ראלף באנץ'

דיפלומט אמריקאי

ראלף ג'ונסון באנץ'אנגלית: Ralph Johnson Bunche;‏ 7 באוגוסט 1904 - 9 בדצמבר 1971) היה דיפלומט ומדינאי אמריקאי, המתווך השני בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1950. עסק גם בהוראה בתחום מדעי המדינה ומדעי החברה.

ראלף באנץ'
Ralph Bunche - 1963 March on Washington.jpg
לידה 7 באוגוסט 1904
דטרויט, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בדצמבר 1971 (בגיל 67)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות וודלון עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מקצוע דיפלומט, חוקר מדע המדינה עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד יושב ראש עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
חתימה RalphJBunche.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ראלף באנץ' בצעירותו.

ביוגרפיהעריכה

רקע משפחתי וילדותועריכה

ראלף באנץ', נולד בדטרויט, מישיגן, למשפחה דלת אמצעים אפרו-אמריקאית בעלת שורשים איריים, ב-7 באוגוסט 1904. אביו, פרד באנץ', היה ספר. אמו, אוליב לבית ג'ונסון, הייתה מוזיקאית חובבת.

אבות משפחת האם חיו בזמנם כעבדים. סבא-רבא מצד האם, ג'יימס ה. ג'ונסון היה מטיף בפטיסטי ממדינת וירג'יניה שהתחתן עם אלינור מאדן (Eleanor Madden), בת לשפחה שחורת-עור ולבעל חווה אירי קתולי. לג'יימס ולאלינור היו אחד-עשר ילדים. בן זקוניהם, תומאס נלסון ג'ונסון, סבו של ראלף באנץ', היה מורה, בוגר מכללת שרטלף מאולטון (Alton), אילינוי (בשנת 1875). בשנת 1875 הוא נשא לאישה את אחת מתלמידותיו, לוסי טיילור מסדייליה (Sedalia) שבמיזורי. היא הייתה גם כן פרי קשר תערובת בין בעל חווה אירי ושפחת בית אפרו-אמריקאית.

אמו של המדינאי, אוליב (ילידת קנזס 1882), הייתה בתם השנייה. אחרי מות אביה תומאס מהתקף מלריה בשנת 1890 אלמנתו לוסי ג'ונסון, שנותרה ללא פרנסה ומטופלת בחמישה ילדים, מכרה את כל רכושה על מנת שתוכל לחזור לאולטון, אילינוי. בשנת 1900 הם עברו מאולטון לדטרויט.

אוליב ג'ונסון מצאה בן זוג שחור-עור בשם פרד באנץ', ספר במקצועו, שקורות משפחתו אינן ידועות היטב. הוא לא הסתגל בלב שלם למשפחת אשתו, הגדולה, החמה והמוכשרת, ולא הצליח לפרנס כראוי את אשתו ואת ילדיו. הם התגלגלו בכמה מקומות מגורים בקליבלנד, אוהיו, אחר כך בנוקסוויל, טנסי, ושוב לטולדו, אוהיו. אחותה של אוליב, אתל, שבאה לבקרם, מצאה את בני הזוג ושני ילדיהם גרים בדירת חדר כשהבעל, פרד, מובטל, ואוליב חולה בשחפת. בעזרת אתל הם עברו לדטרויט, משם בגיל 10–11 ליווה ראלף את הוריו ואת דודו צ'ארלס חולה שחפת גם הוא, לאלבקרקי, ניו מקסיקו, שם קיוו שהאקלים יעזור בריפוי המחלה. האב נפרד מהם ונסע ללא שוב. לא ידועים פרטים רבים על חייו בהמשך. נראה שאחרי מות אשתו, אוליב, מסיבוכים בפרקים, בשנת 1913, פרד באנץ' התחתן שוב. הילד היתום בן ה-13, גדל בשנים הבאות בלוס אנג'לס בבית סבתו מצד האם, "ננה", לוסי טיילור ג'ונסון.

לימודיועריכה

ראלף באנץ' הצטיין בלימודים ובספורט והיה הראשון בין תלמידי הכיתה בבית הספר התיכון. מנעוריו השתדל ראלף באנץ' לעזור לפרנסת המשפחה בעבודות מזדמנות -במכירת עיתונים, מאוחר יותר בשמירה, בהנחת שטיחים בבתים. בעת לימודיו באוניברסיטה עבד בחנות ספרים.

באנץ' למד מדע המדינה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס וסיים לימודי תואר ראשון בשנת 1927 בהצטיינות מרבית summa cum laude. בלט בכושר טיעוניו ובספורט בקבוצות כדורסל ופוטבול. בעזרת מלגה מהאוניברסיטה ותרומות מהקהילה האפרו-אמריקאית מלוס אנג'לס נשלח ללמוד לתואר שני באוניברסיטת הרווארד. סיים שם בשנת 1928 ובה גם קיבל תואר דוקטור במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים בשנת 1934. בכך היה באנץ' האפרו-אמריקני הראשון שקיבל בארצות הברית תואר דוקטור למדעי המדינה. עבודת הדוקטורט השוותה בין השלטון הצרפתי בטוגו לזה שבדהומי ובעקבותיה נודע כמומחה לאפריקה הקולוניאלית.[1] הוא התקבל כחבר באגודת פי בטא קפא היוקרתית.

