היסטוריה של ברזיל
היסטוריה של ברזיל היא תקופת זמן שראשיתה בהתיישבות אינדיאנים באלף ה-6 לפנה"ס, בשטח שבו מצויה כיום מדינת ברזיל המודרנית. עד המאה ה-15 אוכלסה ברזיל בשבטי נוודים למחצה, שכלכלתם התבססה על ציד, דיג, ליקוט מזון וחקלאות בלתי ממוכנת.
ברזיל התגלתה לאירופאים לראשונה על ידי מגלה הארצות הפורטוגלי פדרו קברל (אף כי יש החולקים על קביעה זו, ומצביעים על אחרים שגילו אותה לדעתם לפניו). על פי חוזה טורדסיאס היה השטח המזרחי של ברזיל בריבונות פורטוגלית ואכן הפורטוגלים קבעו את יישוב הקבע האירופאי הראשון באזור בשנת 1523 לחופי האוקיינוס האטלנטי, וקראו לו סאו ויסנטה. בין המאה ה-16 למאה ה-18 ברזיל הייתה מושבה פורטוגלית אשר התפרנסה מעץ הברזיל, ממנו הפיקו צבע אדום יקר ערך, מגידול קנה סוכר, ובהמשך גם ממרבצי זהב שנמצאו בעיקר באזור המצוי כיום במדינת מינאס ז'ראיס. ניסיונות של ההולנדים והצרפתים להאחז גם הם באזור נכשלו וידם של הפורטוגזים הייתה על העליונה. הפורטוגזים גם נכנסו לעומק היבשת וספחו לברזיל שטחים גדולים בהרבה משהוענקו להם בחוזה טורדסיאס. במהלך תקופה זו, רוב התושבים המקוריים של ברזיל נספו במחלות העולם הישן, במלחמות ובשיעבוד. מי שלא הושמד הוטמע בחברה החדשה. בנוסף לתושבים המקוריים והאירופאים, הובאו לברזיל אפריקאים רבים ששועבדו לאדוניהם האירופים במטעים ובמכרות.
ב-7 בספטמבר 1822 הכריזה ברזיל על עצמאותה מפורטוגל והפכה למונרכיה חוקתית, אירוע שנודע לימים כזעקת איפירנגה. לקראת ימיה האחרונים של המונרכיה בסוף המאה ה-19, בוטלה לחלוטין העבדות בברזיל, בסיומו של תהליך הדרגתי וארוך. גלי הגירה משמעותיים החלו להגיע לברזיל החל מהשליש האחרון של המאה ה-19, תחילה בעיקר מדרום אירופה וחצי האי האיברי, ולאחר מכן גם מיפן. שחרור העבדים וגלי ההגירה שינו ללא הכר את המרקם החברתי של ברזיל. הפיכה צבאית ב-1889 העלתה את המשטר הרפובליקני. עד היום ברזיל היא מדינה דמוקרטית, למעט שלוש תקופות שבהן הייתה נתונה למשטר אוטוריטרי או דיקטטורי בין השנים 1930–1934, 1937–1945 ו-1964–1985.
עם העצמאות, הפוליטיקה של ברזיל הייתה נתונה לשליטתם של בעלי הקרקעות העשירים, בעיקר בדרום המדינה. אחרי הפיכות 1930, כשהכלכלה החלה להתבסס יותר על תעשייה ופחות על חקלאות, השפעתם פחתה, אך לא נעלמה לגמרי. עם עליית התעשייה, צמח כוחם של האיגודים המקצועים ויחד איתם עלו כוחות דמוקרטיים. למרות השינויים במבנה הכלכלה והגדלת כוחם של התומכים בדמוקרטיה, ברזיל עדיין הייתה נתונה להשפעתה של אליטה קטנה. המסורת של שליטת בעלי ההון, תשתיות גרועות, התערבות ממשלתית כבדה במסחר ובתעשייה עיכבו את הצמיחה הכלכלית של ברזיל. בנוסף לכך, המצב גרם להיווצרות פערים ענקיים בין שכבות האוכלוסייה השונות. פערים אלו הם מהגדולים באמריקה.
