כ"ט בנובמבר

התאריך בו התקבלה באו"ם תוכנית החלוקה
(הופנה מהדף כ"ט בנובמבר 1947)

כ"ט בנובמברגימטריה: כ"ט = 29) הוא הכינוי לתאריך 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח), היום בו החליטה (החלטה 181) עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בפארק פלאשינג מדוז על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה).[1] עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי.

     תומכות     מתנגדות שהפכו לתומכות
     נמנעות     מתנגדות
     נעדרות     מדינות שלא היו חברות באו"ם
מפת תוכנית החלוקה

ההחלטה התבססה על מסקנות הרוב של חברי "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל" (ועדת אונסקו"פ).[2] הוועדה הגישה את מסקנותיה לאו"ם, לפיהן יש לסיים את המנדט הבריטי ולחלק את הארץ לאזור יהודי וערבי ב-31 באוגוסט 1947.[3] בעצרת האו"ם, שנפתחה בספטמבר 1947, התקיים דיון ארוך ומפורט בתוכנית החלוקה, במסגרת ועדת משנה מיוחדת שהוקמה לצורך העניין. ועדה זו גם דנה באופן היישום של תוכנית החלוקה והחליטה להקים ועדה ביצועית מיוחדת שתגיע לארץ ישראל ותוציא אל הפועל את תוכנית החלוקה. ועדה זו, ששמה היה "ועדת ארץ-ישראל", אכן הוקמה ואיש האו"ם ראלף באנץ' מונה לעמוד בראש צוות המזכירות שלה.[4]

ההיסטוריון יהודה ואלך תיאר כיצד "נציגי הסוכנות היהודית הצהירו כי הם רואים בצער את התוכנית לחלוקת הארץ, אך נענים לה למען השכנת שלום".[5] חרף האופי המקוטע והמוגבל של השטח שהוקצה ליישוב היהודי בתוכנית החלוקה, קיבלו ההסתדרות הציונית העולמית והנהגת היישוב את התוכנית. דוד בן-גוריון הצהיר לפני ההצבעה: "איננו שוגים באשליות, אבל אל יאוש. עלינו היהודים, ובייחוד עלינו הציונים, אסורים שני דברים – אופטימיות קלה ופסימיות עקרה".[6]

"נציגי הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי התנגדות זו עלולה להיות אלימה".[5] ב-28 בנובמבר 1947 הזהיר שגריר מצרים באו"ם, יוסף היכל פאשה: "מיליון יהודים חיים בשלום במצרים (וביתר ארצות האסלאם) ונהנים מכל זכויות האזרח. בהחלט אין הם רוצים להגר לפלשתינה. אולם אם מדינה יהודית תיווצר אף אחד לא יוכל למנוע צרות. פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה על כל ארצות ערב ותובלנה אולי למלחמה בין הגזעים. ...אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים".[7] ממשלת בריטניה הודיעה לאו"ם כי "לא תתנגד לביצוע התוכנית אך היא עצמה לא תנקוט צעדים מעשיים כלשהם להגשמתה".[5] לאחר זמן קצר, הודיעה ממשלת בריטניה כי שלטונה בארץ ישראל, יסתיים ב-15 במאי 1948.

אירוע ההחלטה

עריכה

נשיא העצרת, אוסוולדו ארניה מברזיל, אשר דחה את הדיון עד השגת הרוב, קרא את שמות המדינות בזו אחר זו לפי הא"ב האנגלי. ההצעה נתקבלה ברוב של יותר משני שלישים (הרוב הדרוש להחלטה מסוג זה[8]): 33 קולות בעד, 13 נגד, 10 נמנעו, ומדינה אחת שנעדרה.

