ספר חנוך א'
ספר חנוך א' (בגעז: መጽሐፈ ሄኖክ, בתעתיק מדויק: מֶצְחֶפֶה הֵנוֹךְּ) הנקרא גם חנוך החבשי או ספר העירים, הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, אשר נכתב ככל הנראה בארץ ישראל במאה ה-3 לפני הספירה על ידי מחבר יהודי יחיד או קבוצת מחברים בשפה הארמית. הוא לא נכנס לקאנון התנכ"י ועל כן נחשב לספר חיצוני. הספר נקרא על שם חנוך, הדמות המקראית מספר בראשית[1].
תולדות הספר
עריכהספר חנוך א' נכתב בארמית, כנראה סביב המאה השלישית לפני הספירה. הוא היה חיבור נפוץ ופופולרי מאוד בימי בית שני, ומוטיבים נרחבים מתוכו אומצו או עובדו-מחדש בספרים כמו ספר היובלים, "ספר הענקים", צוואות בני יעקב ועוד. יוסף בן מתתיהו, פילון האלכסנדרוני וסופרים אחרים מתייחסים במובהק אל הסיפור החנוכי.
במאה השנייה לספירה, קיימות עדויות למאמץ רחב-היקף של חז"ל לדכא את המסורות החנוכיות בכלל ואת הפרשנות המלאכית לבראשית ו' בתוכן. הספרים העוסקים בו לא נכללו בקאנון התנ"ך ולא הועתקו עוד, כך נזכר בבראשית רבה, פרשה כ"ו, פסקה ה' שרבי שמעון בר יוחאי התעקש שבני האלוהים הם בני דיינים (בהתבסס על המילה "ידון") והיה "מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא".
הרעיון שגוף אדם עולה השמיימה כמו שהוא ואף זוכה לכבוד ויקר בעולם עליון כאליהו הנביא החל להתבסס כזר ואף נוגד את ערכי העולם הרבני-יהודי המתגבש, בעוד בדת הנוצרית שאך זו נולדה מתועדים מאמצים למצוא סימנים ותקדימים שכאלה, ומסיבות מובנות. לכן הוסיף רבי אושעיא ומסר: "חנוך אינו נכתב בתוך טומוסן (τόμος-ספר היחש) של צדיקים אלא בטומוסן של רשעים", ורבי אייבו גרס: "חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב"ה, עד שהוא צדיק אסלקנו".
עדות נוספת להתנגדות היא ב"דיאלוג עם טריפון היהודי" של יוסטינוס מרטיר, בו אב הכנסייה שם בפי בן-שיחו היהודי את הטענה שהנוצרים כופרים בגלל אמונתם בכך שהמלאכים חטאו בכך שהזדווגו עם בנות-האדם. אמירה זו איננה משרתת שום הקשר או מטרה בתוך החיבור, ולכן אמינותה גבוהה יחסית. חוקרים העלו מספר השערות לגבי המניע לדיכוי זה, שנבע לרוב הדעות מיריבות עם חוגים יהודיים מחוץ לטווח ההשפעה הרבני, שהוגדרו כמינים (בין אם נוצרים קדומים, נוטים למיסטיקה ואסטרולוגיה או כולם ביחד) ושאצלם הספרות החנוכית הוסיפה למלא תפקיד חשוב[2]. מוטיבים חנוכיים עלו שוב במדרשים מאוחרים כפרקי דרבי אליעזר מן המאה השמינית, אך הספר עצמו נותר עלום. בספרות הקבלית, סיפור חנוך שעלה לשמיים מקובל לחלוטין. בזוהר, אצל רבי אברהם אבולעפיה, יונתן בן עוזיאל, ועוד רבים אחרים. במקומות רבים בקבלה נקרא המלאך; חנוך-מטטרון.
