פתיחת התפריט הראשי

ירדנה כהן (1 ביולי 191023 בינואר 2012) הייתה רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול ישראלית הנחשבת לאחת מחלוצות המחול בישראל. כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה (תש"ע-2010).

ירדנה כהן
Yardena Cohen.JPG
לידה 1 ביולי 1910 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בינואר 2012 (בגיל 101) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה בית הספר הריאלי העברי בחיפה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע כוריאוגרפית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

כהן הייתה הכוריאוגרפית של מספר ריקודי עם ישראליים. הקימה סדנאות מחול לסטודנטים ולימדה מחול באולפן שלה על הכרמל.

ביוגרפיהעריכה

ילדות ונעוריםעריכה

ירדנה כהן נולדה וגדלה בשכונת ואדי ניסנאס בחיפה. היא בתם הבכורה של מרים ניר-רפאלקס (אחותו של נחום ניר-רפאלקס) ופנחס כהן, חוקר טבע, ממייסדי בית הספר הריאלי וגן החיות חיפה. פנחס כהן נהג לחתום כ"פ.כ. ירדני" (על שום חיבורו לאזור הירדן, שבו גדל), ומכאן נגזר שמה של ירדנה. ב-1911 נסע פנחס כהן בגפו לברלין על מנת ללמוד מדעי הטבע. במקביל עברו ירדנה ואמה למושבה בת שלמה. במלאת שנה וחצי לירדנה נסעו השתיים לברלין להתאחד עם אב המשפחה. עם סיום לימודיו של האב בשנת 1915 חזרו השלושה לארץ להתגורר במושבה הגרמנית. ב-1917 החלה ללמוד בכיתות היסוד של בית הספר הריאלי. בגיל 14 עברה כהן ללמוד בגימנסיה גאולה בתל אביב.

בתקופה בה למדה בתל אביב הייתה כהן פעילה ב"קבוצת החוגים", מניחת היסוד לתנועת "המחנות העולים". עם סיום לימודיה בתיכון הצטרפה לקבוצה של התנועה שהתגוררה בצריף על גבעה בחדרה. במסגרת פעילותה בקבוצה זו עבדה ירדנה בסלילת כבישים ובפרדסים.

לימודי מחולעריכה

את תחילת דרכה במחול עשתה כהן בסטודיו של מיס מירמידלסקי,[דרושה הבהרה] אשר לימדה מחול את ילדי הבריטים, ולאחר מכן אצל מרגרט פוקס רוט (לימים מבקרת המחול שלומית רוט), שלימדה ריקוד לצלילי מלחינים קלאסיים. עם זאת, כהן טענה כי מוריה הראשונים למחול היו השחפים שחגו מעל הגלים; היא הייתה נוהגת לצפות בהם במשך שעות וללמוד על טיב תנועותיהם.

בגיל 14 יצרה את הכוריאוגרפיה הראשונה שלה, על פי השיר "פעם אחת חלוץ יצא אל הכביש".[דרושה הבהרה]

בהיותה בקבוצת החוגים בחדרה, נהגה כהן לחולל בשעות הפנאי ובערבים החברתיים. אחד מן הקבוצה שראה את כישרונה, הפציר בה לנסוע לחו"ל על מנת שתפתח את כישוריה במחול. לאחר שחלתה בקדחת נשלחה כהן בשנת 1929 לווינה ל"תקופת החלמה" במסגרתה תוכנן שתלמד כוורנות, מקצוע שיביא תועלת ליישוב בארץ. בווינה נרשמה לאקדמיה הווינאית לאמנות המחול, בה למדה אצל גרטרוד בודנויזר והאחיות ויזנטל. את האקדמיה סיימה בהצטיינות לאחר ש"קפצה" שתי כיתות. במסגרת לימודיה למדה כהן פסיכולוגיה, מקצוע ששילבה יחד עם המחול. כהן חזרה לארץ לחופשת מולדת קצרה ומיד נסעה לדרזדן, ולמדה אצל הכוריאוגרפית גרט פאלוקה, תלמידתה של מרי ויגמן (אז מחלוצות המחול החדיש, האקספרסיוניסטי).

עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 חזרה כהן לחיפה, לימדה התעמלות בבית ספר מזרחי לבנות ברחוב חרמון בחיפה, שם הכירה את המשוררת זלדה. השתיים התיידדו ואת שירה "כרכום של שדות" הקדישה זלדה ל"ירדנה נסיכת הריקוד התנ"כי". בעת עבודתה כמורה החלה כהן להתקרב לתנועה ולמקצבים המזרחיים, בעיקר לתוף הדרבוקה.

תלמידי ירדנה כהןעריכה

עם תלמידיה הבולטים נמנים:

משפחתהעריכה

בשנת 1934 נישאה כהן לארנסט גרינולד, מהנדס, שמוצאו מווינה. לשניים נולדו שני ילדים - המהנדס דן אורדן והמורה והמוזיקאית עירית מגל שלימדה מוזיקה בסניף מטו"ס של הריאלי.

יצירתהעריכה

יצירתה המוזיקליתעריכה

כאשר שבה כהן לארץ ישראל בשנת 1933 גילתה את צלילי המזרח, צליל שליווה אותה בהמשך לאורך הקריירה שלה כולה, בדואית צעירה איתה התיידדה כהן השמיעה לה את צליל נגינת התוף, לדבריה "לתיפוף הנפלא שלה הרגשתי כאילו נעה אני וחוזרת אלפי שנים אחורנית. לא אני המקשיבה אלא כל אברי גופי סופגים צלילים בדרך לא ידעתי. החילותי נעה, רקוד וחולל... המשכתי לחולל עד לשכחה גמורה... ביום זה נפקחו עיני כאילו טעמתי מעץ הדעת. ידעתי לפתע כי עולם מלא וחבוי לפני ועלי לצאת לכובשו. אף כי התמורה גדולה חולל בי קצבו של התוף, והגוף והנשמה היו יוצאים עמו במחול, בכל זאת החילותי לתור אחר כלים נוספים, או ליתר דיוק חיפשתי מנגנים".

ב-1936 הרכיבה כהן תזמורת המורכבת מנגנים ממוצא מזרחי אשר נגנו על כלים שכמעט ונשכחו מן העולם, כלים בעלי צליל אותנטי וייחודי, אשר לטעמה של כהן שיקף בדיוק את השורשיות שהרגישה לארץ ישראל ולמקורות ההיסטוריים של העם היהודי, נגני דרבוקה, כינור מזרחי (בעל מיתר אחד), קאנון וחליל. אותם נגנים ליוו את כהן בתהליך יצירתה במחול, ויחד איתה ובהקשבה מלאה לתנועותיה חיברו עבורה יצירות שלמות.

אותן יצירות עובדו על ידי המלחין אוריה בוסקוביץ', והולחנו לפסנתר על ידו. לאחר מפגשו של בוסקוביץ' עם כהן הוא כתב יצירות מיוחדות עבורה ובהשראתה. כך נוצרה היצירה "הסוויטה השמית" (1945), שבוצעה על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשנת 1947 והתזמורת הסימפונית של וינה בשנת 1958. הלחנת יצירות בעבור כהן ובהשראתה לא הייתה נחלתו הבלעדית של בוסקוביץ'. גם מלחינים ידועים אחרים, כגון יזהר ירון, אורי גבעון, משה גסנר, עמנואל זמיר, אמיתי נאמן ופולדי שצמן, יצרו בעבורה מנגינות.

כהן כיוצרת ריקודיםעריכה

כהן שילבה רבות ביצירותיה מוטיבים תנ"כיים היא החלה ליצור ריקודים שנבעו ממשיכתה לשורשי המחול העברי ולסיפורי התנ"ך. בין היתר ייסדה "חגים תנ"כיים" בהם תרגמה את סיפורי התנ"ך ליצירות מחול, ובעיקר הושפעה מדמויותיהן של הנשים בתנ"ך. ריקודיה תיארו את דמויותיהן של חנה בשילה, השולמית מ"שיר השירים", מרים הנביאה עם התוף בידה ועוד רבות. בין יצירותיה בתחום זה היו "חוה בגן עדן", "אשת לוט", "חנה בשילה", "בעלת האוב מעין דור", "בת יפתח" ו"הגר".

עם עבודותיה העוסקות בנושאים תנ"כיים, הופיעה במשך כעשרים שנה ברחבי ישראל ובחו"ל. את ההשראה לעבודותיה ינקה, מלבד מן התנ"ך, מנופי הארץ, בהם מצאה עושר קצבי ותנועתי, משורשי האדם, מגלי הים ומתושביה העתיקים של הארץ: הערבים, הדרוזים והבדואים. שילוב זה משתקף ביצירותיה יחד עם שילוב גישה מודרנית בהשפעת לימוד המחול באירופה. בין יצירותיה בתחום זה: 'מחול החתונה', 'נער מן הכפר' ו'מחול הדיג'.

בשנים שלאחר זכייתה בתחרות המחול בתל אביב החלה כהן לפעול בהרמת הפקות לכבוד חגיגות וחגים בקיבוצים ברחבי הארץ. בשנות הארבעים נוצרו מחולות קיבוצים רבים לכבוד חג שבועות, חג הצלחתו של קידוח המים, חג הכרמים, ט"ו באב, או פשוט חגיגות יום הולדת "עגול" לקיבוץ זה או אחר. בכל אחד מהאירועים הנ"ל העלו מופע מחול, אותו הציגו בפני חברי הקיבוץ. כהן הייתה חלוצה בתחום, היא הייתה אחת הראשונות שהוציאו את המחול אל מחוץ לתיאטרון הסגור, אל המרחב הפתוח (לפניה הייתה לאה ברגשטיין). כהן יצרה מסכות חג שלמות אשר שיתפו בתוכן את כל חברי הקיבוץ ללא כל מסגרת ברורה היכן מתחיל המופע והיכן החגיגות ההמוניות. כך עשתה בקיבוץ גניגר (חג המים), שער העמקים (חג העשור) עין השופט (חג הכרמים) ובקיבוץ דליה, כאשר חיה אלפרוביץ', אלמנתו של הבמאי רפאל צבי אלפרוביץ', עיצבה למענה את התלבושות.

כהן יצרה מחול בעל מודעות רבה לנוף בו הוא מוצג. ברבות מהחגיגות היא שיחזרה סצנות מן התנ"ך, והפיחה בהן חיים בעזרת המחול ממש במקום בו הן התרחשו לפני אלפי שנים. היא צרפה אל רקדניה מבנים, ערמות חציר, צאן וסוסים דוהרים.

את מפעלה בחגיגת החגים בקיבוצים היא נטתה לכנות "החג בעמק ובהר", בפי החוקרים הוא ידוע יותר כ"מסכתות בחגים בקיבוצים", עם זאת כהן סולדת מעט מאותה הגדרה שכן מסכת מעלים על פיה בחדר האוכל אל מול קהל, ואילו צורת החג כפי שראתה בעיניה מאז הייתה ילדה (ואותה גם מימשה מאוחר יותר) היא שיתופית הרבה יותר ואיננה מוגבלת בגבולות המרחב או הזמן של המסכת. כהן בנתה את החגיגות בקיבוצים תוך התייחסות מעמיקה להיסטוריה של המקום בו מתרחש האירוע, ולהקשר התנ"כי שלו. כך, למשל, בשער העמקים החליטה לשחזר במחול את סיפור יעל וסיסרא, משגילתה כי האירוע התרחש ממש באותו מקום. היא הוציאה את ההתרחשות לטבע, לנוף המקורי בו הוא התרחש, והזמינה את כל חברי הקיבוץ לקחת חלק באירוע מבלי שידאגו לשעת חזרתם הביתה או לבידורם האישי. על כל אדם לקחת חלק בחגיגות באופן אקטיבי. אל מופעיה צירפה רועי צאן שנעו ברקע. כך עשתה גם עם רוכבי סוסים על הגבעות בשעה שגם העננים, החמה השוקעת וממטרות המים לקחו חלק בחווית המחול שיצרה. היא החזירה מנהגים עתיקים לתוקפם, למשל את מנהג הבחורות הרצות בכרמים, בחג הכרמים, מבושמות בשעה שהגברים רודפים אחריהן כפי שהיה נהוג בט"ו באב עם נערות שילה. היא, כמו גם מתתיהו שלם ולאה ברגשטיין, החזירו את חג המים למעגל החגים הנחוגים בקיבוצים. בחגיגותיה בשער העמקים הזמינה כהן גם את השכנים מהכפר הערבי לחוג את החג יחד עימם ואף דרשה להוריד את הגדר המפרידה בין היישובים, כל זאת מתוך הכרה שהערבים הם אלה ששמרו במשך דורות על אותם כלים ומקצבים מזרחיים מהם היא ניזונה בריקודיה, ואשר מתוכם מנסים היהודים כעת לשקם את תרבותם.

בכך החלה כהן ביצירת מהפכה בצורת החגיגות שהיו עד אז מוכרות בקיבוצים. תוך זמן קצר הגיעה השפעתה לקיבוצים ברחבי הארץ שהחלו לחגוג את חגיהם בצורות דומות, כל זאת בניצוחה. למעשה, מורשתה מהדהדת עד היום ועיצבה למשך עשרות שנים את צורת החגיגות ביישובים ברחבי הארץ, אשר עוסקים בחגיגת חגים בצורה המונית ופתוחה כפי שנהוג היה בעבר. לצורת חגיגה זו של כהן מספר עקרונות בסיסיים ביותר:

  • הוצאת החגים אל מרחבי הנוף בעמק ובהר. הבמה, שהיא מראה לכולם, זו לא במה עשויה עץ, אלא היא מובילה את העם החוצה, לנוף הארץ, להרים, לעמקים - מצביעה על הארץ הזאת כמקום שאפשר לשחק בו, שאפשר לרקוד, להציג ולהשתעשע.
  • חידוש מסורת הלבוש המקורי לכל עם. טיפוח לבוש ישראלי מסוגנן.
  • הרס המחיצה הקיימת בין מופיעים לצופים.

כהן כמורה למחולעריכה

בשנות ה-60 של המאה ה-20 פתחה כהן כיתת מחול בשכונת הדר הכרמל בחיפה בה היא העבירה את החינוך למחול בארץ לדורות הצעירים יותר וצעירים פחות. בין תלמידיה היוצאים: נעמי בהט-רצון, ראש החוג למחול בסמינר הקיבוצים; שלום חרמון (פריץ וויסקופף), המפקח על החינוך הגופני במשרד החינוך, רותי אשכנזי - ממייסדי זרם ריקודי העם בארץ; סמי מולכו - פרופסור באקדמיה למחול בווינה; רוני סגל - מקימת בית מחול ולהקה בברן שבשווייץ; ד"ר פנינה פלר - אנתרופולוגית וחוקרת מחולות הפולחן; ירון מרגולין - ממקימי בית מחול ולהקה בירושלים.

למרות שהזרם המרכזי של הרקדניות האירופאיות בנות תקופתה לא צידד בלימודי מחול קלאסי, שלחה כהן את תלמידיה להשתלם בבלט אצל ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן, ובמחול מודרני אצל רינה שחם, תלמידתה של מרתה גרהאם. בתפיסה פלורליסטית זו הפכה כהן לסמל לסובלנות בעולם המחול בארץ.

ירדנה כהן המשיכה ללמד גם כשחצתה את גיל מאה, באולפנה שבהדר הכרמל, בה היא מרפאה נפשות של כל המעוניין ומשרישה את עקרונות המחול ההבעתי המיוחד שפיתחה, תוך הסתמכות על מקורות תנ"כיים וערכי אהבת הארץ והבריות. בנוסף היא העבירה מדי פעם השתלמויות באולפנה לרקדנים ומורים למחול בנושא המחול המיוחד שעיצבה.

הריקוד כאלמנט טיפוליעריכה

כהן עסקה גם בריקוד טיפולי (תרפיה במחול) לו היא קראה "המחול המחלים אותנו" או "הריקוד המרפא", הפעילה חוגי נוער וילדים בהם נתנה לילדים אלו להתבטא בריקוד וכך לשחרר רגשות שלא התאפשר להם לבטא במילים. כמו כן עסקה בטיפול אחרי טראומות כי לדעתה הנעת הגוף מסייעת בפירוק הטראומות.

כהן עסקה במחול מחלים למעלה משלושים שנה, ובאמצעותו עזרה לילדים ומבוגרים כאחד. היא השפיעה וריפאה את נפשו של כל מי שבא במגע עמה. על כך יכולה להעיד יהודית ארנון, מייסדת "להקת המחול הקיבוצית", שהייתה תלמידה של כהן. ארנון מספרת כי כהן הייתה אחת הדמויות שריפאו את נפשה לאחר ששרדה את השואה. בין תלמידותיה בתחום זה נמנות גם צופיה נהרין, אימו ומורתו של אוהד נהרין, שושנה הירש, המלמדת בסמינר הקיבוצים בירושלים ודרורה אלון. ירון מרגולין שהיה מתלמידיה של כהן, ממשיך את דרכה בתחום זה.

ספריהעריכה

  • בתוף ובמחול, מרחביה: ספרית פועלים, 1963.
  • התוף והים, תל אביב: ספרית פועלים, 1976.[1] (הספר מגולל את סיפור חייה)

פרסיםעריכה

בשנת 1937 נערכה על במת "מוגרבי" בתל אביב תחרות המחול המקורי הראשונה בארץ. בתחרות זו הופיעה כהן עם מחולותיה התנ"כיים "חנה בשילה", "בעלת האוב","הרועה" ו"מחול חתונה עתיק". היא שכנעה את נגניה להופיע על הבמה בתלבושתם המסורתית יחד איתה, בעודה מבצעת את יצירותיה. "בשל מקוריות הנגינה והקצב" הוענק לכהן פרס ראשון בתחרות על ידי חבר השופטים, אשר מנה, בין היתר, את לאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי ואורי קיסרי. ראש עיריית תל אביב דאז, ישראל רוקח, העניק לה כפרס פסל של מחוללת.

בשנת 1983 זכתה כהן לתואר יקירת העיר חיפה. בשנת 2000 זכתה בפרס משרד החינוך על מפעל חיים.

בשנת תש"ע, בהיותה בת 100, הוענק לכהן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ועדת השופטים נימקה את החלטתה במילים הבאות:

כהן התבססה על המורשת הארץ-ישראלית בכלל והמורשת המקראית בפרט, וכן הושפעה מהמגוון התרבותי הרב של תושביה, עסקה כל חייה בקידום ופיתוח המחול. היא תרמה רבות בספריה ובמתן דוגמה אישית לקידום מוסדות המטפחים ומלמדים את המחול. ירדנה כהן הקימה דורות של מחנכים בתחום המחול ומתמידה בעיסוקה עד היום" .

לקריאה נוספתעריכה

  • הערך "ירדנה כהן" בלקסיקון החיפאים, אישים ודמויות בחיפה, מאת ד"ר שי חורב, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 198-199, 2018, חיפה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אריאלה ראובני, התוף והים של ירדנה, דבר, 12 בנובמבר 1976.