היסטוריה של דנמרק

ההיסטוריה של דנמרק כוללת היסטוריה ארוכת שנים באזור של ממלכת דנמרק של היום.

סמל דנמרק

דנמרק יושבה כבר לפני כ-100,000 שנה. בסביבות המאה ה-8 לספירה החלה האימפריה הפרנקית להתפשט לכיוון דנמרק, כתוצאה מכך התאחדו הדנים עם הנורווגים ועם הגיטים, והקבוצה האתנית שנוצרה מאיחוד זה נקראה ויקינגים. הוויקינגים היו בעלי השפעה רבה במסחר באירופה וכבשו שטחים רבים.

דנמרק אוחדה כממלכה בשנת 980 לערך על ידי האראלד כחול-השן, שהתנצר יחד עם תושבי הממלכה. בשנים שלאחר מכן הספיקה דנמרק להתפרק, להתאחד מחדש, להתעצם ולכבוש שטחים נרחבים כשאז הגיעה המפלה והיא נאלצה להחזיר שטחים רבים. דנמרק חזרה לאחר מכן לגדולתה, אך בעקבות סכסוך בינה לבין שוודיה וברית ערי הנזה נפלה שנית.

ב-1397 אוחדו דנמרק, שוודיה, נורווגיה והשטחים שבחסותם, תחת שלטונה של מרגרט הראשונה, מלכת דנמרק, ונקראו איחוד קאלמאר. בעקבות מתחים רבים בין דנמרק ונורווגיה לבין שוודיה, יצאה שוודיה מן האיחוד בשנת 1521. כשעזבה שוודיה, דנמרק ונורווגיה המשיכו לשתף פעולה בתור אוניה פרסונלית שנקראה, דנמרק-נורווגיה. במאה ה-16 החלה תנועת הלותרניזם לשלוט בדנמרק, דבר שגרם להתנגדות הקתולים ולמרד שדוכא ביד קשה על ידי השלטונות הדנים.

במאה ה-17 השתתפה דנמרק במלחמת שלושים השנים והובסה בה קשות. ב-1657, הצטרפה דנמרק למלחמה הצפונית הקטנה, וגם בה נחלה מפלה. בסוף המלחמה נחתם הסכם קופנהגן שקבע את הגבולות בין דנמרק, נורווגיה ושוודיה, וגבולות אלו תקפים עד היום.

היסטוריה מוקדמת

דנמרק יושבה לראשונה לפני יותר מ-100,000 שנה, אך ככל הנראה תושביה הראשונים אולצו לעזוב את האזור בתקופת עידן הקרח האחרון, והתושבים הקבועים הראשונים הגיעו לאזור בסביבות האלף ה-13 לפני הספירה. בסביבות האלף ה-4 לפני הספירה התפשטה ההתיישבות החקלאית. החברה באזור, בזמן תקופת הברונזה הנורדית, קברה את מתיה עם חפציהם הגשמיים מתחת לרגמים. הרבה דולמנים וקברים הבנויים מאבן הם במקור מתקופה זו. באזור נמצאו כלי ברונזה רבים הכוללים חפצי דת מרהיבים וכלי מוזיקה המספקים את ההוכחה הקדומה ביותר למעמדות ורבדים חברתיים.

במהלך עידן הברזל הפרה-רומאי, בין השנים 500 לפני הספירה לבין שנת 1 לספירה, התקרר האקלים בדנמרק ונעשה רטוב יותר, תהליך שהקשה על החקלאות באזור וגרם לכך שחברות רבות היגרו דרומה, לאזור גרמניה. הפקת ברזל, ממחצבות שבביצות, על ידי אנשים החלה בתקופה זו. ההוכחות מראות שמתקופה זו, בדנמרק ובשאר צפון מערב אירופה, הייתה תרבות קלטית שהשפיעה על האזור רבות.

בעקבות מציאת מטבעות רומיים באזור, הוכח כי הקיסרות הרומית, שהגיעה כמעט עד לאזור דנמרק של היום, שמרה על קשרי מסחר עם השבטים המקומיים באזור, שהיו באותה התקופה מושפעים רבות מהתרבות הקלטית. הרונות הראשונות הידועות באזור באו כנראה מן הדרום בסביבות שנת 200 לפני הספירה. דבר שתרם לעליית ההגירה החיובית בצפון אירופה והגביר את הסכסוך בין התושבים הרומים בגאליה לבין הטווטונים היה מיצוי של אדמה מעובדת במאה הראשונה לפני הספירה. רוב החפצים הרומים שנמצאו באזור ייוצרו בסביבות המאה ה-1 לפני הספירה. על פי ממצאים מסוימים שירתו חלק מהלוחמים מהאצולה הדנית בצבא הרומאי.

בתקופה זו היו רציחות רבות והגופות של הנרצחים נזרקו לביצות. בכמה מן המקרים כמה מן הגופות שהושלכו לביצות, התגלו במצב די טוב, דבר שסיפק לחוקרים מידע רב ערך על האנשים שחיו באזור של דנמרק בעידן זה.

