תוכנית האמירויות הפלסטיניות

פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני

תוכנית האמירויות הפלסטיניות היא הצעה של המזרחן ד"ר מרדכי קידר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עיקרי התוכנית הם הקמת שבע אמירויותערי מדינה, בערים הפלסטיניות המרכזיות ביהודה ושומרון, וסיפוח שטחי הכפר לישראל. המטרה המרכזית של התוכנית היא יצירת שלטון פלסטיני המבוסס על מבנה החברה הערבית, שיאפשר ביטחון ושגשוג להם ולישראל[1][2].

הערים במוקד התוכנית

רקע, הנחות ורציונלעריכה

לדברי מרדכי קידר, האקלים הפיזי הקשה של המזרח התיכון יצר במשך אלפי שנים אקלים תרבותי בו הדרך היחידה לשרוד היא על ידי השתייכות מוחלטת לחמולה מקומית אשר דואגת לכל צורכיהם של בניה. השתייכות זאת חזקה אף יותר מהשתייכות דתית. כך לדוגמה נקמת דם או רצח על חילול כבוד המשפחה אסורים במפורש בקוראן (שם מותרת המתה רק במסגרת משפטית מוגדרת ולאחר עדויות), אולם מקובלים כפרקטיקה שבטית/פטריארכלית קדומה, ולכן נפוצים באזורים נרחבים במזרח התיכון, בקרב בני עדות ודתות שונות.

לדבריו, ברוב מדינות ערב התרבות הדומיננטית עדיין מוטה משמעותית לכיוון השבטיות, והנאמנות לשבט ולחמולה עומדת בראש סולם הערכים. הדבר משתקף בהיעדר קשרי נישואין בין שבטים או חלקים שונים של החברה. גבולות הנישואין המקובלים, הם גבולות השבטים או החברות המגובשות (כמפורט בהמשך).

בחברה שבטית, האידיאל הוא שלטון עצמי של השבט, וחריגה מכך נתפסת כהתערבות חיצונית ודיכוי. כשם שאין לגיטימציה לשלטון של שבט אחד על שבט אחר, כך גם אין לגיטימציה לשלטון מרכזי שמכפיף למרותו מספר שבטים, ונתפס לפחות על ידי חלקם כחיצוני ומדכא.

במדינות בעלות תרבות שבטית קיים מנבא מובהק להצלחה או נחשלות של מדינה – הלגיטימיות או חוסר-הלגיטימיות של השלטון:

שלטון לגיטימי הוא בדרך כלל שלטון המקובל על העם מהיותו מתוך ולמען הרוב השבטי הקיים במדינה.

שלטון שאינו לגיטימי הוא דיקטטורה של מיעוט שנכפית על רוב אתני/שבטי/תרבותי שונה, או על אוסף מיעוטים[3], או דמוקרטיה מתפוררת בשלטון תוצרת לחץ אירופי קולוניאליסטי, שמותאם למבנה החברה האירופית האינדיבידואליסטית ולא לחברה הערבית השבטית מיסודה.

במדינה הומוגנית מבחינה אתנית/שבטית, שלטון לגיטימי הוא כזה שנתפס בעיני העם ובעיני השליט כממשיך את תפקיד ראש השבט. שלטון זה יהיה פחות מושחת וידאג לבני עמו על בסיס העיקרון השבטי לפיו בשעת בצורת ראש השבט אוכל אחרון: הכוח נובע מהסמכות ולכן השלטון פועל מתוך אחריות ישירה לנתיניו.

לעומת זאת שלטון מיעוט בלתי לגיטימי הפועל בסמכות הכוח תמיד ייטה לשחיתות ולדאגה לשליט וסביבתו, הרבה מעל הדאגה לעם.