הוראהעריכה

במקביל ללימודי הדוקטורט, לימד באוניברסיטת הווארד, שהייתה אז מוסד אקדמי עבור אפרו-אמריקנים, והקים בה את התכנית ללימודי מדעי המדינה.[1]

בשנות ה-30 היה באנץ' נואם מבוקש בארצות הברית בנושא הקולוניאליזם באפריקה. ב-1936 פרסם את ספרו "A World View of Race" ("תפיסת עולם של גזע"), בו בחן את הגזענות בעולם המודרני ואת הדרכים שבהם התבטאה, והציע רעיונות שאמורים היו לשנות את תפיסת העולם בנושא.[1]

במסגרת עבודת הפוסט-דוקטורט שלו באוניברסיטאות בבריטניה ובדרום אפריקה, השתלם באנתרופולוגיה וניהל מחקרים באזורים שונים באפריקה.[2] באנץ' השתלם ועסק בהוראה באוניברסיטאות שונות עד 1942.

בשנים ‏1938–‏1940 שימש כעוזרו הבכיר של הסוציולוג השוודי גונאר מירדאל, שחקר את יחסי הגזעים בארצות הברית ופרסם ב־‏1944 את מחקרו החשוב "An American Dilemma" ("דילמה אמריקנית"). באנץ׳ תרם למחקר זה תרומה חשובה מאד במחקר השטח רחב ההיקף שערך במדינות הדרום.[3] במהלך עבודת מחקר זה, נאלץ באנץ', בשל ההפרדה הגזעית, לחפש כל לילה מקום לינה נפרד ממירדאל, שלן בבתי מלון, ובנוסף על כך ספג עלבונות ואיומים מצד אנשי הקו קלוקס קלאן.[4]

דיפלומטיהעריכה

 
באנץ' ב-1951. צילום: קארל ואן וכטן

ב־1941, בזמן מלחמת העולם השנייה, גויס למשרד לשירותים אסטרטגיים (ה-OSS, שקדם לסוכנות הביון המרכזית, ה-CIA) כיועץ לענייני אפריקה. ב-1944 עבר לשרת במחלקת המדינה, שם עסק בהכנת התכנית האמריקנית לטיפול בטריטוריות הקולוניאליות של אפריקה. בהמשך הוא נכלל במשלחת ארצות הברית לפגישות ההכנה להקמת האו"ם, שעסקו גם בשאלת עתידם של האזורים שהיו נתונים תחת משטרים קולוניאליים.[3] באנץ' מילא תפקיד מרכזי בהליכי היסוד של האו"ם ובשלבי קיומו הראשונים.

באפריל 1946 החל לעבוד כראש מחלקת הנאמנויות באו"ם (תחליף לשיטת המנדט של חבר הלאומים), אולם כעבור פחות משנה נאלץ לעזוב את תפקידו זה ואת עיסוקו באפריקה, לטובת נושא ארץ ישראל.[3]

בעקבות המעבר מהאקדמיה לשירות במחלקת המדינה ובאו"ם, צמצם באנץ' מאוד את עיסוקו בנושא האפרו־אמריקני. אלא שעל־אף הצלחתו בתפקידיו בשירות הממשלה, הוא לא קיבל קביעות בגלל צבע עורו ונותר בתקן של עובד זמני. הגבלות של הפרדה גזעית הוטלו עליו גם במלונות, במסעדות ואף במתקני הממשלה הרשמיים. באנץ' העיד על עצמו כי צבע עורו היה אחד הגורמים הראשיים שדרבנו אותו "להצטיין בכל".[5]

תיווכו מטעם האו"ם במזרח התיכון וקבלת פרס נובל לשלוםעריכה

במזכירות ועדת אונסקו"פ, פברואר–אוגוסט 1947עריכה

בפברואר 1947 מונה באנץ' על ידי מזכ"ל האו"ם טריגווה לי לעמוד בראש צוות מחקר שיתמחה בסוגיית ארץ ישראל, שכּוּנה "הוועדה המכינה". הצוות הפיק חמישה כרכים גדולים שהכילו נתונים על הארץ וכן הצעות פתרון שנבחנו בתקופת המנדט הבריטי.[6]

