ניו יורק וורמונט, וכן חלקים מקוויבק ומערב מיין. העיירה העיקרית שלהם הייתה נורידג'ווק במיין של היום.
הפנובסקוטים חיו לאורך נהר הפנובסקוט במיין. בני נראגנסט ושבטים קטנים יותר תחת ריבונותם חיו ברוד איילנד, ממערב למפרץ נראגנסט, כולל האי בלוק. הוואמפנואגס כבשו את דרום מזרח מסצ'וסטס, רוד איילנד והאיים מרתה'ס ויניארד ונאנטקט. בני פוקמטאק חיו במערב מסצ'וסטס, ושבטי מוהגן ופקוווט חיו בקונטיקט. עמק נהר קונטיקט קישר בין שבטים רבים מבחינה תרבותית, לשונית ופוליטית.
כבר בשנת 1600 החלו סוחרים צרפתים, הולנדים ואנגלים לחקור את העולם החדש, וסחרו במתכת, זכוכית ובד עבור עורות בונה מקומיות.
התקופה הקולוניאלית
עריכה
ב-10 באפריל 1606, ג'יימס הראשון, מלך אנגליה הוציא כתב יד עבור חברת וירג'יניה, שהורכבה מחברת לונדון וחברת פלימות'. שני המיזמים הללו במימון פרטי נועדו לתבוע קרקע עבור אנגליה, לנהל מסחר ולהחזיר רווח. בשנת 1620, המתיישבים הראשונים הגיעו עם מייפלאואר והקימו את מושבת פלימות' במסצ'וסטס, והחלה את ההיסטוריה של הקולוניזציה האירופית הקבועה בניו אינגלנד.
בשנת 1616, החוקר האנגלי ג'ון סמית' כינה את האזור "ניו אינגלנד". השם אושר רשמית ב-3 בנובמבר 1620, כאשר האמנה של חברת וירג'יניה מפלימות' הוחלפה באמנה מלכותית של מועצת פלימות' לניו אינגלנד, חברה במניות שהוקמה כדי להתיישב ולמשול באזור. הצליינים כתבו וחתמו על אמנת המייפלאואר לפני שעזבו את הספינה, וזה הפך למסמך השלטון הראשון שלהם. מושבת מפרץ מסצ'וסטס הוקמה על ידי אמנה מלכותית בשנת 1629, העיר בוסטון והנמל העיקרי שלה הוקמו בשנת 1630 והפוריטנים של מסצ'וסטס החלו להתבסס בקונטיקט כבר בשנת 1633. רוג'ר ויליאמס גורש ממסצ'וסטס מסיבות תאולוגיות; הוא הוביל קבוצה דרומה שם הם ייסדו את מטעי פרובידנס, שצמחו למושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס בשנת 1636. בשלב זה, ורמונט לא יושבה, והשטחים של ניו המפשייר ומיין נשלטו על ידי מסצ'וסטס. ככל שהאזור גדל, הוא קלט מהגרים רבים מאירופה בשל סובלנותו הדתית וכלכלתו.
מלחמות הצרפתים והאינדיאנים
עריכה
היחסים התחלפו בין שלום לבין התכתשויות מזוינות בין מתיישבים לשבטים אינדיאנים מקומיים, שהגיעו לשיאם במלחמת פקוווט ב-1637 שהביאה לטבח המיסטיק. ב-19 במאי 1643, המושבות של מפרץ מסצ'וסטס, פלימות', ניו הייבן וקונטיקט הצטרפו לקומפקט רופף שנקרא הקונפדרציה של ניו אינגלנד (רשמית "המושבות המאוחדות של ניו אינגלנד"). הקונפדרציה תוכננה בעיקר כדי לתאם הגנה הדדית, והיא קיבלה חשיבות מסוימת במהלך מלחמת המלך פיליפ שהעמידה את המתיישבים ובני בריתם האינדיאנים נגד התקוממות אינדיאנית נרחבת מיוני 1675 עד אפריל 1678, שהביאה להרג וטבח משני הצדדים. בעקבות סכסוכי מתייבים-ילידים, מאות אינדיאנים שבויים נמכרו לעבדות. עד 1700, האינדיאנים היוו את רוב כוח העבודה הלא-לבן בניו אינגלנד הקולוניאלית. במהלך 74 השנים הבאות, היו שש מלחמות קולוניאליות שהתרחשו בעיקר בין ניו אינגלנד לצרפת החדשה, במהלכן הייתה ניו אינגלנד בעלת ברית עם קונפדרציית אירוקוי וצרפת החדשה הייתה בעלת ברית לקונפדרציית וובנאקי. נובה סקוטיה עברה לשליטת ניו אינגלנד לאחר המצור על פורט רויאל (1710), אך גם ניו ברונסוויק וגם רוב מיין נותרו שטח שנוי במחלוקת בין ניו אינגלנד לצרפת החדשה. הבריטים בסופו של דבר הביסו את הצרפתים ב-1763, ופתחו את עמק נהר קונטיקט להתיישבות בריטית במערב ניו המפשייר וורמונט.
