אליפות אירופה בכדורגל

טורניר כדורגל

אליפות אירופה בכדורגל (אנגלית: UEFA European Football Championship) או יורו (UEFA Euros) בשמה הנפוץ, היא תחרות הכדורגל המרכזית לנבחרות לאומיות המאורגנת על ידי אופ"א, הקונפדרציה האירופית לכדורגל. האליפות נערכה לראשונה ב-1960 ומאז מתקיימת פעם בארבע שנים. שמה המקורי היה "גביע אירופה לאומות". האליפות האחרונה נערכה ב-2016 והמארחת הייתה צרפת.

אליפות אירופה בכדורגל (יורו)
ענף כדורגל
תאריך ייסוד 1960
ארגון מפעיל אופ"א
מספר מתמודדים 53 (מוקדמות)
24 (טורניר גמר)
יבשת אירופה
שמות קודמים גביע אירופה לאומות
אלוף/ה נוכחי/ת נבחרת פורטוגל בכדורגל פורטוגל
הכי הרבה זכיות גרמניה וספרד (3)
www.uefa.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

תחילת קיום התחרויותעריכה

הרעיון להקמת טורניר אליפות למדינות באירופה החל כבר ב-1927, כאשר הנרי דלוניי אשר היה חבר בוועד המנהל של פיפ"א ולימים מנכ"ל אופ"א הראשון, הציע לפיפ"א לארגן טורניר שכזה. אך רק ב-1958, כ-4 שנים לאחר הקמת ארגון אופ"א (ו-4 שנים לאחר מותו של דלוניי שהגביע הזוכה נקרא על שמו ולזכרו), החל שלב המוקדמות של הטורניר הראשון בו השתתפו 17 נבחרות, אשר מתוכן עלו לטורניר הגמר שנערך בצרפת 4 נבחרות. בטורניר הראשון זכתה נבחרת ברית המועצות שניצחה 2-1 את יוגוסלביה בגמר הראשון שנערך בפריז. ספרד פרשה מן התחרות בגלל מחאות פוליטיות. מתוך 17 המשתתפות בלטו בהיעדרן נבחרות חזקות מאוד כמו אנגליה, הולנד, מערב גרמניה ואיטליה.

הטורניר הבא נערך ב-1964 בספרד, וכמות המשתתפות הוגדלה ל29 נבחרות. מערב גרמניה נעדרה שוב, יוון פרשה מהתחרות לאחר שהוגרלה נגד אלבניה, איתה הייתה במלחמה באותה עת. נבחרת ספרד המארחת ניצחה את האלופה הנוכחית ברית המועצות 2-1, במשחק הגמר שנערך באצטדיון סנטיאגו ברנבאו שבמדריד.

מבנה הטורניר נשאר אותו הדבר גם בטורניר הבא ב-1968, שאירחה איטליה. הייתה זו הפעם הראשונה בה משחק בטורני הוכרע בהטלת מטבע (חצי הגמר בין איטליה לברית המועצות), ובנוסף משחק הגמר של איטליה נגד יוגוסלביה הלך למשחק חוזר אחרי שהמשחק הראשון נגמר בתיקו 1-1. איטליה ניצחה 2-0 את המשחק החוזר וזכתה בטורניר. בטורניר זה השתתפו 31 נבחרות, מה שמראה על הגברת הפופולריות של אליפות זו בקרב הציבור.

בלגיה אירחה את הטורניר הבא ב-1972, בו זכתה נבחרת גרמניה המערבית (כיום גרמניה), לאחר שניצחה את ברית המועצות 3-0 בגמר, משערים של גרד מילר (צמד) והרברט וימר באצטדיון הייזל שבבריסל. הזכייה של גרמניה בטורניר סיפקה מחזה לבאות כאשר רבים מן המשתתפים של הנבחרת בזכייה בטורניר זה זכו לאחר מכן במונדיאל 1974 שנתיים לאחר מכן.