המדינות על פי הצבעתן באו"ם
בעד נגד נמנעו
  1. אוסטרליה  אוסטרליה
  2. אוקראינה הסובייטית (1937-1949)  אוקראינה
  3. אורוגוואי  אורוגוואי
  4. איסלנד  איסלנד
  5. אקוודור  אקוודור
  6. ארצות הברית (48 כוכבים)  ארצות הברית
  7. בוליביה  בוליביה
  8. בלארוס הסובייטית (1937-שנות הארבעים)  בלארוס
  9. בלגיה  בלגיה
  10. ברזיל  ברזיל
  11. ברית המועצות (1923–1955)  ברית המועצות
  12. גואטמלה  גואטמלה
  13. הרפובליקה הדומיניקנית  הרפובליקה הדומיניקנית
  14. דנמרק  דנמרק
  15. דרום אפריקה (1928–1994)  דרום אפריקה
  16. האיטי  האיטי
  17. הולנד  הולנד
  18. ונצואלה (1930–1954)  ונצואלה
  19. לוקסמבורג  לוקסמבורג
  20. ליבריה  ליבריה
  21. נורווגיה  נורווגיה
  22. ניו זילנד  ניו זילנד
  23. ניקרגואה  ניקרגואה
  24. פולין (1928-1980)  פולין
  25. הפיליפינים (1946–1985)  הפיליפינים
  26. פנמה  פנמה
  27. פרגוואי (1842-1954)  פרגוואי
  28. פרו  פרו
  29. צ'כוסלובקיה  צ'כוסלובקיה
  30. צרפת  צרפת
  31. קוסטה ריקה  קוסטה ריקה
  32. קנדה (1921-1957)  קנדה
  33. שוודיה  שוודיה
  1. איראן 1925-1964  איראן
  2. אפגניסטן (1930–1973)  אפגניסטן
  3. הודו  הודו
  4. טורקיה  טורקיה
  5. יוון 1828  יוון
  6. לבנון  לבנון
  7. מצרים (1922-1958)  מצרים
  8. הרפובליקה הסורית הראשונה  הרפובליקה הסורית הראשונה
  9. עיראק (1921-1959)  עיראק
  10. ערב הסעודית (1938-1973)  ערב הסעודית
  11. פקיסטן  פקיסטן
  12. קובה  קובה
  13. תימן (1927-1962)  תימן
  1. ארגנטינה  ארגנטינה
  2. אתיופיה (1897–1975)  אתיופיה
  3. הממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
  4. הונדורס  הונדורס
  5. יוגוסלביה  יוגוסלביה
  6. מקסיקו (1934-1968)  מקסיקו
  7. הרפובליקה הסינית  הרפובליקה הסינית
  8. צ'ילה  צ'ילה
  9. אל סלוודור אל סלוודור
  10. קולומביה  קולומביה
נעדרה: תאילנד  תאילנד (אז "סיאם")

התגובות בארץ ישראל

עריכה
 
אנדרטה ליד מושב נחלים, המציינת את היריות הראשונות במלחמת העצמאות, אשר נורו אל שני אוטובוסים, והרגו 7 נוסעים בבוקר שלמחרת כ"ט בנובמבר
 
ריקודים עם היוודע ההחלטה בחצר בנייני המוסדות הלאומיים
 
ילדים ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים חוגגים את ההחלטה
 
יהודים עולים על משוריינים בריטים
 
אזרחים צופים בעוגה מפוארת, מעוטרת במגיני דוד ובמוטו "אם תרצו אין זו אגדה" בחלון הראווה של קפולסקי בתל אביב בכ"ט בנובמבר 1947

ההחלטה התקבלה ביישוב בשמחה רבה, בשל התמיכה המדינית והמשפטית שנתנה להקמת מדינה יהודית. לדיונים האזינו רבים, כאשר בכיכר דיזנגוף וליד קולנוע מוגרבי הותקנו רמקולים שהשמיעו את הדיונים לרבבות מאזינים, בעוד בכותל התקיימו תפילות, כולל תפילה מיוחדת שחיבר לכבוד האירוע הרב הרצוג.[9] יהודים רקדו משמחה בחוצות הערים והיישובים בכל רחבי ארץ ישראל. גם בקהילות יהודיות בתפוצות ישראל חגגו רבים. ברומא התאספו לתפילת הודיה מול שער טיטוס, המקום המסמל את החורבן בארץ ישראל לאחר המרד הגדול, שאירע כאלפיים שנה קודם.[10]

אחד התיאורים המרשימים להמתנה הדרוכה מצוי בספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך":

כל ההמון הגדול הזה כמו התאבן שם בדומיית לילה מפחידה, כאילו אינם בני אדם אמיתיים כי אם מאות צלליות כהות מצוירות על פני יריעת החושך המהבהב. כאילו מתו כולם בעמידה. לא דיבור לא שיעול ולא מדרַך נעל. יתוש לא זמזם שם.

עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 402

על השמחה אחר היוודע תוצאות ההצבעה כתב:

... וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים... אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה.

