אל עצמי (תת-כותרת: סיפורו של ילד עזוב; בחלק מהמהדורות: "סיפורו של נער עזוב") הוא ספר לנוער מאת גלילה רון־פדר-עמית, שראה אור ב-1975 בהוצאת מלוא (מאוחר יותר נרכשו הזכויות על ידי מודן הוצאה לאור). אריאל ווגרה אייר את הספר. גיבורו של הספר הוא ציון כהן, נער שמגיע למשפחה אומנת מרקע של מצוקה וחווה קשיי הסתגלות. הספר זכה להצלחה ותורגם לתשע שפות.[1]

אל עצמי
כריכת הספר
כריכת הספר
מידע כללי
מאת גלילה רון פדר עמית
איורים אריאל ווגרה
שפת המקור עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תורגם לשפות אנגלית, צרפתית, גרמנית, סרבית, יפנית, קוריאנית ועוד
הוצאה
הוצאה מלוא
תאריך הוצאה תשל"ו
מספר עמודים 112 עמודים
סדרה
הספר הבא מכתבים לבתיה
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 990013239980205171, 990027259910205171
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בעקבות הספר, פרסמה רון־פדר-עמית תשעה ספרים נוספים בסדרה "סיפורו של ציון כהן" ושתי סדרות ספרים נוספות, "סיפורו של ניר שרוני", שנכתבה מנקודת מבט של בנם של ההורים האומנים, ו"סיפורה של בתיה", שנכתבה מנקודת המבט של בתיה, אהבתו הראשונה של ציון. בסך הכל כוללות שלוש הסדרות 31 ספרים. בשנת 1988 יצא על בסיס הספר סרט באותו השם.

רקע עריכה

לפני צאת הספר לאור, התפרסם הסיפור בהמשכים בעיתון "הארץ שלנו", החל מ-20 במאי 1974. עורך העיתון יעקב אשמן עזר רבות בעיצוב דמותו של הגיבור, ציון כהן, והספר מוקדש לזכרו.[2]

רון־פדר הייתה סטודנטית ועבדה באגודה לקידום החינוך. היא החליטה יחד עם בן זוגה להפוך את ביתם לבית אומנה לילדים שהגיעו ממשפחות במצוקה והוצאו מביתם על ידי רשויות הרווחה. בין השנים 1972–1979 גרו בביתה 10 ילדים,[2] וניסיון זה היווה השראה לספרים.[3] מאוחר יותר סיפרה רון־פדר-עמית שהיה קיים פער גדול בין ציפיותיה כשבחרה לפתוח את ביתה לבין המציאות, שבה הפער בין המשפחה האומנת לילדים עורר תסכול והילדים מוצאים מביתם בקלות על אף רצונם להישאר בהם.[4] היא סיפרה שדמותו של ציון כהן נולדה כשהייתה עדה למקרה בו ילדה של חבריה, בת שלוש, תיקנה את העברית של אחד מילדי האומנה.[3]

אחד מילדי האומנה שהגיעו לביתה של רון פדר היה מיכה ביטון. הספר "אל עצמי" כבר נכתב כשהוא הגיע, ולפי הסופרת "ציון כהן לא היה ולא נברא. אין ציון. הוא דמות שהמצאתי אחרי שערבבתי את כל עשרת הילדים שהיו אצלי עם החלומות שלי".[5][6] עם זאת, לפי ביטון ורון־פדר-עמית, הקשר הקרוב בינם עיצב את דמותו של ציון כהן בספרים הבאים בסדרה, וביטון היה מעיר לסופרת על טיוטת הספרים לפני פרסומם.[7][8]

תקציר העלילה עריכה

הספר כתוב בצורת יומן שכותב נער, ציון כהן. ביומן הוא מתאר בגוף ראשון את סיפורו.

ציון גדל בשכונת מצוקה בבית שאן למשפחה ממוצא תימני המתקשה לגדל אותו.[9] אביו נמצא בבית הסוהר ואמו מתגוררת עם גבר אחר ואינה מעוניינת לגדלו.[2] אחרי שנשלח אל סבתו, שולחת אותו עובדת סוציאלית למשפחה אומנת בחיפה. המשפחה מנסה לקבל אותו לקרבה, אך נתקלת בהתנגדות מצדו ובפערים תרבותיים.