תקופת הברזל הגרמנית

התרבות החומרית בצפון אירופה בזמן ההגירה החיובית העצומה באזור, שהתרחשה בין המאה ה-5 למאה ה-7 לספירה, מיוחסת, על פי ההיסטוריונים, כתקופת הברזל הגרמנית. כמה מן השרידים הידועים ביותר מתקופה זו כוללים "גופות כבולות מן הביצה", שביניהם גופות של 2 אנשים, שנחנקו בכוונה, במצב שימור טוב, שסיפקו מידע שימושי לגבי החיים בתקופה זו.

ימי הביניים

המקורות הספרותיים הראשונים

קיימים מספר מקורות שסיפקו כמה מהתיאורים המוקדמים ביותר על התרבות הדנית, בהם כתבי שירה באנגלית עתיקה כגון אלו של ביאוולף ווידסיט, וכן כתביהם של סקנדינבים כגון סקסו גרמטיקוס שחי בערך במאה ה-13. רובם למעשה שרידים של מיתולוגיה ואגדות. כמו הומרוס, כותבים אלו תיארו את ההיסטוריה בצורה לא מדויקת מנקודת מבט תקופתית מאוחרת יותר, אך עבודתם שפכה אור על כמה עובדות היסטוריות.

עידן הוויקינגים

בתחילת המאה ה-8 לספירה, האימפריה הפרנקית של קרל הגדול התפשטה צפונה עד לגבול הדרומי של העם הדני. הדנים היו מודעים לטבח שבוצע בפגנים בגרמניה, ואיום זה גרם להם להתאחד יחד עם עמים סקנדינבים נוספים. החל מתקופה זו ובמשך מאות שנים, נקראו הדנים, יחד עם הנורווגים והגיטים, בשם ויקינגים ושלטו על הימים והחופים של אירופה. הוויקינגים הדנים היו פעילים בעיקר באיים הבריטים ובמערב אירופה, וכבשו חלקים מאנגליה, אירלנד, צרפת (ייסדו את נורמנדי) ועוד. הוויקינגים התיישבו ברוב שטחה של דנמרק במאה ה-8 לספירה עד המאה ה-11 לספירה. המבנה החברתי שלהם היה מסובך יותר מרוב החברות שהתיישבו באזור בעבר. בתחילת המאה ה-11 המלך קאנוט הגדול שלט בדנמרק ובאנגליה ביחד, למשך 20 שנה, כשליט יחיד.

נצרות, התרחבות והקמת ממלכת דנמרק

רק מספר מועט של ממלכות התיישבו באזור שידוע היום כדנמרק במשך שנים רבות. דנמרק אוחדה כממלכה בשנת 980 לערך על ידי האראלד כחול-השן (Harald Blåtand) המלך הראשון של דנמרק. באותו הזמן מיסיונר גרמני שכנע אותו להתנצר. הנצרות, שהחליפה את המיתולוגיה הנורדית הישנה, הייתה מועילה ביותר עבור המלך החדש: היא הביאה עימה תמיכה מהאימפריה הרומית הקדושה, ואפשרה למלך להיפטר מכל מתנגדיו שלא הסכימו לוותר על דתם הפגנית.

יורשו של האראלד, סוון הראשון, מלך על דנמרק, אנגליה ועל חלק מנורווגיה משנת 986 ועד שנת 1014. בנו הבכור, האראלד השני, הומלך לאחר מותו של אביו. הוא מלך משנת 1014 עד שנת 1018 ואז נפטר והוחלף על ידי אחיו קאנוט הגדול, שמלך על חלקים נרחבים בסקנדינביה.

לאחר מותו של קאנוט הגדול ב-12 בנובמבר 1035, אנגליה התנתקה משלטון דנמרק, ודנמרק נכנסה למצב של אנרכיה לתקופה מסוימת. בזמן זה שלטו הארדיקאנוט ומגנוס הראשון. ויקינגים מנורווגיה פשטו על שטחה של דנמרק. סוון השני, אחיינו של קאנוט, הקים מחדש מלכות דנית חזקה ובנה מערכת יחסים טובה עם הארכיבישוף של ברמן, שהיה אז הארכיבישוף של כל סקנדינביה. לאחר מותו מלך בנו האראלד השלישי, שידוע בזכות שיפור הכלכלה בתקופתו. מחליפו היה ילדו מחוץ לנישואים של סוון ואחיו של האראלד השלישי, קנוט הרביעי, שמלך שש שנים (משנת 1080 עד שנת 1086) ואז נפטר. קנוט הרביעי היה הקדוש המגן של דנמרק. לאחר מותו הומלך אחיו של קנוט הרביעי ושל האראלד השלישי, אולף הראשון. הוא האשים את אחיו קנוט בכמה בעיות שצצו בתקופת מלכותו. הוא מלך משנת 1086 עד שנת 1095.