יורו 1976 ביוגוסלביה היה האחרון בו 4 נבחרות בלבד השתתפו בטורניר נוקאאוט הגמר, וגם האחרון בו המארחת הייתה חייבת להשתתף בו. צ'כוסלובקיה ניצחה את מערב גרמניה בשיטה החדשה להכרעת תיקו בסיום משחק - דו-קרב בעיטות עונשין. לאחר 7 בעיטות מוצלחות, אולי הנס החמיץ, ולאחר מכן הצ'כוסלובקי אנטונין פננקה הבקיע את הפנדל המכריע והצ'כוסלובקים זכו בטורניר לאחר ניצחון 5-3 בבעיטות עונשין.

הרחבה ל-8 נבחרותעריכה

תחרות הגמר הורחבה ל-8 קבוצות ביורו 1980 שנערך פעם נוספת באיטליה. טורניר זה נערך עם שלב בתים (של 4 בכל בית) ולאחר מכן המנצחת מכל בית המשיכה למשחק הגמר, בעוד שני הסגניות בבתים הלכו למשחק על המקום השלישי. נבחרת מערב גרמניה זכתה בפעם השנייה לאחר שניצחה את בלגיה 2-1 בגמר, עם 2 שערים של הורסט רובש במשחק הגמר שנערך בסטאדיו אולימפיקו שברומא, כאשר השער השני הובקע שתי דקות לסיום הזמן החוקי במחצית השנייה, בנגיחה של רובש מקרן של קרל היינץ רומניגה שבישל, לאחר שער שוויון של הבלגים.

נבחרת צרפת זכתה בפעם הראשונה כשאירחה את הטורניר הבא ב-1984, כשקפטן הנבחרת מישל פלאטיני מבקיע 9 שערים ב5 משחקים בלבד, ביניהם את הגול הראשון במשחק הגמר, בניצחון 2-0 על ספרד. פורמט התחרות השתנה שוב כאשר שני המובילות בכל בית בשלב הבתים הלכו לשלב חצי הגמר בהצלבה (במקום שהראשונות בבית ילכו ישר למשחק הגמר), המשחק על המקום השלישי לא התקיים.

את יורו 1988 אירחה גרמניה המערבית, אך הפסידה 2-1 בחצי הגמר ליריבה המסורתית שלה הולנד, שגרם למאות אלפי אוהדי הנבחרת לחגוג במדינה. במשחק הגמר ניצחה הולנד את ברית המועצות 2-0 באצטדיון האולימפי שבמינכן, שהוא למעשה המשחק השני בטורניר בו נפגשו הקבוצות לאחר שבבתים ניצחה ברית המועצות את הולנד 1-0 שסיימה רק שנייה בבתים. במשחק הגמר הבקיע מרקו ואן באסטן את אחד השערים, שער שנחשב לוירטואוזי ומרהיב בבעיטת וולה מהאוויר מעל השוער, והוא נכנס לתודעת הכדורגל כאחד השערים הזכורים בהיסטוריה, במיוחד במשחקי הגמר של הטורנירים הגדולים.

יורו 1992, נערך בשוודיה, בו ניצחה נבחרת דנמרק שנחשבה לנחותה מאוד ביחס למתמודדות, שהגיעה לטורניר הגמר רק בגלל החלטת אופ"א שלא לאפשר ליוגוסלביה להשתתף עקב מלחמות יוגוסלביה שהתחוללה באותה עת וכללה מספר מדינות המהוות את הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה שהיו במלחמה זו עם זו. הדנים שסיימו במקום השני בבתים אחרי השוודים והפסידו להם בשלב הבתים, ניצחו בחצי הגמר 5-4 את הולנד החזקה בדו-קרב בעיטות עונשין לאחר 2-2 בתום הארכה, וניצחו בגמר 2-0 את אלופת העולם הנוכחית גרמניה משערים של ג'ון ינסן וקים וילפורט. היה זה הטורניר הראשון בו לקחה חלק גרמניה בתור גרמניה המאוחדת (לאחר נפילת חומת ברלין), וגם הטורניר הראשון בו הודפסו שמות השחקנים בצד האחורי על מדי הנבחרות.