שם, עמ' 403

לעומת שמחת היהודים דחו הערבים לחלוטין את התוכנית. למחרת ההצבעה באו"ם פתחו הערבים הן במדינות ערב, והן בשטחי ארץ ישראל, במעשי איבה נגד קהילות יהודיות והיישוב, כאשר עוד ביום ההכרזה נרצחו שבעה יהודים, חלקם בדרך לירושלים וחלקם ביפו[11] וכך פרצה מלחמת העצמאות.

עיצוב הזיכרון

עריכה
 
רחוב כ"ט בנובמבר ברמת השרון (2007)

בדרך כלל אין מציינים באופן מיוחד את יום כ"ט בנובמבר. קיימים מספר רחובות בערי ישראל בשם "כ"ט בנובמבר".

 
האנדרטה לציון 75 שנים להחלטת כ"ט בנובמבר, נתניה, בעיצובו של הפסל סם פיליפ

הרב יונה שטנצל פנה אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ביוזמה שיום זה ייחגג בתאריך העברי ולא בתאריך הלועזי שנקבע על ידי הנוצרים. אולם, ראש הממשלה דחה את היוזמה באמצעות מזכיר הממשלה דוד מושין.[12]

ועדת העורכים של העיתונים היומיים בישראל נוהגת לקיים ביום זה מפגש עדכון עם ראש הממשלה, שהפך ברבות השנים לכעין מסיבת עיתונאים פומבית.[13]

בשנת 2014 אישרה ממשלת ישראל כי יתקיים יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל מדי שנה בי"ז בכסלו, התאריך העברי של 29 בנובמבר 1947. כמו כן, יצוין יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן בכל שנה, ב-30 בנובמבר, למחרת ה-29 בנובמבר.

בשנת 2008 הוקם גן המנהיגים בראשון לציון. בכניסה לגן מונפים 33 דגליהן של המדינות אשר נציגיהן הצביעו בעד תוכנית החלוקה.

ב-29 בנובמבר 2022 נחנכה אנדרטה לציון 75 שנה לתוכנית החלוקה של האו"ם בעיצובו של הפסל סם פיליפ[14]. האנדרטה הוצבה על גבעה מרכזית בעיר נתניה וניתן לראותה למרחק.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא כ"ט בנובמבר בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מדינת היהודים קמה, דבר, 30 בנובמבר 1947
    מפת החלוקה לפי ועדת או"מ, דבר, 30 בנובמבר 1947
  2. ^ נעמה לנסקי, אבא היה כמו מנצח על תזמורת גדולה..., באתר ישראל היום, 24 בנובמבר 2017
  3. ^ חלוקה ועצמאות תוך שנתיים - המלצת רוב ועדת האו"מ, הארץ, 31 באוגוסט 1947
  4. ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, מכון בן-גוריון, 2012, עמ' 37–61.
  5. ^ 1 2 3 יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 108.
  6. ^ דוד וינברג, ‏עיקרי התכנית המדינית-ביטחונית של המכון לשנת 2019 - "עוצמה בשעת מבחן", השילוח, גיליון 15, יוני 2019
  7. ^ יעקב מירון, הפיצוץ ברובע הקראי בקאהיר ב 19 ביוני 1948, פעמים, 70, חורף תשנ"ז, עמ' 141–156.(הקישור אינו פעיל, 29.11.2024)
  8. ^ Debate on Subcommittee reports/Palestine question – Ad Hoc Cttee – Press release, בסעיף "PALESTINE COMMITTEE (NIGHT) TAKE #2", פורסם בתאריך 22/11/1947.
  9. ^ בין תקווה למפח נפש, דבר, 30 בנובמבר 1947
  10. ^ בשמחת המונים ובדריכות למעשים קיבל העם את בשורת העצמאות, דבר, 1 בדצמבר 1947
  11. ^ שבעה יהודים קרבן עולה ביום הבשורה, הַבֹּקֶר, 1 בדצמבר 1947
  12. ^ האם לחוג את כ"ט בנובמבר או את התאריך העברי הרב יונה שטנצל במכתב אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון, באתר יוטיוב
  13. ^ שלחנו נשק אמריקני לכתובת שניתנה לנו", מעריב, 30 בנובמבר 1986
    ראש הממשלה אורח העתונאים, הצופה, 30 בנובמבר 1954
    ראש הממשלה חוזר על הקריאה לשלום וקביעת גבולות מוסכמים, למרחב, 3 בדצמבר 1967
  14. ^ משה כהן, ‏לציון 75 שנים להחלטת כ"ט בנובמבר: נחנכה האנדרטה הגדולה בנתניה, באתר מעריב אונליין, 29 בנובמבר 2022