במאי 1947 נתמנה באנץ' לעוזרו המיוחד של ד"ר ויקטור הו (Hoo) הסיני, מזכיר הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (אונסקו"פ).[7] כשהחל באנץ' את עיסוקו באו"ם בשאלת ארץ ישראל, לא הכיר עדיין את העולם הערבי או את הציונות ולא ביקר מעולם במזרח התיכון. ב-14 ביוני הגיע עם הוועדה לארץ ישראל.[8] הוועדה הקימה ועדת משנה מיוחדת, שתכין את הסיורים ברחבי הארץ, ובאנץ' נבחר לעמוד בראשה.[9] לאחר שביקר במספר קיבוצים, כתב ביומנו את התרשמותו החיובית: "היהודים כאן שונים מ[היהודים] בארצות הברית. ההבדל הוא ברוח. ארץ ישראל הופכת את היהודי ליהודי [אחר]".[10] בשל החרמת הוועדה על ידי הוועד הערבי העליון, ארגן באנץ' מפגשים לא רשמיים עם אישים מקרב ערביי ארץ ישראל, והוא עצמו קבע מי מחברי הוועדה ישתתף בהם. לאחר מכן רשם את תוכן הפגישות, והעדויות הכתובות הללו שימשו את כלל חברי הוועדה.[11] לנוכח תביעתם הבלתי מתפשרת של האישים הערבים להקמת מדינה אחת, ערבית, על כל שטח ארץ ישראל, כתב באנץ' ביומנו: "הבעיה הזאת לא יכולה להיפתר על בסיס של צדק מופשט או על [סמך טיעון] היסטורי. המציאות היא שנמצאים כאן גם ערבים וגם יהודים והם מתכוונים להישאר".[12] לקראת תום עבודת הוועדה, ערך באנץ' עבור חבריה קובץ של עשר עדויות לא רשמיות, שכונה "הסדרה המיוחדת". זו כללה את עדותם של ארבעה בכירי ההגנה ואת עדותו של מפקד האצ"ל, מנחם בגין, שנמסרו בפגישות עם שני ראשי הוועדה ובאנץ' עצמו. בגין, שהתלהב מבאנץ', כתב בספרו "המרד" כי בסוף הפגישה אמר לו באנץ' בהתרגשות: "אני יכול להבין אותך, גם אני הנני בן למיעוט נרדף".[13]

לקראת סוף יולי 1947, התמקמה ועדת אונסקו"פ בז'נבה לצורך גיבוש מסקנותיה. באנץ' התנגד לפתרון חלוקת הארץ, בשל הפגיעה בזכויות הערבים, וניסה להשפיע על תוכן המלצות הוועדה ולסכל את החלוקה. כמו כן, התנגד לסיפוח החלק הערבי של ארץ ישראל לעבר הירדן. באוגוסט כתב ביומנו כי לבעיית ארץ ישראל "אין פתרון".[14] חברי הוועדה נחלקו לשתי קבוצות שתמכו בשתי עמדות מרכזיות שונות: הקמת מדינה פדרלית אחת שתכלול שתי אוטונומיות ושלטון שישקף את הרוב הערבי, לעומת הקמת שתי מדינות עצמאיות. באנץ' ניסח עבור תומכי הפדרציה את תוכניתם, וזו הוצגה לוועדה כ"דו"ח המיעוט".[15] באנץ' ניסח את הנימוקים לשני הפתרונות, דו"ח הרוב ודו"ח המיעוט, וב-30 באוגוסט יצא בחזרה לנו-יורק. למחרת הגישה הוועדה את המלצותיה לעצרת האו"ם.[16]

מזכיר ועדת ארץ ישראל, דצמבר 1947 עד מאי 1948עריכה

ב-4 בדצמבר 1947 מונה באנץ' על ידי מזכ"ל האו"ם טריגווה לי לראש מזכירות ועדת ארץ ישראל (United Nations Palestine Commission), שכללה חמישה נציגי מדינות ותפקידה היה ליישם את תוכנית החלוקה של האו"ם שנתקבלה מספר ימים קודם לכן, בכ"ט בנובמבר: לקבל עליה את סמכויות השלטון האזרחי במקביל לפינוי הבריטי, לכונן "מועצות ממשלה זמניות" עד 1 באפריל 1948, ולקיים בחירות כלליות שלאחריהן תקבלנה שתי המדינות עצמאות מלאה עד 1 באוקטובר.[17] הוועדה לא הסכימה להיענות לבקשת הסוכנות היהודית להכיר בהנהלתה כמועצת הממשלה הזמנית היהודית. באנץ' דרש שהנהלת הסוכנות תשלב בתוכה מפלגות שלא היו מיוצגות בה, כאשר מטרתו הייתה למעשה שילובם של יהודה לייב מאגנס ותומכיו בממשלה הזמנית. אלא שמאגנס התנגד להקמת הממשלה, משום ששלל את החלוקה.[18] לאור הנסיגה האמריקאית מתמיכה בביצוע החלטת החלוקה, ניסתה התנועה הציונית לסיים במהירות את הקמת מועצת הממשלה הזמנית, כדי שארצות הברית תתקשה לעצור את ביצוע החלטת האו"ם. זו הודיעה כי תבקש במושב העצרת המיוחד של האו"ם ב-16 באפריל 1948 להורות ל"ועדת ארץ ישראל" להפסיק את עבודתה, ובאנץ' עשה מאמצים לעכב את אישור מועצת הממשלה הזמנית בוועדה, כדי למנוע את הקמתה לפני מושב העצרת, אולם בלחץ חבריה, אשרה הוועדה ב-14 באפריל את המועצה הזמנית.[19]

ב-14 במאי 1948, יום סיום המנדט הבריטי, הוחלט בעצרת האו"ם למנות מתווך שירכז את פעילות האו"ם בארץ ישראל וינסה להשכין בה שלום, וועדת ארץ ישראל פורקה רשמית. באותו יום הכריזה הממשלה הזמנית על הקמת מדינת ישראל.[20] לדעת ההיסטוריון אלעד בן-דרור, על אף שלא היה אשם במצב המלחמה בו הייתה נתונה הארץ מאז החלטת החלוקה, "תפקידו של באנץ' כמזכיר ועדת ארץ ישראל הסתיים בכישלון".[21] ב-15 במאי 1948 פלשו צבאות מדינות ערב לארץ ישראל כדי לסכל את המדינה היהודית.

עוזרו הבכיר של המתווך ברנדוט, מאי–ספטמבר 1948עריכה

 
ראלף באנץ' בחברת הרוזן ברנדוט
 
באנץ' בסטוקהולם עם אלמנת ברנדוט, 10 באפריל 1949.

ב-19 במאי 1948 מונה פולקה ברנדוט למתווך האו"ם בארץ ישראל, ולמחרת מינה טרגווה לי את באנץ' לנציגו האישי בפמליית ברנדוט.[22] החל מ-28 במאי ערכו ברנדוט ובאנץ' ערכו מסע "דילוגים" בין תל אביב, קהיר, עמאן וביירות, שנמשך עד 9 ביוני, היום בו הסכימו הצדדים על תנאי ההפוגה הראשונה.[23] השגת ההפוגה, במידה רבה כתוצאה מפעילותו של ברנדוט, הייתה הפעם הראשונה בה חווה באנץ' הצלחה בעבודתו בנושא ארץ ישראל. ברנדוט הקפיד להתייעץ איתו, לא קיים פגישות בלעדיו ולא הסכים שאלו יתקיימו בצרפתית, שפה אותה ידע על בוריה, משום שבאנץ' לא דיבר אותה. משה שרת אמר בישיבת הממשלה ב-1 ביוני שבאנץ' מהווה "אוטוריטה" (סמכות) עבור ברנדוט, וגם אחמד שוקיירי כתב בזכרונותיו כי באנץ' היה "המוח של התיווך".[24] ב-13 ביוני 1948 הגיעו באנץ' וברנדוט לראשונה לרודוס, בה הוצב המטה הראשי של המתווך. באנץ', ששימש עוזרו הבכיר של ברנדוט, קיבל עתה גם את התואר "מזכיר ראשי של משלחת המתווך".[25]

תוכנית ברנדוט הראשונהעריכה

בתפקידו זה היה באנץ' אחראי לגיבושן[26] של שתי תוכניות מדיניות. ב-27 ביוני נמסרה לישראל ולליגה הערבית תוכנית פתרון לסוגיית ארץ ישראל, היא "תוכנית ברנדוט הראשונה".[27] התכנית נועדה לשמש בסיס למשא ומתן.[28] המצע העיקרי של התכנית היה קונפדרציה ("ברית בין שני חברים" שבראשה "מועצה מרכזית") בין ישראל ועבר הירדן, כאשר לממלכתו של המלך עבדאללה יצורף השטח שיועד למדינה הערבית בתוכנית החלוקה, בנוסף לירושלים ולרובו של הנגב, ואילו הגליל המערבי יימסר למדינה היהודית, אלא שהתכנית נמנעה בשימוש בהגדרה "מדינה" לגבי ישראל.[29] יש הסוברים שאת עיקרי הרעיון קיבל באנץ' מיהודה מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית שממנו הושפע באנץ'.[30] ב-6 ביולי נפגשו ברנדוט ובאנץ' בתל אביב עם משה שרת, שהעביר להם את עמדת ישראל בנוגע לתוכנית והודיע על משיכת ההסכמה להגיע לרודוס כדי לדון בה.[31] לדברי אלעד בן-דרורי, התכנית לא מנעה את המשך הלחימה, אלא דווקא דרבנה את הצדדים לחדש אותה.[32] ב-8 ביולי פרצו קרבות עשרת הימים.

ב-19 ביולי החלה ההפוגה השנייה. ב-28 ביולי הודיעה ממשלת ישראל לברנדוט שהיא מתנגדת לרעיון פירוז ירושלים וכעבור ארבעה ימים הקימה בה ממשל צבאי. באנץ' כתב על כך ביומנו: "האימפריאליזם היהודי גואה".[33] ב-1 באוגוסט הוא עזב את המזרח התיכון. ב-7 באוגוסט נפגש עם מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'ורג' מרשל וביקש ממנו את תמיכת ארצות הברית ובריטניה בתוכניותיו של ברנדוט.[34] לאחר פגישה זו, הפכו שתי המדינות לשותפות סמויות במהלכי התיווך שלו. לדברי בן-דרור, ביוזמה חריגה זו ויתר באנץ' על עקרונותיו לגבי עצמאותו של האו"ם, וזאת בשל כישלונו של האו"ם בטיפול בבעיה והמבוי הסתום שאליו הגיעה שליחות המתווך.[35] באנץ' נשאר בארצות הברית במהלך כל חודש אוגוסט ותיאם את הסיוע האמריקני למשימת הפיקוח על ההפוגה.[36]

תוכנית ברנדוט השנייהעריכה

ב-17 בספטמבר הגיע באנץ' לארץ ישראל לאחר שכתב את דו"ח ההמלצות עליו חתם ברנדוט יום קודם לכן ברודוס. הדו"ח המליץ להקים "ועדת פיוס" שתחליף את מנגנון המתווך ותוביל לחתימת הסכמי שלום. בדו"ח נכתב כי יש להבטיח את זכותם של הפליטים הפלסטינים לחזור למקומות מושבם ולהעניק פיצוי לאלה מהם שיבחרו לא לחזור. התכנית המדינית בדו"ח, היא "תוכנית ברנדוט השנייה", הכירה בקיומה של מדינת ישראל והמליצה לצרף את החלקים הערביים לעבר הירדן. היא הציעה שירושלים תהיה עיר בינלאומית בשליטת האו"ם, שהנגב מדרום לקו אל-מג'דלפלוג'ה יימסר לערבים ואילו הגליל כולו יימסר ליהודים. נמל חיפה ונמל התעופה לוד יהיו אזורים חופשיים. בתוכנית זו בוטל רעיון הקונפדרציה שהיה בתוכנית הראשונה.[37]

ב-17 בספטמבר הגיע גם ברנדוט לארץ ישראל, ובאותו יום נרצח בירושלים על ידי חוליה של אנשי לח"י. במושב שלצדו ישב ראש מטה המשקיפים בירושלים, אנדרה סרו, וגם הוא נורה ונהרג. באנץ' היה אמור להיות באותה מכונית ולשבת במושב בו ישב סרו.[38] הוא ניצל במקרה משום שעוכב במעבר מנדלבאום.[39] באנץ' סבר לאחר מכן כי המתנקשים הרגו את סרו משום שחשבו שהוא עצמו הוא האדם היושב לצדו של ברנדוט, אולם לטענת היורה, יהושע כהן, ומפקד לח"י בירושלים, יהושע זטלר, המטרה הייתה ברנדוט בלבד. באנץ' קיבל את הידיעה על הרצח בעודו ממתין לאישור מעבר בשער מנדלבאום. הוא מיהר לבניין ימק"א, לשם הועברו הגופות, טיפל בתחקור האירוע ובארגון הטסת הגופות, ולקח את הפיקוד על משקיפי האו"ם. מברק שהגיע מממלא מקום מזכ"ל האו"ם, העניק לו את כל הסמכויות של ברנדוט.[40] ביום הרצח שלח לשר החוץ שרתוק מברק, בו האשים את ממשלת ישראל באחריות עקיפה למעשה, וטען כי במסיבת עיתונאים שהתקיימה יום קודם לכן, תקפו שרתוק ויגאל ידין את משקיפי האו"ם, ובכך "עודדו" "מעשים מסוג" זה. ממשלת ישראל דחתה את ההאשמות.[41] באנץ' סיכם את אירועי היום במברק ארוך ששלח למשתתפי עצרת האו"ם, בו סירב לקבל את התואר "מתווך", מתוך כבוד לברנדוט, וביקש להסתפק בכינוי "מתווך בפועל" (Acting Mediator).[42] בעקבות מאמציו של באנץ', ב-1952 נטעה מדינת ישראל יער לכבוד ברנדוט.[43]

מתווך בפועל, ספטמבר–דצמבר 1948עריכה

 
ראלף באנץ', ציור
 
ד"ר ראלף באנץ', אוגוסט 1949
 
באנץ' עם ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, 6 ביולי 1966.

לאחר הרצח, באנץ', בניגוד לברנדוט, הסכים לבקשת ישראל להציב עליו שמירה, ובזמן שהותו בירושלים סבבו אותו שומרי ראש, ואת פמלייתו יחידות צבא ומשטרה, שכללו רכבים משוריינים. מחלקת המדינה של ארצות הברית שלחה סוכנים חשאיים שליוו אותו מבלי שידע על קיומם.[43] ב-20 בספטמבר 1948 מונה באנץ' רשמית ל"מתווך בפועל".[44] הוא כתב דו"ח מקיף על הרצח וב-27 בספטמבר חזר לרודוס.[45]

ב-14 באוקטובר 1948 נאם באנץ' בפני מועצת הביטחון של האו"ם את נאומו הראשון מאז מונה למתווך בפועל. בנאומו חזר על טענתו בדבר אחריותה של ממשלת ישראל לרצח ברנדוט והאשים אותה בעיכוב החקירה. למחרת, ב-15 באוקטובר, פתח את הדיון בתוכנית ברנדוט בוועדה הפוליטית של העצרת הכללית.[46]

במהלך השבועיים האחרונים של אוקטובר, שחררה ישראל את הנגב הצפוני במבצע יואב וכבשה את הגליל המרכזי במבצע חירם. ב-4 בנובמבר 1948 אשרה מועצת הביטחון החלטה שקראה לצדדים להסיג את כוחותיהם לקווי ה-14 באוקטובר, שתאמה את עמדתו של באנץ'. אולם לאחר מכן התרחש מפנה בעמדתו, ובעקבות בקשתו התכנסה מועצת הביטחון לשתי ישיבות סגורות ב-9 ו-10 בנובמבר, כדי לדון בטיוטת הצעתו, שקראה להחליף את הפסקת האש בארץ ישראל ב"הסדר בעל אופי קבוע יותר" – שביתת נשק. בהצעתו זו לא היה אזכור לדרישת הנסיגה מהכוחות הישראליים.[47] הצעתו התקבלה על ידי ארצות הברית, צרפת וקנדה, אך יחד עם זאת, ב-14 בנובמבר שלח באנץ' לישראל דרישה להסיג את כוחותיה בנגב ולמסור את באר שבע לאחריותו של מושל אזרחי מצרי. בהתאם לנוסחה שהציג באנץ', ב-16 בנובמבר 1948 קיבלה מועצת הביטחון החלטה שקראה לצדדים לפתוח מיד במשא ומתן ישיר, או באמצעות המתווך, שיוביל להסכם שביתת נשק. ההחלטה כללה גם סעיף שאישר את כל ההחלטות הקודמות.[48]

ב-23 בנובמבר דרש באנץ' מאבא אבן שישראל תשחרר שליש מהחיילים המצריים הנצורים בכיס פלוג'ה ואיים לדווח למועצת הביטחון על עמדתה הנוקשה של ישראל, בכך שאינה מתירה לחיילים לצאת מהכיס או לקבל אספקה מבחוץ.[49] ב-25 בנובמבר הציג באנץ' בפני הוועדה המדינית של העצרת הכללית שש המלצות עקרוניות לפעילות האו"ם בשאלת ארץ ישראל. אלו כללו: הקמת ועדת פיוס שתסייע לקיום המשא והמתן בין הצדדים, טיפול בסוגיית הפליטים וקביעת אזור ירושלים כבעל מעמד בין לאומי מיוחד בהתאם להחלטת ‏החלוקה. בכך זנח באנץ' לחלוטין את דו"ח ברנדוט.[50] ב-26 בנובמבר התכנסה מועצת הביטחון לבקשת באנץ', כדי לדון בנושא הנגב, ובאותו יום הסכים בן-גוריון להתיר הכנסת אספקה לכיס פלוג'ה באופן חד פעמי.[51] ב-5 בדצמבר ערך באנץ' פגישות בעמאן ובקהיר ולמחרת נפגש עם בן-גוריון בתל אביב. בפגישה זו כבר לא דרש את נסיגת ישראל מהנגב.[52]

ב-11 בדצמבר 1948 אמצה עצרת האו"ם שתי המלצות מדו"ח ברנדוט, שאחת מהן הייתה הקמת ועדת פיוס, והחליטה שהוועדה תוקם מיד. באנץ' סבר כי סיים את תפקידו וב-13 בדצמבר הפליג לנו-יורק, בחזרה לעבודתו במטה האו"ם.[53]

ב-22 בדצמבר פתחה ישראל במבצע חורב בנגב. כעבור יומיים דיווח עליה באנץ' לאו"ם. ב-28 בדצמבר התכנסה מועצת הביטחון כדי לדון במצב ובאנץ' הגיש למועצה שני דוחות, בהם האשים את ישראל בלחימה, דיווח שישראל אינה מאפשרת גישה למשקיפי האו"ם לאזור הקרבות, וטען כי עמדתה הבלתי מתפשרת בנושא כיס פאלוג'ה היא הגורם המרכזי שמונע את ההתקדמות המדינית.[54]

ב-4 בינואר 1949 פנתה מצרים לאסקרטה, נציגו של באנץ' בקהיר, והביעה את נכונותה לפתוח במשא ומתן עם ישראל. ב-6 בינואר בישר באנץ' במועצת הביטחון על כך שישראל ומצרים הסכימו על הפסקת אש שתיכנס לתוקפה למחרת, ועל פתיחת משא ומתן ביניהן.[55]

מתווך בהסכמי שביתת הנשק 1949עריכה

בחודשים ינואר–יולי 1949 ניהל באנץ' את המשא ומתן בין נציגי ישראל לנציגי מצרים, ירדן, לבנון וסוריה, שבמהלכו נחתמו הסכמי שביתת הנשק בין כל המדינות המעורבות במלחמה, למעט עיראק שמעולם לא חתמה על הסכמי הפסקת אש.[56]

החל מינואר 1949, פעלו שני ערוצים נפרדים של האו"ם בסוגיית ארץ ישראל. ועדת הפיוס עסקה במישור הפוליטי ובאחריות באנץ' היה המישור הצבאי. באנץ' עצמו בחר באי רודוס כמקום עריכתן של השיחות. ב-9 בינואר עזב את נו-יורק בדרכו לרודוס.[57] ב-12 בינואר הגיעו משלחות ישראל ומצרים לרודוס ובאנץ' ערך פגישות פתיחה עם שתי המשלחות בנפרד. למחרת ערך מפגש פתיחה משותף ודרש שחברי שתי המשלחות ייפגשו באופן ישיר.[58] ב-24 בפברואר נערך טקס החתימה על הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים. באנץ' אמר בנאומו: "זה עתה תרמתם תרומה חשובה לשלום העולם".[59] לאחר חתימת ההסכם בין ישראל למצרים, עוד בטרם נחתמו ההסכמים עם מדינות ערב האחרות, הוענקו לבאנץ' מדליות ותוארי כבוד ממוסדות יוקרתיים בארצות הברית.[60]

בתחילת מרץ 1949 החלו השיחות בין ישראל ולבנון ובין ישראל וירדן, ובשתיהן מילא באנץ' תפקיד משמעותי, על אף שהוא עצמו שהה ברודוס ואילו השיחות עם לבנון התקיימו בראש הנקרה והמשא ומתן המרכזי עם ירדן התקיים בארמון החורף של עבדאללה בשונה.[60] במהלך המשא ומתן עם ירדן, נודע לבאנץ' בדיעבד על מבצע עובדה בו השתלט צה"ל ללא קרב על כל הנגב הדרומי עד אילת. באנץ' ראה בכך הפרה בוטה של ההפוגה והתכוון להתפטר מתפקידו, אולם חזר בו מכוונתו לאחר שלא התקבלה מחאה בנושא מצד ירדן. ב-22 במרץ שלח למועצת הביטחון את הדו"ח שלו בנושא, שלמעשה אימץ את הגרסה הישראלית לאירועים והכיר בעובדות שנקבעו בשטח.[61] ב-13 במרץ הכריזה ישראל על התנגדותה להחלפת הצבא העיראקי בצפון השומרון על ידי הלגיון הערבי של ירדן והפעילה על ירדן לחצים להעברה לידיה שטחים במערב האזור שהוחזק על ידי הצבא העיראקי (המשולש וואדי עארה). באנץ' לא ניסה למנוע את מערכת הלחצים הישראלית, סירב לבקשת המשלחת הירדנית לערוב לכך שישראל לא תתקוף בעת נסיגת הצבא העיראקי ולא ניסה להשפיע על ישראל לשנות את עמדתה. הקו שנקט, שהניח לאיום הישראלי למצות את עצמו, מנע את הצורך במתקפה צבאית.[62]

ב-9 באפריל 1949, ארבעה ימים לאחר שהחלו השיחות בין ישראל וסוריה באוהל שהוקם בשטח ההפקר שבין מחניים למשמר הירדן, עזב באנץ' את רודוס באופן סופי. תחנתו הראשונה הייתה קברו של ברנדוט בשוודיה, שם נפגש עם משפחתו של הרוזן. ב-18 באפריל הגיע לנו-יורק והתקבל ברציף הנמל על ידי מזכ"ל האו"ם, טרגווה לי, ראש העיר ועיתונאים.[63] ב-12 במאי כתב בן-גוריון לבאנץ': "אנו והאנושות כולה לא נשכח לעולם את מאמציך, שהיו עד כה התרומה המשמעותית ביותר של האו״ם לשלום העולם".[64] ב-20 ביולי נחתם ההסכם עם סוריה. לדעת אלעד בן-דרור, הסכם זה צריך להיזקף לזכותו של באנץ', משום שהוא מילא תפקיד חשוב בעצם הבאת הסורים למשא ומתן, ומשום שהצעת הפשרה שלו כאשר נקלעו השיחות למבוי סתום, היא זו שאפשרה את החתימה על ההסכם.[65]

לטענת אלעד בן-דרור, באנץ' העריך שהקו הירוק שאותו שרטט יישאר קו הגבול של ישראל לתקופה ארוכה, ולכן הוא התאמץ לערוך את הסכמי שביתת הנשק באופן שיאפשר למדינת ישראל ולמדינות ערב להתבסס עליהם לטווח הארוך. בכך הוא תרם שלא במתכוון למגמה של ישראל ומדינות ערב להסתפק בהסכמי שביתת הנשק ולהימנע מלהתקדם במהלכים מדיניים שיובילו להסכמי שלום.[66]

ב-4 באוגוסט 1949 הגיש באנץ' למועצת הביטחון דו"ח מסכם על עבודתו ובנאום בפני המועצה מסר את עיקרו. באירוע שנערך לכבודו במטה האו"ם, חלקו לו כבוד גם נציגי ברית המועצות ונציגי מדינות ערב לצד נציגי ישראל.[67] על תיווכו ההוגן זכה להערכת שני הצדדים ובשנת 1950 הוענק לו פרס נובל לשלום על עבודתו בפתרון העימות בארץ ישראל. באנץ' היה האפרו-אמריקאי הראשון שזכה בפרס נובל.[68] בטקס הענקת הפרס שנערך באוסלו ב-10 בדצמבר 1950, אמר דברים לזכרו של ברנדוט, ואיחל "שבין כל בני האדם ישררו החופש, השוויון והאחווה, ושהמוסר ינחה את מערכת היחסים בין כל אומות העולם".[69]

במחקרים השוואתיים, נמצא באנץ' כאחד המתווכים הטובים ביותר שפעלו במזרח התיכון בסכסוך הישראלי–ערבי.[70]

המשך פעילותועריכה

 
פסל של באנץ' בארמון האומות בז'נבה.

לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק, חזר באנץ' למשרתו כמנהל מחלקת הנאמנויות של האו"ם.[71] ב-1954 נתמנה לתת-מזכיר האו"ם[72][73]. השתתף במשימות שמירת השלום בתעלת סואץ ב-1956, בישראל ב-1958[74], בקונגו ב-1960[75], בתימן ב-1963[76] ובקפריסין ב-1964[77] ושימש כיועצו הראשי של מזכיר האו"ם או תאנט. ב-1971 פרש עקב מצב בריאותו ונפטר ב-9 בדצמבר[78].

במשך שנות פעילותו הציבורית שמר באנץ' על קשר מתמיד עם האקדמיה והיה פרופסור למדעי המדינה בכמה אוניברסיטאות אמריקאיות, ביניהן אוניברסיטת הווארד.

חיים אישייםעריכה

 
קברו של באנץ' בברונקס, נו-יורק.

היה נשוי החל משנת 1930 למורה בשם רות אתל האריס, שהייתה תלמידתו בשיעורי ערב למדעי המדינה באוניברסיטת הווארד ולזוג נולדו שלושה ילדים - שתי בנות ובן. חיי המשפחה סבלו לעיתים קרובות מהיעדרויותיו הממושכות של אב המשפחה מהבית עקב דרישות הקריירה האקדמית והדיפלומטית.

בשנת 1963 הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית על ידי ג'ון קנדי.

בשנת 1966 פקדה את המשפחה טרגדיה כשבתו ג'יין, אם לשלושה ילדים, איבדה עצמה לדעת. בשנותיו האחרונות סבל ראלף באנץ' מסוכרת תלויית אינסולין, ליקוי בראייה ודלקת וורידים. בשנת 1967 ביקש להתפטר מתפקידו כתת-מזכיר האו"ם אך נשאר עקב לחציהם של המזכיר הכללי או תאנט ושל הנשיא לינדון ג'ונסון. כיהן בתפקיד זה עד סתיו 1971.

ב-9 בדצמבר 1971 נפטר באנץ' בבית חולים בניו יורק. שר הביטחון משה דיין, שהשתתף בשיחות על הסכמי שביתת הנשק, שלח לאלמנתו של באנץ' מברק תנחומים.[79] ראש הממשלה גולדה מאיר כתבה לאלמנה: "כמעט ואין איש מחוץ לישראל הקשור עם מדינת ישראל באורח כה אינטימי מאז הקמתה ואשר תרם כל כך הרבה להפסקת מעשי האיבה הערבים הראשונים נגד ישראל". מאיר גם השתתפה בלוויה בנו-יורק.[80]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ראלף באנץ' בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 אלעד בן-דרור, המתווך, הקדמה, עמ' 6.
  2. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, הקדמה, עמ' 6–7.
  3. ^ 1 2 3 אלעד בן-דרור, המתווך, הקדמה, עמ' 7.
  4. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, הקדמה, עמ' 8, הערה 13.
  5. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, הקדמה, עמ' 7–8.
  6. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 11.
  7. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 15.
  8. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 16.
  9. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 20.
  10. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 21.
  11. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 23.
  12. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 24.
  13. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 27–28.
  14. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 29–31.
  15. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 32.
  16. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 33, 36.
  17. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 41, 43.
  18. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 54.
  19. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 55–56.
  20. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 60.
  21. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 61.
  22. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 62.
  23. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 67.
  24. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 72–73.
  25. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 76–77.
  26. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 88, 92.
  27. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 94.
  28. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 78.
  29. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 88–90.
  30. ^ ראו: אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 93.
  31. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 98.
  32. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 107.
  33. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 119.
  34. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 121.
  35. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 122.
  36. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 123.
  37. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 129–130.
  38. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 131.
  39. ^ תום שגבהאבא של הקו הירוק, באתר הארץ, 8 ביוני 2012
  40. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 132.
  41. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 133.
  42. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 133–134.
  43. ^ 1 2 אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 134.
  44. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 135.
  45. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 137–138.
  46. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 147.
  47. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 156–157.
  48. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 160–161.
  49. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 166.
  50. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 163.
  51. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 167.
  52. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 169–170.
  53. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 171–172.
  54. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 173.
  55. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 175.
  56. ^ תום שגבשיעור היסטוריה, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2008
  57. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 184–185.
  58. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 192.
  59. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 211.
  60. ^ 1 2 אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 219.
  61. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 236–238.
  62. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 245–247.
  63. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 264.
  64. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 305.
  65. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 281.
  66. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 288, 297–301, 312–313.
  67. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 285–286.
  68. ^ דר באנץ' זכה בפרס נובל לשלום, הארץ, 24 בספטמבר 1950
  69. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 303.
  70. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 136.
  71. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 302.
  72. ^ באנץ' יתמנה למפשר בסכסוכים בינלאומיים, דבר, 19 באפריל 1954
  73. ^ באנץ' סגן מזכיר האו"ם, הבקר, 20 באוגוסט 1954
  74. ^ באנץ' מגיע לטפל בבעית הר הצופים, הבקר, 11 במאי 1958
  75. ^ משימתו הרביעית של ראלף באנץ', למרחב, 19 באוגוסט 1960
  76. ^ באנץ' בקאהיר: מזועזע מהתנאים בתימן, ביטל ביקורו בסעודיה, על המשמר, 6 במרץ 1963
  77. ^ ,באנץ בקפריסין, למרחב, 10 ביולי 1966
  78. ^ מת ד"ר ראלף באנץ', מעריב, 10 בדצמבר 1971
  79. ^ תנחומי דיין לאלמנת באנץ', דבר, 12 בדצמבר 1971
  80. ^ אלעד בן-דרור, המתווך, עמ' 313.