הרחבה ל-16 נבחרותעריכה

אנגליה אירחה את יורו 1996 (הטורניר הראשון שבו התחרות נקראה "יורו"), ומספר הקבוצות בטורניר הגמר (לאחר המוקדמות) הוגדלה ל-16. המארחים האנגלים, בשיחזור טראגי מבחינתם למונדיאל 1990, הודחו בחצי הגמר בדו-קרב בעיטות עונשין על ידי גרמניה, שהמשיכה לגמר שם ניצחה 2-1 את צ'כיה (שנוצרה זה מכבר לאחר פירוק צ'כוסלובקיה ב-1993). במשחק הגמר נכבש בפעם הראשונה שער זהב בהארכה בטורניר גדול, כאשר אוליבר בירהוף כבש את השער המנצח שסיים את המשחק בדקה ה-95. היה זה זכייתה הראשונה של גרמניה בתואר בתור גרמניה המאוחדת.

יורו 2000 היה הטורניר הראשון שהתפרש על פני 2 מדינות מארחות: הולנד ובלגיה. צרפת שזכתה במונדיאל 1998, הייתה הפייבוריטית לזכייה בתואר, ומילאה אחר הציפיות כשניצחה 2-1 את איטליה בגמר דרמטי במיוחד, כאשר את שער השוויון כובש סילבן וילטור בדקה ה-93 בתוספת הזמן של המשחק, ואת גול הזהב המנצח בהארכה כובש דויד טרזגה בדקה ה-103, ומסיים את המשחק בזכייה של הצרפתים ביורו.

יורו 2004, בדומה ליורו 1992, סיפק הפתעה גדולה כאשר נבחרת יוון, שהעפילה פעם אחת בהיסטוריה של לטורניר מונדיאל (ב-1994) ובפעם אחת בהיסטוריה של לטורניר יורו (ב-1980), הצליחה לזכות ביורו לאחר שניצחה את המארחת פורטוגל 1-0 בגמר משערו של אנגלוס חריסטיאס בדקה ה-57 של המשחק. היחס הימורים שניתן ליוונים לזכייה בטורניר לפני תחילתו היה 150-1 (השני הכי גרוע אחרי לטביה). בדרכה לגמר הדיחה יוון את מחזיקת הגביע צרפת, וגם את צ'כיה בשער כסף (שהחליף את חוק שער הזהב ב-2003, שיטה שננטשה גם היא, מיד אחרי הטורניר).

הטורניר הבא ב-2008, סימן את הפעם השנייה בו שני מדינות מאחרות את הטורניר (בדומה ליורו 2000), שהתקיים באוסטריה ושווייץ וגביע בעיצוב חדשני הוענק לזוכה. גמר היורו התקיים ב-29 ביוני 2008 בין גרמניה לספרד באצטדיון ארנסט האפל שבוינה, ונגמר בניצחון 1-0 לספרדים עם שער של פרננדו טורס בדקה ה-33 של המשחק. זו הייתה הזכייה הראשונה של הספרדים ביורו מאז טורניר 1964. ספרד הבקיעה הכי הרבה שערים בטורניר עם 12 שערים, ושחקנה דויד וייה היה מלך השערים של הטורניר. בנוסף שחקן הנבחרת צ'אבי זכה בתואר השחקן המצטיין של היורו, ותשעה משחקניה של ספרד נבחרו בנבחרת הטורניר.