הברזילאים הראשונים
עריכה
ערך מורחב – שבטים ילידים בברזיל
ברזיל מאוכלסת בבני אדם לפחות 8,000 שנה. ההערכה היא שאבותיהם של האינדיאנים המאכלסים את ברזיל הגיעו לאמריקה מסיביר דרך מצר ברינג. לדעת רוב החוקרים, המהגרים מסיביר היו הראשונים להגיע לברזיל. לעומת זאת, דעת המיעוט בקרב החוקרים גורסת שהאוכלוסייה המקומית חולקת מאפיינים מורפולוגיים עם אוכלוסיות אפריקניות או עם אבוריג'ינים אוסטרלים ועל כן טוענת שקדמו למהגרים דרך סיביר מהגרים מאפריקה ו/או אוסטרליה. לטענתם, מהגרים אלו נדחקו על ידי המהגרים האסיתיים או נטמעו בתוכם.
בניגוד לילידים באזור המערבי של דרום אמריקה, על חוף האוקיינוס השקט, אשר הקימו תרבויות מפותחות שנשענות על חקלאות והתפתחו לאמפריות גדולות, דוגמת האינקה, הילידים באזור ברזיל נותרו נוודים למחצה עד בא האירופאים לאמריקה. התרבויות של הנוודים למחצה באזור ברזיל לא התפתחו למדינות גדולות, למעט מקרים ספורים שבהם קמו התאגדויות גדולות יחסית בין השבטים. הם לא פיתחו כתב ועל פי הממצאים הארכאולוגיים הכוללים בעיקר חרסים, עושרם היה דל יחסית לזה שהתפתח במערב היבשת.
ההנחה היא שרכס האנדים וההרים האחרים המבדילים בין מערב היבשת לאזור ברזיל, מנעו השפעה של התרבויות המפותחות של המערב על התושבים בשטחי ברזיל.
בזמן הגעת האירופאים כל החלקים של ברזיל היו מאוכלסים באינדיאנים. בגלל אורח חייהם הנודד למחצה, האזור היה מאוכלס בדלילות. הערכות מודרניות מדברות על סדר גודל של מיליון אינדיאנים שישבו בברזיל בעת הגעת האירופאים. למרות מסעות הרצח, המחלות וההיטמעות באוכלוסייה שהיגרה מצידו השני של האוקיינוס האטלנטי, מספר שבטי אינדיאנים מקוריים שרדו עד עצם היום הזה. אפשר למצוא אותם בעיקר ביערות הגשם של האמזונס.
ברזיל הקולוניאלית
עריכה- ערכים מורחבים – ברזיל הקולוניאלית, האימפריה הפורטוגזית
אחרי גילוי ברזיל על ידי פדרו קברל ב-22 באפריל 1500, החלו הפורטוגלים להתיישב בה. המתיישבים החדשים ביקשו לנצל את האפשרויות הטמונות בארץ החדשה ולקבל הטבות מהמלך אשר עודד את ההתיישבות בברזיל. אחרים ביקשו לברוח מהעוני המרוד שהיו נתונים בו בארץ מולדתם. הממשל הקולוניאלי במשך 200 השנים הראשונות התבסס על מושלים פורטוגלים מקומיים שזכו בנחלות ענקיות שנקראו קפיטניות (capitanias). החלקות היו גדולות עד כדי כך שחלקן הפכו למדינות שמרכיבות את ברזיל המודרנית.
חלק מהמתיישבים, המכונים הרפתקנים, הגיעו לברזיל כדי לנסות למצוא זהב ביערות העד של אזור האמזונס. הסיפורים על הצלחות עמיתיהם, הקונקיסטאדורים הספרדים, הציתו את דמיונם, אך ככלל מעט מאוד זהב התגלה על ידי משלחות החקר שלהם אשר תרו את יערות העד.
