אסנת טרבלסי

אסנת טרבלסי (נולדה ב-21 בדצמבר 1965) היא מפיקת קולנוע ישראלית.

אסנת טרבלסי

אין תמונה חופשית
לידה	21 בדצמבר 1965 (בת 58) אשדוד, ישראל
מדינה	ישראל
תקופת הפעילות	מ-1992
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב
פרופיל ב-IMDb

ביוגרפיה

אסנת טרבלסי נולדה וגדלה באשדוד. אמה, רינה, עלתה מעיראק דרך טהראן, שהתה במעברה בחדרה ועברה לרמת גן. אביה, מרדכי, עלה בעליית הנוער מתוניס, למד בבית ספר חקלאי עיינות ואז חבר למשפחתו שעלתה אחר כך ויושבה במושב בית הגדי ליד נתיבות. הוריה הכירו בבית ההבראה שבי ציון בצפון ועברו לגור באשדוד. אסנת טרבלסי היא האחות הבכורה ולה אחות ושני אחים.

בגיל 21 התחילה טרבלסי ללמוד בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב במחזור בו למדו ארי פולמן, איתן פוקס, חגי לוי, אורי סיון, רני בלייר וארנון גולדפינגר, המורה שהשפיע עליה יותר מכל בתקופת לימודיה היה ג'אד נאמן. בזמן היותה סטודנטית שימשה כמפיקה בפועל של פסטיבל הסטודנטים והפיקה את טקס חלוקת פרס מוגרבי לסרטי גמר. בתום לימודיה החלה לעבוד בהפקת סרטים עלילתיים. הסרט הראשון בו עבדה כמתאמת הפקה היה "גמר גביע" בבימויו של הבמאי ערן ריקליס ובהפקת מיכה שרפשטיין, שיצא לאקרנים ב-1991. אחרי כן עבדה כמתאמת הפקה בסרטים "סיפורי תל אביב" בבימויין של איילת מנחמי ונירית ירון (1992), "הגמל המעופף" בבימויו של רמי נעמן (1994) ו"זהר" בבימויו של ערן ריקליס (1993). בסרט "זהר" הכירה את ג'וליאנו מר ח'מיס והם החלו לעבוד על סרט על ארנה אימו, היא נפטרה ב-1994 ולא השלימו את הסרט וב-2002, כשגילו מה עלה בגורל הילדים שתיעדו ב-1992, הם עשו את הסרט "הילדים של ארנה".

אחרי שסיימה לעבוד בסרטים באורך מלא עבדה טרבלסי במשך עשר שנים כמפיקה בפועל בפרסומות. היא הפיקה בפועל פרסומות למילקי, קסטרו, אל על ותנובה ובמקביל הפיקה סרטים תעודיים. ב-1999 הפיקה את סרטו של הבמאי יגאל בורשטיין "מסך עשן – שלושה ימים עם אריאל זילבר"; הסרט תיעד את אריאל זילבר, שהקליט את הדיסק הערבי-עברי הראשון שלו. ב-2002 הפיקה את הסרט "מאחורי הגדר" עבור ה-BBC בבימויו של איניגו גילמור, שהיה הסרט הראשון שנעשה על גדר ההפרדה.

בפברואר 2000, חודשים ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה יזמה וניהלה ביחד עם דאוד כותאב את הפסטיבל הבינלאומי לזכויות אדם "אמון בסיסי" בתל אביב, נצרת ורמאללה, שהיועצים האמנותיים שלו היו ג'אד נאמן וג'ורג' ח'לייפי, הפסטיבל התקיים בסינמטק תל אביב ובמרכז התרבות ברמאללה. כשהתחילה להכין את הפסטיבל השני, בספטמבר 2000, פרצה האינתיפאדה השנייה ובמקום להפיק פסטיבל נוסף יזמה שני דברים: האחד: סייעה להפיק בהולנד אירוע שנקרא The Empty Land (הארץ הריקה, מבוסס על המשפט הציוני "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" ), שהתקיים באמסטרדם בינואר 2000. מבט בינלאומי על הקולנוע הפלסטיני, ובו הקרנת סרטים המלווים בדיונים. בנוסף לכך הפיקה בשיתוף עם המכון למדיה מודרנית סדרה של חמישה סרטים בנושא זכויות אדם, הבמאים: פלסטינים מהגדה וערבים-ישראלים. הסדרה נקראה "שוב" (Again)

בשנת 2000 הייתה שותפה ליוזמה להקמת גוף ציבורי בשם "הפורום החברתי לאיכות השידור" שיצא למאבק ציבורי נגד הקמת ערוץ מסחרי נוסף ובעד ערוץ איכות על פי דגם channel 4 הבריטי. הפורום היה משותף ל"פורום היוצרים הדוקומנטריים" ול"קשת הדמוקרטית המזרחית" וארגונים חברתיים נוספים. היו פעילים בו ג'אד נאמן, ויקי שירן, אסנת טרבלסי, יהודה שנהב, יוסי יונה, עמית גורן, אפרים ריינר, אבנר בן-עמוס ועוד יוצרים ופעילים פוליטיים. המאבק נמשך כשנה והייתה הסכמה בממשלת ברק לצאת עם ערוץ ניסיוני. לבסוף הכל עלה בתוהו עם תחילת האינתיפאדה השנייה.

ב-2001 יזמה ביחד עם הבמאי אבי מוגרבי פרויקט שנמשך חמש שנים בשם "מועדון הכיבוש", שבו בכל חודש הקרינו סרט על פלסטין שנעשה על ידי במאים פלסטינים או בינלאומיים. היו אלה סרטים שלא ניתן לראות בטלוויזיה בישראל. לאחר ההקרנה התקיים דיון בנושא הסרט.

בשנים 2001–2016 הייתה חברת הנהלה ב"פורום היוצרים הדוקומנטריים".

ב-2003 יזמה ביחד עם משה בהר, תקוה לוי ואביטל מוזס-חיים את הפרויקט "מפגשים מזווית כהה". סדרה של תריסר מפגשים בנושאים חברתיים-פוליטיים שונים, אבל מנקודת מבט מזרחית, אנטי-ממסדית ואנטי קולניאלית.

בשנת 1999 פתחה את "טרבלסי הפקות", הפרויקט הראשון שלה היה קמפיין לתנובה ברשות הפלסטינית. עד פרוץ האינתיפאדה השנייה הפיקה מספר פרסומות לרשות הפלסטינית לחברות פלסטיניות ובינלאומיות. "הילדים של ארנה" היה ההפקה הבינלאומית הראשונה שלה. הסרט זכה לפרסים רבים בעולם ולתהודה רבה. אחר כך הפיקה סרטים תעודיים רבים נוספים, שרובם עוסקים בנושאים פוליטיים וחברתיים: הכיבוש, נשים, אשכנזיות, סמים ושואה.

ב-2006 ארגנה וערכה סמינר במצפה רמון שהוקדש ליצירתו של יוריס אבנס. החל מאותה שנה טרבלסי מארגנת כל שנה בשדרות סדנת פיצ'ינג לסטודנטים המטרה היא להנחות יוצרים כיצד להציג את הפרויקט הקולנועי שלהם בפני גופי שידור וקרנות וילמדו מתגובותיהם. בשנת 2008 הייתה שותפה ביחד עם ג'אד נאמן בצוות ההקמה של החוג לתקשורת ומדיה במכללה הערבית מאר-אליאס בגליל. כיום היא משתתפת בתערוכה שנקראת "נשים משנות" בה מצולמות ארבעים נשים שונות וכל אחת כתבה את האני מאמין שלה עצמה.

ב-2007 נבחרה טרבלסי על ידי ה"דה מרקר" כאחת מארבעים הנשים שמחוללות שינוי בחברה.

ב-2009 הייתה אחת מ-40 נשים בתערוכה "נשים שעושות שינוי".

ב־2015 שימשה כמנטורית ב-DOK INCUBATOR בפסטיבל לייפציג, וכן הייתה אחת הלקטוריות בוועדה הבינלאומית של INPUT-TV ומשמשת כבר למעלה מ-7 שנים כנציגת הארגון בישראל.

בין השנים 2014–2019 כיהנה כיו"ר הפורום ליוצרים דוקומנטריים. הפורום נאבק על קידומה ומקומה של היצירה הדוקומנטרית בישראל, וחברים למעלה מ-350 יוצרים דוקומנטריים מכל תחומי הז'אנר.

סרטיה

• "מסך עשן – 3 ימים עם אריאל זילבר" 2000

במאי: יגאל בורשטיין, 50 דק'. ערוץ 2 – תיבת תעודה.

• "מאחורי הגדר" 2004

במאי: איניגו גילמור, 45 דק'. סרט מוזמן על ידי הבי.בי.סי לתוכנית "כתבים".

• "הילדים של ארנה" 2003

במאי: ג'וליאנו מר חמיס. 84 דקות. הפקה משותפת עם PVH והטלוויזיה ההולנדית.

• "בדל", 2005.

במאית אבתיסאם מראענה.

הסרט מספר את סיפורה של אום ווג'יה, חיתנה את עשרת בניה ובנותיה ב"בדל". אלו הם נישואי חליפין בהם אח ואחות מתחתנים בהצלבה עם אחות ואח ממשפחה אחרת וכובלים את שני הזוגות לנצח, כאשר גירושי זוג אחד יובילו בהכרח לגירושי הזוג השני בעסקה. כעת מחפשת אום ווג'יה עסקת נישואי בדל לבנה ולנכדתה: הבן ווג'יה שהתאלמן, ובתו הרווקה בת ה-21 מיאדה, דבר הנחשב לחריג אף בחברה המוסלמית. הסרט עוקב אחר ניסיונות שידוך פוטנציאליים, ומברר כיצד בנה האלמן ובתו בת ה-21 מתמודדים איתם. באמצעות סיפור הבנות בחצר של אום ווג'יה מנסה הבמאית לשרטט את מעגל הדיכוי שמופעל בעיקר על ידי נשים כלפי נשים.

פרסים: תסריט הסרט זכה ב-2004 במענק "רוח החופש" מאת שידורי קשת, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב וסינמטק ירושלים, כמו כן זכה בפרס ראש העיר אולומוץ שבצ'כיה, זכה בפרס הסרט התעודי הטוב הבינוני-ארוך הטוב ביותר בפסטיבל מונפליה בשנת 2006, פרס ראשון בקטגוריית הסרטים הקצרים עד הבינוניים-ארוכים בפסטיבל הוט דוקס.

• "שדות אדומים".

2006, במאית אילת הלר.

מיולי 2005 ליוותה הבמאית אילת הלר עם צוות עזתי את מדיחה והינדאווי, חקלאים עזתים המנסים לגדל תות בשדות של בית להיה. משם תיעדה את ההתנתקות ופינוי דוגית ואלי סיני והיציאה של צה"ל מעזה. בדצמבר הגיעו כמה משלוחי תות לאירופה ואז נסגרו המעברים והתות נמכר בזול בשוקי עזה. הסרט מתאר כיצד צה"ל חזר אחרי חודשיים לאזור שעזב תוך הפגזות בלתי פוסקות מהאוויר והיבשה, שפגעו בעיקר בחקלאים ובשדותיהם.

פרסים: זכה בתחרות התסריט "In the Spirit of Freedom" לשנת 2005 של שידורי קשת, קרן רבינוביץ' וסינמטק ירושלים, ציון לשבח בפסטיבל "SLOW FOOD" בבולוניה.

• "נבדל" 2005

במאים: דורית תדיר ודניאל סיון, דוקו ילדים, 15 דקות. הפקה משותפת עם שידורי קשת, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.

• "בחירות" 2005

במאי: רונן עמר, 60 דקות. בשיתוף יס – שידורי לוויין והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.

• "גולה סנגם" 2007

במאית: שרית חיימיאן, 52 דקות, בשיתוף עם הרשות השנייה לטלוויזיה, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי וקרן רבינוביץ'.

• "עזה – סוג אחר של דמעות".

2006, במאי: עבד אל-סאלאם שחאדה.

זהו סרט על תוכנית ההתנתקות מנקודת מבט פלסטינית. סיפורה של משפחת אבו מאהר שחציה חיה באל מואסי בסמוך מאוד לגוש קטיף וחציה בח'אן יונס. שלושה קילומטרים וחומה מפרידים ביניהם בשנים שקדמו להתנתקות. הסרט צולם לפני, במהלך ואחרי ההתנתקות ועוקב אחר אירוע ההתנתקות מנקודת מבטה של משפחה פלסטינית בניסיון להבין איך תשפיע יציאת הישראלים על חייהם? האם תשתנה איכות חייהם? האם יוכלו לחזור לאדמתם שהופקעה? האם יתאחדו האב ובניו ויחזרו לעבוד יחדיו את אדמתם?

• "אשכנז"

2007, במאית רחל לאה ג'ונס.

הסרט בוחן את משמעותה של הזהות האשכנזית. הוא עורך שיטוט קולנועי באזורים הלא-מדובבים של האשכנזיוּת בישראל. לפי המתואר בסרט, אשכנזים, על פי רוב, לא מתייחסים לעצמם במונחים עדתיים והם סבורים כי ”כולנו ישראלים”, כאשר היידיש הוחלפה בעברית, הדת בחילוניות, הגלות בריבונות, השטעטל בקיבוץ, הנרדפוּת בכיבוש והחיוורון בשיזפון. הסרט בוחן דיבור על אשכנזיוּת ומתעד גילויים שונים של "אשכנז" במרחב הישראלי. הופעה חיה של הרכב "הבילויים" מלווה את הסרט ומבהירה באירוניה ופשטות כמה הסיפור מורכב.

• "בלדרים".

זוהי סדרה בבימויו של אבידע ליבני, שהוא גם התסריטאי. שודר בערוץ 10 בשנת 2008. הסדרה בת שלושה סרטים קצרים שונים, המספרים את סיפורם של שישה צעירים ישראלים שהחליטו להפוך לבלדרי סמים. בסרט הם מסבירים מה הניע אותם לכך, את הקורות אותם, כיצד הם הבריחו סמים ומה עלה בגורלם.

• "עזה-שדרות" החיים למרות הכל.

הפרויקט האינטרנטי “עזה־שדרות“ בבימויים של הבמאים חליל ורובי אלמליח בוחן ומלווה את החיים כפי שחווים אותם גברים, נשים וילדים מעזה ומשדרות. בתנאי מחיה קשים, תחת טילים והפצצות מהאוויר או בשקט מתוח, אנשים ממשיכים לעבוד, לאהוב ולחלום. היום האחרון לצילומים היה 23 בדצמבר 2008 וב-27 פתחה ישראל במתקפה על עזה. הפרויקט זכה בפרס האקדמיה האירופית לקולנוע ובפרסים נוספים ואף היה מועמד לאמי הבינלאומי. הפרויקט הופק בשיתוף ארטה צרפת.

• "פיצה באושוויץ"

2008 במאי: משה צימרמן.

הסרט מגולל את סיפורו של דני חנוך, שמעיד על עצמו שהוא בעל תואר BA (בוגר אושוויץ), ושהיה לו רופא אישי שטיפל בו - ד"ר מנגלה. דני מצליח סוף סוף לשכנע את ילדיו שגי ומירי, להצטרף למסע אל מחוזות ילדותו האבודה בליטא. הסרט חושף נקודת מבט חדשה על הדור השני, ניצול שואה אף הוא. או כמו שמירי אומרת בסוף הסרט, "כנראה שאין דבר כזה, ניצולי שואה".

הסרט זכה בפרס השופטים הצעירים, בלייפציג, גרמניה, נובמבר 2008 "Best of fest" בפסטיבל אידפא, הולנד, נובמבר 2008 DocPoint, הלסינקי, פינלנד, ינואר 2009 ובפרס "דרקון הזהב" בפסטיבל הקולנוע בקרקוב, פולין, מאי-יוני 2009 הסרט השתתף ביותר מ 15 פסטיבלים ברחבי העולם.

• המלכה חנטרישה

2009 במאית: ישראלה שאער מעודד בשיתוף עם קרן גשר לקולנוע רב תרבותי.

הסרט מציג שתי יוצרות תימניות בשנות השישים לחייהן. האחת פזמונאית הכותבת שירי אהבה לזמר נודע, אך מעטים יודעים כי היא המחברת של להיטים פופולריים המושמעים במועדונים ובחתונות של בני העדה. השנייה, משוררת וסופרת עצמאית בת ירושלים שכתיבתה מתקיימת בעולם של שדים, טירוף, אונס ומרד. כתיבתה הפרובוקטיבית גרמה להוקעתה על ידי העדה התימנית. הסרט מנסה להראות את המחיר האישי הגבוה מאוד שנדרש מיוצרות הנקרעות בין שאיפה לבטא עולם דימויים פנימי לבין חיים בעולם מסורתי שדורש איפוק והכנעת מאוויים. הקרנת הבכורה של הסרט הייתה בפסטיבל ירושלים 2009 במסגרת התחרות "ברוח החופש". הסרט זכה בפרס הסרט התיעודי ע"ש ויקי שירן מטעם הרשות השנייה לטלוויזיה בפסטיבל סרטי נשים ברחובות (2009).

