העבריים מדימונה
העבריים מדימונה, הנודעים גם בכינוי האפריקאים העבריים, או בשמם הרשמי African Hebrew Israelite Nation of Jerusalem (האומה האפריקאית העברית של בני ישראל מירושלים), הם תת-קבוצה דתית זעירה שמקורה מצאצאי אפריקאים מארצות הברית, ומונה כ-5,000 איש בישראל. רוב חבריה חיים בקהילה שיתופית בעיר דימונה, אך ישנן גם קהילות קטנות שלהם ביישובים ערד, טבריה ומצפה רמון בישראל וכן בשיקגו, סיינט לואיס ווושינגטון בארצות הברית. תת-הקבוצה נוסדה ב-1966.
 | |
| ביקור העבריים השחורים בדימונה, 2005 | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
|
5,000 (בישראל) 40,000 (בארצות הברית) | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
| דימונה שבישראל | |
| שפות | |
| עברית, אנגלית | |
| דת | |
| מחשיבים עצמם כיהודים, אולם על-פי היהדות וההלכה הם אינם מוכרים ככאלה |
תת-קבוצה זו היא חלק מקבוצת אם דתית גדולה יותר הקרויה "בני ישראל העבריים השחורים", שנוסדה עוד בסוף המאה ה-19 ומשלבת אמונות מהיהדות ומהנצרות ומקיימת את מצוות התורה והברית החדשה על פי פרשנות ייחודית של המייסדים, בלי לראות את עצמם כיהודים או כנוצרים. קבוצת האם מונה כמה עשרות אלפי אפרו-אמריקאים (עד 40,000 איש בערך), החיים ברחבי ארצות הברית ורואים עצמם בדרך כלל כבני ישראל האמיתיים.
מנהיגם של העבריים מדימונה, עד למותו בדצמבר 2014, היה בן-עמי בן ישראל (שמו המקורי: בן קרטר).
חלקם מחשיבים עצמם כיהודים, אולם על-פי היהדות וההלכה הם אינם מוכרים ככאלה[1].
הרוב המכריע של העבריים לא התגייר בכלל, חרף הבטחותיהם לעשות כך בטרם הגיעו מארצות הברית לארץ.
היסטוריהעריכה
יסוד הקבוצה בארצות הבריתעריכה
הקבוצה נוסדה בשיקגו על ידי פועל פלדה נוצרי-בפטיסטי אפרו-אמריקאי בשם בן קרטר (Ben Carter;י 1939–2014), אשר שינה את שמו לבן-עמי בן-ישראל עם הגעתו לישראל ב-1969. הרקע להקמת הקבוצה היה תחושת הזדהות שחשו נוצרים אדוקים מהציבור האפריקאי-אמריקאי עם סיפור יציאת מצרים של בני ישראל, על רקע זה שהם היו עבדים בצפון אמריקה כמותם. קרטר טען כי שינוי שמו נבע מכך שהמלאך גבריאל נגלה אליו ואמר לו שהאפרו-אמריקאים צאצאי העבדים הם מצאצאי עשרת השבטים. עם השנים פיתחו חברי הקבוצה תפיסה לפיה בני ישראל האמיתיים הם בני הגזע השחור, שגלו למערב אפריקה לאחר חורבן בית שני והובלו לאמריקה במסגרת סחר העבדים האטלנטי.
הגירה מאפריקה לישראלעריכה
המאמינים התיישבו בשנת 1967 בליבריה שבמערב אפריקה[2], וב-1969 החלו להגר לישראל. קבוצת חלוץ ראשונה הגיעה לישראל והשתכנה בערד[3].
קבוצה שנייה של שחורים עבריים, שמנתה 34 נפשות בשש משפחות, הגיעה לישראל בדצמבר 1969 בלא תיאום בכרטיסי טיסה שרכשו באופן עצמאי. השלטונות בישראל החליטו לתת להם אשרות זמניות ומשרד הקליטה מסר להם עשר דירות לעולים בדימונה[4], על סמך ההנחה שבכוונת חברי הקבוצה להתגייר. במרץ 1970 הגיעה קבוצה שלישית, של 49 נפשות, בתוכה הגיע המנהיג בן-עמי בן ישראל. בשלב זה הודיע מנהיג הקבוצה שאין בכוונתם להתגייר ולקבל את חוקי ההלכה המקובלים במקום המנהגים שלהם[5]. בעקבות זאת, פנה הרב של דימונה ורבנים אחרים שניסו לקרב את בני הקבוצה, למשרד הפנים וביקשו שלא ייקלטו יותר חברים של הקבוצה בישראל, והמוסדות הפסיקו לסייע להם[6].
משרד הפנים הפסיק להאריך את אשרות השהייה של חברי הקבוצה, אולם לא נקט בתחילה צעדים נגד אלו שאשרת השהייה שלהם פגה[7]. בנמל התעופה בחנו הרשויות באופן מדוקדק קבוצות של שחורים שהגיעו מארצות הברית כדי למנוע כניסת חברים נוספים בקבוצה[8]. חברי הקבוצה שזוהו בנמל התעופה נשלחו חזרה לארצות הברית[9], אולם חלקם הצליחו בכל זאת להיכנס ולהגדיל את מספר חברי הקבוצה בישראל[10]. עם הזמן, חברי הקבוצה החלו להתנגד לגירושם[11], בין השאר על ידי השמדת מסמכיהם מארצות הברית או ויתור על אזרחותם האמריקנית[12]. במשך השנים גם גורשו מספר משפחות מהקבוצה שאשרות השהייה שלהן פגו[13].
ב-2004 פורסם כי חלק מחברי הקבוצה, שנאמדה ב-2,000 איש בישראל לבדה, עוסקים בפעילות פלילית ענפה: עבירות אלימות, סחיטה באיומים, סחר בסמים וזיוף מסמכי אשרות מהרשויות בארצות הברית ומישראל עצמה כדי לאפשר שהייה לא-חוקית לחברי הקבוצה שרצו להגר ארצה.[14]
טענות של ישראל לאנטישמיות מצד חברי הקבוצהעריכה
בשנות ה-70, קהילת העבריים הואשמה באנטישמיות עקב כך שהם הכחישו את הקשר של העם היהודי המודרני לבני ישראל מהמקרא, ובכך הכחישו בעקיפין את זכות השיבה של היהודים לארץ ישראל. דבר זה הוביל למתיחות רבה באותה עת בין הרשויות בישראל לבין קהילת העבריים ומייסדה, בן-עמי בן ישראל[15].
לקראת סוף 1971 עלו בדימונה טענות כנגד הקבוצה. נטען שחלק מחברי הקבוצה אינם עובדים לפרנסתם, שהצטרפו אליהם תיירים נוספים ללא אישורי שהייה שהגדילו את הצפיפות בדירות וכן שהם נהגו בפוליגמיה. כן עלו מצד שכנים תלונות על לכלוך, רעש והעלמות חפצים[16]. הרב מאיר כהנא אף טען שהם אנטישמים[17]. מנגד, היו שיצאו נגד הטענות וטענו שאינן מבוססות[18][19]. חברי הקבוצה ניהלו בתי ספר משל עצמם, לא נרשמו אצל השלטונות ולא היה מעקב מסודר בישראל אחר מספרם[20].
בשנת 1974 נמסר שיש בישראל כ-500 נפשות מהקבוצה, המשתייכות לכ-100 משפחות: 50 בדימונה, 30 ב-מצפה רמון ו-20 בערד. חברי הקבוצה ביקשו שיוקם עבורם יישוב משלהם בערבה[21].
בשנים 1979–1980 בחנה ועדה בראשות חבר הכנסת דוד גלס, בה היו חברים גם צבי צילקר, אריה מאיר וזאב קצנלבוגן, את סוגיית העבריים מדימונה והמליצה לתת להם מעמד של תושבי קבע בישראל ולהקים עבורם יישוב מיוחד[22][23]. בסוף שנת 1980 הושכר מרכז הקליטה הנטוש של דימונה לחברי הקבוצה ששיפצו אותו ורבים מחברי הקבוצה עברו להתגורר בו[24].
בשנת 1985, בעקבות מעצר מספר חברים בקבוצה בארצות הברית באשמת גנבה וזיוף, החלה ישראל לנסות שוב לגרש את חברי הקבוצה[25].
הסדרה בישראלעריכה
בשנת 1990 הגיעה הקבוצה להסכמה עם הממשלה לפיה יזכו חבריה באשרות תייר עם רישיון עבודה. ב-1991 ניתן לחברי הקבוצה מעמד של תושב ארעי לפרק זמן של חמש שנים, שחודש לשלוש שנים נוספות ב-1995. בסוף 2002 הוציא מינהל מקרקעי ישראל מכרז לבניית שכונה לחברי הקבוצה במזרח דימונה[26].
למרות שבמשרד הפנים הצטבר חומר רב ובעייתי אודות הקבוצה (עבר פלילי של כמה ממנהיגיה, שימוש בזהויות שאולות, גיורים פיקטיביים בחו"ל על מנת לקבל אשרות עולה, פגיעה בבודדים בקבוצה, התבטאויות בעייתיות בחו"ל ועוד - מידע שקיבל תימוכין מן הרשויות בארצות הברית) העניק משרד הפנים, בסוף 2003 בהובלת השר אברהם פורז, לכל חברי הקבוצה מעמד של תושב קבע[27]. בשנת 2006 הוכרה הקהילה בדימונה כקיבוץ עירוני[28].
בשנת 2004, למרות נטייתם הפציפיסטית לסרבנות משירות בצבא, החלו חלק מבני הקבוצה להתגייס לצה"ל, ומאז עשו כן רבים מבני הקהילה (בעיקר הגברים), כולל כמה ששירתו בתפקידים קרביים[29]. שר הפנים דאז גדעון סער קבע ב-2012 כי כל חבר בקהילה המתגייס לצה"ל יקבל אזרחות ישראלית מלאה, הוא ובני משפחתו. בין מקבלי האזרחות באותה שנה היה גם נשיא הקהילה, בן-עמי בן ישראל, זאת בעקבות עתירה שהגיש לבית המשפט העליון.[30]
לחברי הקהילה ניתנה האפשרות לגשת להצביע בבחירות המקומיות, אך לא בכלליות. קבוצה של מספר אנשים מהקהילה מנהלת בשנים האחרונות מאבק לקבלת אזרחות וזכות הצבעה בבחירות הארציות. כתוצאה מכך שהמדינה אינה מוכנה להעניק להם אזרחות, חלק מחברי הקהילה מהססים לשלוח את בניהם ובנותיהם להתגייס לצבא ההגנה לישראל.
מאז 1969, השנה בה הגיעה הקהילה ארצה, התנהלו מחלוקות רבות בין הקהילה לממשלה. המדינה סירבה להכיר בקהילה כפי שהיא מגדירה את עצמה, "בני ישראל", והטילה ספק ביהדותם. מחלוקות אלה הותירו את בני הקהילה, לאחר מאבקים רבים, עם מעמד של תושב קבע – שאינה משתווה לתעודת הזהות של אזרחי ישראל ואינה מקנה את אותם הזכויות. ב-2012, כשמונה שנים לאחר תחילת גיוס בני הקהילה לצבא, קבע גדעון סער, שר הפנים דאז, כי בני הקהילה המתגייסים יוכלו לקבל אזרחות ישראלית לעצמם ולבני משפחתם בתום השירות, מה שהביא לאחוזי גיוס גבוהים בקהילה. אולם בעודם על מדי צה"ל, גם אם ביחידה קרבית – חיילים בני הקהילה אינם מוכרים כאזרחים עד תום השירות. בני הקהילה מנהלים מאבק אודות עניין זה עד היום.
מוסדותעריכה
מוסד נוסף שהקימו העבריים מדימונה הוא הסוכנות לפיתוח האפריקאים העבריים (ADHD). ארגון הפיתוח הוא עמותה לא-ממשלתית אשר פועלת בעיקר ביבשת אפריקה. הארגון מספק עזרה טכנולוגית, אימון וייעוץ (לדוגמה: בריאות, חקלאות ופיתוח כפרי). בנוסף לכך, הארגון שיתף פעולה עם ארגונים נוספים העוסקים בילידים אפריקאים על מנת לעזור לנייד את "יוזמת הקידוחים האפריקאית", ה-ABI (African Boreholes Initiative). ה-ABI הוא עסק חברתי המשמש ליבוא מי שתייה נקיים לכפרים באפריקה אשר אין דרך אחרת לספק להם מים.
אורח חיים ואמונותעריכה
רוב חברי הקבוצה חיים בקהילה שיתופית בשכונה צמודת-קרקע בדימונה. קהילה זו מארחת מאות מבקרים בשנה. הקהילה דוגלת בתזונה טבעונית[31]. לקהילה רשת מסעדות המגישות אוכל טבעוני (כגון מוצרי סויה וסייטן), אותן מתפעלים חבריה. לקהילה גם מפעל בגדים הפופולרי במיוחד בקרב אישים מהאליטה השחורה בארצות הברית.
נישואים פוליגמים (גבר אחד נושא כמה נשים) הם אחד מהדברים בו דוגלים בני קהילת העבריים, ואורח חייהם מאופיין בקהילתיות ובעזרה הדדית רבה בין המשפחות.
למרות זאת פורסמו כמה סיפורים מפי יוצאי הקהילה, שבחרו לעזוב אותה על יחס של ראשי הקהילה כלפיהם. הם סיפרו על השפלות, ניצול לרעה ומצב מחפיר שבעקבות כך בחרו לעזוב את הקהילה ולצאת לחיים חדשים.
הקבוצה מבססת את אורח חייה על התורה והברית החדשה, כפי שהיא מפרשת אותה. העבריים בין השאר גם רואים בישו בתור אחד משרשרת המשיחים ששלח האלוהים בשביל לשמור על צדקת ישראל[32]. בני הקבוצה אינם מקבלים את מסורת חז"ל והם דוחים את היהדות הרבנית והתלמוד כחלק מהדת העברית האמיתית[33]. מאז הגעתם לישראל, ראשי הקהילה עמדו על כך שאין ברצונם להתגייר ולקבל על עצמם את חוקי ההלכה במקום אלו הייחודים לדת שלהם, למרות שטרם הגעתם הם הבטיחו אחרת לרשויות בישראל[5].
בנוסף למועדים הנזכרים במקרא, הם חוגגים גם שני חגים נוספים. האחד באמצע מאי, המציין את יציאת הקבוצה מארצות הברית שבאמריקה אל ליבריה שבאפריקה. השני בסוף פברואר ומטרתו חיזוק הנתינה והאחדות בתוך הקהילה. בני הקהילה צמים בכל שבת, והם מסבירים כי למדו זאת ממצוות השמיטה, שעל פיה נחה אדמת הארץ אחת לשבע שנים.
מלבד טענתם שהיהודים אינם הצאצאים האמיתיים של בני ישראל לעומת הקהילה שלהם, הם טוענים שהערבים-הפלסטינים אינם צאצאים של ישמעאל, ולפי ה'מחקר' שלהם אף אחד מהלאומים באזור אינו צאצא של העמים המקוריים שהתגוררו בארץ הקודש והם אף טוענים כי "ארץ ישראל היא חלק מיבשת אפריקה"[34].
קישורים חיצונייםעריכה
- מידע מקיף על קהילת העבריים, באתר קהילות
- קהילת העבריים הישראלית אתר רשמי
- אתר המקהלה ולהקת העבריים, רועי בשן ייצוג אמנים
- אתר הקהילה באנגלית Kingdom Of Yah
- ארנולד שרמן, מי אמר שהוא עברי, דבר, 10 בנובמבר 1972
- על הבעייתיות בקבוצה זו אתר חדשות מחלקה ראשונה,4 ביולי 2003
- ליזה רוזובסקי, "מנוחה לא נכונה", המקום הכי חם בגיהנום (26.8.2014)
- העבריים באתר TheMarker
הערות שולייםעריכה
- ^ Singer, Merrill (2000). "Symbolic Identity Formation in an African American Religious Sect: The Black Hebrew Israelites". in Chireau, Yvonne; Deutsch, Nathaniel. Black Zion: African American Religious Encounters with Judaism. Oxford: Oxford University Press. עמ' 66–67. ISBN 0-19-511257-1.
- ^ הישראליים העבריים מארה"ב לא יגורשו מליבריה, מעריב, 13 בנובמבר 1969
- ^ שפי גבאי, כושים עבריים שומרי מצוות מארה"ב, דבר, 20 בנובמבר 1969
- ^ שלמה גבעון, מעבדות לשיקגו לחרות בדימונה, מעריב, 26 בדצמבר 1969
- ^ 1 2 יעקב העליון, מורה הצדק אמר לא, מעריב, 22 במאי 1970
- ^ הכושים העבריים וחוקי המדינה, דבר, 7 בינואר 1977
- ^ משרד הפנים משהה הפעלת החוק, דבר, 25 באוקטובר 1971
- ^ 100 תיירים כושים גרמו מבוכה בלוד, דבר, 27 באוקטובר 1971
- ^ 18 כושים עברים הגיעו מארה"ב, דבר, 7 באוקטובר 1971
תיירות לא רצויה, דבר, 8 באוקטובר 1971
כושים עברים שבאו ללוד יגורשו, דבר, 14 בנובמבר 1972 - ^ משפחת כושים עברים התיישבה בבאר שבע, דבר, 31 באוקטובר 1971
משולם עד, כושים עברים נקלטו בסתר בדימונה, דבר, 30 בספטמבר 1977 - ^ נעצרו כושים עבריים שהתנגדו לגירושם מהארץ, דבר, 25 בספטמבר 1977
- ^ ברוך מאירי, ארצות הברית נמנעת לקלוט ישראל אינה יכולה לגרש, מעריב, 2 בינואר 1979
אילן בכר, 30 כושים עבריים כבר גורשו ממדינת ישראל, מעריב, 30 בספטמבר 1986 - ^ גורשו שתי משפחות של כושים עבריים, דבר, 1 באפריל 1973
- ^ עמי בן דוד, אלימות, הברחת סמים וזיוף, באתר nrg, 27 ביולי 2004
- ^ Konighofer, Martina (2008). The New Ship of Zion. Lit. עמ' 120.
- ^ משולם עד, אברהם יצחק ויעקב היו שחורים כמונו, דבר, 8 באוקטובר 1971; המשך
ללא הבדל צבע עור, דבר, 26 באוקטובר 1971 - ^ הרב כהנא ותמכיו, דבר, 14 באוקטובר 1971
- ^ נחשון רימר, הכושים בדימונה, דבר, 16 בינואר 1972
- ^ דורון רוזנבלום, הדיבוק בדימונה, דבר, 15 באוקטובר 1971; המשך
- ^ תעודת זהות של הכושים העברים, דבר, 6 בפברואר 1979
- ^ הכושים העבריים רוצים להתיישב בערבה, מעריב, 6 במרץ 1974
- ^ משולם עד, מסקנות ועדת גלאס, דבר, 1 בינואר 1979
- ^ יהושע ביצור, יש לתת תעודות זהות לכושים העבריים, מעריב, 17 ביוני 1980
ראש עיריית דימונה, מעריב, 22 באוגוסט 1980 - ^ כמחצית הכושים העברים בדימונה כבר מתגוררים, דבר, 15 בדצמבר 1980
- ^ ברוך מאירי, פצצת זמן בדימונה, מעריב, 11 באוקטובר 1985; המשך; המשך
- ^ גדי גולן, דימונה: המינהל יפרסם מכרז למאות יח"ד עבור הכושים העבריים, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2002
- ^ חיים שדמי, "הכושים העבריים יקבלו מעמד של תושבי קבע", הארץ (27.7.2003).
- ^ גיא ימין, קיבוץ לקהילת הכושים העבריים על אדמת דימונה, באתר גלובס, 19 בפברואר 2006
- ^ Mya Guarnieri, 40 YEARS ON, BLACK HEBREWS STRUGGLE TO FIND ACCEPTANCE IN ISRAEL, March 27, 2010
- ^ שירלי סיידלר ואנדרו אסנסטן, מת מנהיג קהילת העבריים בן עמי בן ישראל, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2014
- ^ כפי שנכתב באתר הרשמי: "the maintenance of a vegan diet void of all animal by-products"
- ^ Ammi, Ben (1990). Jesus, the Christian Christ or Yeshuah the Hebrew Messiah?. Communicators Press.
- ^ Associated Press (5 באפריל 2006). "Music Earns Black Hebrews Some Acceptance". CBS News. אורכב מ-המקור ב-May 7, 2006. בדיקה אחרונה ב-12 בפברואר 2012.
- ^ Ben Yehuda, Ahmadiel (1998). The African Edenic Heritage: Eploring the African Presence in the Holy Land. Hasbara Press. עמ' 16.