פתיחת התפריט הראשי

ברית הקנאים הייתה מחתרת יהודית דתית שפעלה בישראל בשנים 1951-1949 להקמת מדינת הלכה במדינת ישראל. המחתרת כללה כמה עשרות צעירים דתיים, נערים ונערות. חברי המחתרת גנבו נשק וחומרי נפץ, ביצעו פעולות כנגד רכוש של מחללי שבת ומוכרי טרפות, ונעצרו לאחר שנכשלה מזימתם להטיל בכנסת פצצת עשן בעת דיון על גיוס נשים לצה"ל.

מעצרם של חברי המחתרת העלה לסדר היום הציבורי נושאים של יחסי דת ומדינה ויחסי דתיים וחילוניים, אך גם נושאים של יחס ראוי לעצירים, ושימוש בכללי המעצר המנהלי על מנת לאכוף את החוק על תנועות פוליטיות ודתיות קיצוניות.

שניים מחברי הקבוצה הגיעו לימים למשרות ציבוריות משמעותיות במדינת ישראל: הראשון לציון הרב מרדכי אליהו וחבר הכנסת שלמה לורינץ.

תוכן עניינים

רקע היסטוריעריכה

עם הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948, היו שלא קיבלו את סמכות מוסדות המדינה, והמשיכו בדפוסי פעולה שירשו מהמחתרות שקדמו להקמת המדינה. ניסיונו של דוד בן-גוריון להקנות למדינה החדשה דפוסי פעולה ממלכתיים, שהביא לפירוק המחתרות, נתקל בקיצוניים, מימין ומשמאל, שהמשיכו את דפוסי המאבק מלפני קום המדינה גם לאחר תקומתה, וכנגד מוסדותיה הרשמיים, וזאת מתוך תחושה כי המדינה, למענה נאבקו, אינה מגשימה את התקוות שתלו בה, וכי הממסד החדש ההולך ומתגבש במדינה בוגד במטרות למענו נוסד.

פעולות מסוג זה נמשכו במהלך כל שנות ה-50. בנוסף להתארגנות "ברית הקנאים" פעלו רבים נוספים. בין הפעולות בלטו פעולת מחתרת צריפין, שפעלה כנגד מוסדות ברית המועצות מתוך מגמה אנטי-סובייטית, פעולתו של דב שילנסקי כיחיד, שניסה להניח פצצת שעון במשרד החוץ, והניסיון לפגוע בשר התחבורה דוד צבי פנקס בגינו נעצרו עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר וזוכו מחוסר הוכחות. קבוצות ואישים שכונו בשמות קוד כמו "המגף השחור" ו"המגף הלבן"[1][2] שלחו מכתבי איום למערכות העיתונים, ויחידים והתארגנויות ביצעו פעולות כפגיעה בידו של הכנר יאשה חפץ שניגן מיצירות ריכארד שטראוס והותקף על ידי אלמוני ב-1953. הפעולות מסוג זה הגיעו לשיא בין 1951 ל-1953 ולאחר מכן שככו מעט. תוספת טראגית, מאוחרת, לפעולות מסוג זה הייתה רציחתו של ישראל קסטנר בשנת 1957.

המניעים להקמת המחתרות היו שונים ומגוונים. חלקן היו מוּנעות ממאבקים פוליטיים בני התקופה, כגון שאלת היחס לברית המועצות, וחלקן ממאבקי הדת והמדינה בשנותיה המוקדמות, בשאלות כשמירת שבת וגיוס נשים לצה"ל.

הקמת המחתרתעריכה

פעולות מסוג אלה שביצעה "ברית הקנאים" החלו עוד בשנת 1949, וכפי הנראה בוצעו על ידי חברי המחתרת כבודדים.[3] חברי המחתרת, צעירים דתיים מירושלים, חלקם קשורים בעבר בפלג דתי של לח"י,[4] היו קשורים במספר התארגנויות מסוג זה שפעלו בו זמנית בכינויים כ"ברית הקנאים", ו"המחנה", "ארגון לוחמי יהדות" ו"בני פנחס".[5][4] ראשיתה ה"רשמית" של "ברית הקנאים" במפגש של חמישה מצעירים אלו בחול המועד פסח בשנת 1950. מנהיגי ההתארגנות ויוזמיה היו מרדכי אליהו, אליהו רפול ויהודה רידר.[6][4] לפי דברי מיכאל בר-זוהר, פעולות המחתרת אושרו בידי הרב צבי פסח פרנק[7].