יורו 2012 התקיים בפולין ואוקראינה. ספרד הביסה בגמר 4-0 את איטליה, והפכה לנבחרת הראשונה שמצליחה להגן על התואר (לזכות פעמיים ברצף), והנבחרת הראשונה שמצליחה לזכות ב-3 טורנירים בינלאומיים ברצף (יורו 2008, מונדיאל 2010 ויורו 2012). שחקנה פרננדו טורס, שכבש גם בגמר לפני כן, הפך להיות השחקן הראשון שכובש ב-2 גמרים אירופאים ברצף. טורניר בלט גם באופן בו נכבשו השערים בו כאשר 26 מתוך 76 שערי הטורניר נכבשו בנגיחת ראש, והפך להיות הטורניר שבו נכבשו הכי הרבה שערים בנגיחה. שער חוקי של נבחרת אנגליה נגד אוקראינה, שלא אושר מפאת חוסר יכולת של השופטים לזהות שהכדור עבר את קו השער (שנצפה בבירור בשידורים חוזרים), האיצה את הכנסת טכנולוגיית קו השער לשימוש, כאשר נשיא פיפא באותה עת ספ בלאטר הכריז כי "טכנולוגיית קו השער הוא איננה אלטרנטיבה אלא צורך", למרות התנגדותו רבת השנים להכנסה של טכנולוגיה זו.

הרחבה ל-24 נבחרותעריכה

ב-2007, הציעו התאחדויות הכדורגל של אירלנד וסקוטלנד להרחיב את טורניר הגמר, הצעה שאושרה לאחר מכן בוועדת פיפא בספטמבר 2008. מתוך 54 המדינות החברות באופ"א, רק שלושה חברות שכללו את אנגליה וגרמניה התנגדו להצעת ההרחבה. ב-28 במאי 2010 הצהירה אופ"א כי יורו 2016 יתקיים בצרפת (שניצחה את הצעות האירוח של טורקיה ואיטליה). הטורניר היה הראשון בו השתתפו בטורניר הגמר אחרי המוקדמות - 24 נבחרות (כאשר בפעם הראשונה עלו שתי הראשונות בבתים של טורניר המוקדמות ליורו והשלישית הלכה להצלבה). היה זה הפעם השלישית בה אירחה את הטורניר צרפת. נבחרת פורטוגל בהנהגתו של כריסטיאנו רונאלדו, שסיימה רק במקום השלישי בשלב הבתים אחרי הונגריה ואיסלנד, זכתה בטורניר אחרי ניצחון בגמר 1-0 על המארחת הפייבוריטית, משערו המפתיע של השחקן המחליף אדר בדקה ה-109 בזמן הארכה. בדרך לגמר ניצחה פורטוגל בשמינית את קרואטיה בגול בהארכה, ברבע את פולין בדו-קרב פנדלים לאחר 1-1 בתום הארכה, ובחצי את ויילס 2-0. כך יצא ששלושה מתוך ארבעת משחקיה בשלבי הנוק אאוט נגמרו רק בתום 120 דקות. היה זה הפעם הראשונה בה זכתה נבחרת פורטוגל בטורניר גדול (יורו או מונדיאל).

לטורניר הבא, יורו 2020, הוגשו שלושה הצעות לאירוח: הצעה של טורקיה, הצעה משותפת של אירלנד סקוטלנד ו-ויילס, והצעה משותפת של גאורגיה ואזרבייג'ן. בדצמבר 2012, הכריזה אופ"א כי לראשונה, הטורניר ישוחק ב-12 ערים בשלל מדינות באירופה, כאשר משחק הגמר יערך בלונדון שבאנגליה. הערים המארחות הוכרזו על ידי אופ"א ב-19 בספטמבר 2014 וכללו, מלבד לונדון שבאנגליה את: באקו (אזרבייג'ן), קופנהגן (דנמרק), מינכן (גרמניה), בודפשט (הונגריה), רומא (איטליה), אמסטרדם (הולנד), דבלין (אירלנד), בוקרשט (רומניה), סנקט פטרבורג (רוסיה), גלאזגו (סקוטלנד) ובילבאו (ספרד). בריסל שתוכננה לארח ביורו, הוסרה מרשימת המארחות ב-2017 עקב עיקובים בבניית אצטדיון חדש שיועד לטורניר, "היורוסטאדיום". ב-17 במרץ 2020 הודיעה אופ"א רשמית כי טורניר היורו נדחה עקב התפרצות נגיף הקורונה באירופה, ונדחה בשנה לתאריכים ה-11 ביוני ועד ה-11 ביולי 2021. הטורניר נדחה על מנת להוריד את הלחץ מהשירותים הציבוריים שהיו כמעט תחת קריסה בגלל הנגיף, ולתת למדינות באירופה זמן להשלים את הליגות המקומיות שהופסקו גם הן בעקבות המגפה.