מושבות ניו אינגלנד התיישבו בעיקר על ידי חקלאים שהפכו לעצמאיים יחסית. מאוחר יותר, כלכלת ניו אינגלנד החלה להתמקד במלאכה ובמסחר, בסיוע מוסר העבודה הפוריטני, בניגוד למושבות הדרום שהתמקדו בייצור חקלאי תוך יבוא מוצרים מוגמרים מאנגליה.
דומיניון ניו אינגלנד
עריכה.svg)
עד 1686, המלך ג'יימס השני הפך מודאג מהדרכים העצמאיות שהולכות וגדלות של המושבות, כולל אמנות השלטון העצמי שלהן, הביטול הגלוי שלהן לחוקי הסחר הימי והכוח הצבאי הגובר שלהן. לכן הוא הקים את הדומיניון של ניו אינגלנד, איחוד מנהלי הכולל את כל המושבות של ניו אינגלנד. בשנת 1688 נוספו לשלטון המושבות ההולנדיות לשעבר של ניו יורק, מזרח ניו ג'רזי ומערב ניו ג'רזי. האיחוד נכפה מבחוץ ובניגוד למסורת הדמוקרטית השורשית של המושבות, והוא היה מאוד לא פופולרי בקרב המתיישבים.
השלטון שינה באופן משמעותי את כתבי הזכויות של המושבות, כולל מינוי מושלים מלכותיים כמעט לכולן. היה מתח לא פשוט בין המושלים המלכותיים, הקצינים שלהם והגופים המנהלים הנבחרים של המושבות. המושלים רצו סמכות בלתי מוגבלת, והשכבות השונות של הפקידים הנבחרים המקומיים התנגדו להם לעיתים קרובות. ברוב המקרים, ממשלות העיירות המקומיות המשיכו לפעול כגופים בשלטון עצמי, בדיוק כפי שהיו לפני מינוי המושלים.
לאחר המהפכה המהוללת, בשנת 1689, הדיחו תושבי בוסטון את המושל המלכותי, סר אדמונד אנדרוס. במהלך התקוממות עממית וללא שפיכות דמים, הם תפסו את פקידי השלטון ואת חסידי הכנסייה האנגליקנית. המתחים הללו הגיעו בסופו של דבר לשיאם במהפכה האמריקאית, שהסתבכה עם פרוץ מלחמת העצמאות האמריקנית בשנת 1775. הקרבות הראשונים שבהם נלחמו בלקסינגטון ובקונקורד, מסצ'וסטס, והובילו למצור על בוסטון על ידי כוחות הצבא הקונטיננטלי. במרץ 1776, הכוחות הבריטיים נאלצו לסגת מבוסטון.
ניו אינגלנד במדינה החדשה
עריכהלאחר פירוק הדומיניון של ניו אינגלנד, המושבות של ניו אינגלנד חדלו לתפקד כיחידה פוליטית מאוחדת אך נותרו אזור תרבותי מוגדר. לעיתים קרובות היו מחלוקות על סמכות שיפוט טריטוריאלית, שהובילו לחילופי קרקעות כמו אלה בנוגע לאדמות המקבילות ומענקי ניו המפשייר. עד 1784, כל המדינות באזור נקטו צעדים לקראת ביטול העבדות, כאשר ורמונט ומסצ'וסטס הציגו ביטול מוחלט ב-1777 וב-1783, בהתאמה. הכינוי "יאנקלנד" שימש לעיתים לציון אזור ניו אינגלנד, במיוחד בקרב תושבי הדרום והבריטים. ורמונט התקבלה למדינה בשנת 1791 לאחר שיישבו סכסוך עם ניו יורק.