הנצרות הקדומה אחזה בפרשנות החנוכית-מלאכית לבראשית ו' א'-ד', ובספר חנוך א' ונגזרותיו בכלל, עוד כמה מאות שנים שהרי לפי הבשורה לפי מתי, מריה הבתולה הרתה לרוח הקודש ולא לבעלה יוסף. לדוגמה, טרטוליאנוס פירש את החיוב לנשים לכסות את ראשן במהלך תפילה "בַּעֲבוּר הַמַּלְאָכִים" בראשונה לקורינתים י"א, כנובע מהחשש שאלו יתאוו אליהן כפי שאירע בעבר טרם המבול כפי שמתואר בבראשית. קלמנס מאלכסנדריה, אירנאיוס מליון, טטיאנוס ואבות אחרים הזכירו מסורת זו אף הם[3]. הראשון לפקפק ולהביע אי-נחת ברורה מן ההשלכות התאולוגיות של הסיפור הוא אוריגנס, שבתקופתו הפגאנים באירופה התעקשו שזיווג בין מלאכי עליון ואלים לבין בנות האדם איננו תופעה חד-פעמית אלא תופעה רווחת ונפוצה שארעה פעמים רבות בתולדות האדם. כתוצאה מכך הוא התעקש בפולמוסו עם קלסוס שלמעשה לבני האלוהים אין חשיבות יתרה ושלספר חנוך אין מעמד מקודש ברוב הכנסיות, ושלכן אין תוקף לטענה שסיפור זה מוכיח שהאינקרנציה אינה ייחודית והיו מקרים קודמים של התגשמות אלוהית בעולם הנברא. ככל שפגאנים אנטי-נוצרים, כמו יוליאנוס הכופר, אימצו טיעון זה, כך התגבר חוסר הנחת הכנסייתי מהפרשנות המלאכית. גם היעלמות ספר חנוך בקרב היהודים היוותה גורם משפיע בירידת קרנו, אך ההתפתחות העיקרית הייתה ההתמקדות הגוברת בחטא עץ הדעת כמקור הרוע האנושי; פרשנים כנסייתיים, בראש ובראשונה אוגוסטינוס מהיפו ב"עיר האלוהים", העבירו את המסורות אודות מלאכים שחטאו אל המרד בהנהגת השטן מיד לאחר הבריאה. במאות הרביעית והחמישית, עם תחילת התגבשות הקאנון של הביבליה, אבות כנסייה כמו אתנסיוס והירונימוס סירבו לקבל את חנוך. הפרשנות המלאכית לבראשית ו' א'-ד' ירדה למעמד שולי. במזרח היווני והארמי הוסיפו להעתיק מעט שרידים, תוך ציון שמדובר בחומר מפוקפק, ובמערב הלטיני המוטיב נעלם למעשה. רק הכנסייה האורתודוקסית האתיופית המבודדת שימרה את חנוך במלואו בתוך הקאנון שלה[4].
עד למאה ה-18 לא היה באירופה העתק מספר זה. בשנת 1773 ג'יימס ברוס חזר מאתיופיה ובידיו 3 העתקים מהספר בשפת געז שככל הנראה נעשה מתרגום יווני של המקור הארמי של הספר. הוא העביר העתק לספרייה הבודליינית והספרייה הלאומית של צרפת. התרגומים הראשונים פורסמו במחצית הראשונה של המאה ה-19. לקראת סוף המאה ה-19 פרסמו עבודות רבות בנושא, כולל מחקר של אדולף לודס שכלל השוואה עם חלקים מהספר ביוונית. בשנות ה-50 התגלו קטעים רחבים מן המקור הארמי של הספר כחלק ממגילות מדבר יהודה.[5] חנוך הוא השלישי הנפוץ ביותר מבין החיבורים שנמצאו, עדות לפופולריות שלו בימי בית שני.
ספר חנוך א' הוא הקדום מבין שלושת ספרי חנוך. ספר חנוך ב', על־אף שגם הוא עוסק באותה דמות מקראית, הוא ספר נפרד לגמרי ואינו קשור לספר חנוך א'. ספר חנוך א' נזכר בספר החיצוני "ספר היובלים", שנכתב מאוחר יותר[6].
מבנה הספר
עריכההספר בנוי מ-5 חלקים. חלק מהחוקרים טוענים כי מדובר ב-5 ספרים נפרדים שאוחדו לספר אחד[7].
- פרקים א-לו: המלאכים שקילקלו וסיורי חנוך בשמיים.
- פרקים לז-עא: משלי חנוך.
- פרקים עב-פב: ספר המאורות.
- פרקים פג-צ: מראה חלומות חנוך.