ארגון המחתרת ודרכי פעולתהעריכה

הארגון מנה כ-35 חברים גברים, שחולקו לחוליות בנות שישה חברים,[5] וכן תא של נשים שכונה "תא יהודית" שעסק בעיקר בהשגת ידיעות.[7] מרדכי אליהו, שכינה עצמו "יאיר", היה גובה 5% (בלשונם: חצי מעשר) ממשכורתם של החברים, ובכסף רוכש נשק גנוב.[5] אליהו היה מקבל חברים חדשים, מראיין אותם, ומחתים אותם על שאלון שנשא את הכותרת "איגוד דתי ספורטיבי של חיילים משוחררים".[5] לאחר מכן היה המועמד מושבע בבית כנסת בטקס חשאי, בו היה המשביע אומר לו, בין היתר:

דע כי ארוכה היא דרכנו, קשה היא ומלאת חתחתים, הקרבה ללא גבול דרשת בדרך זו אל המטרה הקדושה והנעלה. היום אתה נכנס למסגרת קנאית אשר מטרתה להשליט את חיי התורה במדינה ובעם, בכל הדרכים! וגם התוקפניים! קרא אחרי: הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני קל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי וראה אם הדרך עצב בי ונחני בדרך עולם...[4]

לאחר מכן ניתן למועמד כינוי מחתרתי, ובאמצעות מנהיגי ההתארגנות, או ראש החוליה, קיבל את משימותיו.

פעולות המחתרתעריכה

המחתרת פעלה בעיקר כנגד מחללי שבת ומוכרי טרפה. הם שלחו מכתבי איום לחברות מוניות בירושלים שפעלו בשבת.[6] בינואר 1951 הציתו 13 מכוניות בירושלים. חברי המחתרת סיירו בירושלים, סימנו לעצמם מכוניות הנוסעות בשבת, ורשמו את מספרי הרישוי שלהן באמצעות קיפול מספרי דפים בספרי גמרא שנשאו עמם, על מנת להימנע מחילול שבת, ולאחר שאיתרו את מקום חניית המכונית, הציתו אותה באמצעות בקבוק מלא נפט שלתוכו נתחב סמרטוט בוער.[5] כן הציתו אטליז שמכר בשר טרף, והטילו פצצה למסעדת "אקספרסו" ברחוב המלך דוד.[7] ב-1 במאי ערכו חברי הארגון סיור בשכונת מאה שערים כשבידם אקדח גנוב שנרכש על ידי מרדכי אליהו. מטרת הסיור הייתה "להגן על השכונה" לאחר שנפוצה שמועה כי ביום זה יתקפו צעירי מפ"ם את השכונה.[5]

שירות הביטחון הכללי, בראשות איסר הראל, הצליח להחדיר לארגון סוכנים, שדיווחו לו על תנועותיו. במאי 1951 החריפו כוונות פעילי הארגון. בכוונתם היה להפציץ אטליזים לאור יום בבקבוקי מולוטוב, ולשרוף את לשכת הגיוס בירושלים.[7] הראל החליט לשבור את הארגון, אך חיכה לשעת כושר.

מבצע כלהעריכה

 
איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, שפעולתו הביאה למעצר אנשי המחתרת

ב-14 במאי 1951 נערך בכנסת דיון בנושא הרגיש של גיוס בנות לצה"ל. לקראת דיון זה החליטה המחתרת להשליך פצצת עשן לאולם המליאה. יהודה רידר הכין פצצה מקופסת סיגריות אנגליות עשויה מפח, לתוכה הכניס פילם וקפצונים לשם הרעש. בקופסה ניקב חור על מנת שהעשן יצא ממנה וימלא את האולם. את התערובת היה אמור להדליק באמצעות סיגריה, ולהשליכה אל הכנסת בעת הדיון.[5] הכנסת שכנה אז בבית פרומין בירושלים ומקור החשמל הגיע ממלון עדן הסמוך. בעת זריקת הפצצה, היה אמור פעיל נוסף, בשם נח וורמסר, לנתק את זרם החשמל אל הכנסת, ולשם כך הצטייד במוט ברזל, בו אמר לפרוץ את הדלת שליד השנאי.[5] לפעולה זו ניתן הכינוי המחתרתי "מבצע כלה".