הטריטוריה של מיין הייתה חלק ממסצ'וסטס, אך היא קיבלה מעמד של מדינה ב-15 במרץ 1820, כחלק מפשרת מיזורי. כיום, ניו אינגלנד מוגדרת כשש המדינות מיין, ורמונט, ניו המפשייר, מסצ'וסטס, רוד איילנד וקונטיקט.
הצמיחה הכלכלית של ניו אינגלנד נשענה במידה רבה על סחר עם האימפריה הבריטית, והסוחרים והפוליטיקאים של האזור התנגדו נחרצות להגבלות הסחר. בזמן שארצות הברית ובריטניה נלחמו במלחמת 1812, ארגנו הפדרליסטים בניו אינגלנד את אמנת הרטפורד בחורף 1814 כדי לדון בטרוניות של האזור בנוגע למלחמה, ולהציע שינויים בחוקת ארצות הברית כדי להגן על האינטרסים של האזור ולשמור על כוחו הפוליטי. נציגים רדיקליים במסגרת האמנה הציעו את היפרדות האזור מארצות הברית, אך מספרם של המתונים שהתנגדו לרעיון גדל במספרם.
מבחינה פוליטית, האזור לא הסכים לעיתים קרובות עם שאר המדינה. מסצ'וסטס וקונטיקט היו בין המפלטים האחרונים של המפלגה הפדרליסטית, וניו אינגלנד הפכה למעוז החזק ביותר של המפלגה הוויגית החדשה כשהחלה מערכת המפלגה השנייה בשנות ה-30 של המאה ה-19. הוויגים היו דומיננטיים בדרך כלל ברחבי ניו אינגלנד, למעט במיין ובניו המפשייר הדמוקרטיות יותר.
המהפכה התעשייתית
עריכה
ניו אינגלנד הייתה המפתח למהפכה התעשייתית בארצות הברית. עמק בלקסטון העובר דרך מסצ'וסטס ורוד איילנד כונה מקום הולדתה של המהפכה התעשייתית של אמריקה. בשנת 1787, מפעל הכותנה הראשון באמריקה נוסדה בנמל החוף הצפוני של בוורלי, מסצ'וסטס בשם מפעל הכותנה של בוורלי. המנופקטורי נחשבה גם לטחנת הכותנה הגדולה ביותר בתקופתה. התפתחויות טכנולוגיות והישגים מה-Manufactory הובילו לפיתוח של מפעלי כותנה מתקדמים יותר, כולל סלייטר מיל בפאוטקט, רוד איילנד. עיירות כמו לורנס, מסצ'וסטס, לואל, מסצ'וסטס, וונסוקט, רוד איילנד ולואיסטון, מיין הפכו למרכזים של תעשיית הטקסטיל בעקבות החידושים בסלייטר מיל ובמפעל בוורלי קוטון.
עמק נהר קונטיקט הפך לכור היתוך לחדשנות תעשייתית, במיוחד ארמורי ספרינגפילד, חלוצים כמו חלקים מתחלפים ופס הייצור שהשפיעו על תהליכי ייצור בכל רחבי העולם. מתחילת המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, האזור המקיף את ספרינגפילד, מסצ'וסטס והרטפורד, קונטיקט שימש כמוקד של ארצות הברית לייצור מתקדם, ומשך אליו עובדים מיומנים מכל רחבי העולם.
הצמיחה המהירה של ייצור הטקסטיל בניו אינגלנד בין 1815 ל-1860 גרמה למחסור בעובדים. מגייסים נשכרו על ידי סוכנים כדי להביא צעירות וילדים מהכפר לעבודה במפעלים. בין 1830 ל-1860, אלפי בנות חווה עברו מאזורים כפריים שבהם לא הייתה תעסוקה בשכר לעבודה במפעלים הסמוכים, כמו בנות לואל מיל. ככל שתעשיית הטקסטיל גדלה, גדלה גם ההגירה. בשנות ה-50 של המאה ה-19, מהגרים החלו לעבוד במפעלים, במיוחד קנדים צרפתים ואירים.
ניו אינגלנד כולה הייתה החלק המתועש ביותר של ארצות הברית. עד 1850, האזור היווה יותר מרבע מכלל ערך הייצור במדינה ולמעלה משליש מכוח העבודה התעשייתי שלו. זה היה גם האזור הידוע והמשכיל ביותר בארץ.
במהלך אותה תקופה, ניו אינגלנד ואזורים שיושבו על ידי ניו אינגלנדים (בצפון מדינת ניו יורק, השמורה המערבית של אוהיו ומדינות המערב התיכון העליון של מישיגן וויסקונסין) היו מרכז תנועות הביטול ונגד העבדות החזקות ביותר בארצות הברית, במקביל. עם ההתעוררות הגדולה הפרוטסטנטית באזור. פעילי ביטול שדרשו אמנציפציה מיידית היו בסיסם באזור, כמו ויליאם לויד גאריסון, ג'ון גרינליף ויטייר וונדל פיליפס. כך גם עשו פוליטיקאים נגד עבדות שרצו להגביל את צמיחת העבדות, כמו ג'ון קווינסי אדמס, צ'ארלס סאמנר וג'ון פ. הייל. המפלגה הרפובליקנית נגד העבדות הוקמה בשנות ה-50 של המאה ה-19, וכל ניו אינגלנד הפכה לרפובליקנית חזקה, כולל אזורים שהיו בעבר מעוזים של המפלגות הוויגיות והדמוקרטיות כאחד. ניו אינגלנד נותרה רפובליקנית מוצקה עד שהקתולים החלו להתגייס מאחורי הדמוקרטים, במיוחד בשנת 1928. זה הוביל לסיום "הרפובליקני של היאנקי" והחל את המעבר המהיר יחסית של ניו אינגלנד למעוז דמוקרטי באופן עקבי בבחירות הלאומיות.
המאה ה-20 ואילך
עריכה
זרם המהגרים נמשך בקצב קבוע משנות ה-40 של המאה ה-19 עד שנקטע במלחמת העולם הראשונה. המספרים הגדולים ביותר הגיעו מאירלנד ובריטניה לפני 1890, ולאחר מכן מקוויבק, איטליה ודרום אירופה. העולים מילאו את שורות עובדי המפעל, בעלי המלאכה והפועלים הבלתי מיומנים. האירים קיבלו על עצמם תפקיד גדול יותר ויותר במפלגה הדמוקרטית בערים וברחבי המדינה, בעוד שהאזורים הכפריים נותרו רפובליקנים.
השפל הגדול בארצות הברית של שנות ה-30 פגע קשות באזור, עם אבטלה גבוהה בערי התעשייה. הבורסה של בוסטון התחרתה בבורסת ניו יורק בשנת 1930. בתחילת 1930 ג'ון ק. האל, מנהל ניירות הערך הראשון של מסצ'וסטס (1930–1936), עזר למתן את ההשלכות של קריסת וול סטריט 1929 והשפל הגדול. הוא היה מועיל בהעברת חוק בורסת ניירות ערך משנת 1934 במלחמתו ב"ניירות ערך לא רשומים". האל מסר עדות לסנאט האמריקני על עבודתו בוועדת פקורה, שחשפה כי לא אלברט ה. וויגין (יליד מדפילד, מסצ'וסטס) ולא ג'יי.פי מורגן ג'וניור שילמו מס הכנסה כלשהם בשנים 1931 ו-1932; בעקבות כך התעוררה סערה ציבורית.
בוסטון הייתה בולטת בנושא חוקי ניירות ערך בתחילת שנות ה-30 בתגובה לשפל הגדול. הפרופסורים מאוניברסיטת הרווארד פליקס פרנקפורטר, בנג'מין ו' כהן וג'יימס מ. לנדיס ניסחו את חוק ניירות ערך משנת 1933 ואת חוק בורסת ניירות ערך משנת 1934. ג'וזף קנדי היה היו"ר הראשון של הרשות לניירות ערך בארצות הברית, והוא היה מבוסטון.