בתחילת המאה ה-12, בתקופת מלוכתם של נילס ושל אריק השני, דנמרק הפכה לבירתה של "מחוז הכנסייה הנוצרית העצמאית של סקנדינביה". זמן קצר לאחר מכן הקימו נורווגיה ושוודיה כנסיית ארכיבישוף משלהם ללא שליטה דנית. אמצע המאה ה-12 הייתה תקופה קשה לממלכה הדנית, במהלכה התרחשה במדינה מלחמת אזרחים אלימה. בסופו של דבר ולדמר הגדול, מחליפו של אריק השלישי, הצליח לייצב את המצב במדינה. המלך ולדמר והארכיבישוף אבסלון, הקימו את המדינה מחדש. בזמן תקופת שלטונו, ולדמר הקים טירה בכפר של אוון, שבסופו של דבר גרם להקמת קופנהגן, בירתה של דנמרק המודרנית. בשנת 1118 כבש ולדמר את הולשטיין. ולדמר ואבסלון הפכו את דנמרק למדינה עם כוח מרכזי בים הבלטי, ובשלב מאוחר יותר היא התחרתה על מסחר, שטח והשפעה באזור הים הבלטי עם ברית ערי הנזה, הולשטיין והמסדר הטבטוני. בשנת 1168, הכניעו ולדמר ואבסלון את הנסיכות של רוגיה, ובכך כבשו שטח נרחב ברצועת החוף הדרומית של הים הבלטי. בסביבות שנת 1180, עברו גם מקלנבורג ודוכסות פומרניה לשליטה דנית. במחוזות הדרומיים החדשים קידמו הדנים את הנצרות ואת ההתיישבות.

בשנת 1227 הפסידו הדנים את רוב השטח הכבוש בקרב בורנהפאד, וב-1325 הפסידו גם את הנסיכות של רוגיה ובכך הפסידו את כל השטחים הכבושים. מסעי צלב רבים נערכו על ידי ולדמר ומחליפו, שבהם תבעו חזקה על שטחים מסוימים וביניהם שטחה של אסטוניה המודרנית. על פי אגדה שנחשבת אהודה בקרב הדנים, אף על פי שהיא נתפסת כמיתוס - בתקופה זו אירע הקרב על לידניס, שנודע גם כקרב ואלמר ליד לידניס (טאלין בירת אסטוניה של ימינו), וב-15 ביוני 1219, בשלב קריטי ביותר בקרב, ירד מן השמיים דגל והביא לניצחונם של הדנים במלחמה. דגל זה נתפס כמקורו של הדנברוו, הוא דגל דנמרק.

בזמן ימי הביניים גבר השיתוף בין המלוכה לבין הכנסייה הקתולית. אלפי כנסיות נבנו בכל המדינה בזמן זה. הכלכלה, שבוססה בעיקר על דג המליח, צמחה במהלך המאה ה-12, אך במאה ה-13 היא נכנסה לתקופה של קשיים שגרמה לקריסה זמנית של הסמכות המלכותית.

קשיי המלוכה

התנגדותם של האצולה ושל הכנסייה הקתולית הקשתה על מלכי דנמרק לבסס את שלטונם במדינה. התקופה הממושכת של היחסים המתוחים בין המלוכה לכס הקדוש ברומא, נקראת "הסכסוך הארכיבישופי". בסוף המאה ה-13, כוחו של המלך הצטמצם ואנשי האצולה אילצו את המלך להעניק להם זכויות נוספות, בהתחשבות בחוקתה הראשונה של המדינה. בעקבות קרב בורנהפאד ב-1227, דנמרק הפכה לחלשה יותר, דבר שפתח חלון הזדמנויות לברית ערי הנזה ולהולשטיין. רוזנות הולשטיין השיגה שליטה על חלקים גדולים בדנמרק מכיוון שהמלך העניק להם אחוזות בתמורה לכסף בשביל כס המלכות בשל המצב הכלכלי הבעייתי.

בעקבות השלטון ההרסני של כריסטופר השני, שכלל מרד איכרים וסכסוך עם הכנסייה, חלק נרחב מן המדינה מושכן לרוזנים (חוץ מסקניה שסופחה לשוודיה). לדנמרק לא היה מלך שמונה שנים לאחר מותו של כריסטופר והיא הייתה נתונה לשליטת הרוזנים. בשנת 1340, לאחר התנקשות באחד הרוזנים, הומלך בנו של כריסטופר השני, ולדמר (אטרדג) הרביעי, ועד 1360 הוא התאושש והחזיר את אחרון השטחים הממושכנים. אחד הגורמים שסייע לוולדמר הרביעי בהחזרת השטחים היה מגפת המוות השחור, שהגיעה לדנמרק בשנים אלו. הוא הסתכסך עם ברית ערי הנזה כשהמשיך בניסיונותיו להרחיב את הממלכה לאחר שנת 1360. ב-1361 הוא כבש את גוטלנד, כנגד רצונם של אנשי ברית ערי הנזה, שהפסידו את ויסבי, עיר מסחר חשובה. ברית ערי הנזה חברה לשוודיה ויחדיו פתחו במלחמה כנגד דנמרק. תחילה מהלך זה כשל כישלון חרוץ כשצי של חיילים של ברית ערי הנזה נפל בשבי הדני והוחזר תמורת סכום עצום. אך בהמשך השתפר מזלם של אנשי הברית, כאשר אצילים מחצי האי יוטלנד מחו כנגד המיסים הכבדים שהופנו למימון המלחמה היקרה. אנשי הברית בשילוב עם שוודיה והאצילים פעלו יחדיו כנגד המלך והגלו אותו ב-1370. למשך מספר שנים הברית שלטה על המבצרים שבאזור ארסונד שבין סקונה לשלן.