השב"כ ידע מראש על הפעולה, ואיסר הראל נפגש עם יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק והזהירו מפני המתרחש. הראל הבהיר לשפרינצק כי יש חשיבות לתפיסת המבצעים בעת המעשה, וכי עליו להמשיך בישיבה ולהמתין עד שאיש המחתרת ינסה להשליך את הפצצה, וייתפס על ידי אנשי שירות הביטחון.

הישיבה הייתה סוערת, ובקהל נמצאו רבים שקראו קריאות גנאי. שפרינצק חש מאוים וחרד בעת הישיבה, ולכן נעל אותה לפני זמנה, ובטרם היה ספק בידי רידר להתחיל בפעולת הטלת הפצצה.[8] רידר יצא מן הבניין, פגש בוורמסר שנמצא ליד מלון עדן, ומסר לו כי הישיבה בוטלה, וכי הפעולה נדחתה למועד בלתי ידוע. הוא מסר לו את הפצצה על מנת שיחביאה בביתו עד לפעולה הבאה.

מעצר חברי המחתרתעריכה

מיד לאחר כישלון הפעולה, החליט הראל כי אין להמתין עוד, והורה על מעצר אנשי המחתרת. בגל מעצרים שנערך בימים שלאחר מכן נעצרו 40 חברי המחתרת, בהם שתי נשים.[9] עשרים מהחברים נעצרו במעצר מנהלי לפי תקנה 111 לתקנות ההגנה (שעת חירום), שהופעלה בפעם הראשונה מאז הפעולה כנגד הלח"י בעקבות רצח ברנדוט.

בחיפושים שנערכו במוסדות חינוך בהם למדו חברי המחתרת (ובמיוחד ב"מדרשת סיני" בה נמצאו אליהו, רידר ורפול) נתגלה מחסן של נשק ותחמושת שכלל 2 תת מקלעים מסוג סטן, שלושה אקדחים, מחסניות של טומי גאן, 1,764 כדורים מסוגים שונים, 6 רימוני יד מסוג מילס, נפצים, חומרי נפץ,[10] וכן ארגזים מלאים בבקבוקי מולוטוב וחומרים להכנת פצצות תבערה.[9] כן נמצאו בחיפוש מסמכים הקשורים לפעילות המחתרת, וכמות של 277 גרם חשיש.[6]

במסיבת עיתונאים שנערכה לאחר מעצר חברי המחתרת, בנוכחות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אהוד אבריאל, אמר ניצב לוי אברהמי, מפקד מחוז ירושלים של המשטרה, כי "הנני רואה כאחד הפשעים החמורים ביותר שבוצעו אולי מאז קום המדינה בנסיון שנעשה שלשום בערב לחבל בכנסת ואולי גם באנשיה".[10]

מעצר חברי המחתרת לווה בתקרית חמורה. העצורים נשלחו למחנה ג'אלמה, שליד שער העמקים, שם התעללו בהם השוטרים. העצורים טענו כי קיללו אותם, הריצו אותם, כפו עליהם לערוך תרגילי סדר, פגעו בכבוד הנשים שביניהם, ומסרו להם ניירות לכתיבת מכתבים למשפחותיהם, אך לא שלחו את המכתבים והשתמשו בהם לצורך השוואת כתבי יד. בנסיעה מג'אלמה לירושלים, שארכה ארבע וחצי שעות, לא איפשרו להם לעשות צורכיהם.[11]

