ארתור רובינשטיין

פסנתרן יהודי-פולני

ארתור רובינשטייןפולנית: Artur Rubinstein;‏ 28 בינואר 188720 בדצמבר 1982) היה פסנתרן יהודי-פולני שהתאזרח בארצות הברית, מגדולי הווירטואוזים בדורו. זכה לתהילה בינלאומית, במיוחד על ביצוע יצירותיו של פרדריק שופן ועל עידוד מוזיקה ספרדית.

ארתור רובינשטיין
Artur Rubinstein
ארתור רובינשטיין, 13 בפברואר 1962, קונצרטחבאו, אמסטרדם, הולנד.
ארתור רובינשטיין, 13 בפברואר 1962, קונצרטחבאו, אמסטרדם, הולנד.
לידה 28 בינואר 1887
רוסיה רומנוברוסיה רומנוב לודז', פולין, האימפריה הרוסית
פטירה 20 בדצמבר 1982 (בגיל 95)
מקום פטירה: שווייץשווייץ ז'נבה, הקנטון והרפובליקה של ז'נבה, שווייץ
קבורה: ישראלישראל מצפה ארתור רובינשטיין, הרי ירושלים, ישראל
מוקד פעילות אירופה וארצות הברית
תקופת הפעילות 18941976 (כ־82 שנים)
סוגה מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Nela Rubinstein עריכת הנתון בוויקינתונים
Annabelle Whitestone עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים ג'ון רובינשטיין, אווה רובינשטיין ופול רובינשטיין
פרסים והוקרה
  • מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1961)
  • פרס לאוני סונינג למוזיקה (1971)
  • פרס מרכז קנדי (1978)
  • פרס גראמי למפעל חיים (1994)
  • הצלב הגדול של מסדר אלפונסו העשירי החכם (1963)
  • קצין במסדר החרב של יעקב הקדוש
  • אביר מפקד במסדר האימפריה הבריטית
  • כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד
  • אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית
  • פרס גראמי
  • קצין גבוה במסדר החרב של יעקב הקדוש
  • מפקד במסדר פולוניה רסטיטוטה
  • מסדר לאופולד
  • מדליית החירות הנשיאותית
  • קצין גבוה בלגיון הכבוד
  • קצין במסדר פולוניה רסטיטוטה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רובינשטיין זכה עוד בחייו להכרה, יוקרה ופרסום ברחבי העולם, ונחשב לאחד מהפסנתרנים הגדולים של המאה ה-20. מוריו בצעירותו היו קרל היינריך בארת ויוזף יואכים.

בעוד רובינשטיין מוכר בעיקר סביב ביצוע יצירותיו של שופן, מוכרים גם ביצועיו של יצירות מאת מלחינים רבים ובהם לודוויג ואן בטהובן, יוהנס ברהמס, רוברט שומאן, הייטור וילה לובוס, קלוד דביסי, מוריס ראוול, מנואל דה פאיה, קאמי סן-סנס, איסק אלבניס ואחרים. בנוסף, רובינשטיין היה מעריץ גדול, במשך כל חייו, של וולפגנג אמדאוס מוצרט.

רובינשטיין, פולני במוצאו ויליד האימפריה הרוסית, אינו מקורב לפסנתרן הרוסי-יהודי אנטון רובינשטיין שפעל במהלך המאה ה-19. במהלכה של מלחמת העולם הראשונה התגורר במערב אירופה ומאז מהפכת אוקטובר לא שב לנגן ברוסיה עד ל-1932. בעקבות מלחמת העולם השנייה עבר לארצות הברית והתאזרח ב-1946. בשנותיו האחרונות התגורר בז'נבה, שווייץ.

רובינשטיין היה אוהד ישראל והופיע מספר פעמים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ללא תרומה. הוא היה חבר אישי של ראש עיריית ירושלים טדי קולק ובמותו, לפי בקשתו, נטמן אפרו ב"יער רובינשטיין", המשקיף על יער ירושלים.

ביוגרפיהעריכה

תחילת דרכועריכה

 
רובינשטיין על הפסנתר, 1906, בגיל 19.

