בגידה

ערך זה עוסק בבגידה בעם. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בגידה (פירושונים).

המונח "בוגד" מפנה לכאן. לערך העוסק בספר בשם זה, ראו בוגד (ספר).

בגידה במובנה הרחב וההיסטורי היא הפרת חובת האמונים של אדם לעמו, למולדתו ולמדינתו וסיועו לאויב במאבקו כנגד מדינת האם של הבוגד, בימי מלחמה או בעת עימות קשה בימי שלום (כדוגמת המלחמה הקרה), או בעת סכסוך מזוין ופעולות איבה שאינם בגדר מלחמה מלאה.

הסיוע המהווה בגידה עשוי להיות בגילוי סודות צבאיים, סודות מדינה וסודות מדעיים, בהשתתפות בתעמולת האויב נגד מדינת האם, בעריקה לשורות האויב ולחימה במסגרת כוחותיו, ובשיתוף פעולה עם צבא כובש.

המניעים לבגידה מגוונים: החל מהזדהות אידאולוגית עם השקפת עולמו של האויב, דרך בצע כסף וכלה ברגשות נקם על עוול אמיתי או מדומה וכן בתסביכי נפש.

בעת לחימה יש שחייל בודד, בסערת הקרב, נקלע לשבי האויב או מגיע לשבי האויב בנסיבות העלולות להיחשב לעריקה, ובלחץ השבי נגרר לשיתוף פעולה עם שוביו; ערך זה אינו מתייחס למקרים מסוג זה, אלא לאישים היסטוריים שמעשה הבגידה של כל אחד מהם מהווה פרק עגום בהיסטוריה של עמו: מדינאים, מפקדי צבא, מדענים, ואנשי רוח.

ענישה על בגידה

כל שיטת משפט רואה בבגידה את העבירה החמורה ביותר שבדיני העונשין שלה^[1].

בתקופות ובארצות שונות היה נהוג לקבוע צורות אכזריות ומשפילות במיוחד של הוצאה להורג כלפי בוגדים. באנגליה, למשל, נקבע בחוק בפירוט כי בוגד ייתלה בצווארו אך יורד מעמוד התלייה בעודו חי, ולאחר מכן יסורס, מעיו יוצאו מבטנו בעודו חי וישרפו לנגד עיניו, ואז יושאר לגסוס לאיטו ולאחר מותו תיחתך גופתו לארבעה נתחים שיוקעו לראווה במקומות ציבוריים שונים. עונש זה חל רק על גברים שנמצאו אשמים בבגידה, ואילו נשים שנמצאו אשמות בעבירה זו הועלו על המוקד כמו מכשפות וכופרים.

העונש הנ"ל נקבע בימי הביניים, והאחרון שהוצא להורג בצורה זו היה סקוטי שהואשם ב-1782 בהעברת מידע צבאי לצרפת. החוק הקובע עונש מסוג זה על בגידה עדיין נותר בתוקף עד מחצית המאה ה-19, אם כי בפועל נמנעו הבריטים מלהחיל אותו על מי שנמצאו אשמים בבגידה. עבירת הבגידה עליה חל החוק כללה לא רק סיוע לאויב חיצוני אלא גם מרידה במלכות ואף זיוף כספים, שנחשב כפגיעה חמורה בסמכותו של המלך ועל כן כבגידה. בתקופת המלכה אליזבת הראשונה נחשבו כמרים קתולים, מעצם היותם שכאלה, כסוכניו של מלך ספרד האויב ומכאן כבוגדים, ואלה שנלכדו ספגו את העונש האכזרי המתואר.

גם בארצות אירופיות אחרות נקבעו לבוגדים עונשים של הוצאה להורג בצורות מיוחדות כיד הדמיון, כגון קשירת הבוגד לארבעה סוסים שדהרו לכיוונים שונים וקריעתו לגזרים ביניהם.

כאשר השתחררו האמריקאים מהשלטון הבריטי, נקבע בחוקת ארצות הברית האיסור על השלטון לנקוט ב"עונשים אכזריים ובלתי רגילים" (Cruel and Unusual Punishments) כאשר כוונת מנסחי החוקה הייתה במיוחד לעונשים מסוג זה. אולם ארצות הברית שמרה על עונש המוות כשלעצמו לבוגדים, שבוצע בדרך כלל באמצעות תלייה "רגילה".