- פרקים צא-קח: נבואות חנוך לבניו.
בתרגום אליה שמואל הרטום, חמשת החלקים מחולקים לפרשות.
תוכן הספר
עריכהחנוך, גיבור הספר, מסוגל לדעת את העתידות והנסתרות, ולפיכך הוא האיש שנועד לספר על תולדות האנושות מתחילתה ועד סופה, כאשר האור יגבר על החושך, והאל יגלה לצדיקים את "הבחיר" / את "בן האדם" (המשיח). ביום הדין יישפטו הנפילים יחד עם הרוחות הרעות, השדים והמזיקים. עזאזל, המלאך הרע, יימסר לידי רפאל, ובליעל, אדון החושך ואויבו של המשיח, יישפט גם הוא ביום ההוא. גם בני האדם ירגישו בחזון הבלהות הזה: רצח בתוך המשפחה, הפלות, קניבליזם, ניכור הורי, גילוי עריות, מלחמות ועוד צרות יהיו מנת חלקם של הרשעים, בעוד הצדיקים יזכו לאושר גדול.
חלק ראשון
עריכהפרשה א (פתיחה, פרקים א–ה): פרשה זו משמשת הקדמה לכל הספר. חנוך מתאר חזון יום הדין לדורות הבאים[8].
פרשה ב (פרקים ו–יא): בפרשה זו מסופר על המלאכים שירדו לארץ וחמדו את בנות האדם: ”ויראו אותן המלאכים בני־השמים ויחמדון העירים (אנ') ויתעו אחריהן ויאמר איש אל רעהו: הבה, נבחר לנו נשים מבנות האדם ונוליד לנו בנים”[9][10]. המלאכים, ובראשם עזאל (עזאזל) ושמחזי, נשבעו לעשות את המעשה שהחליטו עליו: ”וירדו מאתים בימי ירד[11] אל ראש הר חרמונים ויקראו את ההר חרמון כי נשבעו ויחרימו איש את־רעהו במקום ההוא”[12][13]. המלאכים הזדווגו עם בנות האדם:
- ”ויקחו להם נשים בשנת העולם אלף מאה ושבעים[14] ויחלו להיטמֵא בהן עד המבול ותלדנה להם שלושה דורות: בראשונה ענקים גדולים, והענקים הולידו את הנפילים, ולנפילים נולד אליאוּד, וירבו לפי גדלם וילמדו אותם להכין סמים ולחשים ולכרות שורשים ויגלו להם את הצמחים. ותהרינה ותלדנה ענקים גדולים, שלושת אלפים אמה. ויאכלו את פרי עמל בני־האדם, וכאשר לא יכלו בני־אדם לכלכלם, העזו הענקים [להתנפל] עליהם ויאכלו את בני־האדם. ויחלו לחטוא בעופות ובחיות וברמשׂים ובדגים ולאכול איש את בשר רעהו וישתו את־הדם”[15].
המלאכים לימדו את בני האדם מעשים רעים וגילו להם סודות: את עשיית כלי מלחמה, את השימוש במחצבים, את האבנים היקרות, "ואת התכשיטים ואת הפּוּך ואת המשחה ליפות העפעפיים", וגם את הלחשים, את האצטגנינות ואת חכמת הראייה בכוכבים: "ותהי רשעה רבה על הארץ ויזנו ויתעו וישחיתו בכל דרכיהם... ובאבוד בני־האדם עלתה צעקתם השמימה"[16]. ארבעת שרי המלאכים (אנ') (מיכאל, אוריאל, רפאל וגבריאל) רואים מן השמים "את הדם הנשפך על הארץ וכל הרעה והרשעה הנעשות עליה" ושומעים את קול צעקות יושביה. הארבעה מתאוננים בפני אלוהים על מעשי המלאכים הרעים: "ואתה רואה את כל־אשר עשה עזאל אשר לימד את כל הרשע על הארץ ואת כל־מרמה אשר בארץ ויגל את סודות העולם אשר בשמים וילמדום וידעום בני־אדם. ואת אשר עשה שמחזי אשר נתת לו רשות למשול על כל אשר עימו... ועתה הנה רוחות נפשות המתים צועקות ומתחננות עד שערי השמים ותעל אנחתם ולא תוכל לצאת מפני הפשעים הנעשים על הארץ"[17]. אלוהים שולח את אחד מראשי המלאכים אל נח, להודיע לו כי יהיה מבול על הארץ ולהורות לו כיצד להימלט. לרפאל וגבריאל הוא מורה להעניש את המלאכים הרעים ולמיכאל הוא מורה לגלות להם כי נטמאו בטומאת הנשים שנזדווגו איתן, ולאחר שיראו את השמדת בניהם, לאסור אותם "לשבעים דורות בעמקי הארץ עד יום משפטם"[18]. הוא מודיע למיכאל על מה שיעשה לאחר שזה יטהר את הארץ: "ואז אפתח את אוצרות הברכה אשר בשמים להורידם על מעשי בני־האדם ועל עמלם"[19].