המשפחה המאמצת כוללת את אם המשפחה, צילה שרוני, פסיכולוגית במקצועה, שמנסה לעזור לציון בלמידה ובתחום החברתי; בעלה אלימלך, עורך דין; ובנה הצעיר, ניר. המשפחה מגיעה מרקע מבוסס וקיים פער בין אורח חייהם לאורח החיים המוכר לציון. ניר נאלץ לקבל את ציון, שהולך איתו לאותה כיתה בבית הספר, ובמקרים רבים התנהגותו מתפרשת כשחצנית ומתנשאת כלפי ציון.

למרות השינויים שחלים בו, מתקשה ציון להסתגל לחיים החדשים עם משפחת שרוני. הפערים מתוארים בתחילה כקושי להסתגל לכללי הנימוס בבית החדש ורגשות מעורבים של קנאה, זרות, זעם וגעגועים. בבית הספר, התנהגותו מתוארת כ"פרועה" וחוצה גבולות. עם זאת, כאשר הוא חוזר לביקור בביתו הוא מתגעגע גם לחיים הנוחים והשלווים בבית משפחת שרוני. בשיאו של הספר ציון בורח לחוף הים בעכו, שם הוא פוגש את בתיה – דמות מרכזית בספרים הבאים בסדרה – מתאהב בה ומספר את סיפורו לשוטר שמוצא אותו.

הצלחה וביקורת עריכה

אל עצמי היה לספר המצליח ביותר של רון-פדר־עמית,[3][10] והיא התייחסה אליו כטוב שבספריה.[11] הוא תורגם לתשע שפות: אנגלית, ספרדית, יפנית,[12][13] מנדרינית, קוריאנית, סרבית,[1] איטלקית,[3] גרמנית[14] וצרפתית.[15]

החוקרת עינת ברעם אשל כתבה שקיים "פער בין הצלחתם הכבירה של הספר ושל הסדרה כולה, ובין התקבלותם הצוננת בידי הביקורת הספרותית והאקדמיה", ושלספרי הסדרה הוקדשו מעט מאמרים ומחקרים אקדמיים.[16] לפי ברעם אשל, התמה המרכזית של סדרת "סיפורו של ציון כהן" היא "במפגש המתוח בין שוליים פריפריאליים למרכז, ובין 'ישראל השנייה' ל'ישראל הראשונה'". ההקשר ההיסטורי שבו נכתב הספר הוא התעוררות מחאת הפנתרים השחורים בישראל ופרסומן של יצירות ביקורתיות, כגון אלו של שמעון בלס, לב חקק, סמי מיכאל ויהודה ניני.[17]

חלק מביקורות הספרות המאוחרות התייחסו לספר מנקודת מבט פוסטקולוניאליסטית המדגישה האוריינטליזם בייצוג הדמות של ציון ודרכה בייצוגם של המזרחים בישראל. ברעם אשל כתבה שלאורך סדרת הספרים פוגשים הקוראים מנעד רחב של צורות חיים אשכנזיות בישראל, אך הייצוג של המזרחיות נותר מוגבל להבטים שליליים, דרך הרקע שממנו בא ציון ושממנו הוא משתחרר.[18] דנה קרן-יער כתבה שדמותו של ציון נכתבה דרך נקודת מבט אוריינטליסטית, שבה אורח החיים של הקבוצה המודרת מוצג באופן סטראוטיפי ואילו הקבוצה החזקה, שנדרשת להכיל אותו, מייצגת את היומרה לאוניברסליות הומוגנית. לדבריה נקודת מבט זו מחזקת דעות קדומות ודרישה להומוגניזציה, כלומר "מבנה קולקטיב אחיד שמי שאינו משתייך אליו מודר לשולי ההיררכיה התרבותית".[19] גילה דנינו-יונה כתבה על הספר ועל הסדרה כדוגמה מתוך הכתיבה של רון-פדר־עמית, שלדבריה נוקטת בפרקטיקות של הגזעה (אנ'), שבה המזרחים מוצגים כקבוצה אתנית מובחנת וכזהות "נחשלת ונחותה", אופן ייצוג שלדבריה משמש "הצדקה לנרטיב הגאולה וההצלה המעניק לגיטימציה להוצאתם של ילדים מזרחים מהבית".[20] הסופרת נטע חוטר הביעה עמדה אמביוולנטית יותר לפיה, מצד אחד, הספר קריא וסוחף ואף מעביר ביקורת על הסנוביות והאליטיזם של "אנשי החינוך המודעים והנאורים", אך מצד שני, הוא גם "גזעני לאללה" ומציג את הרקע של ציון באופן לא מציאותי שמקבע סטראוטיפים.[9]

בניגוד לעמדה זו, חוקר הספרות שי רודין כתב בספרו "אל עצמה" (שעוסק בכתיבתה של רון-פדר־עמית), ש"אל עצמי" היה תחילתו של השיח על ההדרה של מזרחים בישראל, שהוא איפשר לדבר על אי-השוויון שחווים ילדים מזרחים, ושבמובן זה הוא מקפל בתוכו את התחושות שהביאו לעליית מנחם בגין לשלטון לאחר הבחירות ב-1977.[3] רודין התייחס לאל עצמי ולסדרת הספרים שבאה בעקבותיו כמתן ביטוי לקול מושתק, שזכה לאהדה בקרב הקוראים.[21] מתוך נקודת מבט זו, רודין רואה בספרי הסדרה חלק ממהלך פורץ דרך שמייצג את המזרחיות כאחרות אך גם משרת גישה חינוכית מכילה, פלורליסטית ורב-תרבותית.[22] רון-פדר־עמית עצמה התייחסה לביקורת באומרה "אם 'אל עצמי' היה יוצא היום, היו כותבים שזה ספר גזעני. אבל ככה חונקים את כל האמת". בדבריה היא התייחסה להצגה על בסיס הספר, שבה לא מוזכר מוצאו של הגיבור, דבר שלטענתה נובע מעודף תקינות פוליטית.[3]

עיבודים עריכה

ב-1978 הקריאה עליזה רוזן את היומן בהמשכים במסגרת התוכניות לילדים ונוער ברשת א'.

ב-1979 הפיק התיאטרון לילדים ולנוער הצגה על פי הספר, בבימויו של עמית גזית.

ב-1988 יצא לאקרנים סרט קולנוע המבוסס על הספר, שבו כיכבו אריק אוחנה ורועי בר-נתן.

ב-2018 הפיק התיאטרון הארצי לנוער הצגה על פי הספר, בבימוי של רענן ניסים פררה ומשה בן שושן.

בראיון לאחרונה נחשף כי הספר יעובד לקומיקס באיוריה של רחלי שלו שיצא תחת הוצאת מודן.[23]

ספרי המשך עריכה

בעקבות הצלחת הספר כתבה רון־פדר-עמית מספר ספרים נוספים. הסדרה הראשונה סיפורו של ציון כהן (1976–1985) ממשיכה את הסיפור מנקודת מבטו של ציון וכוללת עשרה ספרים (כולל "אל עצמי"). הסדרה סיפורו של ניר שרוני (1980–1994) כוללת שנים-עשר ספרים וכתובה מנקודת מבטו של ניר, בנם של בני הזוג שרוני, שמסתגל לנוכחות של ציון בחייו. הסדרה סיפורה של בתיה (1988–2004) כתובה מנקודת המבט של בתיה, כוללת תשעה ספרים, והיא כתובה מנקודת המבט של בתיה, אהבתו הראשונה של ציון.[24]

סיפורו של ציון כהן עריכה

הסדרה כוללת את הספרים הבאים, כולם בהוצאת מלוא:

  • מכתבים לבתיה (1977) – מסופר דרך מכתבים שכותב ציון לאהבתו הראשונה, בתיה. לקראת סופו מתברר שלבני הזוג שרוני נולד בן נוסף, אח לניר, ובעקבות זאת נשלח ציון לקיבוץ מבוא הרים בגליל העליון;
  • ילד חוץ (1977) – מתאר את קורותיו של ציון כילד חוץ בקיבוץ ואת קשיי ההסתגלות שלו;
  • חבורת רחוב (1979) – ציון חוזר לבית סבתו בבית שאן ומחדש את קשריו עם נערי השכונה, שבינתיים הפכו לעבריינים;
  • מעון משפחתי (1980)[25] – ציון חוזר לירושלים, למעון המשפחתי שהקימו בני הזוג ירדנה ואורי חרמוני. חייו הקודמים של ציון מתמוטטים – חבריו מהשכונה נאסרים, ואמו הביולוגית עוברת זעזוע וילדיה נלקחים ממנה. בתיה כותבת לציון שהיא מאוהבת במישהו אחר. ציון מחליט, בעזרת הזוג חרמוני, לקחת אחריות על חייו, להשקיע בלימודים ולעבוד, ולתמוך כלכלית באמו הביולוגית;
  • חזרה לבתיה (1980)
  • ציון ובתיה - סיפור אכזבה (1981) – ציון בן 16 וקורותיו משקפים את הקשיים של גיל ההתבגרות;
  • כבוד עצמי (1981) – המשך קורותיו של ציון בבית משפחת חרמוני. אמו של ציון מתה כתוצאה מאלכוהוליזם. בתיה מנסה לחדש את הקשר עם ציון, אך הוא דוחה אותה;
  • פצע פתוח (1982) – המשך קורותיו של ציון בבית משפחת חרמוני והמשך הלבטים לגבי חידוש הקשר עם בתיה;
  • פרופיל 97 (1985) – ציון מתגייס לקורס טיס ומתחתן עם בתיה.

סיפורו של ניר שרוני עריכה

הסדרה כתובה מנקודת מבטו של ניר שרוני, בנם של צילה ואלימלך שרוני, שנאלץ לקבל את ציון כחלק מהמשפחה. הספר הראשון בסדרה פורסם ב-1980. רון־פדר-עמית סיפרה שהרצון לכתוב מקדות מבטו של שרוני נולד לאחר שהגיעה למפגש עם קבוצת ילדים מצפון תל אביב, שעשו הצגת משפט לגברת שרוני, על כך ששלחה את ציון מביתה, ובמהלכה ילדים עודדו את ציון וקראו קריאות בוז לניר. לדבריה, היא הבינה שהסיפור של ניר הוא בעצמו טרגי ורצתה להעביר זאת לילדים.[3] בראיון לסמדר שיר, בשנת 1980, אמרה רון־פדר "הייתי צריכה לכתוב שישה ספרים על ציון כדי להגיע למסקנה שגם ניר הוא ילד נחמד, ושבעצם הוא לא אשם שהוא נולד במשפחה עשירה ולא חסר לו דבר".[26] הסדרה כוללת את הספרים הבאים:

  • סודי בהחלט (מלוא: 1980)
  • אח וחצי (מלוא: 1982; איורים: תרצה טנאי)
  • מאבק אבוד (מלוא: 1983)
  • דף חדש (מלוא: 1984; איורים: סטלה פרלוב)
  • משבר משפחתי (מלוא: 1986)
  • פרידה (מודן: 1988)
  • אני אוהב אותך מיכל (מלוא: 1987; איורים: סטלה פרלוב)
  • מצלמה נסתרת (אדם: 1989)
  • עגיל באוזן (אדם: 1990)
  • קטע מטורף (אדם: 1991)
  • רישיון נהיגה (אדם: 1993)
  • אני חוזר אלייך מיכל (אדם: 1994)

סיפורה של בתיה עריכה

  • חבר ראשון (דגן: 1988; איורים: הלל אבט)
  • שלך באהבה, בתיה (מודן: 1989)
  • אשליות (אדם: 1991)
  • דורון (אדם: 1992)
  • פתרון זמני (אדם: 1993)
  • להתחיל פרק חדש (אדם: 1997)
  • קנאה (מודן: 2000)
  • יונתן (מודן: 2002)
  • סוף טוב (מודן: 2004)