בניגוד להרפתקנים השונים, רוב המתיישבים רצו לנצל את עושרה החקלאי של ברזיל והתחילו לייצא את חומרי הגלם שלה. במאה הראשונה לגילוי ברזיל, חומר הגלם העיקרי שיוצא ממנה היה עץ הברזיל, שגזעו מספק את הצבע האדום היקר. הכריתה הנרחבת של העץ כמעט שחיסלה את העץ בברזיל. במאה ה-17 החלו המתיישבים לגדל קנה סוכר במטעים גדולים לאורך החוף הצפון-מזרחי של ברזיל. הגידול החדש החליף את העץ כייצוא העיקרי של המדינה, כתוצאה מהתגברות צריכת הסוכר באירופה באותה תקופה. על מנת לעבד את המטעים הענקיים, ניסו המתיישבים הראשונים לשעבד את האינדיאנים המקומיים, אך בלא הצלחה. כדי לספק את כוח העבודה הנדרש למטעים, החלו בעלי המטעים לייבא עבדים מאפריקה. הבאת כמויות העבדים האדירות שינתה את המאזן הדמוגרפי במושבות ברזיל, ועד מהרה נהיו האפריקאים לחלק ניכר מאוכלוסיית ברזיל.
במהלך מאתיים השנים הראשונות להתיישבות האירופית, ניסו מעצמות אירופיות נוספות להאחז בברזיל. צרפתים ניסו להתיישב באזור ריו דה ז'ניירו בין 1555 ל-1557 ובאזור סאו לואיס בין 1612 ל-1614. ההיאחזות ההולנדית הייתה ארוכה יותר והחלה בפשיטות שודדי ים על מושבות הפורטוגלים ב-1604. אחרי הפשיטות הקימו ההולנדים שרשרת יישובים בצפון המדינה ב-1630 ובראשם את רסיפה, אך היישובים נחרבו ב-1654 לאחר סדרת מאבקים עם הפורטוגלים. ההולנדים זנחו את הניסיונות להיאחז בברזיל בשנת 1661 תמורת פיצוי, ומיקדו את תשומת לבם במספר מושבות קטנות באיים הקריביים, שהחשובה ביניהן הייתה סורינם.
האימפריה הברזילאית
עריכה- ערך מורחב – האימפריה הברזילאית
בשנת 1808, ז'ואאו השישי, מלך פורטוגל ברח מפני הגרנד ארמה של נפוליון וקבע את מושבו בברזיל. המלך שב לפורטוגל בשנת 1821, אך התהפוכות שעברו על ארץ האם הפורטוגלית היו קרקע פורייה להתקוממות ברזילאית שמטרתה להשתחרר מהשלטון הפורטוגלי. ב-7 בספטמבר 1822 פדרו הרביעי, יורש העצר הפורטוגלי, הכריז על עצמאותה של ברזיל באירוע שקיבל את השם זעקת איפירנגה. פדרו הוכתר כקיסר ברזיל בשם "פדרו הראשון", כחודש לאחר מכן ב-12 באוקטובר. שלטונו של פדרו הראשון היה נתון לתהפוכות רבות ואחרי שאיבד את התמיכה שזכה לה, ויתר על כיסאו ב-1831 וחזר לפורטוגל. במשך כמה שנים המדינה הייתה נתונה לשליטתם של עוצרים שונים. בשנת 1840 הוכתר בנו בן ה-14 של פדרו הראשון, פדרו השני כקיסר ברזיל. פדרו הצעיר הנהיג מדיניות ליברלית למדי, ברוח התקופה, והיה מסוכסך עם בעלי הקרקעות. גם האינטליגנציה לא חיבבה את השליט החדש כי רצתה שלטון ליברלי עוד יותר. בשנת 1888, כששלטונו התקרב לקצו, ביטל פדרו השני את העבדות בברזיל.
בין השנים 1835 ו-1845 התחוללה בריו גראנדה דו סול מלחמת אזרחים בין הרפובליקאים למלוכנים שזכתה לכינוי מלחמת לבושי הבלויים או מלחמת פרופיליה.
הרפובליקה הישנה (1889 - 1930)
עריכה- ערך מורחב – היסטוריה של ברזיל: הרפובליקה הישנה (1889 - 1930)
ב-1889 שלטונו של פדרו השני הופל בהפיכה צבאית בראשותו של גנרל דאודורו דה פונסקה (Deodoro da Fonseca) שהעלתה את הממשלה הרפובליקנית לשלטון. דה פונסקה הפך לנשיאה הראשון של הרפובליקה הצעירה. השלטון הדמוקרטי התמיד עד 1930, כאשר נפל בהפיכה שיזם ז'טוליו ורגאס. ברזיל שינתה את שמה ל"רפובליקה המאוחדת של ברזיל" (ששונה ב-1967 ל"רפובליקה הפדרלית של ברזיל").
בשלהי המאה ה-19 קפה החל להחליף את קני הסוכר כגידול החקלאי ליצוא הדומיננטי בברזיל. יצוא הקפה הביא לצמיחה כלכלית שמשכה מהגרים אירופאים רבים, בעיקר מאיטליה וגרמניה. גל המהגרים בעלי הידע הטכני הרב עזר למדינה לבסס את התעשייה. כמו כן, בעזרת האזרחים החדשים, ברזיל העמיקה את אחיזתה במחוזות מרוחקים מהיישובים הראשונים שקמו על חופו של האוקיינוס האטלנטי.
פופוליזם ופיתוח (1930 - 1964)
עריכה- ערכים מורחבים – היסטוריה של ברזיל: פופוליזם ו"המדינה החדשה" (1930 - 1945), היסטוריה של ברזיל: דמוקרטיזציה ופיתוח (1945 - 1964)
השפל הגדול גרם בברזיל למשבר פוליטי וכלכלי. למוצר העיקרי עליו נשענה כלכלת ברזיל, הקפה, לא היה עוד דורש בשוקי העולם. אוליגרכיות בעלי המטעים הגדולים מסאו פאולו ששלטו בפוליטיקה הברזילאית מיום ייסוד הרפובליקה, נאלצו לפנות מקומם לכוחות חדשים ודינאמיים - אנשי המעמד הבינוני, ונציגי התעשייה.
נסיבות אלו העלו לשלטון את ז'טוליו ורגאס, איש מדינת ריו גראנדה דו סול. ורגאס, שעלה לשלטון בתמיכת הצבא, בהפיכה שקטה, החל את דרכו הפוליטית כליברל ורפורמיסט. אך אל מול איומים מאנשי השלטון הישן, (ששיאן במהפכת נגד במדינת סאו פאולו שדוכאה בכוח ב-1932), ואיומים מצד תנועות פשיסטיות מימין ותנועות קומוניסטיות משמאל, הפך משטרו בהדרגה למשטר קיצוני פופוליסטי, נוסח משטריהם של מוסוליני וסלזר, עד שאימץ נוסח פשיסטי מוצהר שנקרא "המדינה החדשה". משטר זה הוביל את ברזיל לפיתוח ולתיעוש מואץ, והחזיק מעמד עד שנת 1945.
על אף שהייתה בתחילה נייטרלית, הצטרפה ברזיל בשנת 1942 לצידן של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. כוח המשלוח הברזילאי שמנה למעלה מעשרים וחמישה אלף לוחמים נשלח לחזית איטליה, ולחם במסגרת קבוצת הארמיות החמישית הבריטית אמריקאית. ברית מדינית זו עם אנשי המדינות הליברליות במערב, הביאה להתרככותו של ורגאס, ולהצהרות על משטר חדש ומרוכך שיגיע לאחר המלחמה. לאור הצהרות אלו, ולאור עייפות משלטון היחיד בן 15 השנה, הודח ורגאס על ידי צבאו בשנת 1945.
התקופה שבין 1945 ו-1964 בתולדות ברזיל ידועה גם כתקופת "הרפובליקה השנייה". התקופה מתאפיינת מחד באי יציבות פוליטית, ומאידך בתנופת פיתוח וקידמה, ששיאה העברת בירת המדינה מריו דה ז'אנירו לברזיליה, עיר מתוכננת שנבנתה בשטח מדינת גויאס בדרום שטח הסרטאו על ידי הנשיא ז'וסלינו קוביצ'ק.