בישראל, שבה בוטל עונש המוות בשנת 1954, נותר בעינו עונש מוות על בגידה בפרק ז' סימן ב' של חוק העונשין, התשל"ז-1977 ובסעיף 43 של חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (כן נותר במדינת ישראל עונש מוות על עבירות לפי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950). חוק העונשין מונה שבע עבירות בגידה, ששלוש הראשונות בהן עונשן מיתה או מאסר עולם: פגיעה בריבונות המדינה או בשלמותה, גרם למלחמה, סיוע לאויב במלחמה, החלטה לבגוד, שירות בכוחות האויב, סיוע לשבוי מלחמה להימלט או לנסות להימלט, והפצת תעמולה תבוסנית. מקרה יחיד של הוצאה להורג על בגידה הוא מקרהו של מאיר טוביאנסקי, שנשפט כבוגד על ידי בית דין שדה בתחילת ימי המדינה, והוצא להורג על ידי כיתת יורים, ומאוחר יותר טוהר שמו. המחתרות העבריות שפעלו בתקופת המנדט הבריטי הרגו פעמים אחדות יהודים שנחשדו בבגידה.

בארצות אירופה שבהן בוטל עונש המוות כליל, הוא אינו קיים גם לגבי בוגדים, והוחלף בעונש של מאסר עולם.

התפתחות היסטורית של מושג הבגידה

במהלך ההיסטוריה השתנה מונח הבגידה בצורה מהותית. בכל חברה נתונה, מוגדרת בגידה כהיפוכה של נאמנות הנדרשת ומצופה מבן אותה חברה, והקריטריון לנאמנות משתנה בהתאם למבנה הבסיסי של החברה, והמקור הפוליטי, המשפטי והאידאולוגי ממנו שואב השלטון לגיטימציה. באירופה של ימי הביניים, הנאמנות הבסיסית שנתבעה מאדם הייתה כלפי הגבוה ממנו בסולם הפיאודלי, ובמיוחד כלפי המלך. השאלה האם המלך היה דובר אותה שפה ושותף לאותה תרבות כמו נתיניו, הייתה בלתי רלוונטית לחלוטין לגבי חובת נאמנותם כלפיו (למעשה, מכיוון שבתי המלוכה התחתנו אלה באלה בלי הרף, מצב נפוץ היה שהמלך הוא בן לאשה שבאה מארץ אחרת ונכד לשתי נשים שבאו מארץ שלישית ורביעית).

כך, למשל, העיר בורדו שבדרום צרפת הייתה בשלטון מלכי אנגליה בכל תקופת מלחמת מאה השנים. מבחינתם של תושבי בורדו, "נאמנות" במלחמה זאת הייתה לסייע ככל יכולתם בניסיונו של מלך אנגליה לכבוש את צרפת, ו"בגידה" - לסייע בדרך כלשהי למלך צרפת בניסיונו להדוף את ההתקפה האנגלית.

הגדרת הנאמנות, ועמה הגדרת הבגידה, השתנתה בצורה מהותית עם שקיעת הפיאודליזם והעברת מוקד הריבונות מן המלך אל העם. הדבר הומחש בצורה דרמטית על ידי שני מהפכנים - קרומוול בבריטניה ורובספייר בצרפת. שניהם הובילו בארצותיהם מהלך של קביעה פוליטית ומשפטית כי המלך חייב בנאמנות לעם, וכי אם הפר נאמנות זאת הוא עשוי לעמוד לדין באשמת בגידה ולהיות מוצא להורג - כפי שאכן קרה למלכים צ'ארלס הראשון ב-1649 ולואי השישה עשר ב-1793.