רובינשטיין נולד בלודז', פולין (באותם ימים ארץ הוויסלה, תחת ריבונות האימפריה הרוסית) למשפחת אורגים יהודית והתחנך בוורשה. אמו, פליסיה (Felicja), נולדה בלודז' ב-1852 איפה שהכירה את בעלה לימים ואביו של רובינשטיין. אביו, יצחק, חזה בהרג הוריו בידי הצבא הרוסי במהלך דיכוי המרד הפולני ב-1863. לאחר מכן הוא נדד ברחבי פולין הרוסית עד שהתיישב בלודז' בשנות ה-60 של המאה ה-19, שהתפתחה וגדלה במהירות באותן השנים. הזוג, שלא היה להם כל קשר למוזיקה, נישאו ב-1870 ונולדו להם שבעה ילדים - שלוש בנות וארבעה בנים - כאשר ארתור נולד בן זקונים ב-1887. בילדותו של רובינשטיין, העיר לודז' הייתה בעיקרה עיר תעשייתית חסרת תשתיות מפותחות כגון צנרת ביוב שהייתה מרכז עבור תסיסה אזרחית.

אחותו הגדולה של ארתור לקחה בלחץ הוריה שיעורי פסנתר, ובעודו בן 4 בלבד, ארתור התנסה לראשונה בפסנתר של אחותו. כבר אז, הוא הצליח לחזור בקלות רבה יותר מאחותו על היצירות שביצעה, על אף העובדה שהיא למדה מזה מספר שנים לנגן. הוא ניגן לפי שמיעה וזיכרון עם חוש קצב מפותח. אביו רצה שיגדל וילמד כינור, כלי נגינה שמעמדו באותה העת נחשב גבוהה מזה של פסנתר. כישרונו של ארתור בכלי הוא שהוביל את הוריו להסכים לתמוך בו בלימודי פסנתר ורשמו אותו ללימודי פסנתר אצל הפסנתרן אלכסנדר רוז'יסקי (Aleksander Różycki;‏ 18451914), שבאופן קבוע היה נרדם באמצע שיעוריו של ארתור.

הוריו של ארתור המשיכו לקדמו ולתמוך בו ללמוד נגינה ובגיל 7, ב-1894, ביצע לראשונה יצירה בפני קהל מקומי. ב-1898, בעת ביצע את הרונדו השלישי ב-A מינור מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט, הבחין בכישרונו יוזף יואכים ולקח אותו תחת חסותו. יואכים שלח את רובינשטיין אל האוניברסיטה לאמנויות בברלין, הקיסרות הגרמנית, והמליץ עליו למורה לפסנתר קרל היינריך בארת (שהיה מצידו תלמיד של פרנץ ליסט). רובינשטיין למד בברלין שבע שנים את התאוריה והפרקטיקה הנדרשת במטרה להיות וירטואוז בפסנתר. הוא החל את הקריירה שלו במספר הופעות בבירה הגרמנית, ובתוך זמן קצר ביצע הופעות גם במדינות שכנות, בראש ובראשונה במולדתו הפולנית. עקב מסלול ההתחנכות שלו, רובינשטיין לא למד בבית ספר תיכון אבל דרך מורה פרטי מדוקדק שגר בפיו כבר בגיל 14 פולנית (שפת אם), רוסית, צרפתית, אנגלית וגרמנית והתעמק בעיקר בספרות בשפות אלו.

עבודתו על לכדי פרסוםעריכה

את קונצרט הבכורה שלו נתן בברלין בשנת 1900. לאחר מכן הופיע בגרמניה ובפולין והמשיך את לימודי הפסנתר עם איגנצי יאן פדרבסקי. בשנת 1904 נסע לפריז, שם פגש את המלחינים מוריס ראוול ופול דיקא ואת הכנר ז'אק טיבו. שם גם ניגן את הקונצ'רטו השני לפסנתר של קמיל סן-סאנס בנוכחות המלחין, שהתרשם מן הביצוע. בשנת 1906 הופיע רובינשטיין לראשונה בארצות הברית, בקרנגי הול בניו יורק, משם המשיך בסיור הופעות בארצות הברית, אוסטריה, איטליה ורוסיה.