דוגמה לסיווג מדינות על פי מודל זה:

מדינות מוצלחות – הומוגניות (שם השבט המקומי) מדינות כושלות – הטרוגניות
  • אלג'יריה
  • עיראק (ריבוי עמים ותפישות דתיות – כורדים, סונים, שיעים, יזידים וכו' – שמותיר כל קבוצה שלטת במיעוט)
  • תימן (ריבוי שבטים עצום שמותיר כל שבט שליט במיעוט)
  • סוריה (שלטון עלאווי על רוב סוני)
  • ירדן (שלטון האשמי על רוב פלסטיני ובדואי)
  • לבנון (דמוקרטיה חוקתית המכתיבה תחומי שלטון עדתיים שאינם תואמים למציאות הדמוגרפית המשתנה)
  • לוב
  • סודאן
  • מצרים (חברה איסלאמיסטית, לא שבטית, בעלת זהות לאומית מגובשת – תחת שלטון דיקטטורי אנטי איסלאמיסטי)

לדברי קידר, מידת ההצלחה של מדינה מזרח-תיכונית מושפעת בראש ובראשונה מגורמים אתניים ולא מעושר חומרי ומשאבי טבע, כפי שניתן לראות בהשוואה בין דובאי המוצלחת דלת-הנפט לצד עיראק ולוב הכושלות למרות עושרן בנפט[4]. משטרים של מדינות מקוטבות יכולים להתקיים ביציבות רק כאשר הם מבוססים על איחוד העם סביב אויב משותף. ובמזרח התיכון האויב המשותף הכי זמין הוא ישראל. ולכן ככל שהשלטון פחות לגיטימי, הסיכוי לשלום עם ישראל הולך ופוחת, וגם אם מתקיים שלום (בעקבות לחץ מעצמות וכדומה) הוא רק עם המשטר השליט ולא עם העם, ויציבותו של השלום תלויה ביכולת המשטר לדכא את עמו.

טענות לאי-אחדות לאומית של מרבית העולם הערבי וכישלון עתידי של כל מדינת לאום שתיכָּפה עליהם הועלו עוד בשיחות סייקס-פיקו ב-1915. טענת תפיסת המולדת הערבית כשבטית ולא כלאום מוצגת אף על ידי ערבים, כסלמאן מצאלחה[5].

הפלסטינים הם מקבץ של חמולות מובחנות ומיושבות באזורים מוגדרים, מנוכרות זו לזו, בהן תודעה עממית לאומית היא משנית עד נעדרת. הנאמנות בקרב רוב ערביי יהודה ושומרון שמורה לחמולה אליה הם משתייכים.

כאמור, על פי קידר, בחברות שבטיות המדד לקיטוב הוא היעדר נישואים בין-שבטיים. על פי מדד זה בחברה הפלסטינית קיים קיטוב מאוד מובחן, בהתאם לסיווג העממי "مش منا" (מִשׁ מִנַּא = לא משלנו)[4]. כך בחברה הפלסטינית כמעט ואין נישואים בינעירוניים, כיוון שהחברה הפלסטינית מושתתת על מבנה השבטים והחמולות השולטות בכל עיר. על כן כל מדינה פלסטינית שתוקם על חברה קונגלומרטית-משוסעת, כפי שהדפוס מוכיח, תהיה שוחרת מלחמה ותעודד טרור נגד ישראל כפי שנוהג הפת"ח ביהודה ושומרון וחמאס ברצועת עזה ותהווה "מרשם להתאבדות" עבור ישראל, וכדי להקים מדינה פלסטינית יציבה יש לתת מקום במערך השלטון למערכת הלאומנית-אתנית בקרב החמולות הפלסטיניות.

שלטון הרשות הפלסטינית בידי פת"ח נתפס ברחוב הפלסטיני ככלי דיכוי קולוניאליסטי של ישראל בחסות מדינות המערב אשר נועד לשמר את דוקטרינת רבין למלחמה בפלסטינים "בלי בג"ץ ובלי בצלם" ולצורך כך חומש על ידי ישראל. שלטון שכזה אינו לגיטימי בעליל, ובאופן אירוני ככזה הוא תלוי בקיום סכסוך מתמיד עם ישראל לצורך שימור תחושת אחידות לאומית ונרדפות.