מרגרטה ואיחוד קאלמאר

מרגרטה הראשונה, מלכת דנמרק, בתו של ולדמר אטרדג, נישאה להאקון השישי, מלך נורווגיה, בניסיון לאחד את שתי הממלכות ואת שוודיה (בעקבות קשרי הדם של האקון עם בית המלוכה השוודי). בנה אולף השני המשיך בדרכה ומלך על המדינות, אך מלכותו נקטעה בשל מותו הפתאומי בגיל מוקדם בשנת 1387. לאחר מותו, אמו מרגרטה החליפה אותו ומלכותה נמשכה עד שנת 1412. במהלך כהונתה, אוחדו שלוש הממלכות - נורווגיה, שוודיה ודנמרק (כולל איסלנד, גרינלנד, איי פארו, האיים שטלנד ואורקני וחלק משטחה של פינלנד של היום), וב-1397 אוחדו הממלכות רשמית. האיחוד נקרא איחוד קאלמאר, והוא נחשב לאיחוד אישי ולא איחוד פוליטי.

היורש של מרגרט, אריק השביעי, שמלך על האיחוד משנת 1396 עד שנת 1439 (הוא הוכר רשמית כמלך בשנת 1424), היה חסר כישורים וגרם להתפרקות האיחוד באופן ישיר. אריק נלחם ברציפות למשך זמן רב עם ברית ערי הנזה ועם ליבק. כתוצאה מכך, ברית ערי הנזה ארגנה חרם כלכלי על האיחוד, דבר שגרם למרד מצד שוודיה, שראתה בכך פגיעה בכלכלתה, המבוססת על כרייה. שלוש המדינות יזמו את הדחת אריק בשנת 1439. אחיינו של אריק, כריסטופר השלישי, נבחר למלך בכל אחת משלוש הממלכות, איחד את סקנדינביה שנית ומלך על כולה משנת 1442 עד מותו בשנת 1448. האצולה השוודית לא הייתה מרוצה מהשליטה הדנית, והאיחוד הפך במהרה לרשמי בלבד אך בפועל כל ממלכה הייתה כשלעצמה. המלך הבא של האיחוד, כריסטיאן הראשון, ששלט משנת 1450 עד שנת 1481, והמלך שאחריו, הנס, ששלט באיחוד משנת 1481 עד שנת 1513, הגבירו את המתח בין המדינות וכמה מלחמות פרצו בין שוודיה לבין דנמרק.

בתחילת המאה ה-16 עלה לשלטון כריסטיאן השני, שמלך בשנים 1513–1523. הוא הצהיר לכאורה: "אם כובעי שחובש אני על ראשי ידע את מחשבותיי, הייתי אוחז בו וזורק אותו". ציטוט זה מתייחס לעסקאות פוליטיות ערמומיות שעשה במהלך תקופת כהונתו. הוא כבש את שוודיה במטרה לחזק את האיחוד, וטבח בכ-100 מנהיגים שהתנגדו לשלטון האיחוד, אירוע שנודע כ"אמבטיית הדם של סטוקהולם", (נובמבר 1520). "אמבטיית הדם" הרסה כל תקווה להמשכיות האיחוד הסקנדינבי.

לאחר פרישתה הרשמית של שוודיה מאיחוד קאלמאר ב-1521, נערכו בדנמרק ובנורווגיה מלחמות אזרחים ורפורמציות פרוטסטנטיות. לאחר שהרוחות נרגעו, הפרלמנט הדני נחלש מאוד, ולבסוף פורק ב-1660 כשדנמרק-נורווגיה הפכה למונרכיה אבסולוטית. הפרלמנט הנורווגי נאסף בפעם האחרונה ב-1537. נורווגיה שמרה על חוקים עצמאיים ועל מספר מוסדות, והיו לה מטבע וצבא נפרדים מאלו של דנמרק. בנורווגיה המשיכו בהורשת הכתר, דבר שגרם לקושי מסוים בקרב המלכים הנורווגים שהיו צריכים להיבחר גם בבחירות בדנמרק. שתי הממלכות נשארו יחדיו באוניה פרסונלית עד שנת 1814.

דנמרק הטרום מודרנית

הרפורמציה הפרוטסטנטית

הרפורמציה הפרוטסטנטית, שהתהוותה בשטח גרמניה בתחילת המאה ה-16 על פי רעיונותיו של מרטין לותר (1483–1546), השפיעה באופן ניכר על דנמרק. הרפורמציה הפרוטסטנטית הדנית התחילה בסביבות אמצע שנות ה-20 של המאה ה-16, כאשר מספר דנים רצו גישה לתנ"ך בשפתם. בשנת 1524 תרגמו הנס מיכאלסון וכריסטיאן פדרסון את הברית החדשה לדנית, ובתרגומם הפך לרב מכר.