פרשה ג (פרקים יב–יג): המלאכים הנאמנים לאלוהים מטילים על חנוך להודיע לעירים את עונשם ואלה מבקשים ממנו לכתוב עבורם בקשה מאלוהים. חנוך עושה זאת ומקבל תשובה בחזון[20].
פרשה ד (פרקים יד–טז): פרשה זו נפתחת בכותרת המכנה אותה "ספר דברי צדק והאשמה לעירים", שבו חנוך מספר לעירים את חזונו ושבקשתם לא נתקבלה. חנוך מועלה לשמיים ורואה את מושב כבוד אלוהים, שבעצמו מצווה על חנוך להוכיח את העירים על חטאיהם ולפרש להם את עונשם[21].
פרשה ה (פרקים יז–כ): לאחר מכן נלקח חנוך על ידי "המלאכים הקדושים" למסע בשמיים ובארץ. פרשה זו כוללת את הסיפור הראשון על מסעו. הוא מבקר במקומות בהם מתהווים גופים שמימיים ותופעות שונות. פרק כ כולל רשימה של מלאכים ותפקידיהם[22].
פרשה ו (פרקים כא–לו): פרשה זו כוללת את הסיפור השני של מסע חנוך. הוא רואה את מקום מושבן של נפשות המתים עד יום הדין (ובהן את נפשו של הבל), את האש המעניקה את אורה למאורות השמיים, את ההרים שבהם כסא הכבוד ועץ החיים, את עץ הדעת ואת שערי השמיים שמהם יוצאים כוכבי השמיים והרוחות[23].
חלק שני
עריכההקדמה (פרק לז): הפרק משמש הקדמה לחלק הנקרא "ספר המשלים", העוסק במשיח ובגורל הצדיקים והרשעים[24].
פרשה א (פרקים לח–מד): המשל הראשון. משפט הרשעים. חנוך רואה בחזון את משכן הצדיקים והמשיח ומלאכי הפנים. נגלים לו סודות השמש, הירח והכוכבים, והיווצרותם של הברקים[25].
פרשה ב (פרקים מה–נז): המשל השני. גורל הכופרים; "ראש הימים" (אלוהים) ובן האדם שעמו (המשיח); נקמת הצדיקים; מקורות הצדק; עונש השליטים; כוחו וחוכמתו של המשיח; יום הדין ותחיית המתים; הרי המתכות והעמק בו מכינים "מלאכי הפורענות" את "כלי השטן" המיועדים "למלכים ולאדירי הארץ למען יושמדו בהם"; המבול; הפרתים והמדיים[26].
פרשה ג (פרקים נח–עא): המשל השלישי. אושרם של הקדושים; סודות הברקים, המאורות והרעם; רעידת השמיים; לויתן ובהמות; סודות תופעות הטבע; המלאכים מודדים את מקום מושב הצדיקים; משפט הקדושים ומשפט השליטים; אושר הצדיקים ודחיית בקשת השליטים להתוודות על חטאיהם; מקום הימצאם של המלאכים שירדו על הארץ; נח קורא לחנוך וזה מיידע אותו כי יבוא מבול והוא ימלט ממנו; הבטחות אלוהים לנח, המלאכים הרעים נענשים בנהרות אש שבהם ייענשו גם השליטים; מיכאל ורפאל על דינם של המלאכים הרעים; שמות המלאכים הרעים ותפקידיהם; השבועה אשר עליה מיוסד העולם. לאחר המשל השלישי, מסופר בשני הפרקים האחרונים על חנוך שהועלה לשמיים וראה את סודות השמיים והמלאכים[27].