הדמוקרטים פנו לעובדי המפעלים ובעיקר הקתולים, משכו אותם לקואליציית הניו-דיל והפכו את האזור שהיה פעם רפובליקאי לאזור שהיה מפולג. עם זאת, ההוצאות העצומות על אמצעי לחימה, ספינות, אלקטרוניקה ומדים במהלך מלחמת העולם השנייה גרמו לפרץ של שגשוג בכל מגזר. האזור איבד את רוב המפעלים שלו החל מאובדן הטקסטיל בשנות ה-30 והחמיר לאחר 1960. כלכלת ניו אינגלנד עברה שינוי קיצוני לאחר מלחמת העולם השנייה. כלכלת המפעל כמעט נעלמה. קהילות ניו אינגלנד השוקקות בעבר נקלעו לדעיכה כלכלית בעקבות בריחת הבסיס התעשייתי של האזור. מפעלי הטקסטיל בזה אחר זה יצאו מפעילות משנות ה-20 עד שנות ה-70. לדוגמה, חברת Crompton פשטה את הרגל ב-1984 לאחר 178 שנים בעסקים, ועלתה לעבודתם של 2,450 עובדים בחמש מדינות. הסיבות העיקריות היו יבוא זול, הדולר החזק, ירידה בייצוא וכישלון בגיוון. תעשיית הנעליים עזבה לאחר מכן גם את האזור.
מה שנותר כיום הוא ייצור בטכנולוגיה גבוהה מאוד, כמו מנועי סילון, צוללות גרעיניות, תרופות, רובוטיקה, מכשירים מדעיים ומכשור רפואי. המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס המציא את הפורמט ליחסי אוניברסיטה-תעשייה בתחומי היי-טק והוליד חברות תוכנה וחומרה רבות, שחלקן צמחו במהירות. עד המאה ה-21, האזור התפרסם בזכות תפקידי המנהיגות שלו בתחומי החינוך, הרפואה, המחקר הרפואי, ההיי טק, הפיננסים והתיירות.
אזורי תעשייה מסוימים היו איטיים בהסתגלות לכלכלת השירותים החדשה. בשנת 2000, הניו אינגלנד היו שתיים מעשר הערים העניות ביותר בארצות הברית (לפי אחוז שחיו מתחת לקו העוני): בירות המדינה פרובידנס, רוד איילנד והרטפורד, קונטיקט. עד 2010 הם כבר יצאו מהרשימה; קונטיקט, מסצ'וסטס וניו המפשייר נותרו בין עשר המדינות העשירות ביותר בארצות הברית במונחים של הכנסה חציונית של משק בית והכנסה לנפש.
דמוגרפיה
עריכהדתות
עריכהמאז עגנו ספינותיהם של המתיישבים האירופאים הראשונים בצפון אמריקה בסוף המאה ה-16 ועם הקמת היישוב הראשון ג'יימסטאון בעולם החדש, שלטה הדת הפרוטסטנטית כדת הנפוצה ביותר בצפון אמריקה בקרב האוכלוסייה הלבנה. לאורך כל ההיסטוריה של ניו אינגלנד הגיעו מהגרים אשר חיפשו מקום בו יוכלו לחיות בלי שיירדפו בגלל דתם. המהפכים הרוחניים והתעשייתיים שעברה בריטניה בתקופה זו, הביאו לפילוג הדת האנגליקנית למאות כתות שונות. במהלך המאה ה-17 ו-ה-18 עגנו אוניות רבות בחופי ניו-אינגלנד, נושאות עמן משפחות רבות של פוריטנים, שהגיעו מאנגליה בעיקר בגלל רדיפות הכנסייה האנגליקנית. באותה תקופה הגיעו גם מתיישבים מסקוטלנד, מגרמניה, וכמה מצרפת ומארצות סקנדינביה. היו אלה פרוטסטנטים, שחלק גדול מהם נרדפו בשל היותם מיעוט במדינות מהן הגיעו, ובאו לחפש מקלט בעולם החדש. עם הגעת יותר ויותר מתיישבים לניו אינגלנד, התפשטו הדתות הפרוטסטנטיות בין יושבי האזור. המשותף הרחב לכיתות הפרוטסטנטיות בניו אינגלנד היה החירות בפרשנות של כתבי הקודש. דת זו השפיעה רבות על עיצוב הלאומיות האמריקנית.