התעקשות הרשות פלסטינית על ירושלים, בירת ישראל, כבירת המדינה הפלסטינית היא חלק מרעיון זה, שכן לירושלים יש עבר היסטורי בן כאלף שנים כבירת העם היהודי, בעוד בכל חלוקה מחוזית ערבית שאי פעם נעשתה לאזור הציבה ערים אחרות כבירת האזור (רמלה, דמשק, בגדד וקהיר, בתקופה המוסלמית הקדומה, עזה וצפת בתקופה הממלוכית ודמשק וצידון בתקופה העות'מאנית). התעקשות זו (לצד זכות השיבה שאמנם לכאורה בעלת בסיס היסטורי, אולם סופגת התנגדות נחרצת בישראל לאור חששות לשינוי המצב הדמוגרפי במדינה) נובעת מרצון למנוע את סיום הסכסוך כדי לאפשר את המשך שלטון פת"ח על הפלסטינים. ומאותה סיבה גם נובעת ההתעקשות הפלסטינית להעביר מענקים כספיים נרחבים לפלסטינים שנאסרו בישראל באשמת רצח ישראלים וטרור.

כך שמדינה פלסטינית כמדינת לאום תהווה כר פורה לכאוס, כפי שקרה במדינות רבות באביב הערבי, תהיה קונגלומרטית-מקוטבת ולא תוכל להתקיים לצד ישראל בשלום וביציבות. יתר על כן, למדינת ישראל אין בסיס מוסרי להסכם מדיני עם שלטון שהיא ייצרה לצורך שליטה אגרסיבית על האוכלוסייה המקומית.

התוכניתעריכה

תוקם פדרציה עצמאית שתהווה איחוד של שמונה ערי מדינה בדומה לאמירויות[4]:

הרשות הפלסטינית תפורק ותוחלף בממשלת איחוד האמירויות הפלסטיניות בגיבוי ערבי. לכל אמירות יהיו מערכות חוקה, כלכלה ומשפט מקומיות, לצד מערכת משפט פדרלית, בדומה לאיחוד האמירויות. מדינת ישראל בתמיכה ערבית תדאג להקמת אזורי תעשייה לרווחת תושבי האמירויות, ותדאג לפתרונות הנדסיים, לתעבורה וללוגיסטיקה. האינטרסים השלטוניים והיחסים עם ישראל של כל אזור ייקבעו על ידי השלטון המקומי בלבד והסכמי הסדרת מים, חשמל וסחר ייחתמו בין ישראל לכל אמירות בנפרד. הכפרים הפלסטינים יסופחו לישראל ותושביהם יאוזרחו. לטענת קידר אלו מהווים כ-"10% מהפלסטינים" ולכן אין באזרוחם איום דמוגרפי. אונר"א יפורק והפליטים הפלסטינים יועברו לטיפול הרווחה במדינות בהן הם נמצאים ונציבות האו"ם לפליטים.

קידר טוען שלישראל זכות ריבונית מלאה על כל שטחי המנדט על פי המשפט הבינלאומי כי החלטה 181 מבחינה משפטית לא מומשה ופקעה. כמו כן הוא טוען שהתוכנית שלו תמצא ביסוס משפטי בהסכמי סן רמו, אשר תקפים מבחינה משפטית לפי סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ד"ר קידר: להקים 7 אמירויות ביהודה ושומרון, ערוץ 7
  2. ^ קידר, מרדכי (14 בנובמבר 2008). "פתרון אולטימטיבי לבעיה הפלסטינית". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2018. 
  3. ^ "הפתרון של ד"ר מוטי קידר: שבע אמירויות ביו"ש". NRG (בעברית). בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2018. 
  4. ^ 1 2 3 BESA Center (5 ביוני 2016), Lt. Col. (res.) Dr. Mordechai Kedar, Palestinian Scenarios מרדכי קידר, בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2018 
  5. ^ מצאלחה, סלמאן (16 בדצמבר 2017). "פלסטין מולדתי?". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-17 במאי 2019.