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 אמילי עמרוסי, "גם היום ילדים אוהבים את הספרים שלי", באתר ישראל היום, 7 בפברואר 2014
  2. ^ 1 2 3 אל עצמי: היום שבו ציון חדר ללבבות, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 13 ביוני 2017
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7   שני ליטמן, בגיל 70, אחרי 400 ספרים, גלילה רון פדר עמית מספרת על הסוד של חייה, באתר הארץ, 8 בינואר 2020
  4. ^   גלילה רון פדר עמית מספרת על ניסיונה כאם אומנת, סמינר חרוב לאנשי מקצוע, סרטון באתר יוטיוב, 5 בפברואר 2002
  5. ^ אל עצמה, באתר ישראל היום, 5 באוקטובר 2017
  6. ^ עלית קרפ, ‏סיפור חייה: הסופרת שלא נחה לרגע באוטוביוגרפיה חדשה, בעיתון מקור ראשון, 23 באפריל 2020
  7. ^ ראיון עם גלילה רון־פדר-עמית  
  8. ^ מיכה ביטון, ‏אל עצמי: מיכה ביטון מספר על הספר ששינה אותו בגיל עשר, באתר מעריב אונליין, 30 בספטמבר 2015
  9. ^ 1 2 נטע חוטר, ‏אכלו לי, שתו לי, באתר ‏מאקו‏, 18 באוקטובר 2018
  10. ^ רותי רוסו, הספיישל מתקרב, באתר nrg‏, 23 ביוני 2005
  11. ^ תום שגב, הנוער, על פי גלילה רון־פדר, כותרת ראשית, 19 ביוני 1985
  12. ^ יניב מגל, ‏גלילה רון-פדר-עמית: "לילדים היום יש אייפון וסקייפ, ול'ג'ינג'י' אין את כל אלה", באתר גלובס, 27 בינואר 2014
  13. ^ Elena Baibikov, "Framing Cultural Images: Japanese translators and their translations of Hebrew children's literature", 2013
  14. ^ Mein liebes selbst: roman, בקטלוג הספרייה הלאומית של ישראל
  15. ^ Ron-Feder-Amit, Galila, Bibliothèque nationale de France
  16. ^ עינת ברעם אשל, "אל עצמי לגלילה רון-פדר: הערות ראשונות על קריאה כסדרה", עיונים בספרות ילדים 24, עמ' 95
  17. ^ עינת ברעם אשל, "אל עצמי לגלילה רון-פדר: הערות ראשונות על קריאה כסדרה", עיונים בספרות ילדים 24, עמ' 108–109
  18. ^ עינת ברעם אשל, "אל עצמי לגלילה רון-פדר: הערות ראשונות על קריאה כסדרה", עיונים בספרות ילדים 24, עמ' 110
  19. ^ דנה קרן-יער, סופרות כותבות לילדים: קריאה פוסט-קולוניאליסטית ופמיניסטית בספרות ילדים עברית (רסלינג: 2007), עמ' 154
  20. ^ גילה דנינו-יונה, "'זה מה שנתנו לנו בלשכת הסעד': עיצוב הזיכרון הקולקטיבי ביחס למזרחים בספרים לנוער של גלילה רון-פדר-עמית", מכללת אורנים
  21. ^ ד"ר שי רודין, לא מקובלת: הקאנון של גלילה רון פדר עמית, באתר ynet, 1 בפברואר 2015
  22. ^ גילה דנינו-יונה, "'זה מה שנתנו לנו בלשכת הסעד': עיצוב הזיכרון הקולקטיבי ביחס למזרחים בספרים לנוער של גלילה רון-פדר-עמית", מכללת אורנים, עמ' 133–134
  23. ^ https://www.facebook.com/rachelshalevstudio/videos/919975265948401/
  24. ^ עינת ברעם אשל, "אל עצמי לגלילה רון-פדר: הערות ראשונות על קריאה כסדרה", עיונים בספרות ילדים 24, עמ' 93–204
  25. ^ ילד עזוב מכה שורשים, מעריב, 21 במרץ 1980
  26. ^ סמדר שיר, המקצוע: סופרת, מעריב, 22 בדצמבר 1980