לבריטניה היה קשר ישיר עם ניו אינגלנד, על כן היה ביניהן גם קשר בדת הנהוגה. עם הזמן, פילוג הדת הפרוטסטנטית הביא להיווסדות כנסיות שונות. החשובות שבהן היו הכנסייה האפיסקופלית, הכנסייה הקונגרגציונלית, הכנסייה הבפטיסטית והמתודיזם. גם דתות אחרות ניתן היה למצוא בניו אינגלנד: עד שנות השלושים של המאה ה-19, היו במסצ'וסטס תשע-עשרה קהילות של קווייקרים, שמונה כנסיות קתוליות, שלושה כפרי שייקרים ומיעוטים נוספים. בניופורט שברוד איילנד התקיימה קהילה קטנה של יהודים.
בעיירה כפרית טיפוסית בניו אינגלנד בשלושים השנים הראשונות של המאה ה-19, ניתן היה למצוא שלוש עד חמש קהילות דתיות מאורגנות הנפגשות לפולחן וסגידה לאל. ברוב העיירות הכפריות היה לפחות בית פגישות (meetinghouse) אחד של הכנסייה הקונגרגציונלית ואחד של הכנסייה הבפטיסטית, וכומר לכל אחת מהן.[3]
גם כיום, ממש כמו בימיה הראשונים, הדת הפרוטסטנטית היא השלטת בניו אינגלנד, עם כמה קהילות של יהודים או מוסלמים - כמו אלו המשגשגות בניו יורק ובערים גדולות אחרות - ומספר רב למדי של בודהיסטים והינדואיסטים - כתוצאה מגלי ההגירה מאסיה בעשורים האחרונים.
תרבות
עריכהקולינריה
עריכההמטבח המסורתי באזור ניו אינגלנד מבוסס על שימוש נרחב במאכלי ים ובמוצרים חלביים, עקב הקרבה לאוקיינוס האטלנטי, וקיום משקי חלב מפותחים. שני מצרכים מן הצומח המצויים בניו אינגלנד בשפע הם סירופ מייפל ואוכמניות. פטרוזיליה ומרווה הם תבלינים נפוצים. מצרכים שהגיעו במסחר בדרך הים מהאיים הקריביים מצאו גם הם את מקומם במטבח המסורתי.
בניו אינגלנד מפיקים באופן מסורתי סיידר מהתפוחים המגודלים על שטחים נרחבים.
- מאכלים אופייניים
- דגים ופירות ים (בדרך כלל מטוגנים, אפויים, צלויים או מבושלים): בקלה, הליבוט, סלמון, פורל, לובסטרים וצדפות
- סיידר תפוחים
- פאי תפוחים (מוגש באופן מסורתי עם גבינת צ'דר)
- עוגת אוכמניות, פנקייק אוכמניות עם סירופ מייפל, מאפינס אוכמניות
- עוגת הספוג בוסטון קרים פאי, הקרויה על שם העיר בוסטון, בירת מסצ'וסטס שבניו אינגלנד, הוכרזה כקינוח הרשמי של מדינת מסצ'וסטס
- מרק דגים, צ'אודר צדפות, מרק תירס
- כריך פלאפרנאטר
-
-
-
-
משקה חלב עם סירופ קפה, המשקה הרשמי של רוד איילנד -
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- ניו אינגלנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- זיו ריינשטיין, ניו אינגלנד: המקום שבו נופשים נשיאים, באתר וואלה, 10 בספטמבר 2015
- סיגלית בר, סתיו אמריקאי: טיול בניו אינגלנד, באתר ynet, 2 באוקטובר 2015
- דורית ברקוביץ, שלכת בניו אינגלנד – טיול בתוך ציור, באתר GoTravel
ניו אנגלנד, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ Alexis De Tocqueville, chap. 2, DEMOCRACY IN AMERICA, London, 1835
- ^ Joyce Appleby, Liberalism and the American Revolution, The New England Quarterly Vol. 49 n.1, 1976, עמ' p.3-26
- ^ Lockridge, Kenneth, A New England Town: The First Hundred Years, New York, 1970