מטיילים שטיילו בוויטנברג שבסקסוניה, שבו תחת השפעתו של מרטין לותר ועמיתו הנס טאוסן, נזיר דני ממסדר ההוספיטלרים. ביום שישי הטוב בשנת 1525, טאוסן ניצל את הבמה של כנסיית מנזר אנטורסקוב כדי לקדם את הרפורמות של לותר. הדבר נתפס כשערורייה והמשגיח ציווה להוציא אותו משלן ולכלוא אותו במנזר בוויבורג עד שהוא ירגע. אנשי העיר באו לצפות בנזיר הבעייתי והוא הטיף להם מחלון תאו. במהרה רעיונותיו של טאוסן התפשטו ברחבי העיר. רעיונותיו, שנחשבו אז כקיצוניים, התקבלו על ידי הקהל. טאוסן הטיף לאנשים רגילים, לאצילים, לסוחרים, לנזירים ואפילו לראש המנזר, שפרסמו את רעיונותיו. בגלל הטפתו הפתוחה של טאוסן, הבישוף גון פרייס, שלא היה יכול לעשות דבר כנגד הלותרנים, נבהל ונסוג לטירת הלד. לאחר תקופה של הטפה באזורים פתוחים, טאוסן השיג קפלה קטנה, שהתבררה כקטנה מדי להמון הדני. מאמיניו פרצו למנזר פרנציסקני כדי להקשיב לטאוסן מדי יום. מנהיגי העיר הגנו על טאוסן מהבישוף של ויבורג. ויבורג הפכה למרכז הדני לרפורמציה הפרוטסטנטית בכל הזמנים. תנועת הלותרניזם התפשטה במהירות רבה לאורהוס ולאולבורג.

ב-1526 המלך פרדריק הראשון מינה את טאוסן לאחד מכמריו האישיים, במטרה להגן על טאוסן מהקתולים שארבו לו. גרסתו של טאוסן לרעיונותיו של לותר, הופצה ברחבי המדינה. קופנהגן הייתה מקום שופע בפעילויות רפורמיסטית, וכתוצאה מכך, טאוסן עבר לעיר במטרה להמשיך את עבודתו. השם הטוב שרכש טאוסן לעצמו קידם אותו רבות, וכשהתפלל בדנית, ההתרגשות הייתה רבה והביאה אלפים לשמוע את תפילתו. בקופנהגן, ברשות המלכים, הכנסיות הקתוליות פתחו שעריהם גם למאמיני תורתו של לותר, וכל זרם התפלל בשעה שונה ביום. אך בכנסייה הראשית של קופנהגן, הבישוף רונו התנגד ל"כופרים" ולא התיר את כניסתם. בדצמבר 1531 פרץ המון זועם לכנסייה המרכזית, בעידודו של ראש עיריית קופנהגן, אמברוסיוס בוגבינדר. הם זרעו הרס רב בפסלים, מזבחות וחפצי אמנות. אך בהתאם למדיניותו של פרדריק הראשון שדגלה בסובלנות, נאלצו הלותרנים והקתולים לחלוק ביניהם כנסיות ובמות, למרות התנגדותם.

הלותרניזם התפשט במהרה בגלל ההתלהבות הרבה לרעיון של שינוי נרחב בכנסייה, ובשל עניין רב של המלוכה להתנתקות מרומא. עקב חוסר העניין של הכנסיות בעצמאות מרומא, המלך החל להחזיק בבעלותו את שטחי הכנסיות ואת רכושן. מהלך זה העלה את רווחי בית המלוכה בכ-300%.

בתקופה זו רווחה בקרב העם תחושה של חוסר שביעות רצון מהקמתה של כנסייה קתולית בדנמרק. תופעות כגון מעשר הכספים ועמלות נראו לאנשים רבים כתופעות לא הוגנות. זו הייתה הזדמנות מצוינת לפרסם כי למלך פרדריק הראשון ולבנו כריסטיאן השלישי לא הייתה חיבה לפרנציסקנים שבעקשנות אספה אוכל, כסף ובגדים בנוסף למעשר. בין השנים 1527 עד שנת 1536, ערים רבות דרשו מן המלך לסגור את בתי הפרנציסקנים. פרדריק נענה לבקשת הערים ושלח מכתבים רבים ובהם הוראות מפורשות לסגור מנזרים ובחלק מהמכתבים היה סכום כסף צנוע שנועד לעזור לאחים להמשיך בדרכם. עם המכתבים המלכותיים בידם, ההמון סגר בכוח את המנזרים הפרנציסקנים בכל דנמרק והכה נזירים ובכך גרם למותם של שניים. תהליך סגירת בתי הפרנציסקנים היה שיטתי בקופנהגן, ויבורג, אולבורג, ראנדרס, מאלמו ובעוד כעשר ערים נוספות; בכל הערים יחדיו נסגרו עשרים ושמונה מנזרים ובתים פרנציסקנים. אנשים רדפו אחרי נזירים פרנציסקנים מחוץ לערים. הוראה זאת הייתה בעלת הטיפול הנוקשה ביותר. למרות מספר רב של האנשים שחשו רגשות עזים לגבי הכנסייה הקתולית מעטות היו תופעות האלימות באזור לאחר הסרת כל המסורות הקתוליות מדנמרק. הלותרניזם השפיע על העם הדני באופן מרשים ביותר בכך שהעם הדני הוציא באופן שיטתי את כל הסממנים הקתולים לא היסוס או ערעור, למעט מקרים חריגים ביותר בהם הכמר המקומי סירב לאשר את הרפורמה.

פרדריק הראשון נפטר בשנת 1533. אספת העיר ויבורג מינתה את בנו של פרדריק, כריסטיאן השלישי, כמלך דנמרק. מועצת המדינה בשלן, שהייתה בראשות בישופים קתולים לקחה את השליטה על המדינה לידיים וסירבה להכיר בבחירתו של כריסטיאן השלישי, בעקבות נאמנותו ללותרניזם, כמלך דנמרק. חשש הועלה בקרב העוצרים שהתלהבותו של כריסטיאן מרעיונותיו של לותר יערערו את האיזון וזכויות האזרח של הקתולים, בכל המעמדות. מועצת המדינה עודדה את הרוזן, כריסטופר מאולדנבורג, להיות העוצר של דנמרק. כריסטיאן השלישי ארגן במהרה צבא לוחמים שכלל שכירי חרב גרמניים, במטרה לכפות את שלטונו. הרוזן כריסטופר ארגן צבא, שכלל לוחמים ממקלנבורג, אולדנבורג ומברית ערי הנזה (מליבק בעיקר), כדי להשיב את כריסטופר השני, דודו הקתולי שהודח בשנת 1523 מכס המלכות, לכס המלכות. כתוצאה מכך נערכה בדנמרק, מלחמת אזרחים שנמשכה שלוש שנים, שכונתה, סכסוך הרוזנים.

סקיפר קלמנט, מנהיג צבא המורדים שלוחמיו היו איכרים קתולים החלו מדרום יוטלנד. צבא המרד, בראשות קלמנט, כבש את פונן, שלן וסקונה. צבא כריסטיאן השלישי הביס את צבא המורדים בעל לוחמים קתולים ממעמד האצולה בסוונסטרופ ב-16 באוקטובר 1534. כריסטיאן אילץ את ברית ערי הנזה, ששלחו לוחמים במטרה לעזור לרוזן כריסטופר, לחתום על הסכם הפסקת אש איתו. צבא כריסטיאן השלישי, בראשותו של יוהאן רנטזאו, החזיר את צבא המורדים לאולבורג ואז טבח בכ-2000 מורדים בעיר בדצמבר 1534. ב-1534 הפרוטסטנטים שבו את סקיפר קלמנט וב-1536 הוציאו אותו להורג. לוחמיו של כריסטיאן השלישי שמו סוף לתקוות הקתולים בשלן ובפונן. מורדי סקניה הכריזו על כריסטיאן השני כמלכם. מלך שוודיה, גוסטב ואסה שלח שני צבאות נפרדים על מנת להכניע את סקניה ואת הלנד. מצורם של צבאות דנמרק ושוודיה עבד והמורדים דוכאו בקופנהגן ובמלאמו עד להיכנעותם הסופית ביולי 1536. לאחר ההכנעה ב-1536, כריסטיאן השני לקח את השליטה לידיים ושלט ביד קשה.

ב-30 באוקטובר 1536, נהפכה דנמרק למדינה לותרנית באופן רשמי, כשהמלך כריסטיאן השלישי ומועצת המדינה שהוקמה מחדש אישרו את החוק הלותרני, שמבוסס על וידוי אוגסבורג של לותר ועל הקטכיזם הקטן של לותר. הממשלה הדנית הקימה את הכנסייה הדנית הלאומית (בדנית: Folkekirken) והכריזה עלייה ככנסיית המדינה. כל הבישופים הקתולים נאסרו עד שיקבלו על עצמם את רעיונותיו של לותר. כשהסכימו להתחייב לרעיונותיו של לותר הם שוחררו וקיבלו את רכושם ואדמתם. כשסירבו, הם נרקבו בכלא למשך כל חייהם. המדינה לקחה את אדמות הכנסייה כדי לשלם לצבא שעזר לכריסטיאן השלישי במרד. כמרים פוטרו כשסירבו להשבע אמונים ללותרניזם. נזירים הוצאו מן המנזרים והכנסיות. כמה נזירות קבלו רשות לחיות במנזרים, ללא סיוע כספי מהממשלה. כס המלכות סגר כנסיות, מנזרים וקתדרלות והרכוש ניתן לאצולה או נמכר. המלך מינה מפקח דני כדי שיפקח על האורתודוקסיה הלותרנית בכנסיות. דנמרק הפכה לחלק ממוקד הלותרניזם שנמשך עד סקנדינביה וצפון גרמניה. הכנסייה הקתולית חתמה את דינה בכך שתמכה במקרים חסרי כל סיכוי, כמו המלכת כריסטיאן השני למלך דנמרק ואת צ'ארלס החמישי לקיסר דנמרק והחזרת איחוד קאלאמר. המרחק הגאוגרפי מרומא, גרם לכך שדנמרק לא הייתה צריכה את אהדת רומא.

המאה ה-17 נראתה כעידן של לותרניזם אורתודוקסי בדנמרק, עם עונשים כבדים למי שנחשד כמאמין בקלוויניזם ובתורתו של אולריך צווינגלי. הרשות הלותרנית דכאה את הנצרות הקתולית ביד קשה, מחשש שהיא תחל לחפור תחת המלך, הממשלה והכנסייה הלאומית. כתוצאה מהרפורמציה, דנמרק השתתפה במלחמת שלושים השנים, שנערכה בין השנים 1618 עד 1648, בחלקה הפרוטסטנטי. בעקבות הלחימה, דנמרק הפסידה את שטחה הבלטי ואת סקונה.

פוליטיקה טרום מודרנית

במאה ה-16 חלה תקופה של צמיחה כלכלית בדנמרק, בעיקר בעקבות צמיחה ענפה של המסחר דרך מצר ארסונד שעליו הוטל מס שכן דנמרק שלטה בשני צידי המצר. המלכים הדנים ששו לנצל את הצמיחה החדה שחלה בשנים אלו של יצוא תבואה מפולין להולנד ולשאר אירופה. דנמרק נהנתה ממס זה עד שהוא בוטל בשנות ה-40 של המאה ה-19.

בעקבות המרד ההולנדי, שהתרחש בהולנד בין השנים 1568–1648, הכלכלה הדנית נסקה בעקבות זרימה רחבה של פליטים מאזור זה בעלי מיומנות רבה בתחומים שונים. המרד העביר בחברה הדנית את תהליך המודרניזציה ממספר היבטים ולפיתוח של קשרי מסחר בין הולנד לדנמרק.

בזמנים אלו לדנמרק היה שם של ממלכה חזקה יחסית. במאה ה-16, הפוליטיקה האירופאית סבבה בעיקר סביב המאבק בין כוחות הנצרות הקתולית לבין כוחות הנצרות הפרוטסטנטית והצטרפות דנמרק לקרב הצפוי לבוא נראה בלתי נמנע שכן הייתה ממלכה חזקה המאופיינת בלותרניזם, זרם בנצרות הפרוטסטנטית. בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-17 הפרוטסטנטים לא הצליחו במלחמת שלושים השנים וקראו לדנמרק להתערב ולעזור לפרוטסטנטים. מלך דנמרק, כריסטיאן הרביעי, החליט להתערב במלחמה. בסיום המערכה דנמרק הובסה והצבא האימפריאלי של אלברכט פון וולנשטיין כבש את יוטלנד. לאחר מכן, כריסטיאן הרביעי ויתר על תמיכתו בפרוטסטנטים בגרמניה על מנת לשמור על ריבונותה של דנמרק. ב-1643 פרצה מלחמת טורסטנסון, בה הפילדמרשל השוודי, לנארט טורסטנסון, פלש עם הצבא השוודי לדנמרק ובכך לראשונה במלחמת שלושים השנים, הצבא השוודי התערב לכאורה במצב בגרמניה. תוצאות המלחמה היו הרסניות לממלכת דנמרק. ב-1645, נחתם הסכם ברימסברו, שסיים את מלחמת טורסטנסון. בהסכם זה מסרה דנמרק לשוודיה את המחוזות הנורווגיים ימטלנד, הריידלן, וידרה וסרנה וגם את האיים הדניים גוטלנד וסארמאה. בנוסף לכך המחוז הנורווגי, הלנד, נמסר לשוודיה לתקופה של כ-30 שנה.

למרות הכול, כריסטיאן הרביעי נחשב, על ידי הדנים, כאחד המלכים הטובים ביותר של דנמרק אי פעם. כריסטיאן הרביעי מלך תקופה ארוכה, בין השנים 1588–1648, ובנה מבנים רבים ושונים ולכן נודע בכינוי "האדריכל של המלוכה הדנית". מספר רב של מבנים ידועים, בדנמרק, נבנו בתקופתו.

ב-1648, הוכתר בנו של כריסטיאן הרביעי, פרדריק השלישי, למלך בעקבות פטירת אביו. ב-1657, במהלך המלחמה הצפונית השנייה, דנמרק בראשות פרדריק השלישי יצאה למלחמת נקמה נגד שוודיה, שהייתה עסוקה באותו זמן במצב בפולין. תוצאות המלחמה היו אסון מבחינת דנמרק. בין השנים 1657–1658, בחורף, קפא באופן נדיר המצר הימי שמפריד בין יוטלנד לשוודיה, ארסונד, וכך צבאו של קרל החמישי, מלך שוודיה, יכול היה להעביר את צבאו דרך הקרח ישירות ליוטלנד. בחוזה רוסקילדה, שנחתם ב-26 בפברואר 1658 בין שוודיה לדנמרק, דנמרק נכנעה ומסרה לשוודיה את המחוז טרונדהיים שנהפך לטריטוריה שוודית וגם את בוהוסלן וסקונה. בנוסף סופחה לשוודיה, הולשטיין גוטרופ, שסיפקה לשוודיה מעבר לפלישה לדנמרק מדרום. אך המלחמה הצפונית השנייה לא הסתיימה עדיין. שלושה חודשים לאחר חתימת חוזה רוסקילדה, קרלוס החמישי, מלך שוודיה, החליט, במועצה שהקים, כי יש למחות את דנמרק מן המפה ולאחד את כל המדינות הסקנדינביות תחת שליטתו. הצי השוודי הגיע לקופנהגן שבקושי יכלה להגן על עצמה, דבר שגרם לבהלה עצומה בקרב תושבי העיר. למזלם של הדנים שכבר החלו להתכונן להתנגדות לצבא השוודי, המדינות האירופאיות האחרות היו נגד ההתקפה השוודית שכן לא רצו ששני צדדיו של מצר ארסונד יהיו בבעלות מדינה אחת. הצי ההולנדי הגיע לקופנהגן והציל את העיר מהכוחות השוודים. הלחימה המשיכה גם ב-1659. ב-1659, קרלוס החמישי תכנן פלישה לנורווגיה. בשנת 1660 נפטר קרלוס החמישי ממחלה ובעקבות כך נחתם הסכם קופנהגן בו הוחזר המחוז טרונדהיים לנורווגיה אך המחוזות בוהוסלן וסקונה נשארו בשוודיה. ההסכם סיים תקופה של לוחמה וקבע את הגבולות בין דנמרק, נורווגיה ושוודיה, שתקפים עד היום.

אבסולוטיזם פוליטי

בעקבות תוצאות המלחמה, פרדריק השלישי, מלך דנמרק, שמלך בין השנים 1648 ל-1670, שכנע את האצולה לוותר על חלק מכוחם ועל הפטור מתשלום מיסים וכך החלה תקופה של אבסולוטיזם פוליטי בדנמרק. תקוותיה של דנמרק, להחזיר את השטחים שנכבשו על ידי שוודיה, כבר אבדו. בזמן שדנמרק תקפה את שוודיה בשנות ה-70 של המאה ה-17, במטרה להחזיר את סקונה, היא לא קיבלה תמיכה משאר המדינות האירופיות, משום שהן לא רצו שליטה של מדינה אחת על מצר ארסונד. בנוסף, האוכלוסייה שחייה בסקניה לא רצתה להיות תחת שליטה דנית. תוצאות המלחמה, שנקראה "המלחמה הסקנית", היו קיפאון. המלחמה הצפונית הגדולה, שהתקיימה בין השנים 1700–1721, החלה בקרב בין שוודיה לדנמרק (ביחד עם מדינות הקואליציה), שהסתיים בתוצאות מרות עבור חברות הקואליציה. הדנים חתמו על הסכם שלום עם השוודים. הם הצטרפו ללחימה רק לאחר מספר שנים, כאשר הרוסים ניצחו בקרב פולטבה. לבסוף שוודיה נחלה תבוסה עצומה ויותר לא איימה על דנמרק. במסגרת הסכמי פרדריקסבורג דנמרק קיבלה רק את שלזוויג חזרה והחזירה לשוודיה את פומרניה שנשארה אצלה עד 1715.

דנמרק המודרנית

התנועה הדנית הליברלית הלאומית החלה לצבור מומנטום במהלך שנות השלושים של המאה ה-19. לאחר התקופה המהפכנית באירופה של שנת 1848, הידועה כ"אביב העמים", הפכה דנמרק למונרכיה חוקתית ב-5 ביוני 1849.

ב-1864 נחלה דנמרק תבוסה מידי צבאות פרוסיה והאימפריה האוסטרית במלחמת שלזוויג השנייה. כתוצאה מתבוסתה איבדה את מחוז שלזוויג שבדרומה לפרוסיה. מפלה זו הותירה רשמים עמוקים על הזהות הדנית הלאומית. בהשראת הכומר ניקולאי גרונטוויג וממשיך דרכו קריסטיאן קולד קמה בדניה לאחר המלחמה תנועת "בתי החינוך העממיים להשכלת מבוגרים, תחת הסיסמה "נרכוש בפנים את אשר הפסדנו בחוץ"; תנועה זו מילאה תפקיד חשוב בתהליך הדמוקרטיזציה של העם הדני. לאחר מלחמה זו אימצה דנמרק מדיניות של נייטרליות, בעקבותיה נשארה נייטרלית בזמן מלחמת העולם הראשונה.

ב-9 באפריל 1940 פלשו לדנמרק כוחות גרמניה הנאצית (במבצע וסריבונג - Weserübung), אף על פי שהכריזה על עצמה נייטרלית. דנמרק נותרה תחת הכיבוש הנאצי לאורך מלחמת העולם השנייה. כנגד הכיבוש הנאצי, שהיה נוקשה פחות מאשר במדינות אחרות, פעלה תנועת מחתרת, שהצליחה להבריח את רובם המכריע של יהודי המדינה לשוודיה הנייטרלית.

לאחר המלחמה הצטרפה דנמרק לנאט"ו וב-1973 הצטרפה לשוק האירופי המשותף (שיותר מאוחר הפך לאיחוד האירופי).

ראו גם

• דנמרק במלחמת העולם השנייה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של דנמרק בוויקישיתוף