מבנה הטורנירעריכה

באליפויות הראשונות, מיורו 1960 עד ליורו 1976 השתתפו בטורניר הגמר ארבע נבחרות במתכונת פיינל פור. מיורו 1980 עד ליורו 1992 השתתפו בטורניר הגמר שמונה נבחרות. בשלב הראשון חולקו הנבחרות ל-2 בתים בהן כל נבחרת שיחקה פעם אחת עם שאר החברות בבית. 2 הנבחרות הראשונות בכל בית עלו לשלב חצי הגמר. החל מיורו 1996 הונהגה מתכונת בה משתתפות בטורניר הגמר 16 נבחרות. החל מיורו 2016 משתתפות בטורניר הגמר 24 נבחרות[1].

שלב המוקדמות עבר מספר רב של שינויים. ביורו 1960 ו-1964 מוקדמות הטורניר היו בשיטת נוקאאוט כשכל שלב כלל צמד משחקים בשיטת בית וחוץ. מ-יורו 1968 עד יורו 1976 המוקדמות היו בשלב הראשון בשיטת ליגה של 8 בתים, כשמקום ראשון בכל בית עלה לשלב רבע הגמר של הטורניר, אשר התקיים בשיטת נוקאאוט הכולל משחקי בית וחוץ. מיורו 1980 עד יורו 1992 שלב המוקדמות התקיים בשיטת ליגה של 7 בתים, כשמקום ראשון בכל בית העפיל לטורניר הגמר יחד עם המדינה המארחת אשר העפילה אוטומטית. מיורו 1996 עד יורו 2004 המוקדמות היו ברובן בשיטת הבתים בתוספת משחקי פלייאוף בהם השתתפו הנבחרות שסיימו במקום השני בבתים. ביורו 2008 המוקדמות היו במתכונת ליגה של 7 בתים, כששני המקומות הראשונים בכל בית עלו ישירות לטורניר הגמר בנוסף לשתי המדינות המארחות.

החל מיורו 1980 הנבחרת או הנבחרות המארחות את טורניר הגמר מעפילות אליו אוטומטית. הנבחרת הזוכה אינה מקבלת כרטיס אוטומטי לטורניר הגמר.

שלב המוקדמותעריכה

הנבחרות המשתתפות במוקדמות אליפות אירופה מחולקות לקבוצות דרוג בעזרת שיטת הדירוג של אופ"א. בכל בית בשלב המוקדמות מוגרלת נבחרת אחת מכל קבוצת דירוג, כך שאין שתי נבחרות בעלות אותו הדרוג בבית אחד. מכיוון שמספר הנבחרות המשתתפות בטורניר אינו מתחלק במספר הבתים, מספר בתים יכילו נבחרת אחת יותר מבבתים אחרים. כל בית עורך תחרות פנימית במבנה ליגה, כאשר הנבחרות המסיימות בשני המקומות הראשונים עולות לטורניר הגמר.

מיקום הנבחרות בכל בית נקבע לפי מספר הנקודות אשר כל נבחרת צברה במהלך שלב המוקדמות. אם שתי נבחרות או יותר בעלות ניקוד זהה, מקומם נקבע לפי השיטה הבאה:

  1. מספר הנקודות אשר כל נבחרת צברה בבית פנימי המורכב מהקבוצות בעלות הניקוד הזהה,
  2. הפרש השערים נגד הנבחרות בעלות הניקוד הזהה,
  3. מספר השערים אשר נכבשו נגד הנבחרות בעלות הניקוד הזהה,
  4. מספר שערי החוץ אשר נכבשו נגד הנבחרות בעלות הניקוד הזהה,
  5. הפרש השערים הכולל,
  6. מספר השערים הכולל,
  7. מספר שערי החוץ הכולל,
  8. ניקוד לפי שיטת דירוג המשחק ההוגן של אופ"א,
  9. הגרלה.

שלב המוקדמות מתחיל בסתיו שאחרי טורניר גביע העולם, כשנתיים לפני טורניר הגמר של אליפות אירופה.

טורניר הגמרעריכה

16 הנבחרות אשר עלו לטורניר הגמר מחולקות ל-4 בתים. ראשי הבתים נקבעים מראש כאשר הנבחרת או הנבחרות המארחות והאלופה המכהנת (אם עלתה לטורניר הגמר) נבחרות אוטומטית. ראשי הבתים הנותרות הן הנבחרות בעלות הניקוד הגבוה לפי שיטת הדירוג של אופ"א. שאר המשתתפות בכל בית נקבעות על ידי הגרלה. כל נבחרת נפגשת פעם אחת עם שאר חברות הבית. שתי הנבחרות המסיימות במקומות הראשונים בכל בית עולות לשלב רבע הגמר להמשך הטורניר בשיטת נוקאאוט. כאשר שתי נבחרות או יותר מסיימות את השלב הראשון עם מספר נקודות זהה, שובר השוויון זהה לשובר השוויון בשלב המוקדמות. בסוף הטורניר לא מתקיים משחק למקומות 3 ו-4. בטורניר הגמר ב-2016 אשר נערך בצרפת נערך שינוי מהותי במבנה הטורניר כאשר במקום 16 נבחרות אשר מחולקות ל-4 בתים משחקות 24 נבחרות אשר מחולקות ל-6 בתים . שתי המסיימות ראשונות מכל בית עולות לשלב שמינית הגמר בצרוף 4 נבחרות בעלות המאזן הטוב ביותר אשר סיימו במקום השלישי.

הגביעעריכה

הנבחרת הזוכה באליפות אירופה מקבלת את "גביע הנרי דלוניי", על שמו של מנכ"ל אופ"א הראשון והוגה אליפות אירופה בכדורגל, אשר כבר ב-1927 הציע לפיפ"א להקים טורניר אליפות למדינות באירופה. הגביע נוצר על ידי ארתור ברטראנד בפריז בשנת 1960. הנבחרת הזוכה מחזיקה בגביע למשך 4 שנים, עד לטורניר אליפות אירופה הבא, אשר בו יועבר הגביע לנבחרת הזוכה. ב-2008 חודש הגביע, וזוכות העבר נחרטו על גבו.

טורנירי אליפות אירופהעריכה

שנה מארחת גמר מקומות 3-4
מנצחת תוצאה סגנית מקום שלישי תוצאה מקום רביעי
1960
פרטים
צרפת ברית המועצות (1955-1980) 
ברית המועצות
2–1
בתום הארכה
יוגוסלביה 
יוגוסלביה
צ'כוסלובקיה 
צ'כוסלובקיה
2–0 צרפת 
צרפת
1964
פרטים
ספרד ספרד (1945-1977) 
ספרד
2–1 ברית המועצות (1955-1980) 
ברית המועצות
הונגריה 
הונגריה
3–1
בתום הארכה
דנמרק 
דנמרק
1968
פרטים
איטליה איטליה 
איטליה
1–1 בתום הארכה
2 - 0 במשחק החוזר
יוגוסלביה 
יוגוסלביה
אנגליה 
אנגליה
2–0 ברית המועצות (1955-1980) 
ברית המועצות
1972
פרטים
בלגיה גרמניה 
מערב גרמניה
3–0 ברית המועצות (1955-1980) 
ברית המועצות
בלגיה 
בלגיה
2–1 הונגריה 
הונגריה
1976
פרטים
יוגוסלביה צ'כוסלובקיה 
צ'כוסלובקיה
2–2 בתום הארכה
5–3 בפנדלים
גרמניה 
מערב גרמניה
הולנד 
הולנד
3–2
בתום הארכה
יוגוסלביה 
יוגוסלביה
1980
פרטים
איטליה גרמניה 
מערב גרמניה
2–1 בלגיה 
בלגיה
צ'כוסלובקיה 
צ'כוסלובקיה
1–1 בתום הארכה
9–8 בפנדלים
איטליה 
איטליה
שנה מארחת גמר מפסידות חצאי הגמר[א]
מנצחת תוצאה סגנית
1984
פרטים
צרפת צרפת 
צרפת
2–0 ספרד 
ספרד
 
פורטוגל 
פורטוגל
/
דנמרק 
דנמרק
1988
פרטים
מערב גרמניה הולנד 
הולנד
2–0 ברית המועצות 
ברית המועצות
 
/
איטליה 
איטליה
1992
פרטים
שוודיה דנמרק 
דנמרק
2–0 גרמניה 
גרמניה
 
שוודיה 
שוודיה
/
הולנד 
הולנד
1996
פרטים
אנגליה גרמניה 
גרמניה
2–1
שער הזהב
צ'כיה 
צ'כיה
 
צרפת 
צרפת
/
אנגליה 
אנגליה
2000
פרטים
בלגיה והולנד צרפת 
צרפת
2–1
שער הזהב
איטליה 
איטליה
 
פורטוגל 
פורטוגל
/
הולנד 
הולנד
2004
פרטים
פורטוגל יוון 
יוון
1–0 פורטוגל 
פורטוגל
 
צ'כיה 
צ'כיה
/
הולנד 
הולנד
2008
פרטים
אוסטריה ושווייץ ספרד 
ספרד
0-1 גרמניה 
גרמניה
 
רוסיה 
רוסיה
/
טורקיה 
טורקיה
2012
פרטים
פולין ואוקראינה ספרד 
ספרד
0-4 איטליה 
איטליה
 
פורטוגל 
פורטוגל
/
גרמניה 
גרמניה
2016
פרטים
צרפת פורטוגל 
פורטוגל
0-1
בתום הארכה
צרפת 
צרפת
 
ויילס 
ויילס
/
גרמניה 
גרמניה
2021
פרטים
12 ערים ב 12 מדינות שונות.
הגמר ייערך בלונדון, אנגליה.
2024
פרטים
גרמניה
  1. ^ מאז 1980 לא נערך משחק על המקום השלישי. מפסידות חצאי הגמר מסודרות בסדר אלפביתי.

זכיותעריכה

33 נבחרות שונות[2] השתתפו בטורניר הגמר לפחות פעם אחת, מתוכן 12 נבחרות הופיעו במעמד הגמר ו-10 זכו בטורניר. גרמניה היא שיאנית ההופעות בטורניר הגמר, גמרי הטורניר וזכיות באליפות (בקטגוריה האחרונה בתיקו עם ספרד).

נבחרת הופעות זכיות סגנויות חצי גמר
  גרמניה 12 3 (1972, 1980, 1996) 3 (1976, 1992, 2008) 3 (1988, 2012, 2016)
  ספרד 10 3 (1964, 2008, 2012) 1 (1984) -
  צרפת 9 2 (1984, 2000) 1 (2016) 2 (1960, 1996)
  רוסיה 11 1 (1960) 3 (1964, 1972, 1988) 2 (1968, 2008)
  איטליה 9 1 (1968) 2 (2000, 2012) 2 (1980, 1988)
  צ'כיה 9 1 (1976) 1 (1996) 3 (1960, 1980, 2004)
  פורטוגל 7 1 (2016) 1 (2004) 3 (1984, 2000, 2012)
  הולנד 9 1 (1988) - 4 (1976, 1992, 2000, 2004)
  דנמרק 8 1 (1992) - 2 (1964, 1984)
  יוון 4 1 (2004) - -
  יוגוסלביה[3] 5 - 2 (1960, 1968) 1 (1976)
  בלגיה 5 - 1 (1980) 1 (1972)
  אנגליה 9 - - 2 (1968, 1996)
  שוודיה 6 - - 1 (1992)
  רומניה 5 - - -
  קרואטיה 5 - - -
  טורקיה 4 - - 1 (2008)
  שווייץ 4 - - -
  הונגריה 3 - - 2 (1964, 1972)
  פולין 3 - - -
  אירלנד 3 - - -
  בולגריה 2 - - -
  סקוטלנד 2 - - -
  אוקראינה 2 - - -
  אוסטריה 2 - - -
  ויילס 1 - - 1 (2016)
  איסלנד 1 - - -
  צפון אירלנד 1 - - -
  סלובקיה 1 - - -
  אלבניה 1 - - -
  נורווגיה 1 - - -
  סלובניה 1 - - -
  לטביה 1 - - -

נבחרת הטורניר של כל הזמניםעריכה

נבחרת הטורניר של כל הזמנים נבחרה על ידי אופ"א ביוני 2016, כאשר הנבחרת נבחרה על ידי הציבור הרחב באתר אופ"א וטוויטר. 50 שחקנים היו מועמדים להיות בנבחרת, והם היו צריכים לכלול לפחות שניים מארבעת הקריטריונים הבאים בשביל להיבחר.

  • לשחק במעמד החצי גמר של הטורניר.
  • להיבחר בנבחרת הטורניר לפחות פעם אחת.
  • לסיים כמלך השערים של הטורניר
  • לגרום לרגע אייקוני בטורניר
שוער הגנה קישור התקפה
איטליה  ג'אנלואיג'י בופון גרמניה  פיליפ לאם

ספרד  קרלס פויול

גרמניה  פרנץ בקנבאואר

איטליה  פאולו מלדיני
ספרד  אנדרס אינייסטה

איטליה  אנדראה פירלו

צרפת  זינדין זידאן
פורטוגל  כריסטיאנו רונאלדו

הולנד  מרקו ואן באסטן

צרפת  תיירי הנרי

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אליפות אירופה 2016 באתר ה-אופ"א (באנגלית).
  2. ^ פיפ"א ואופ"א הכירו באופן רשמי שצ'כיה (צ'כוסלובקיה), גרמניה (גרמניה המערבית), רוסיה (ברית המועצות וחבר המדינות) וסרביה (יוגוסלביה) הן יורשות התארים והסטטיסטיקה של הנבחרות אשר פורקו (בסוגריים).
  3. ^ לא כולל את העלייה ממוקדמות יורו 1992 מפני הסנקציות אשר מנעו מנבחרת יוגוסלביה להשתתף בטורניר הגמר.


כדורגל בינלאומי

      פיפ"א | גביע העולם | גביע הקונפדרציות | הדירוג העולמי | כדורגלן השנה

     אסיה: AFCגביע אסיה
     אפריקה: CAFגביע אפריקה לאומות
     צפון ומרכז אמריקה: CONCACAFגביע הזהב
     דרום אמריקה: CONMEBOLקופה אמריקה
     אוקיאניה: OFCגביע אוקיאניה לאומות
     אירופה: UEFAאליפות אירופה