משפטם של אנשי המחתרתעריכה

דעת הקהל שסערה בתחילה עקב גילוי מחתרת חמושה שבכוונתה לכפות את חוקי הדת על המדינה, פנתה עד מהרה לביקורת על המשטרה באשר ליחסה אל העצורים. לבסוף הוחלט כי רוב העצורים ישוחררו, ולמשפט הועמדו רק מנהיגי המחתרת - אליהו, רפול, וורמסר ורידר. כנגד הארבעה הוגש כתב אישום חמור ביותר, שכלל 27 סעיפי אישום, ובראשם סעיף בגידה, בשל הכוונה לקשור קשר ולאסור מלחמה על ממשלת ישראל בשל גיוס הנשים, וכן סעיפים נוספים הנוגעים לפעולה בכנסת, לפעולות הצתת המכוניות, לשימוש בנשק בלתי חוקי, לאיומים ולהחזקת החשיש.[6] את המשפט ניהל פרקליט המדינה ארווין שימרון ולצדו סגניתו, מרים בן פורת. בסיום המשפט, במרץ 1952, הורשעו הנאשמים במרבית סעיפי האישום, והוטלו עליהם עונשי מאסר לתקופה שבין חצי שנה לשנה, וזאת בשל "גילם הצעיר ורגשותיהם הדתיים", ובשל כך ש"למדו לקח".[12] גזר הדין ניתן בהמלצת השב"כ, שלא רצה בהרס חיי מנהיגי המחתרת, אלא רק בשבירת הארגון, ובמניעת פעולות עתידיות של מנהיגיו.[13]

בעקבות מעצר המחתרתעריכה

יחסה של המשטרה אל העצורים עורר סערה ציבורית, שבדיעבד נראה כי הייתה גדולה אף מהסערה שעוררו מעשי המחתרת. הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת ההאשמות שהעלו העצורים כלפי המשטרה, בראשות חברת הכנסת חנה למדן ובה היו חברים גם חברי הכנסת יוחנן באדר, הרצל ברגר, דוד הכהן, זרח ורהפטיג, אידוב כהן ויוסף ספיר. הוועדה מצאה כי ההתנהגות כלפי העצורים הייתה "בניגוד לחוק, פוגעת בעצורים ובכבוד האדם, במקרים רבים בלתי הוגנת ומשפילה", ומצאה כי המדובר בהתנהגות מתוכננת ומנוהלת מגבוה, ולא במקרה בודד של התנהגות לא ראויה של קצין או שוטר. הומלץ כי הממשלה תבחן דרכים למנוע התנהגות מסוג זה בעתיד, וכי ועדת הפנים של הכנסת תמנה ועדת מומחים לשינוי היחס לעצורים.[11]

סערה נוספת עורר המעצר המנהלי, תוך שימוש בתקנות ההגנה לשעת חירום, ששימשו את שלטונות המנדט הבריטי כנגד אנשי היישוב בימים שלפני קום המדינה. בדיון סוער שהתקיים בכנסת לאחר מעצר החשודים העלו חברי כנסת רבים מן האופוזיציה, ובהם מנחם בגין, אנשי מפ"ם ואנשי החזית הדתית את טענותיהם כנגד הפעלת "סעיף 111" למעצרם המנהלי של אנשי המחתרת.[14] משה שרת השיב כי כאשר מדובר במעשים כה חמורים, יש מקום להשתמש בחקיקת החירום על מנת להגן על הדמוקרטיה. שרת כינה את ההתארגנות "ארגון טרוריסטי" וקבע כי "זהו קשר בהיחבא, קונספירטיבי, נגד חוקי המדינה ונגד ביטחון המדינה. זהו נסיון להשליט אלמות במקום החוק בחיינו הציבוריים."[15] בסיומו של הדיון הסוער החליטה הכנסת לבטל את תקנות שעת החירום, ולחקוק חוק חדש להגנת המדינה, וזאת ברוב של 53 כנגד 49 חכ"ים.[16] נקבע אף הרכבה של ועדת שרים בראשות שר הפנים חיים משה שפירא שתפקידה "לברר את כל השאלות הכרוכות בהפעלת 'הסעיף 111' כנגד קבוצת הצעירים החשודים במעשי אלמות"[17] החלטה זו הייתה הצהרתית בלבד, והתקנות נותרו בתוקפן עד היום. ועדת השרים לא מסרה מסקנותיה.

מורשת ברית הקנאיםעריכה

 
שלמה לורינץ, עם בחירתו לכנסת, חודשים ספורים לאחר מעצרו כחבר במחתרת ברית הקנאים

מעשי המחתרות האלימות בעלות האופי הקיצוני-דתי, המשיכו במהלך השנים 19511953, עד שגוועו בעקבות פעילות השב"כ ושינוי האווירה הציבורית. נראה כי גם במחתרת "מלכות ישראל" המכונה "מחתרת צריפין" היו חברים בהתארגנויות "המחנה" ו"ברית הקנאים".[18] "מלכות ישראל" פורקה על ידי השב"כ בשנת 1953 והוכרזה "ארגון טרור".

אנשי "ברית הקנאים" זכו להגיע לעמדות מפתח במדינה. מרדכי אליהו היה לדיין, ולאחר מכן מונה לראשון לציון - הרב הספרדי הראשי במדינת ישראל. הוא נחשב לאחד ממנהיגיו החשובים של הזרם הדתי לאומי, עד מותו בשנת 2010. שלמה לורינץ (שלא הועמד לדין על חברותו ב"ברית הקנאים") היה לחבר הכנסת עוד בשנת 1951, שבועות ספורים לאחר שחרורו מן המעצר, וכיהן בכנסת ברציפות עד לשנת 1984. לורינץ כיהן בתפקיד יו"ר ועדת הכספים של הכנסת.

לימים התבטא הרב אליהו באשר לברית הקנאים במילים - "אני מודה בטעות שעשיתי [...] את דעותיי לא שיניתי, אבל הדרך שבחרתי ללכת בה אז הייתה בהחלט מוטעית".[19]

לקריאה נוספתעריכה

  • מיכאל בר זהר, הממונה, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, 1970.
  • איסר הראל, ביטחון ודמוקרטיה, עידנים, 1989.
  • אברהם דסקל, התנהגות אופוזיציונית חוץ פרלמנטרית בראשית המדינה, ברית קנאים ומלכות ישראל, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, תש"ן.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מיכאל בר זוהר, "הממונה", הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ירושלים 1970, עמ' 101 (להלן:"הממונה")
  2. ^ נתגלתה תעלומת "המגף השחור" ומכתבי האיום, דבר, 15 במאי 1953
  3. ^ שילומים, מחתרות, משפט קסטנר, דבר, 24 באפריל 1958
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 "הממונה", עמ' 97
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 5.7 גילויים נוספים על "מבצע כלה", דבר, 1 ביוני 1951
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 החל משפטם של עצורי "ברית הקנאים", דבר, 31 במאי 1951
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 "הממונה", עמ' 98
  8. ^ "הממונה", עמ' 96
  9. ^ 9.0 9.1 "חוקי החרום הופעלו נגד הקנאים", ידיעות אחרונות, 17.5.1951
  10. ^ 10.0 10.1 סוכל נסיון חבלה בכנסת, דבר, 16 במאי 1951
  11. ^ 11.0 11.1 דין וחשבון של ועדת החקירה הפרלמנטרית בעניין עצירי המחנה בג'למי, נספח ל"דברי הכנסת"
  12. ^ פסק הדין במשפט קנאי הדת, דבר, 26 במרץ 1952
  13. ^ "הממונה", עמ' 99
  14. ^ אין להפקיר את ביטחון המדינה והדמוקרטיה, דבר, 22 במאי 1951
  15. ^ ארגון טירוריסטי תכנן מעשי חבלה בכנסת ובמוסדות הממשלה, דבר, 22 במאי 1951
  16. ^ הכנסת החליטה על ביטול התקנות לשעת חירום והכנת חוק חדש להגנת המדינה, דבר, 23 במאי 1951
  17. ^ נקבעה ועדת השרים בקשר להפעלת סעיף 111 כנגד חשודי "ברית הקנאים", דבר, 25 במאי 1951
  18. ^ שלי לוי, יונתן ארליך, ‏אלימות פוליטית מצד יהודים בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 17.8.05
  19. ^ "הרב מרדכי אליהו", בתוך: יאיר שלג, אחרי רבים – להטות? עמדות רבנים בישראל כלפי הדמוקרטיה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה