ערוץ 4

ערוץ טלוויזיה בריטי
(הופנה מהדף Channel 4)

Channel 4 (בתרגום: ערוץ 4) היא רשת שידור ציבורי בריטית לקליטה חופשית, שהחלה את שידוריה ב-2 בנובמבר 1982. היא הוקמה כדי לספק ערוץ טלוויזיה רביעי בבריטניה. באותה תקופה, הערוצים האחרים היחידים היו BBC One ו-BBC Two במימון אגרה, ורשת שידור מסחרית אחת ITV[1]. המטה של הרשת ממוקם בלונדון ובלידס, עם מוקדים נוספים בגלאזגו ובריסטול.

Channel 4
פרטי הערוץ
מדינה בריטניהבריטניה בריטניה
סוג ערוץ לקליטה חופשית
תאריך השקה 2 בנובמבר 1982 עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלות Channel Four Television Corporation עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה בריטניהבריטניה אנגלית
משרד ראשי לונדון ולידס
אזור קליטה הממלכה המאוחדת, אירלנד
www.channel4.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
בניין מטה ערוץ 4 בלונדון

הרשת היא בבעלות ציבורית וממומנת מפרסום; במקור הרשת הייתה חברת בת של "רשות השידור העצמאית" (IBA), והיא נמצאת מאז 1993 בבעלות, ומופעלת על ידי, "תאגיד ערוץ 4" (Channel Four Television Corporation), חברה לתועלת הציבור בבעלות משרד התרבות, המדיה וספורט של ממשלת בריטניה. ב-2010, ערוץ 4 הרחיב את השירות שלו לויילס, שם פועל מאז 1982 ערוץ דומה בשם "S4C", שרוב שידוריו בשפה הולשית.

"תאגיד ערוץ 4" מפעיל מספר ערוצי טלוויזיה נוספים בהם "Film4" (ערוץ סרטים), "E4" (ערוץ בידור) ו-"4Music" (ערוץ מוזיקה). בנוסף מפעיל התאגיד את "All 4", שירות סטרימינג ווידאו על פי דרישה חינמי שגם ממומן מפרסום.

היסטוריה

עריכה

לפני הקמת ערוץ 4 ו-S4C, בבריטניה היו שלושה ערוצי טלוויזיה BBC1, BBC2 ו-ITV. חוק השידור 1980 החל בתהליך של הוספת ערוץ רביעי. לאחר כמה חודשים של שידורי ניסיון, הוא החל לשדר ב-2 בנובמבר 1982[2]. הרעיון של ערוץ מסחרי שני בבריטניה היה קיים מאז הקמתה של רשת ITV ב-1954. ואכן, למכשירי טלוויזיה שנמכרו לאורך שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 היה לעיתים קרובות כפתור נוסף שכותרתו "ITV 2" או "IBA 2", כהכנה להשקת ערוץ נוסף. לאורך ההיסטוריה של ITV התקיים דיאלוג רב-שנתי בין הממשלה, החברות שהפעילו את רשת ITV וגורמים אחרים, בנוגע לצורת ההרחבה של השידור המסחרי לערוץ נוסף, עד שהוחלט להקים ערוץ מסחרי נוסף אך בבעלות ציבורית. רשת ITV הופקדה על מכירת הפרסומות ששודרו בערוץ 4, ההכנסות מפרסומות בשני הערוצים צורפו לקופה אחת, וערוץ 4 קיבל 13.6% מהסכום הכולל[1].

עם השקתו, נקבע ברישיון השידור שתפקידו של ערוץ 4 לספק אלטרנטיבה לערוצים הקיימים, עם תוכניות בידור, עלילה ותעודה המנותקת משיקולי רייטינג. בהתאם לתפקידו, הערוץ זכה להערכה רבה הן על ידי קבוצות מיעוטים והן על ידי אנשי אמנות ותרבות על החדשנות הרבה שלו[3]. בתקופה זו תחת המנכ"ל המייסד, ג'רמי אייזקס, הערוץ צבר מוניטין של הפקת תוכניות איכות[4]. עם זאת על חשבון הרייטינג שהיה נמוך לרוב, אייזקס אף נהג לומר שהרייטינג בערוץ לא יעלה על 10% וביום שזה קרה, הוא יתפטר מתפקידו. זאת כאינדיקציה שהוא מגשים את משימתו לשידורי איכות ופנייה לקבוצות מיעוט[5]. הערוץ נחשב לסיפור הצלחה מבחינת שוק הטלוויזיה הבריטי, מאחר שאת התכנים שלו, בהם סדרות וסרטים דוקומנטריים ועלילתיים, רכש ממאות חברות הפקה שהוקמו בידי יוצרים שקודם לכן לא הייתה להם נגישות לטלוויזיה. במהלך תקופה זו החל ערוץ 4 גם לתמוך בהפקת סרטי קולנוע עצמאיים, בתמורה לזכות להקרנה בלעדית שלהם עם סוף דרכם בבתי הקולנוע. עם הסרטים שהערוץ מימן נמנים: "פריז, טקסס" (1984), "מכבסה יפהפייה שלי" (1985), "ריטה, סו ובוב גם הוא" (1987), ו"טובעים במספרים" (1988) בבימוי פיטר גרינוויי[6].

ב-1993 זכה הערוץ בעצמאות מרשת ITV, כאשר השליטה בתחנה עברה ל-"תאגיד ערוץ 4", ומאז הוא מצליח להתקיים בכוחות עצמו במכירה ישירה של זמן פרסום, ומכירה או רישוי של תוכן[7]. עם זאת חל שינוי בסגנון השידור. במקום לכוון לטעמי מיעוט והפקות איכות, הערוץ החל להתמקד בקצוות המיינסטרים, ובמרכז השוק ההמוני עצמו. הוא החל לשדר תוכניות רכש רבות מארצות הברית בזמן צפיית השיא, הרבה יותר ממה שעשה קודם לכן. בין השאר הוא שידר סדרות אמריקאיות פופולריות דוגמת "חברים" ו"ER".

בתחילת שנות ה-2000, החל ערוץ 4 לשדר פורמטים של ריאליטי דוגמת כמו "האח הגדול" שזכה להצלחה רבה[8], ורכש את זכויות השידור של אירועי ספורט המוניים כמו משחקי קריקט ומרוצי סוסים. הכיוון החדש הזה הגדיל את הרייטינג וההכנסות[9]. בנוסף, התאגיד השיק מספר ערוצי טלוויזיה חדשים באמצעות חברת בת חדשה, "4Ventures", כולל את: Film4, At the Races, E4 ו-More4. שהיו זמינים למינוי פלטפורמות של טלוויזיה רב ערוצית בכבלים ובלוויין.

בשנת 2003 חוקק חוק תקשורת חדש בבריטניה, חלקית בתגובה לכיוון ה"פופוליסטי" החדש של הערוץ. חוק שהנחה את הערוץ להפגין חדשנות ויצירתיות, לפנות לטעמים ולאינטרסים של חברה מגוונת מבחינה תרבותית, ולכלול תוכניות בעלות אופי חינוכי המציגות מאפיינים ייחודיים.

בשנת 2005 הערוץ החל בשידור דיגיטלי, זמין באוויר בחינם, של הערוצים החדשים שלו (דוגמת E4 ו-Film4), בנוסף לשידור שלהם בפלטפורמות של טלוויזיה רב ערוצית.

ב-10 בדצמבר 2007 השיק ערוץ שידור באיכות HDTV והיה הערוץ הראשון בבריטניה ששידר ב-HD באופן מלא. לערוץ היה אותו לוח שידורים כמו ערוץ 4, והתוכניות ששודרו באיכות של SD שודרו בו באיכות של HD. החל מ-2022 השידור של הערוץ בפלטפורמות של טלוויזיה רב ערוצית הפך זמין ב-HD בלבד.

פעילות בישראל

עריכה

מאז השקתו פעל הערוץ בישראל, רכש תוכניות ישראליות והשקיע בהפקות בישראל. מייסד הערוץ ג'רמי אייזקס, סקוטי ממוצא יהודי, ביקש לחשוף את הציבור הבריטי לשידורים זרים וגם להפיק משדרים לקבוצות מיעוטים[4]. כבר ביום השידורים הראשון של הערוץ שודרה תוכנית דיונים שהוקדשה לישראל והיהדות, בהשתתפות פאנל של נציגים יהודים מכל העולם, כולל הפילוסוף הישראלי אסא כשר[10].

בין התוכניות והסרטים שהפיק או רכש הערוץ בישראל במשך השנים היו:

  • "Between the River and the Sea"‏ (1983) - סרט תיעודי על ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהפקת חברת "רימון תקשורת" של ארנון צוקרמן דן שילון ודני וסלי, בבימוי רם לוי ובהגשת רפיק חלבי[11]. הסרט זכה לביקורות אוהדות, ועורר הדים חיוביים רבים[10].
  • "The First Christian"‏ (1984) - סדרה תיעודית-היסטורית על חייו של פאולוס שכתבה והגישה קארן ארמסטרונג. הסדרה צולמה בישראל בהפקת חברת "קסטל תקשורת" של מיכה שגריר ואודי קדישזון, בבימוי של אמנון טייטלבאום[10]. בעקבות הפקת הסדרה בישראל סיפרה ארמסטרונג, שהייתה קתולית אדוקה, כי עזבה את הדת וכל מחקריה מאז היו, במובן מסוים, תוצר של התקופה הקצרה יחסית בה שהתה בירושלים לצורך הפקת הסדרה[12].
  • "Field Diary" ("יומן שדה") - סרט תיעודי של עמוס גיתאי שהוא יומן המצולם בשטחים הכבושים לפני מלחמת לבנון הראשונה ובמהלכה צילם גיתאי את חיי היום-יום של התושבים, את אי הנוחות של החיילים הישראלים מול המצלמה, את סירובם להצטלם, את מצב הרוח של המתנחלים ואת ביטויי המחאה הפלסטינית. הסרט נרכש לשידור בערוץ ב-1984[10].
  • "עמוד האש" - הגרסה הבינלאומית (1986) - בסוף 1985 רכש הערוץ את זכויות השידור של הסדרה "עמוד האש" של רשות השידור במטרה להפיק גרסה באנגלית. הגרסה שהפיק קוצרה מ־19 ל־7 פרקים[13]. את הקריינות באנגלית ביצעה השחקן איאן מקלן והסדרה שודרה ב'ערוץ 4' החל מספטמבר 1986[14]. עד 1988 כבר הופקה הגרסה הבינלאומית המקוצרת בארבע שפות - אנגלית, גרמנית, צרפתית וספרדית, ונמכרה ל־12 מדינות[15].
  • "The Light: A Life of David Ben-gurion"‏ (1986) - סרט תיעודי-דרמטי שצילם בישראל קנת' גריפית', שחקן תיאטרון וקולנוע נוצרי אוהב ישראל[16]. הסרט מספר את תולדות עם ישראל ומתמקד בדמותו של דוד בן-גוריון. גריפית' כתב, הפיק, מנחה ומגלם את כל הדמויות המרכזיות בסרט[17].
  • "פסק זמן" (1987) - פרק בסדרה "זהו עולמנו" שהפיקה הטלוויזיה החינוכית הישראלית עבור הערוץ. הסדרה כללה פרקים על בני נוער במקומות שונים ברחבי העולם. את התסריט לפרק הישראלי כתבו תמר לוטן ונסים דיין, הוא בוים על ידי יעל גרף וכיכבו בו אלון אבוטבול, רוני פינקוביץ', אביגיל אריאלי ונועה כרמון[18].
  • "יומן" (1988) - סרטו פרוץ הדרך של דוד פרלוב המבוסס על יומן אישי מצולם, של סרטונים שצילם בשנים 1973–1983 של חייו וחיי משפחתו. עקב קשיי מימון פרלוב לא השלים את הסרט ו'ערוץ 4' נחלץ לעזרתו[19]. הקטעים שצילם נערכו ל-6 פרקים בני שעה עם קרינות שלו באנגלית והוא שודר ב'ערוץ 4'[20].
  • "רסיסים" (1989) - סרט עלילתי של הבמאי יוסי זומר על חייל מילואים ששרד את מלחמת לבנון, עובר תהליך של תרפיה עם מוכי הלם קרב נוספים כמוהו. נרכש לשידור בערוץ בקיץ 1989[21].
  • "רחובות האתמול" (1989) - סרט עלילתי של הבמאי יהודה ג'אד נאמן, עם פול מקגאן ואלון אבוטבול בתפקידים הראשיים. הסרט דובר אנגלית, צולם בברלין ובירושלים והופק במימון הערוץ[22].
  • "Stranger in a Strange Land" ‏ (1990) - סרט תיעודי על הסופרת והמשוררת היהודיה-בריטית קרן גרשון שצולם בחלקו בישראל[23].
  • "גחלת לוחשת" (1991) - סדרה תיעודית שיצר חיים יבין על עליית יהודי ברית המועצות, נרכשה לשידור בערוץ[24].
  • "The Big Battalions" ‏ (1992) - מיני-סדרה שהופקה בתקציב כולל של עשרה מיליון דולר בשלוש יבשות. הסדרה עוקבת אחר חייהן של שלוש משפחות, נוצרית, מוסלמית ויהודית - על פני חמש מדינות, בריטניה, אתיופיה, ערב הסעודית, ירדן וישראל. העלילה המפותלת והמסובבת מקשרת בין כל הגורלות של הנפשות הפועלות[25]. הסדרה צולמה בחלקה בישראל והשתתפו בה גם השחקנים הישראלים יואב צפיר, טוביה צפיר וסלווה נקארה[26].
  • "מוות בעזה" (2004) - סרט תיעודי זוכה פרס אמי שביים ג'יימס מילר, המסקר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעודו מצלם את הסרט, נהרג הבמאי-מפיק ג'יימס מילר מיריות כוחות צה"ל[27]. הסרט הושלם לאחר מותו.
  • "ההבטחה" מיני-סדרה היסטורית-דרמטית שכתב וביים פיטר קוזמינסקי, העוסקת בשנים האחרונות של המנדט הבריטי דרך נקודת מבטו של חיל בריטי בארץ ישראל. קו עלילה שני מתרחש בישראל ובשטחים כשישים שנים אחרי, כפי שהם נגלים לעיניה של נכדתו התיירת הבריטית המגיעה לארץ לראשונה, מלווה ביומנו ועוקבת אחר גורלו. הסדרה צולמה כולה בישראל והופקה על ידי חברת "למה הפקות"[28].
  • "המכנה המשותף" ("The Common Denominator") ‏ (2013) - הערוץ רכש את פורמט השעשועון של חברת "ארמוזה פורמטס"[29].
  • הסדרות "להיות איתה" ו"ג'וני ואבירי הגליל" נרכשו על ידי הערוץ ב-2016, במהלך פסטיבל MIPTV, ושדרו בעברית עם כתוביות[30]. באותה שנה גם רכשה את פורמט הסדרה "מסודרים" והפיקה גרסה בריטית שלה בשם Loaded (אנ')[31].

תוכן

עריכה

ערוץ 4 פועל במודל של "publisher-broadcaster", כלומר הוא מזמין ורוכש את כל התוכניות שלו מחברות הפקה עצמאיות חיצוניות. מלבד מהדורת חדשות אחת ביום, בת שעה, הכוללת כתבות וראיונות ארוכים, בניגוד לפרומט מהדורת חדשות של הערוצים האחרים. הוא היה גוף השידור הבריטי הראשון שעשה זאת בקנה מידה משמעותי; שיטה זו היא תניה הכלולה ברישיון השידור שלו[7]. כתוצאה מכך, צצו בבריטניה חברות הפקה עצמאיות רבות, אם כי הזמנה חיצונית ב-BBC וב-ITV (שם הוטלה מכסה של מינימום של 25% מסך התפוקה שצריכה להירכש מחברות עצמאיות חיצוניות, מאז נכנס לתוקף חוק השידורים של 1990) הפכה לנוהג קבוע, כמו גם על התחנות הרבות שהושקו מאוחר יותר. אף על פי שהיה גוף השידור הבריטי הראשון שהזמין את כל תוכניותיו מצדדים שלישיים, ערוץ 4 היה גוף השידור האחרון שהוציא למיקור חוץ את פעילות ההפצה והשידור שלו (משדרים ותשתית טכנולוגית), לאחר 25 שנים שניהל אותה בעצמו.

ערוץ 4 גם החל במגמה של בעלות על זכויות היוצרים וההפצה של התוכניות ששודרו, באופן הדומה לבעלותם של אולפני הוליווד הגדולים על תוכניות טלוויזיה שהם לא הפיקו ישירות. כך למרות שערוץ 4 אינו מפיק תוכניות, רבים נתפסים כשייכים לו. ערוץ 4 גם היה חלוץ בקונספט של 'stranded programming', שבו שודרו וקודמו יחד תוכניות העוסקות בנושא משותף ברצועת שידור אחת. חלקם לפרק זמן ספציפי; וחלקם באופן קבוע, כגון רצועת "T4" תוכניות המיועדת לבני נוער, בבקרים של סוף השבוע (ובימי חול במהלך חופשות בית הספר); Friday Night Comedy, רצועת שידור של קומדיות בלילות שישי, 4Music רצועת שידור של תוכניות מוזיקה (שהפכה לערוץ נפרד) ו-4Later, אוסף אקלקטי של תוכניות נישה המושדרות באמצע הלילה ולפנות בוקר.

תוכניות בולטות

עריכה
  • חייו והרפתקאותיו של ניקולס ניקלבי (סרט, 1982) - הפקת הדרמה הראשונה של הערוץ שהיא עיבוד בן תשע שעות לרומן באותו שם מאת צ'ארלס דיקנס[32]. ההפקה זכתה בפרס אמי לבידור בפריים טיים בקטגוריית מיני-סדרה מצטיינת[33].
  • "Countdown" - שעשועון המשודר ברציפות מאז יום השידורים הראשון של הערוץ ב-1982, על בסיס פורמט צרפתי (שבישראל שודר בשמות "אות ואות" ו"תיק-תק")
  • "Brookside" - אופרת סבון שגם עלתה ביום השידורים הראשון של הערוץ ב-1982 ושודרה עד 2003. היא זכתה להצלחה רבה ולעיתים קרובות הייתה בעלת קהל של יותר מ-8 מיליון צופים. הסדרה הציגה קו עלילה ריאליסטי ומאתגר מבחינה חברתית, ומאמצע שנות התשעים, החלה התוכנית להעלות נושאים שנויים במחלוקת. הוא ידוע במיוחד בשל שידור הנשיקה הלסבית הראשונה בשעות לפנות ערב בטלוויזיה הבריטית ב-1994, כמו גם עלילה על התעללות במשפחה שהובילה לרצח. היא גם כללה את הדמות הגאה הגלויה הראשונה בסדרת טלוויזיה בריטית ב-1985[6].
  • "The Tube" (אנ') - מגזין מוזיקה שבועי ששודר בשנים 1982–1987 בהנחיית ג'ולס הולנד ופאולה ייטס, בו זכו מוזיקאים רבים לחשיפה ראשונית. בדצמבר 1986 שודרה בתוכנית כתבה בת חצי שעה על המוזיקה בישראל, בה השתתפו להקת בנזין עם השיר "התחלה חדשה" בגרסה אנגלית, אלון אולארצ'יק עם השיר "היא הולכת בדרכים", עפרה חזה עם השיר "גאלבי", להקת "טנגו", הזמרת שרון גל ולהקת דורלקס סדלקס[34].
  • "End of Empire" (סופה של אימפריה) - סדרה תיעודית היסטורית בת 13 פרקים על תהליך התפרקות האימפריה הבריטית, במחצית הראשונה של המאה ה-20, ששודרה ב-1985. הפרק החמישי עסק בארץ ישראל והתראיינו בו: אבא אבן, יגאל ידין, נח קליגר, שמואל כץ ועוזי נרקיס. הסדרה שודרה בטלוויזיה הירדנית וכך גם צופי הטלוויזיה בישראל יכלו לראות אותה[35]. הפרק העביר ביקורות על ההתנהלות ההנהגה הבריטית בארץ ישראל והעובדה שלא סיימה את המנדט באופן מסודר, ולמעשה תרמה לפריצת מלחמת השחרור[36].
  • "קוויר בעיר" (Queer as Folk) - סדרת טלוויזיה משנת 1999 המתעדת את חייהם של שלושה הומואים החיים בגיי וילג' של מנצ'סטר סביב רחוב קנאל. הסדרה נחשבה בזמנה שהציגה את חיי הקהילה הגאה בצורה אותנטיות וכדבר שאין להתבייש בו, ושאפשר לחגוג אותו בלי שום נקיפות מצפון. הסדרה שודרה גם בישראל ב-yes הטלוויזיה בלוויין[37].
  • "המופע של עלי ג'י" - סדרת קומית אשר הופקה בשנת 2000 בה כיכב סשה ברון כהן בשלל דמויות[38], בעיקר דמותו של "עלי ג'י", דמות אותה החל לגם שנתיים קודם בסדרה הסטירית "The 11 O'Clock Show", שהייתה פריצת הדרך בקריירה של ברון כהן[39]. הסדרה שודרה בישראל ערוץ YTV של yes הטלוויזיה בלוויין[40].
  • "האח הגדול" - הגרסה הבריטית של הפורמט המצליח החלה את שידורה בערוץ ביולי 2000 ושודרה עד 2010 (התוכנית עברה אחר כך לערוץ המתחרה - Channel 5)[8].
  • "בואו לאכול איתי" - תוכנית מתחרים חובבי בישול מי מביניהם הוא הבשלן האולטימטיבי, תוך כדי נוצרים מפגשים חברתיים בלתי שגרתיים היוצרים מצבים קומיים שעלתה למסך ב-2005. פורמט הסדרה נמכר לערוץ הראשון ועלתה לשידור ב-2011 בשם "בואו לאכול איתי"[41].
  • "Codex" - שעשועון טלוויזיה שעלה לשידור ב-2006 בו המשתתפים פותרים כתב חידה. הופקה גם בישראל בשם "הצופן" בהנחיית עמנואל הלפרין[42].
  • "עברייני על" (MisFits) - סדרה שעלתה לשידור ב-2009 כשילוב של דרמה, קומדיה שחורה ומדע בדיוני, המספרת על חבורת עבריינים צעירים שמבצעים עבודות שירות ובעקבות סערה מוזרה מקבלים לידיהם כוחות על[43].
  • "ארוחת ליל שישי" - סיטקום העוסק בסעודת ליל שבת שבועית של משפחה יהודית בריטית ומככבים בו טמזין גרג, פול ריטר, סיימון בירד טום רוזנטל ומרק היפ. הסדרה שודרה לראשונה בפברואר 2011[44].
  • "המדינה" - סדרת דרמה בריטית בת ארבעה חלקים, שכתב וביים פיטר קוסמינסקי, הממחיזה את קורותיהם של ארבעה צעירים מוסלמים בריטים שטסים לסוריה כדי להצטרף לארגון המדינה האסלאמית[45].
  • "Goggle Box" - תוכנית מציאות המתעדת משפחות הצופות בטלוויזיה, כשתגובותיהן מוצגות על המסך[46]. היא זכתה באופן מפתיע לצלחה רבה ונמכרה לשידור גם בישראל בשם "תדליקו"[47].
  • "החטא" - סדרת דרמה בת חמשת הפרקים מתרחשת בין השנים 1981 ל-1991 בלונדון, ומגוללת את סיפור חייהם של קבוצה של גברים הומואים וחבריהם שחיו במהלך משבר האיידס בבריטניה. הסדרה שודרה גם בישראל, בערוץ הדרמה של yes הטלוויזיה בלוויין, וזכתה לביקורות נלהבות[48].

מימון

עריכה

במהלך העשור הראשון לקיומו, ערוץ 4 מומן על ידי הכנסות שנאספו על ידי רשות השידור העצמאית (IBA) מהזכיניות האזוריות רשת ITV, בתמורה לכל חברה הייתה הזכות למכור פרסומות בערוץ 4 באזור שלה ולהשאיר לקבל את התמורה עבורם. משמעות הדבר היא ש-ITV וערוץ 4 לא היו בתחרות זה עם זה, ולעיתים קרובות קידמו את התוכניות של זה.

שינוי במימון התרחש במסגרת חוק השידור 1990, כאשר לתאגיד החדש ניתנה היכולת לממן את עצמו. במקור הסדר זה הותיר "רשת ביטחון", הכנסה מינימלית מובטחת אם ההכנסות יירדו נמוך מדי, מעיין ביטוח ששולם על ידי זכיניות ITV. עם זאת, סובסידיה כזו מעולם לא נדרשה, והפרמיות הללו בוטלו בהדרגה על ידי הממשלה ב-1998. לאחר ניתוק הקשר עם ITV, הסתיים גם הקידום הצולב שהיה בין ITV לערוץ 4.

בשנת 2007 נקלע הערוץ למשבר, לאחר שנים רבות שפעל ברווח ניכר, כאשר ההכנסות מפרסום ירדו לטובת "גוגל", שעקף את ההכנסות של הערוץ מפרסום בבריטניה[49]. עקב קשיי מימון למעבר לשידור דיגיטלי, הערוץ ביקש עזרה ממשלתית והוחלט שהוא יקבל 14 מיליון ליש"ט על פני תקופה של שש שנים. הכסף היה אמור להגיע מאגרת הטלוויזיה, זו הייתה הפעם הראשונה שכסף מאגרת הטלוויזיה בבריטניה היה ניתן לגורם שידור שאינו ה-BBC. עם זאת, התוכנית בוטלה על ידי השר לתרבות, תקשורת וספורט, אנדי ברנהאם[50].

נכון לשנת 2022, הערוץ פועל מידה רבה כמו רוב התחנות המסחריות המנוהלות באופן פרטי, באמצעות מכירת פרסום, חסות לתוכניות ומכירה של כל תוכן וזכויות מרצ'נדייז שבבעלותו, כגון זכויות שידור מחוץ לבריטניה. לדוגמה, נכון לשנת 2012 הכנסותיה הכוללות היו 925 מיליון ליש"ט כאשר 91 אחוזים נבעו ממכירת פרסום. הערוץ נוהג לערוץ סבסוד צולב בין תוכניות רווחיות לבין תוכניות נישה או תוכניות איכות שאינן מכסות את העלויות. כל הרווחים של הערוץ מושקעים בחזרה ביצירת תוכניות חדשות[51].

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ערוץ 4 בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 שוקי שדה, למה לא ערוץ 4?, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2008
  2. ^ גרגורי ינסן, כתב יו. פי. בלונדון, ממחר יופעל ערוץ רביעי של הטלוויזיה הבריטית, דבר, 1 בנובמבר 1982
  3. ^ מכתב מאנגליה אלי שאלתיאל, אוקספורד, "הקהל שלי איננו מטומטם ", כותרת ראשית, 27 באפריל 1983
  4. ^ 1 2 רפי מן, לכל הציבור, לחלק מהזמן, באתר העין השביעית, 25 ביולי 2013
  5. ^ שרי מקובר, אחריהם המבול, באתר העין השביעית, 1 ביולי 2001
  6. ^ 1 2 ירון פריד, לונדון, האיסט־אנד מול ליברפול, כותרת ראשית, 29 בספטמבר 1988
  7. ^ 1 2 אביבה קרול, ‏המודל של 4 Channel, באתר גלובס, 23 בינואר 2000
  8. ^ 1 2 איי.פי, ערוץ 4 הבריטי מבטל את "האח הגדול", באתר הארץ, 27 באוגוסט 2009
  9. ^ האינדפנדנט, ‏הערוץ שסבל מעודף כסף, באתר גלובס, 20 בנובמבר 2002
  10. ^ 1 2 3 4 אבי מלר, לונדון, ערוץ האש, מעריב, 3 במאי 1984
  11. ^ Between the River and the Sea" - Ram Levi - 1983 - 90 min", IDFA
  12. ^ איתי להט, הגלובליזציה מגיעה גם לדת, באתר כלכליסט, 11 ביוני 2009
  13. ^ טכנאי הטלוויזיה: עכשיו גם נגד עמוד האש, כותרת ראשית, 12 במרץ 1986
  14. ^ רן גפן, איאן מק׳קאלן במקום יוסי בנאי, חדשות, 4 באוגוסט 1986
    אילנה באום, "עמוד באש" בלי הסזון - באנגליה, מעריב, 10 באוגוסט 1986
  15. ^ עמוד האש ־ לארה"ב?, מעריב, 24 במרץ 1988
  16. ^ י פינקלסטון, "רציתי להסביר נקודת ההשקפה של ישראל - מנקודת מבטו של גוי", מעריב, 19 במרץ 1984
  17. ^   "The Light" The life of David Ben Gurion by Kenneth Griffith, סרטון בערוץ "Kenneth Griffith Archive", באתר יוטיוב (אורך: 01:52:01)
  18. ^ ירון פריד, הטלוויזיה החינוכית בערוץ ארבע הבריטי, חדשות, 28 במאי 1987
    עירית לינור, שידורים - ברנשים וחתיכות, כותרת ראשית, 23 בנובמבר 1988
    אילנה באום, פסק זמן לפני הגיוס, מעריב, 16 בנובמבר 1988
  19. ^ פרלוב: יומן, חדשות, 9 בינואר 1986
  20. ^ חגי לוי, סרט ביתי - "יומן" של דוד פרלוב, אחד הסרטים הכי מרגשים שאי פעם נוצרו כאן, מוקרן סוף סוף גם בטלוויזיה בישראל, חדשות, 24 בספטמבר 1993
  21. ^ רונן טל, חדשותרבות - "רסיסים" נמכר לטלוויזיות בחו״ל, חדשות, 7 ביוני 1989
  22. ^ מאיר שניצר, גיאד נאמן יביים הפקה בריטית, חדשות, 14 באוגוסט 1985
  23. ^ אילנה באום, מישלוח הילדים הציל את חייה, מעריב, 16 באוגוסט 1989
  24. ^ אילנה באום, ׳גחלת לוחשת׳ תשודר בטלוויזיה בבריטניה, מעריב, 28 במאי 1991
  25. ^ ירון פריד, שני צפירים בערוץ 4, חדשות, 27 בדצמבר 1992
  26. ^ ג. עיטור, הצפירים סיימו להילחם באינתיפאדה, חדשות, 30 במרץ 1992
  27. ^ ערוץ 4 הבריטי: מילר היה צלם אמיץ ומנוסה ונחשב לאחד מהבולטים בדורו, באתר הארץ, 4 במאי 2003
  28. ^ רותה קופפר, "ההבטחה": בבריטניה מהללים, בישראל מסתייגים, באתר הארץ, 15 באפריל 2012
  29. ^ לי-אור אברבך, ‏ערוץ 4 הבריטי רכש שעשועון ישראלי חדש, באתר גלובס, 24 באוקטובר 2012
  30. ^ איתי שטרן, ערוץ 4 הבריטי קנה את הסדרות "להיות איתה" ו"ג'וני ואבירי הגליל", באתר הארץ, 6 באפריל 2016