לאחר הדחת ורגאס על ידי הצבא בשנת 1945, המשיך ורגאס להטיל צל כבד על הפוליטיקה הברזילאית. הוא נבחר לכהונה שנייה בשנת 1950, וגם לאחר התאבדותו ב-1954, עדיין נותר דמות משפיעה למשך שאר תקופת הרפובליקה השנייה. במהלך תקופה זו שלטו שלוש מפלגות שנוצרו לאחר 1945 בפוליטיקה הברזילאית. מפלגת העבודה הברזילאית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ברזיל), שתמכו בורגאס, ולעומתם מפלגת הימין האיחוד הלאומי הדמוקרטי (ברזיל) שהתנגדו לורגאס.
המאבק בין השמאל והימין בברזיל, בו הכריע לעיתים הצבא בכוח, הוביל לשורה של משברים פוליטיים, ולשינויים חוקתיים תכופים. ממשיכיו של ורגאס, ובמיוחד הנשיא ז'ואו גולאר מצאו עצמם במאבקי כוח עם גורמי שמאל מחד, ועם הצבא ואנשי הימין מאידך, מאבקים שהושפעו גם מהמלחמה הקרה והמאבק הבין גושי, על רקע עלייתו של פידל קסטרו לשלטון בקובה, ועליית ג'ון פיצג'רלד קנדי בארצות הברית. אי יציבות זו, שהתבטאה בשינויים חוקתיים תכופים, ובמשבר חוקתי וכלכלי עמוק, הובילה בשנת 1964 לנפילת המשטר הדמוקרטי, ולשלטון צבאי שנמשך למעלה מעשרים שנה.
דיקטטורה צבאית (1964 - 1985)
עריכה- ערך מורחב – היסטוריה של ברזיל: דיקטטורה צבאית (1964 - 1985)
בין 1961 ל-1964 ברזיל עברה רפורמות כלכליות וחברתיות ביוזמתו של נשיאה, ז'ואו גולאר. הרפורמות הרגיזו את העלית האגררית ופגעו באינטרסים של מדינות המערב ובראשם באינטרסים אמריקאים. ארצות הברית הוציאה מיליוני דולרים בתמיכתה באופוזיציה לנשיא המכהן. בסופו של דבר, הנשיא הופל בהפיכה צבאית שנתמכה על ידי ה-CIA וברזיל שקעה במערבולת של משטר צבאי.
בתחילה עלה לשלטון הגנרל המתון אומברטו קסטלו ברנקו, אשר ניסה לשמור על מראית עין של דמוקרטיה, אך יורשיו, אנשי הקו הקיצוני של הצבא, הפכו בשנות ה-70 את ברזיל לדיקטטורה צבאית, שבה פועלת משטרה חשאית (המכונה שירות המידע הלאומי), בשיטות של טרור ועינויים. המשטר הצבאי אמנם הביא לשגשוג כלכלי בתחילת שנות השבעים, אך לאחר מכן הפך השגשוג לחוב לאומי כבד ואינפלציה דוהרת. הנשיא הצבאי האחרון, ז'ואו פיגיירדו, נאלץ להתמודד עם דרישות גוברות והולכות לדמוקרטיזציה מחד, ועם פעולתם של קיצונים מקרב הצבא שניסו למנוע את מעבר השלטון לאזרחים מאידך. בינואר 1985 נבחר טנקרדו נווס לנשיא, ובכך הסתיים השלטון הצבאי.
חזרה לדמוקרטיה (1985 עד היום)
עריכהעם נפילת הדיקטטורה הצבאית בברזיל, שתחילתה בשנת 1964 וסופה בשנת 1985, טנקרדו נווס (Tancredo Neves) נבחר לנשיאות המדינה. הנשיא הנבחר נפטר פרק זמן קצר אחרי הבחירות וסגן הנשיא, ז'וזה סרניי (José Sarney) הושבע במקומו. עם תחילת תקופת הדמוקרטיה, נכנסה ברזיל לתקופת התפתחות שלטונית-כלכלית מתונה ביותר ורצופה טלטלות עזות ושלטון לא יציב; תקופה שנמשכת עד היום.