חלק שלישי
עריכה(פרקים עב–פב): חלק זה מהווה ספר בפני עצמו, בשם "ספר חליפות מאורות השמיים", המתאר את מהלך המאורות, שנת הירח ושנת השמש בת 364 יום, דרכי רוחות העולם, שבעת הריו ושבעת נהרותיו, לוחות השמיים וחלקי הארץ. מסופר על שליחותו של חנוך ודבריו אל מתושלח, בנו[28]. במערות קומראן נמצאו קטעים נרחבים מהמקור הארמי שלא שרדו בתרגום.
חלק רביעי
עריכהפרשה א (פרקים פג–פד): חנוך מספר לבנו, מתושלח, על חלומו בבית מהללאל, שפתר לו את החלום, המבשר חורבן על הארץ. חנוך מתפלל שלא יהיה חורבן גמור. החורבן הנרמז הוא המבול[29].
פרשה ב (פרקים פה–צ): חנוך מספר למתושלח על חלומו השני, בו נרמזות תולדות בני האדם ובני ישראל מאדם הראשון ועד תקופת החשמונאים ולאחר מכן ימות המשיח. בני ישראל מכונים "צאן",מנהיגי העם "כבשים", "טלאים" ו"איילים", והגויים שונאי ישראל חיות רעות ועופות טורפים[30].
חלק חמישי
עריכהפרשה א (פרקים צא–צג): בפרשה זו נשתבש הסדר: פרק צא פסוק יב הוא המשך של פרק צג, פסוק י. על פי הדברים בתחילת פרק צב, מתחיל שם ספר חדש. נראה כי הסדר המקורי הוא: פרק צב; פרק צא, א–י, יח–יט; פרק צג, א–י; פרק צא, יא–יז. חנוך מדבר אל צאצאיו ודבריו מבשרים פורענות לרשעים. תיאור המאורעות העתידיים מחולקים לעשרה שבועות[31].
פרשה ב (פרקים צד–קא): בפרשה זו מובע הרעיון של שכר לצדיקים ועונש לרשעים, ובסופה קריאה ליראת אלוהים[32].
פרשה ג (פרקים קב–קה): פרשה זו מבקשת לעודד את הצדיקים הסובלים בעולם הזה. בתחילתה מופיע תיאור יום הדין ולאחר מכן חנוך משיב על דברי הרשעים על כך שסופם יהיה כסופם של הצדיקים. לצדיקים יינתנו ספרי חנוך והם מצווים להעיד על החוכמה שלמדו מהם[33].
פרשה ד (פרקים קו–קז): פרשה זו היא כנספח לספר חנוך והיא כוללת את סיפור הולדתו של נח והודעתו של חנוך אליו על המבול העתידי, ודברים על הרשע שיהיה לאחר מכן ועל ימות המשיח. הפרק על לידת נח מעיד על כך שלפני מחבר ספר חנוך עמד נוסח תורה שונה מנוסח המסורה ומנוסח תרגום השבעים, משום שלפי הנוסחים הללו, נולד נח שנים רבות לאחר שנלקח חנוך[34].
פרשה ה (פרק קח): "איגרת חנוך". פרשה זו היא נספח לספר. אין לה קשר עם הפרשה הקודמת לה והיא אינה מופיעה בפפירוס היווני שנשתמר. על פי הפסוק הראשון שלה, מדובר בספר נפרד, "אשר כתב חנוך לבנו מתושלח", שדבריו מיועדים גם לצדיקים שבדורות הבאים, והם עוסקים בגורל הרשעים בגיהנום ובטוב המחכה לצדיקים[35].
לקריאה נוספת
עריכה- ספר חנוך / מתרגם משפת כושית בעברית עם באור נרחב מאת יוסף הלוי, פריז: דפוס משה מרדכי צוקקערמאנן, תרנ"ב.
- אברהם כהנא, ספר חנוך א', בתוך: ספרים החיצונים - חלק ראשון, תל אביב, תרצ"ז, עמ' 35–117.
- א. ש. הרטום, חנוך, בתוך: הספרים החיצונים, חזיונות, כרך א, הוצאת יבנה תל אביב, עמ' 7–144.
- J.T. Milik, Matthew Black, (eds.) The Books of Enoch, Aramaic Fragments of Qumran Cave 4, Oxford At The Clarendon Press, 1976
Michael Knibb, Essays on the Book of Enoch and Other Early Jewish Texts and Traditions, Studia in Veteris Testamenti Pseudepigrapha, Volume: 22, Brill, 2008
- Henryk Drawnel, Émile Puech, Qumran Cave 4: The Aramaic Books of Enoch: 4Q201, 4Q202, 4Q204, 4Q205, 4Q206, 4Q207, 4Q212, Oxford University Press, 2019
קישורים חיצוניים
עריכה
- ספר חנוך א', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- חנוך א, באתר דעת, בתרגום אברהם כהנא ויעקב נח פיטלוביץ
- חנוך א', באתר HebrewBooks, מתורגם ע"י אליעזר גולדשמידט, ברלין, 1892 (מהדורה צבעונית באתר אוניברסיטת פוטסדאם)
- ספר חנוך בגעז
הערות שוליים
עריכה- ^ ספר בראשית, פרק ה', פסוקים י"ח–כ"ד.
- ^ יושיקו ריד, עמ' 136-140.
- ^ Annette Yoshiko Reed, Fallen Angels and the History of Judaism and Christianity: The Reception of Enochic Literature, עמ' 147-150.
- ^ יושיקו ריד, עמ' 202–205, 218-223, 226-232.
- ^ J.T. Milik, Matthew Black, (eds.) The Books of Enoch, Aramaic Fragments of Qumran Cave 4, Oxford At The Clarendon Press, 1976
- ^ ספר היובלים, ד, כה.
- ^ Vanderkam, JC. (2004). 1 Enoch: A New Translation. Minneapolis: Fortress. pp. 1ff (ie. preface summary).; Nickelsburg, GW. (2004). 1 Enoch: A Commentary. Minneapolis: Fortress. pp. 7–8.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה א, מבוא, עמ' 13.
- ^ חנוך א, ו, ב (תרגום הרטום).
- ^ לפי ספר צוואות בני יעקב (צוואת ראובן, פרק ה, סעיפים ו–ז), שנכתב מאוחר יותר מספר חנוך א, לא היו אלה המלאכים שיזמו את החטא, אלא בנות האדם פיתו אותם.
- ^ בספר היובלים, ד, יז–יח, נאמר כי ירד, אביו של חנוך, נקרא כך "כי בימיו ירדו מלאכי ה' הנקראים שומרים (או עירים) על־הארץ".
- ^ חנוך א, ו, ו (תרגום הרטום).
- ^ על פי ספר היובלים, ה, ב, המלאכים ירדו קודם כדי ללמד את בני האדם, ורק לאחר שירדו חמדו את בנותיהם.
- ^ על פי ספר היובלים, ה, ב, מעשה לקיחת הנשים היה ביובל ה-25, כלומר בשנים 1219–1225.
- ^ חנוך א, ז (תרגום הרטום).
- ^ חנוך א, ח (תרגום הרטום).
- ^ חנוך א, ט (תרגום הרטום).
- ^ חנוך א, י, א–יב (תרגום הרטום).
- ^ חנוך א, יא (תרגום הרטום).
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה ג, מבוא, עמ' 24.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה ד, מבוא, עמ' 26.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה ה, מבוא, עמ' 31, 35.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה ו, מבוא, עמ' 36.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שני, הקדמה, מבוא, עמ' 45.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שני, פרשה א, מבוא, עמ' 46.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שני, פרשה ב, מבוא, עמ' 52.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שני, פרשה ג, מבוא, עמ' 60–61.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שלישי, מבוא, עמ' 78–79.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק רביעי, פרשה א, מבוא, עמ' 98.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק רביעי, פרשה ב, מבוא, עמ' 100–101.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה א, מבוא, עמ' 117.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה ב, מבוא, עמ' 121.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה ג, מבוא, עמ' 129.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה ד, מבוא, עמ' 133.
- ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה ה, מבוא, עמ' 136.