ב-1908 לקה בדיכאון לאחר שנדמה היה שנעצרה התקדמות הקריירה שלו ולאחר שאהובתו התרחקה ממנו. עקב כך, בגיל 21, ניסה להתאבד. לאחר כישלונו כתב "בכיתי מרות, בלא ניחומים, במשך זמן רב, כשאני שוכב במקום שנפלתי בלא שום כוח. אחר, ביודעין למחצה, פסעתי בכבדות אל הפסנתר ונתתי פורקן לבכיי במוזיקה... כאשר אדם מפסיק לבכות שוכך הסבל... וכך, כיוון שהטבע תבע את שלו התחלתי לחוש רעב. 'הפעם אוכל שתי נקניקיות', החלטתי... בדרכי לאוטומט של אשלינגר לסעודה המפוארת שלי... גיליתי את סוד האושר ועדיין אני מחזיק בו: אהבו את החיים, והם יאהבו אתכם בחזרה. אנשים תמיד מציבים תנאים לאושר.. אני אוהב את החיים ללא תנאים."

ב-1910 נסע לבירה הרוסית סנקט פטרבורג להתחרות בתחרות פסנתר על שם אנטון רובינשטיין (דרך כך הוא הפר את החוק הצארי הרוסי לפיו אסור ליהודים לשהות בבירה למשך יותר מיום אחד). על אף שלא הצליח לקחת את פרס המקום הראשון, נפתחה עבורו דלת הזדמנויות ושיתוף פעולה עם המנהל המוזיקלי היהודי סרגיי קוסביצקי ב-1911. בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה ובהמשך מהפכת אוקטובר, מלחמת האזרחים והקמתה של ברית המועצות, נקטעה פעילותו של רובינשטיין ברוסיה עד לשובו לביצוע בעת קונצרט במהלך 1932. בשנת 1912 הופיע לראשונה בלונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד.

במהלך מלחמת העולם הראשונה חי רובינשטיין בעיקר בלונדון, שם ליווה בפסנתר את הכנר והמלחין אז'ן איזאיי. ב-1915 זכה לפרסום רחב ויוקרה כאשר הופיע בסן סבסטיאן, ספרד, וביצע את קונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של ברהמס. לאחר הביצוע של היצירה נשאר בספרד וטייל ברחבי המדינה מצפון לדרום וממזרח למערב. משנת 1916 עד 1917 סייר בספרד ובאמריקה הדרומית, שם התוודע ליצירותיהם של המלחינים המקומיים אנריקה גרנדוס, אלבניס, דה פאיה ווילה לובוס. וילה-לובוס הברזילאי הקדיש לו את יצירתו 'רודפואמה' (Rudepoêma), הנחשבת עד היום לאחת היצירות הקשות ביותר לביצוע בפסנתר. בקונצרט הראשון שלו בבואנוס איירס נחל הצלחה רבה כאשר ביצע מספר יצירות אבני צאן ברזל של המלחינים הגדולים בתולדות המוזיקה הקלאסית: באך, בטהובן, שופן, אלבניס, ראוול וליסט.

רובינשטיין יצא בהצהרה כי בעקבות פשעי מלחמה שביצע צבא הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, הוא לעולם לא ינגן שוב בגרמניה. בהמשך, הוא נהג להשתתף בהופעות שנערכו על גבולות גרמניה, כדי לאפשר לקהל מעריציו הגרמני להאזין לו על כל מקרה. זמן קצר לאחר סיומה של המלחמה ביצע סיבוב הופעות בריו דה ז'ניירו, בירת ברזיל באותה העת, ופגש ונשאר בקשר עם פול קלודל ודריוס מיו. בהמשך, ב-1919, ערך סבב הופעות בממלכה המאוחדת ביחד עם זמרת הסופרן אמה קלווה וזמר הטנור ולדימיר רוסינג. דרך מסעותיו בספרד ואמריקה הלטינית התמקצע רובינשטיין במוזיקה קלאסית ספרדית ובהמשך הקריירה שלו הרבה לפרסם ולטפח את הסגנון.

ב-1920 ערך מסע שני לריו דה ז'ניירו, עבד ביחד עם המלחין וילה-לובוס והתוודע למוזיקת פולקלור ברזילאית. ב-1921 ביצע שני סיורי קונצרטים בארצות הברית, עיקרם בניו יורק, לצד מכריו קרול שימנובסקי ופול קוצ'אנסקי (אנ'). עקב מסעותיו הרבים רובינשטיין לא התיישב במקום אחד ועיקר חפציו עברו איתו במזוודות. ב-1924, לאחר שהייה ממושכת בבית מלון בפריז, נודע לו שהשחקן פייר פרסנאי מוכר את ביתו במונמארטר ורובינשטיין מיהר לקנות ממנו את הבית.

נקודת מפנה בשנות השלושיםעריכה

 
ארתור רובינשטיין ב-1937 בארצות הברית, צילום ידי קארל ואן וכטן.

בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 נהנה רובינשטיין לראשונה מפרסום בינלאומי רחב, וכבר לא עמד בצילם של סרגיי רחמנינוב ויוזף הופמן. רובינשטיין ביסס את עצמו כיורש לווירטואוזים של הדור הפוסט-רומנטי ונציג של "הדור החדש" גם כן, זאת לנוכח ירידת קרנם של רחמנינוב והופמן. בסתיו 1931 ערך רובינשטיין סבב הופעות ברפובליקה הפולנית השנייה, שכלל ביצועים בעיר הולדתו לודז' ובבירה ורשה. במהלך מסעו זה נפגש מחדש עם ידידו משכבר הימים, הצ'לן היהודי-רוסי גרגור פיאטיגורסקי. בשנת 1932 פרש רובינשטיין למשך מספר חודשים מחיי הבמה, במטרה לשפר טכניקת נגינה ולרענן את הרפרטואר.

עוד ב-1932 נשא רובינשטיין לאישה את אניאלה (נלה) מלינארסקה, בתו של המנצח אמיל מלינארסקי ואשתו לשעבר של מייצ'יסלב מונץ. היא הייתה בת 24 והוא - בן 45. לזוג נולדו חמישה ילדים ואחד מהם נפטר בצעירותו. רובינשטיין בגד באשתו פעמים רבות ואחת ממאהבותיו אף ילדה לו בת. לימים העיד רובינשטיין על עצמו: ”נאמר עלי כי בצעירותי חילקתי את זמני בין יין, מוזיקה ונשים. אני מכחיש זאת נמרצות.90% מהתעניינותי היה בנשים.”[1]. בקיץ 1934 התבודד בחופשה בהרי האלפים הצרפתים, ביחד עם אשתו, בתם בת השנה ואחות מטפלת. בתקופה זאת שיפר ורענן את יכולותיו ולימים הגדיר אותה כ"נקודת מפנה". בעקבות זאת, ב-1937 יצא למסע הופעות נוסף בארצות הברית וב-1943 עיתון בסן פרנסיסקו העניק לו את התואר "מאסטרו בפסנתר".

שנות הביניים (שנות ה-40 וה-50)עריכה

 
מימין לשמאל: רובינשטיין, ניקיטה מגלוב ורודולף פירקושני, שלושה פסנתרנים מפורסמים, 18 במרץ 1960.

מלחמת העולם השנייהעריכה

מבקר התרבות האמריקאי האריס גולדסמית' הגדיר במהלך שנות הארבעים את רובינשטיין במצב של "שנות ביניים", מינוח שבהמשך הבדיל בין תקופת פעילותו המוקדמת וצעירותו לבין תקופת פעילותו המאוחרת שלאחר מלחמת העולם השנייה. בין שתי תקופות אלו ניכר השינוי בסגנון ובהתנהגות של רובינשטיין, שכן מיומנותו הקנתה לו סגולה לעבוד בצורה יותר רגועה ומחושבת.

בפלישת גרמניה הנאצית לפולין שהובילה לפרוץ מלחמת העולם השנייה רובינשטיין שהה בפריז וראה פליטים פולנים מגיעים לצרפת במהלכה של המלחמה המדומה. טרם עזיבתו לארצות הברית היה עליו לבצע יצירה באמסטרדם. הוא מצידו חישב מסלול מחדש, ביטל תוכניות מוקדמות ובסתיו 1939, ביחד עם משפחתו, עלה על אונייה מבורדו לניו יורק. רובינשטיין עבר להתגורר בברנטווד, קליפורניה. ב-1941 הוצע לו והוא נענה בחיוב לכתוב ספר אוטוביוגרפיה. על אף הסכם עם מוציא לאור מקצועי, רובינשטיין זמן רב לא התפנה לכתיבת הספר ובסופו של יום הוא כתב ופרסם אוטוביוגרפיה רק עשרות שנים מאוחר יותר, ב-1975.

ב-1942 הסתכסך והתכוון לפרוש מהסכם עם חברת ההקלטות RCA לאחר שהתאכזב מיכולת המסחור של החברה ביצירותיו ולאחר שהיה עד לכך שפעם נוספת הוא עומד בתודעה הציבורית בצילם של פסנתרנים אחרים, בהם ולדימיר הורוביץ. בנוסף, רובינשטיין הביע אכזבה מאיכות ההקלטות, וטען שאינן מתקרבות לקרסוליים של צפייה בקונצרט אמיתי. הוגשה לו הצעה להסכם הקלטות עם חברת קולומביה רקורדס אך לאחר תהייה ארוכה החליט להישאר עם ההסכם הקיים עם RCA. רובינשטיין פרץ מחדש לתודעה הציבורית ב-1944, כאשר העניק ביצוע לקונצ'רטו השלישי של בטהובן בניו יורק בניצוחו של ארטורו טוסקניני.

בתחילת 1945, זמן קצר לפני סיומה של המלחמה, רובינשטיין הוזמן לבית האופרה - יד זיכרון לנופלים בסן פרנסיסקו, להופיע בפני דיפלומטים מרחבי העולם לקראת ועידת ההקמה של האומות המאוחדות. באוטוביוגרפיה שלו כתב רובינשטיין שקודם החל הקונצרט חיפש ללא תוצאה לראות את דגל פולין בין דגלי מדינות האו"ם, אך פולין הצטרפה לארגון רק מספר חודשים לאחר מכן. בתחילת הקונצרט היה על רובינשטיין, לפי החיוב בממסד, לנגן את המנון ארצות הברית - "הדגל זרוע הכוכבים". מיד בסיום הנגינה של ההמנון פנה לקהל המאזינים, שהורכב מדיפלומטים מטעם האו"ם, וביקר אותם חריפות על כך שדגל מולדתו, שזה שנים נלחמת נגד כוחות הכיבוש של מדינות הציר, לא נמצא. לאחר מכן שב לפסנתר וניגן באיטיות את מזורקת דוֹמבּרוֹבסקי - היא המנון פולין.

השנים שלאחר המלחמהעריכה

 
ארתור רובינשטיין מבקר פצועים בבית חולים תל השומר, מדינת ישראל, 1951.
 
פסל ארתור רובינשטיין מנגן בפסנתר בעיר לודז'.

בשנת 1946 ניתנה לרובינשטיין אזרחות אמריקאית. הוא חידש את קביעתו ממלחמת העולם הראשונה וסירב לנגן בגרמניה שלאחר המלחמה משום שכמה ממקורביו נספו בשואה. בנוסף הרחיב את קביעתו והצהיר כי לעולם לא ינגן גם לא באוסטריה, וזאת על אף הערכתו התרבותית כלפי שתי הארצות האלו (הערכה שכללה הערצה עבור מוצרט). בתשובה לשאלה ב-1975 מדוע אינו מנגן בגרמניה ענה רובינשטיין: ”זו שאלה עצובה שאני צריך לענות עליה לעתים קרובות מדי. אני לא מנגן בגרמניה כי יש לי כבוד ענק לזכרם של 100 בני משפחתי שנהרגו על ידי נאצים.”[2]

ב-1949 רובינשטיין הצהיר, ביחד עם פסנתרים כגון הורוביץ ויאשה חפץ, כי הם לעולם לא יעבדו ביחד עם התזמורת הסימפונית של שיקגו אם זאת תעסיק את המנצח והמלחין הגרמני וילהלם פורטוונגלר, שהיה מקורב לאדולף היטלר והמפלגה הנאצית. רובינשטיין טען שאם פורטוונגלר היה אוהב ומאמין אמיתי בדמוקרטיה, הוא היה מפנה עורף לגרמניה הנאצית כפי שעשה תומאס מאן. ב-1954 שב רובינשטיין לפריז אותה אהב והתמקם בשדרות פוש. בתו אווה מתגוררת עד היום בפריז. בעונת ההופעות בין 1955 ל-1956 ערך חמישה הופעות גדולות בהן ניגן 17 מהיצירות האהובות עליו, שעליהן טען כי "לעולם אינן מזדקנות". הסיבוב החל בלונדון, המשיך בפריז והסתכם בקונצרט בניו יורק.

ב-1956, בעקבות מות סטלין ואוקטובר הפולני שהוביל לשחרור מתון של שליטת ברית המועצות על הרפובליקה העממית הפולנית, רובינשטיין חשב על האפשרות לבקר מחדש בארץ מולדתו, שמאז מלחמת העולם השנייה הייתה חלק מהגוש המזרחי במלחמה הקרה. כעבור שנתיים הוא אכן ביקר בפולין, ובביקור מלא רגש במולדתו שלאחר המלחמה הוא ביקר בקברו של שימנובסקי בבזיליקת סקאווקה. בהמשך הופיע בקונצרט שנכחו בו מאזינים עד אפס מקום וההתרגשות והקריאות שהשמיעו לעבר רובינשטיין לאורך ניגונו התבטאו בדברי עוזרו בסיום הקונצרט ש"זה נס שכולם נשארו בחיים אחרי הקונצרט הזה[3]."

שנות השישים: "תור הזהב"עריכה

 
ארתור רובינשטיין, 13 בפברואר 1962, קונצרטחבאו, אמסטרדם, הולנד.
 
רובינשטיין בעת ביקור בישראל, אוסף דן הדני, 1969.

שנות ה-60 של המאה ה-20 נחשבות לשנות השיא של רובינשטיין ולתור הזהב של פעילותו והקריירה שלו בכלל. במהלך אותה העת ניתנו לו תוארי דוקטור לשם כבוד משמונה אוניברסיטאות, בהן אוניברסיטת ייל האמריקאית. ב-1961, בטווח של 40 יום, ביצע 10 קונצרטים באולם קרנגי הול בניו יורק. באותה העת גם הוקלטו מנגינותיו על יצירות הנוקטורנים של שופן. רובינשטיין תמך בתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח באמריקה וביצע שני קונצרטים שכל הרווחים מהם הועברו לידי האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים - NAACP.

בשנת 1960 עורר רובינשטיין שערורייה בעולם המוזיקה כאשר שימש כאחד השופטים בתחרות שופן בוורשה. חבר השופטים החליט לתת את הפרס למאוריציו פוליני, אך רובינשטיין, שחלק על מסקנה זו, יצר בו במקום פרס על שם עצמו, "פרס ארתור רובינשטיין", ואותו העניק לפסנתרן שאותו העדיף באותה תחרות - מישל בלוק. לימים חזר בו רובינשטיין משיפוטו וקשריו עם פוליני היו טובים. מאז מהפכת אוקטובר ועליית ברית המועצות, אנשי אומנות מערביים לא הוזמנו לרוסיה. מ-1917 עד 1964 רובינשטיין ביצע רק קונצרט אחד ברוסיה, שנערך כאמור ב-1932 במוסקבה. ההרגעה ביחסי הגושים במלחמה הקרה לקראת אמצע שנות השישים ומדיניות ההפשרה של חרושצ'וב, אפשרו לרובינשטיין לשוב ולבצע קונצרט ברוסיה. רובינשטיין העריך את הטעם התרבותי של העם הרוסי והתרגש מהאפשרות לנגן שוב בפני קל מאזינים רוסי. בספטמבר 1964 הגיע לרוסיה וביצע סדרת קונצרטים במוסקבה ובהמשך עוד שני קונצרטים בלנינגרד. בעת ביצוע סונאטה מס' 2 של שופן בקונסרבטוריון של מוסקבה שכח קטע והתגבר על כך בעזרת אלתור תחלופה[4]. מהלך זה תאם לאמרתו המפורסמת: ”על הבמה, אני אעז. חייב להיות האלמנט של נועזות ביצירת מוזיקה גדולה.”

אף כי התפרסם בעיקר כסולן, גם במוזיקה קאמרית היה רובינשטיין משכמו ומעלה, וניגן עם מוזיקאים גדולים כמו הנריק שרינג, יאשה חפץ וגרגור פיאטיגורסקי. פרט ליצירותיו של שופן, אשר על ביצועיהן עיקר תהילתו, הקליט רובינשטיין גם יצירות משל בטהובן, ברהמס, שוברט, שומאן ודבוז'אק. ב-1969 התפרסם ספר דוקומנטרי צרפתי על חייו של רובינשטיין בשם "אהבת החיים - ארתור רובינשטיין" (L'Amour de la vie – Artur Rubinstein).

פעילות מאוחרת, פרישה ויחסו לישראלעריכה

התדרדרות במצב הראייה והשמיעה אילצו אותו לפרוש מן הבמה בשנת 1976, ומאוחר יותר התעוור לחלוטין. בשנת 1977, בגיל 90, זנח רובינשטיין את אשתו בת ה-69 לטובת אשה צעירה בשם אנבל ווייטסטון (כיום ליידי אנבל וויידנפלד), אז בת 33, ועבר להתגורר אתה בז'נבה, שווייץ, עד מותו. היא עזרה לו לכתוב את החלק השני של האוטוביוגרפיה שלו - "שנותי הרבות" (1980) שאותה הקדיש לה.

באמונתו האישית היה רובינשטיין אגנוסטי והתגאה במורשתו היהודית. רובינשטיין היה ידיד גדול ונאמן לישראל. הוא נודע בעולם כפסנתרן יקרן, אך את כל הופעותיו עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית תרם ללא תמורה. הוא בנוסף גם העביר שיעורי מאסטר במרכז למוזיקה ירושלים. רובינשטיין הזדעזע מאירועי השואה ואובדן בני משפחתו למכונת ההרג של גרמניה הנאצית. השואה הותירה בו רושם עז עד לסוף חייו והוא מעולם לא הפר את החלטתו שלא להופיע בגרמניה או באוסטריה. במלחמת ששת הימים, כשהיה בן 81, שלח להיכל התרבות מברק:

ידידי היקרים, כל האנשים ההגונים אתכם בשעה זאת. אם תזדקקו לי אשמח לעשות כל אשר ביכולתי כדי להתחלק אתכם בעול.

"הפילהרמונית", מיכאל אוהד, עמוד 80

ערוב ימיו ופטירתועריכה

 
קברו של ארתור רובינשטיין ב"מצפור ארתור רובינשטיין".

רובינשטיין מת בז'נבה, שווייץ, ב-1982, בן 95. גופתו נשרפה, ועל פי בקשתו הובא אפרו לקבורה בישראל. ידידו הטוב ראש עיריית ירושלים טדי קולק דאג להטמנת האפר בכד באדמה ובמקום הוצבה מצבה עליה חרותים שמו ותאריכי הולדתו (1887) ומותו (1982) של רובינשטיין. הקבר שוכן בחלקת יער שנקראת על שמו של רובינשטיין, סמוך למושב עמינדב. מקברו נשקפת תצפית מרהיבה על יערות האזור, ובמקום הקרוי על שמו "מצפה רובינשטיין" הוקמה אנדרטה צנועה לזכרו, המתארת מקלדת פסנתר קמורה בצורת גלים.

בישראל נערכת אחת לשלוש שנים תחרות פסנתר בינלאומית יוקרתית על שמו.

פרסיםעריכה

פרסי גראמיעריכה

פרס גראמי על הביצוע הטוב ביותר של מוזיקה קאמרית

  • פייר פורנייה, ארתור רובינשטיין והנריק שרינג על שוברט: טריו מס' 1 במי במול, אופ. 99 ומס' 2 במי במול, אופ. 100 (טריו פסנתר) (1976)
  • פייר פורנייה, ארתור רובינשטיין והנריק שרינג על ברהמס: טריו (קומפלט)/שומאן: טריו מס' 1 ברה מינור (1975)
  • ארתור רובינשטיין על בטהובן: סונטות מס' 21 בדו מז'ור (ולדשטיין) ומס' 18 במי במול (1960)

פרס גראמי על ביצוע סולו אינסטרומנטלי הטוב ביותר

  • ארתור רובינשטיין על בטהובן: סונטה לפסנתר מס' 18 במי במול/שומאן:קטעי פנטסיה, אופוס 12 (1978).

פרס מרכז קנדיעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Yoaview | בָּדָד לָעַד- גדול הפסנתרנים אל מול הרי ירושלים
  2. ^ תורגם מאנגלית: That is a sad question that I have answered too often. I don't play in Germany because I have a great respect for the dead, for 100 members of my family killed by the Nazis.
  3. ^ Harvey Sachs, Rubinstein: A Life, New York, Grove Press, 1995, p. 529
  4. ^ When Rubinstein Overcame a Memory Lapse Mid Performance, נבדק ב-2022-04-20