למרות השינויים במבנה הכלכלה והגדלת כוחם של התומכים בדמוקרטיה, ברזיל עדיין הייתה נתונה להשפעתה של אליטה קטנה. המסורת של שליטת בעלי ההון, תשתיות גרועות, התערבות ממשלתית כבדה במסחר ובתעשייה עכבו את הצמיחה הכלכלית של ברזיל. בנוסף לכך, המצב גרם להיווצרות פערים גדולים עד מאוד בין שכבות האוכלוסייה השונות, כך שלרוב האוכלוסייה לא הגיעה רווחה כתוצאה מהדמוקרטיה, אלא להפך; העוני והפערים החברתיים גדלו, וכיום הם מהגדולים ביבשת אמריקה.
כיום, ברזיל היא בעלת הכלכלה הגדולה ביותר בדרום אמריקה והיא מאיישת את המקום התשיעי ברשימת הכלכלות העולמיות עם האוכלוסייה החמישית בגודלה. בשנת 1994 פרננדו אנריקה קרדוזו יצא בתוכנית להחלפת המטבע הלאומי. המטבע החדש "ריאל" יחד עם מדיניות ממשלתית נבונה חנקו את האינפלציה אשר השתוללה בברזיל בעשורים האחרונים. המשבר הפיננסי באסיה, שהתרחש גם הוא בשנות ה-90, גרם לפיחות הריאל ולמשבר כלכלי בברזיל. על מנת להיאבק באינפלציה שהתחילה להרים ראש, הממשלה הובילה מיסוי כבד שהגיע לשיא של 40% מההכנסה מהעבודה.
המשברים החברתיים הביאו לבחירתו של מנהיג ארגון פועלים בשם לואיז אינסיו דה סילבה (המכונה לוּלה) למשרת הנשיא בשנת 2003. דה סילבה נהנה מהצלחה מוגבלת במדיניות חוץ, אך לא הצליח להבריא את החברה הברזילאית מבעיותיה החברתיות של המדינה. המיסוי הכבד, הגרעון, האבטלה ורעות חולות אחרות לא השתנו משמעותית מהתקופה שלפני בחירתו. עם זאת, העלה לולה את שכר המינימום בכ-75% (מ-200 ריאל ל-350) במהלך ארבע שנים. נוסף על כך הנהיג לולה מהלך חקיקה להפחתת הטבות הפרישה של עובדי מדינה. אולם יוזמתו החברתית המשמעותית ביותר הייתה תוכנית "אפס רעב" (Fome Zero), שנועדה להבטיח לכל ברזילאי שלוש ארוחות ביום.
במהלך שנת 2005 נחשפה בברזיל פרשת שחיתות הקשורה בממשלו של דה סילבה, שהביאה להתפטרות אחדים מחברי הקבינט, ואשר איימה על סיכויו לזכות בבחירות במהלך שנת 2006. על אף שפרשנים פוליטיים רבים סברו שבא הקץ על דרכו הפוליטית של לולה, עלה בידו להישאר בשלטון על ידי כך שהדגיש את השגי ממשלו (כגון הפחתת העוני, האבטלה והתלות במשאבים חיצוניים, כגון הנפט). כך הצליח לולה לנתק עצמו מהסקנדל, על אף מאמצי האופוזיציה להוכיח את אשמתו. לולה נבחר לתקופת כהונה שנייה באוקטובר 2006.
קישורים חיצוניים
עריכה
- Brazilink - היסטוריה של ברזיל
- היסטוריה של ברזיל באתר משרד החוץ של ארצות הברית
- היסטוריה של ברזיל החל מההתיישבות הפורטוגלית.
- לוח זמנים בהיסטוריה הברזילאית.
- רועי בית לוי, ארץ טרופית רעה, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2007