העברת מוקד הנאמנות מן המלך אל העם חייבה הגדרה של "העם" על פי המאפיינים שקבעה הלאומיות המודרנית (שפה, טריטוריה, תרבות, היסטוריה משותפת וכו'), ומעתה נדרשה מהאדם נאמנות כלפי בני עמו, כלומר הציבור של אלה שחלקו עמו מאפיינים אלה – וכלפי הממשלה המייצגת את העם (או מתיימרת לייצג אותו). בכל עימות נדרש האדם מעתה להתייצב לצד עמו וממשלתו כנגד עמים אחרים וממשלותיהם, ומי שלא עמד בחובת נאמנות זאת הפך ל"בוגד בעמו" במשמעות המודרנית של המונח.

קיימת תפישה, אידאולוגית ופילוסופית, הכופרת בכלל בקיומו של מושג "בגידה", הן במשמעות המשפטית והן בזו המוסרית, שהרי תחת הכותרת של "בגידה" ניתן לכלול עשרות רבות של תחומי עשייה, מחדל, פרסום ומחשבה, ומתוך כך נשמטים מאליהם הן הטיעון המשפטי והן הטיעון המוסרי של בגידה. אם בגידה היא ההפך מנאמנות הרי לתוכה ניתן להזין תופעות כמו השתמטות מגיוס, סרבנות, פרסום דברי ביקורת כנגד המדינה, מוסדותיה, חוקיה ואף מגילת היסוד שלה, הפגנות מחאה כנגד מלחמה מסוימת, או מלחמה בכלל ועוד. ומאידך - קיבעון מחשבתי, התקרנפות ויס-מניות, קבלת כנועה של עמדת הרוב והעמדה הממלכתית וכיוצא בזה עשויים להישפט ולהיבחן כ"נאמנות יתר". נדמה לעצמנו כי קבוצה מסוימת בחברה נתונה מעבירה מידע סודי למדינה שכנה (ואפילו מדינת אויב) וכתוצאה מכך נמנעת מלחמה ועמה נמנע שכול, האם נגדיר זאת כבגידה? זאת ועוד, מה שעלולים להגדיר כבגידה בזמן נתון ובמקום נתון (נאמר גישה ליברלית במדינה טוטליטרית), ניתן להגדיר כמעשה נאצל ואף מובן מאליו במקום אחר (למשל במדינה דמוקרטית וליברלית). הבגידה עשויה איפוא להימחק מדף ההאשמות של חברות רבות אם תיבחן באמות מידה של רציונליזם והומניזם.

דוגמאות היסטוריות למצבי דילמה

בהיסטוריה היו מקרים ומצבים רבים בהם שאלת הנאמנות והבגידה הייתה מוטלת בספק. במיוחד קורים מצבים כאלה כאשר פורץ מרד או מלחמת שחרור בשטח או ארץ שהיה במשך דורות בשלטון כלשהו ועד פרוץ המרד התושבים קיבלו את השלטון הקיים כלגיטימי פחות או יותר. בדרך כלל במצב כזה נוצר עימות בין אלה הממשיכים בנאמנות הישנה לבין המורדים היוצרים מוקד חדש ומנוגד של נאמנות, ושני הצדדים רואים אלה את אלה כבוגדים.

דוגמה מובהקת היא מלחמת העצמאות של ארצות הברית. עד פרוץ המלחמה ראו עצמם המתיישבים בצפון אמריקה כאזרחים בריטים לכל דבר, נתיניו הנאמנים של המלך היושב בלונדון, שמחו על אפליה וקיפוח זכויותיהם. אילו נענתה הממשלה הבריטית לדרישותיהם, בהחלט ייתכן שהיו ממשיכים לראות את עצמם בתור שכאלה. כאשר פרצה המלחמה, נחשבו ג'ורג' וושינגטון וחבריו כ"בוגדים" מנקודת מבטה של בריטניה, ולו נתפסו היו עלולים להידון למוות. גם חלק לא קטן מהמתיישבים באמריקה עצמה חשבו כך, והם נלחמו לצדה של בריטניה כאשר הם קוראים לעצמם "לויאליסטים" (Loyalists) כלומר "נאמנים" ואת המורדים נגד השלטון הבריטי ראו כבוגדים. אולם מכיוון שהמורדים הם שנצחו במלחמה והקימו מדינה עצמאית, הרי ה"לויאליסטים" הנאמנים הם שהפכו ל"בוגדים" בעיני השלטון החדש, ונאלצו לברוח, לאבד את כל רכושם ולצאת לגלות.

מקרה דומה בתקופה מאוחרת יותר הוא של אירלנד. עד תחילת המאה העשרים, חלק גדול מתושבי אירלנד לא רצו בעצמאות מלאה והיו מוכנים להמשיך להיות חלק מהאימפריה הבריטית, כמו הסקוטים והוולשים. במלחמת הבורים שירתו חיילים אירים רבים בצבא הבריטי שיצא לדרום אפריקה, אך מאידך היו גם אירים רבים שהזדהו עם מאבקם של הבורים והתגייסו לצבאם שנלחם נגד בריטניה. כל אחת משתי קבוצות אלה של אירים ראתה את השנייה כ"בוגדים". עימות זה נמשך עד לפרוץ מלחמת השחרור של אירלנד.

במהלך המאבק האירי לעצמאות הופיעו דמויות כמו סר רוג'ר קייסמנט (Sir Roger Casement) שהחל את דרכו כדיפלומט בריטי מצטיין שזכה בתואר אבירות על תרומתו לקידום ענייני החוץ של בריטניה, אולם בזמן מלחמת העולם הראשונה הצטרף אל המורדים נגד השלטון הבריטי ונתפס בחופי אירלנד בתוך צוללת גרמנית עמוסת נשק המיועד למורדים. על כך הוא נשפט בבית משפט בריטי על בגידה והוצא להורג - אולם באירלנד של היום הוא נחשב בין בכירי הגיבורים הלאומיים שהקריבו נפשם למען מולדתם אירלנד.

דוגמה נוספת לדילמה בין נאמנות לבגידה אפשר למצוא בגרמניה הנאצית. גרמנים רבים שהתנגדו לנאציזם ברחו מגרמניה והגיעו לארצות אשר נלחמו נגדה במלחמת העולם השנייה. חלק גדול מהם הביעו את התנגדותם לנאציזם על ידי השתתפות פעילה במלחמה, כגון מרלן דיטריך אשר שרה בפני חיילי בעלות הברית כדי לעודד אותם במלחמה.

במונחים המקובלים של "בגידה", מעשיה של דיטריך - עידוד חיילי האויב והעלאת המוראל שלהם - יחשבו כמעשה הבגידה המובהק והחמור ביותר האפשרי. כך אכן נחשבה דיטריך ואחרים כמוה בידי רבים בגרמניה, לא רק בזמן המלחמה אלא גם שנים רבות אחריה. (בעיר ברלין, למשל, קמה התנגדות לקרוא רחוב על שם מרלן דיטריך "הבוגדת" לאחר מותה). אף על פי כן, בראייה ההיסטורית המקובלת בימינו בעולם - ובמידה רבה גם בגרמניה עצמה - נחשבת ה"בוגדת" הזו כעולה בהרבה מבחינה מוסרית על אנשים שב"נאמנותם" לגרמניה שירתו בנאמנות את המשטר הנאצי וביצעו בשירותו פשעי מלחמה.

אנשים שהורשעו בבגידה

בעת העתיקה

אלקיביאדס – מצביא אתונאי שערק לספרטה והפך ליועץ צבאי לספרטנים במלחמתם כנגד אתונה.
לוקיוס סרגיוס קטילינה – פוליטיקאי רומאי שגייס צבא פרטי בניסיון לבצע הפיכה ולהשתלט על הרפובליקה.

מדינאים במלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נכבשו מדינות רבות באירופה על ידי גרמניה הנאצית, הביאו לצמיחתם של משתפי פעולה עם הכובש. בתום המלחמה נשפטו הבולטים במשתפי פעולה אלה בעוון בגידה והוצאו להורג.

אנרי פיליפ פטן – מצביא ומדינאי צרפתי שבמהלך מלחמת העולם השנייה עמד בראש המדינה המכונה "צרפת של וישי", ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית.
פייר לאוואל – פוליטיקאי צרפתי, ראש ממשלת צרפת של וישי.
וידקון קוויזלינג – ראש ממשלת נורווגיה מפברואר 1942 ועד תום מלחמת העולם השנייה, בתקופת הכיבוש הנאצי.
אנטון אדריאן מוסרט – פוליטיקאי לאומני הולנדי ששיתף פעולה עם הכובשים הנאצים, אם כי לא בלב שלם.

לחמו לצד האויב

לאון דגרל – פוליטיקאי בלגי ששיתף פעולה עם הנאצים ונלחם לצדם בברית המועצות. הועמד לדין על בגידה ונדון למוות אך הצליח להימלט מן הכלא והגיע לספרד בה זכה למקלט מדיני מידי ממשלת פרנקו.
דיוויזיית שרלמאן – יחידות של מתנדבים צרפתים בוורמאכט ובוואפן אס אס בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה אחדים מהם הוצאו להורג ללא משפט ואחרים נשפטו ונדונו למאסר ממושך.
החיל הבריטי החופשי – יחידה של שבויי מלחמה בריטיים שהתנדבו להילחם לצד הנאצים בעת מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה אותרו שרידי היחידה, הועמדו לדין צבאי, ונדונו לתקופות מאסר החל משנות מאסר אחדות ועד למאסר עולם. מקים היחידה ג'ון אמרי נדון למוות והוצא להורג.
צבא ולאסוב - כוח שהוקם ממתנדבים רוסים שבחרו ללחום לצד הנאצים במלחמת העולם השנייה. מפקדו, אנדריי ולאסוב, הוצא להורג בתלייה על ידי השלטונות הסובייטים לאחר תום המלחמה.

פעלו בשירות תעמולת האויב

ג'ון אמרי – בריטי שפעל בשירות התעמולה של גרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה. נשפט והוצא להורג בתלייה.
ויליאם ג'ויס ("לורד האו האו") – בריטי שפעל בשירות התעמולה של גרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה. נשפט והוצא להורג בתלייה.
איוה איקוקו טוג'ורי – אמריקאית ממוצא יפני ששידרה ברדיו של האימפריה היפנית שידורי תעמולה לכוחות ארצות הברית בעת מלחמת העולם השנייה. נדונה לעשר שנות מאסר, ולאחר שריצתה אותו זכתה לחנינה.

אנשי מערכת הביטחון שפעלו בשירות האויב

ג'ורג' בלייק – איש מודיעין בריטי שפעל בשירות הסובייטים. נדון ל-42 שנות מאסר, אך כעבור 5 שנים נמלט מכלאו ומצא מקלט בברית המועצות.
ג'ון אנתוני ווקר – איש שירות הקשר של הצי האמריקאי שמכר את סודות הצי לסובייטים תמורת בצע כסף והפעיל לשם כך רשת ריגול משפחתית. נדון למאסר עולם.
אולדריץ' איימס – בכיר במודיעין האמריקאי שמכר סודות והסגיר סוכנים לסובייטיים. נדון למאסר עולם ללא זכות לחנינה.
רוברט הנסן – מראשי הריגול הנגדי של ה-FBI, שמכר סודות לרוסים. נדון למאסר עולם ללא זכות לחנינה^[2]
רונלד פלטון – איש הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) של ארצות הברית שמכר את סודות הסוכנות לסובייטים. נדון לשלושה מאסרי עולם.

אנשים שערקו כדי להימנע מהעמדה לדין

בין אלה שריגלו למען מדינת אויב יש אחדים שהצליחו לערוק אליה כאשר חשו שהם עומדים להיחשף, ובכך ניצלו מהעמדה לדין. בולטים בקטגוריה זו:

קים פילבי – איש צמרת המודיעין הבריטי, שריגל למען ברית המועצות, וערק אליה בשנת 1963.
גאי ברג'ס ודונלד מקלין – אנשי שירות החוץ הבריטי שריגלו למען ברית המועצות, וערקו אליה בשנת 1951.
עזמי בשארה – חבר הכנסת ישראלי שנמלט לכווית אחרי שנחשד בריגול למען חזבאללה בשנת 2007^[3]