  31. ^ איתי שטרן, עוד אקזיט ל"מסודרים": נמכרה לערוץ 4 הבריטי, באתר הארץ, 14 בינואר 2016
  32. ^ אלי שאלתיאל, התשובה הבריטית ל"דאלאס*, כותרת ראשית, 5 בינואר 1983
  33. ^ "Outstanding Miniseries Or Movie Nominees / Winners 1983". Television Academy (באנגלית).
  34. ^ מנחם שיזף (לונדון), מוסיקה ישראלית בעיניים אנגליות, חדשות, 15 בדצמבר 1986
  35. ^ חנוך מרמרי, הקוץ שבכתר, חדשות, 7 בפברואר 1986
  36. ^   End of Empire (1985), chapter 6: Palestine, סרטון בערוץ "msvetov", באתר יוטיוב (אורך: 52:46)
  37. ^ גיורא יהלום, ‏סדרה עליזה, באתר גלובס, 13 בפברואר 2001
    מיכל פלטי, לא מושלמים, לא ייצוגיים, באתר הארץ, 16 באפריל 2001
  38. ^ וירג'יניה הפרנן, איש טיפש עם מבטא מוזר, באתר הארץ, 29 ביולי 2004
  39. ^ ירג'יניה הפרנן, הניו יורק טיימס, האיש בטרנינג הצהוב מול האיש בחליפה, באתר הארץ, 28 ביולי 2004
  40. ^ גיורא יהלום, ‏מעופף כפרפר ועוקץ כדבורה, באתר גלובס, 11 באפריל 2001
    עכבר העיר, "עלי ג'י" בערוץ הנוער בטלוויזיה בלוויין, באתר הארץ, 19 במרץ 2001
  41. ^ עכבר העיר אונליין, ערוץ 1 מצטרף לגל הריאליטי: ישדר את הדוקו ריאליטי "בוא לאכול איתי", באתר הארץ, 3 באפריל 2011
  42. ^ יעל גאוני, ‏הטאלנט של ערוץ 1 חוזר: הלפרין ינחה ריאליטי היסטורי-הרפתקני, באתר גלובס, 12 בדצמבר 2006
    אורון שמיר, עכבר העיר, הנשים של עמנואל הלפרין, באתר הארץ, 14 ביוני 2007
  43. ^ רותה קופפר, כל הפרטים על הסדרות הבריטיות הכי טובות, באתר הארץ, 30 במאי 2012
  44. ^ ליאת אלקיים, איך השתלטו היהודים על הטלוויזיה הבריטית, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2012
  45. ^ רותה קופפר, ערוץ 4 הבריטי מפתח סדרה על המצטרפים לדאעש, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2014
  46. ^ זיו יצחקי, עכבר העיר, תעשו גוגל: הריאליטי הכי איכותית על המסך מתעדת צופי טלוויזיה, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2013
  47. ^ לי-אור אברבך, ‏קשת רכשה לשידור את הפורמט הבריטי "Goggle Box", באתר גלובס, 24 בפברואר 2014
    לי-אור אברבך, ‏"התוכנית 'תדליקו' היא גירסה טלוויזיונית לטוויטר", באתר גלובס, 5 ביוני 2014
  48. ^ ביקורות:
      חן חדד, "החטא": הדרמה המצוינת הראשונה של השנה, באתר הארץ, 23 בפברואר 2021
    שי רינגל, ‏"החטא": סדרה מתוקה, נוצצת וטראגית כמו שיר פופ טוב, באתר "Time Out ישראל", 22 בפברואר 2021
    עידו ישעיהו‏, "החטא" מלבבת, סוחפת ושוברת לב - ותירשם כאחת הסדרות הטובות של 2021, באתר וואלה‏, 24 בפברואר 2021
    זוהר אורבך, ‏ביקורת: "החטא" נפלאה, מענגת וכואבת במיוחד, באתר ‏מאקו
    סמדר שילוני, סדרה קסומה וכיפית על מגפה עולמית? מסתבר שיש דבר כזה, באתר ynet, 24 בפברואר 2021
  49. ^ פייננשל טיימס, ‏מהפך: גוגל צפויה לעקוף הטלוויזיה הבריטית בהכנסות מפרסום, באתר גלובס, 2 בנובמבר 2006
  50. ^ Chris Tryhorn, Government ditches plans to give Channel 4 £14m digital switchover help, The Guardian, ‏3 באוקטובר 2008
  51. ^ Stuart Jeffries, Can Channel 4 rise again?, The Guardian, ‏3 באוקטובר 2012