• "ג'אפה", 2010 במאי: אייל סיון

מספר את ההיסטוריה של פלסטין-ארץ ישראל דרך מעקב אחר המותג, שהפך למזוהה עם היסטוריה זו יותר מכל: "ג'אפה", מותג התפוזים הידוע. ג'אפה שהחלה כחברה שבה שתפו פעולה פרדסנים יהודים וערבים, נוכסה אחר כך על ידי הציונות והפכה לסמלה. עבור הפלסטינים מסמן התפוז את אובדנה של ארצם. סיפורו של התפוז הוא סיפורה של הארץ. באמצעות סיפורם המופלא של תפוזי ג'אפה, של הפרדסים והמותג ועל בסיס ההיסטוריה החזותית של ההדרים וראיונות עם יהודים וערבים נספר על חייהם המשותפים של יהודים וערבים בפלסטין. על חורבנם, על התשוקה הקולוניאלית מול געגוע לעולם אחר, לאפשרות אחרת; על המחיקה וההכחשה וגם על ניסיונות ההיזכרות. זאת בניסיון לתרום לבנייתו של נרטיב היסטורי משותף וחלום לעתיד משותף הנבנה מתוך העבר.

• "443" 2010, במאי: ארז מילר
• "איפה האוכל" , 2010 במאי: אבידע ליבני

בסדרה בת חמישה פרקים, אייל שני לוקח אותנו למסע גסטרונומי ברחבי המדינה. זו לא עוד תוכנית בישול, אלא ניסיון לעמוד על הקשר שבין המזון שלנו לתרבות שעוטפת אותו מתוך מבט מעמיק על מרכיבי היסוד של האוכל שלנו וחומרי הגלם שממנו הוא עשוי – הפירות, הירקות, הדגנים ובעלי החיים. לסדרה הופקה עונה נוספת ב-2012.

• "פודרה" 2012, במאי: איל גולדברג, עבור ערוץ 8
• "סופייר" 2012, במאי: פיראס חורי
• "כופר נפש" 2013, במאית: קרן שעיו
• "סרט ערבית" 2015, במאים: איל שגיא ביזאוי, שרה צפרוני
• "מרוסיה באהבה" 2016, במאית: שירי שחר
• דינג' 2016, במאי ארתור אברמוב
• "להיות אבא" 2017 - סדרה תיעודית בת 5 פרקים בהשתתפות טל פרידמן עבור ערוץ 10
• "מסורבות" 2019, במאים דוד אופק, מיה ווב

טרבלסי העניקה שרותי הפקה לסרט "צלם מלחמה" 2001, שהיה מועמד לפרס אוסקר, היא הייתה אחראית לחלק הפלסטיני בסרט. הסרט תיעד את עבודתו של צלם המלחמה ג'יימס נכטווי, שמגיע לצלם באזורי המלחמה ואסונות שונים בעולם. כמו כן לקליפים, פרסומות וסרטי תדמית מהארץ והעולם. לאחרונה העניקה שירותי הפקה להפקה בינלאומית בלגית על אמנת ז'נבה.

אין סנטימנטים

2020 -בימוי: ארתור אברמוב

הסרט עוקב אחרי שרה, שהיגרה עם משפחתה מהקווקז בשנות ה-90 וחיה עם בעל אלים. הסרט זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל דוקאביב.

קישורים חיצוניים

• אסנת טרבלסי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• אסנת טרבלסי, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• אסנת טרבלסי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• האתר של טרבלסי הפקות
• גואל פינטו, היא הלכה בשדות, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2006
• טליה פלד קינן, הקולנוענים מראים את המדינה במערומיה, ולא מבינים למה רודפים אותם, באתר nana10‏, 5 בפברואר 2010
• נירית אנדרמן, המזרחית היחידה בצמרת הקולנוע הישראלי, באתר הארץ, 5 במאי 2016
• ביוגרפיה קצרה (אורכב 18.02.2020 בארכיון Wayback Machine), באתר הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות