כיפה (יהדות)

כיפה היא פיסת בד או סריג, לרוב דקה ועגולה, שחובשים על ראשם יהודים דתיים כסימן ליראת שמים. מקורו של המנהג בחיי היום־יום בפרסום שולחן ערוך; כיום, יהודים דתיים נוהגים לחבוש כיפה במשך כל שעות היום. חבישת הכיפה נפוצה גם בקרב חילונים רבים בעת השתתפות בטקסים דתיים כגון לוויה, או בהיכנסם לבית כנסת, וכן בקרב נאשמים. ההלכה מחייבת לחבוש כיסוי ראש או כיפה בזמן תפילה.

כיפות סרוגות

מקור המנהג

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא חלקים רבים מהפרק מועתקים מהכתבה כך הפך "כובע היהודים" לאב הקדמון של הכיפה (ושל הטלאי הצהוב) מ־ynet.

מבחינת ההלכה ישנן שתי רמות חיוב לחבישת הכיפה:

1. בעת כניסה לבית כנסת או בעת אזכרת שם השם (כגון באמירת ברכה), בהם כיסוי הראש הוא חיוב דרבנן קדום המוזכר לראשונה במסכת סופרים ונפסק להלכה על ידי רבנו ירוחם, ולאחר מכן גם בשולחן ערוך.
2. חבישת הכיפה במהלך היום כולו, כמנהג חסידות המעורר ליראת שמים, ובמשך הזמן התפשט המנהג בכל הקהל, עד שנקבע בהלכה כאיסור ללכת 4 אמות ללא כיסוי ראש.

רקע

בפסקה זו אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי, וכן לא ברור הקשר בין כיסויי הראש בעת העתיקה לכיפה היהודית. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

כיסוי הראש היה פריט לבוש נפוץ בעת העתיקה.

ציור של אדם חובש פילאוס, מהמאה ה־4 לפנה"ס

הפילאוס היה כובע לֶבֶד מקורנן חסר־שוליים שהיה נהוג לחבוש בתקופת יוון העתיקה, באטרוריה, באיליריה, בפאנוניה ובאזורים הסובבים אותה, שאומץ מאוחר יותר גם ברומא העתיקה. במאה ה־5 לפנה"ס גרסת ארד החלה להופיע ביוון העתיקה והיא הפכה לקסדה צבאית פופולרית. ה"פילידיון" היווני וה"פילאולוס" הלטיני היו גרסאות קטנות יותר, בדומה לכיפה.

ציור מ־1596 של האציל האלבני מויסי גולמי עם פילס לראשו

גם בכתבי יד נוצריים מוקדמים יותר ניתן למצוא את הפילאוס כשהוא חבוש על ראשי שלושת האמגושים, שהגיעו מהמזרח לבית לחם, כדי לסגוד לישו. הכובע נחבש בין היתר גם על ידי אריסטוקרטים ופקידים רמי דרג באירופה של ימי הביניים. עד המאה ה־12 הוא אומץ אפילו בקרב איכרים באנגליה, שחבשו אותו בניסיון לחקות את המעמדות הגבוהים. יש הסוברים כי מקורו של ה"פילס" שחובשים כיום באלבניה ובקוסובו הוא בכובע הלֶבֶד שחבשו האיליריים הקדומים.

הייחוס היהודי

ערך מורחב – כובע היהודים

החוקרת נעמי לובריך מעריכה שמקורותיו הקדומים של הכובע הם באימפריה האשורית, ומשם נפוץ הכובע המחודד ברחבי המזרח הקדום. משפחות הסוחרים מבין יהודי אשכנז, ששמרו על קשרי מסחר עם המזרח דרך איטליה, החלו לייבא לאירופה פריטי לבוש שנמכרו לאריסטוקרטיה הנוצרית.

במאה ה־12 נדמה היה כי אותו הכובע המחודד קונה אחיזה בכל רחבי אירופה, אך דווקא המפגש האלים בין המערב למזרח בזמן מסעי הצלב, הביא לירידת המוניטין שלו. במהלך הפוגרומים שביצעו הצליינים בקהילות יהודי גרמניה, החלו להופיע דימויים אנטי־יהודיים כאשר החלו לזהות את הכובע שחבשו היהודים עם היותם "רוצחי המשיח" ועם רגשי שנאה כלפיהם בשל "בוגדנותם". העובדה שמקורותיו של הכובע במזרח, סייעה אף היא לתעמולה האנטי־יהודית להציג את חובשי הכובע כאלמנט זר ומסוכן הנטוע בלב החברה הנוצרית. הסלידה של הנוצרים מחובשי הכובע, הכריעה בייחוסם של הכובעים לקהילות היהודיות.

איור של סוסקינד מקודקס מאנסה, המאה ה־12

ב־1215 השתנו חיי היהודים ולבושם באופן דרמטי בעקבות החלטות ועידת לטראנו הרביעית, בה נקבע כי על היהודים והמוסלמים החיים במדינות נוצריות להתלבש בצורה המבדילה אותם ממי שאינם יהודים. ייתכן וזאת גם הסיבה לעובדה שעיצוב כובעיהם של אנשי הכנסייה שונה. הכובע בעל הקצה המחודד שהיה בשימוש בכנסייה עד אז, זכה לקצה מחודד נוסף.

ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים (שמאל) ויהודים (ימין), חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים, 1483

הראשונה לאמץ את הכובע המחודד כסממן יהודי הייתה העיר ברסלאו, בשנת 1266, המוכרת כיום כעיר ורוצלב שבמערב פולין. מחוקקי העיר קבעו שעל היהודים לענוד טלאי ו"לשוב ולחבוש את הכובע המחודד (Pileus Cornutus) המזוהה עם היהודים באזורים אלה, ושבחוצפתם הם חדלו לחבוש". ועידת וינה ב־1267, קבעה שבמדינות הגרמניות יתבטא השוני בכובע מיוחד, "הכובע היהודי", שהיה שטוח ועליו התנוסס מוט קטן עם כדור.

הייתה זאת הדרך "לסמן" את יהודי האימפריה הרומית הקדושה מהרוב הנוצרי. על הופעת "כובע היהודים" והתפתחותו לאורך המאות אנחנו יודעים בעיקר מציורים, שחלק ניכר מהם הופיע בכתב יד. את אחד האיורים המוקדמים ביותר של אותו "כובע מחודד" ניתן למצוא ב"קודקס מאנסה" מהמאה ה־12, הנחשב לקובץ השירה הגרמנית החשוב ביותר של ימי הביניים. סוסקינד מטרימברג מאויר שם כש"כובע היהודים" לראשו.

גם מאוחר יותר כמו במאה ה־15 ניתן למצוא איורים כמו בחיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים מ־1483.

כיסויי ראש מוקדמים ביהדות

ביהדות, הכהנים היו מצוּוים לעבוד בבית המקדש כשמגבעת לראשם. ככלל, לא הייתה חובה לכיסוי הראש. כך למשל בעת הטלת גורלות בבית המקדש היה נהוג להסיר את מצנפתו של מי שמתחילים בו את מניין הגורל. בשלהי תקופת בית שני ובתקופת המשנה, היו הסוּדָר, הכובע או הטלית פריטי לבוש מצוי והם מוזכרים כחלק משמונה עשר פריטי הלבוש בברייתא במסכת שבת.^{[דרושה הבהרה]}

מקורות ראשונים המייחסים משמעות דתית לכיסוי הראש במהלך היומיום מובאים בסיפור על האמורא רב נחמן בר יצחק, שלפי המסופר שם (דף קנ"ו ע"ב), בילדותו ניבאו עליו ה"כלדאים" (חוזים בכוכבים) שיגדל כגנב, בעקבות זאת ציוותה עליו אמו שיכסה תדיר את ראשו ליראת שמים ושיבקש רחמים שלא יגדל כגנב. ואכן, מסופר כי כשאירע לו מקרה שנשמט סודרו מראשו הוא מיד התאווה לגנוב. תחילה מוזכר שעל דיינים לשבת בכיסוי הראש, וכן ישנה ברייתא האומרת שעל המבקר את החולה להתעטף (בראשו), כשבשניהם מבאר רש"י שהסיבה היא מפני מורא השכינה.

מקור נוסף מובא אף הוא במסכת שבת: ”אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא (תבוא לי טובה על שלא הלכתי) ארבע אמות בגילוי הראש.” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד ב') אמרה זאת מופיעה במקום אחר בליווי הנימוק: ”רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי (הלך) ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי.” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"א, עמוד א'). אמרות אלה מובאות כמקור לפסיקתו של ר' יוסף קארו: ”ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש” (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ב', סעיף ו').

הרב יהודה אריה ממודנה, גלוי ראש

פסיקת ההלכה

מפסיקת הפוסקים הראשונים ניתן להסיק כי חבישת כיפה לא הייתה רווחת באותה עת מחוץ לבית הכנסת. נהוג להניח כי חבישת כיפה כמעשה של יום־יום, במהלך כל היום אצל אשכנזים החלה רק אחרי פרסומו של שולחן ערוך ב־1565; ביהדות הקראית למשל לא נהוג ללכת עם כיפה מחוץ לבית הכנסת.

המהרש"ל, שחי ופעל בזמנו של ר' יוסף קארו במאה ה־16, סבור כי אין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי ראש לגבר; בתשובה לשאלה על המנהג לכסות את הראש בשעת עשיית דבר קדושה, ענה מהרש"ל: ”אין אני יודע איסור לברך בלא כיסוי”. הוא סבור כי רב הונא פעל מתוך מידת חסידות, שאינה מחייבת את כלל הציבור. הוא אף מצר על מנהגי הציבור בימיו שמחמירים בזוטות ומקילים בחמורות:

משמע דווקא בקומה זקופה הוא איסור, אבל בגילוי הראש אין בו איסור, אלא שרב הונא החמיר על עצמו מכוח מידת חסידות; ועכשיו הוא להפך - בקומה זקופה אינם נזהרים, ואדרבה הגאים והעשירים הולכים נטויי גרון, ובגילוי הראש נזהרים לא מחמת חסידות, אלא סוברים דת יהודית הוא.

— שו"ת מהרש"ל סימן ע"ב

הגאון מווילנה, הגר"א, שחי במאה ה־18, פסק כי כיסוי ראש הוא רק ממידת הקדושים העוסקים בעבודת ה': ”כללא דמילתא אין איסור כלל בראש מגולה לעולם רק לפני הגדולים וכן בעת התפלה” (מתוך ביאור הגר"א על אורח חיים).

תלמידי ישיבה חרדים עם כיפות שחורות

קצין צה"ל עם כיפה לראשו

פוסק ההלכה הרב יוסף קאפח אמר בתשובה לשאלה, שאין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי ראש, אלא שחבישת כיסוי ראש ראויה ומכבדת את האדם. אך עם זאת מאחר שבימינו נשתרש הדבר וחבישת כיסוי ראש התקבלה כסימן ליראת שמיים ומנהג שלמי אמוני ישראל ישנה חובה לחבוש כיפה (שו"ת הריב"ד עמ' סא–סב). גם יהודי גרמניה (עד עלייתם ארצה) לא נהגו לחבוש כיפה שלא בזמן עיסוק בדברי קדושה.

יש מהפוסקים שקבעו כי יהודי שמתהלך ללא כיפה לראשו עובר על האיסור של ”בחוקותיהם (=של הגויים) לא תלכו”, מכיוון שכיום דרך היהודים לחבוש כיפה לראשם ואילו הגויים הולכים בגילוי הראש. פוסקים אחרים חידשו שמכיוון שכיום המנהג הוא ללכת עם כיפה, נחשב המקום המכוסה בכיפה כחלק מהמקומות המכוסים שאסור לגלות אותם (גם אצל גברים) מפני צניעות. יחד עם זאת, פוסקים שונים פסקו כי מאחר שאין חיוב הלכתי חד־משמעי בנושא, מותר ליהודי ללכת בגילוי ראש כאשר כיסויו עלול להביא אותו לסכנה. בנוסף, נקבע כי בעיסוקים בהם חבישת כיפה עלולה לסכן את האדם יהא האדם פטור מחבישתהּ. אולם למרות זאת, הואיל והכיפה נתפסת כיום כבסיס ליראתו של האדם, נהוג בקרב היהדות האורתודוקסית להציג גם דמויות קדומות כשלראשן כיפה או כיסוי ראש הנחשב מתאים לאופן הלבוש שהיה מקובל בזמנן.

חבישת כיפה בימינו

כיפת קטיפה שחורה מרמזת על השתייכות לזרם החרדי

בטקסים דתיים שונים מחולקות לעיתים קרובות כיפות עבור אלה שאינם נוהגים לחבוש כיפה כדרך קבע.

אל מול מציאות של חילון נרחב בעם ישראל, פוסקים כדוגמת הרב עובדיה יוסף ראו את הכיפה גם כסמל להזדהות עם הציבור הדתי. הרב אביגדר נבנצל כתב שגילוי הראש במטרה להיחשב ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות, הוא איסור חמור. זרמים שונים של הציבור הדתי נוהגים לחבוש כיפות בסגנונות מסוימים (ראו להלן), כך שהכיפה משמשת להזדהות גם עם הזרם אליו הם משתייכים.

סמן חברתי

הכיפה מלמדת בדרך כלל על החוג והזרם הדתי שאליו משתייך החובש אותה. כיפה שחורה מקטיפה חובשים לרוב חרדים. כיפה סרוגה לבנה גדולה (ירמולקה) חובשים אנשי העדה החרדית וחסידי ברסלב; ננחים ומקורביהם חובשים כיפה סרוגה גדולה ולבנה שעל שוליה רקומה הסיסמה 'נ נח נחמ נחמן מאומן'. כיפה שחורה שכתוב בשוליה "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" – יחבשו 'חבדניקים' מהזרם המשחיסטי. כיפת קטיפה צבעונית רקומה בחוטים מוזהבים או מוכספים בדוגמאות שונות חבשו בני עדות המזרח המסורתיים והדתיים. וכיפת לבד או עור יחבשו בדרך כלל יהודים מיהדות התפוצות וכאלה שאינם רוצים להשתייך לשום ציבור.

רוב הדתיים הלאומיים חובשים כיפה סרוגה, במגוון צבעים. כיפה סרוגה יכולה להיות בעלת צבע אחד או צבעים רבים וכן לשאת דוגמאות, כיתובים וסמלים שונים (היכולים לבטא גם יחידה הצבאית שאליה משתייך החובש או קבוצת ספורט שהוא אוהד). גודל הכיפה משתנה גם הוא, מ"כיפת אסימון" לכיפה המכסה את רובו של השיער, והוא מלמד לעיתים על מידת האדיקות של החובש או של החוג שהוא משתייך אליו.

"שבבניקים" עשויים לחבוש במהלך פעילויות מסוימות לא מקובלות במגזר שממנו באו, כיפה המייצגת זרם דתי שונה, בדרך כלל זרם דתי הנחשב אדוק פחות בעיני הזרם שאליו הם משתייכים, כדי שלא לבייש את הזרם הדתי אליו הם משתייכים.^{[דרוש מקור][מפני ש...]}

בציבור החילוני

חילונים רבים נוהגים לחבוש כיפה במהלך טקסים דתיים, כגון: בר מצווה, לוויה, חתונה, אזכרה וקידוש, ובכניסה לבתי כנסת. בישראל רווח בעשורים האחרונים מנהגם של חשודים ונאשמים רבים, שאינם דתיים, בחקירות ובמשפטים פליליים, לחבוש כיפה לראשם לצורך שיפור תדמיתם, בעיקר בהופעתם בבית המשפט.

גודל וצורת הכיפה

לפי דעת רבי שלמה קלוגר (ה"חכמת שלמה") על הכיפה להיות בגודל שיכסה את רוב הראש; אך מרבית הפוסקים חלקו עליו וסברו שדי שחלק מהראש יכוסה, ומכל מקום רבים כתבו שצריך שהכיפה תראה מכל צדדי הראש, כך מכל צד שיסתכלו על האדם יראה שחובש כיפה.

חבישת כיפה בקרב נשים

נשים חובשות כיפה

ביהדות האורתודוקסית מנהג חבישת הכיפה הוא של גברים בלבד. עם זאת, נשים נשואות נוהגות לחבוש מטפחת או פאה, בתלות בזרם.

אצל הרפורמים והקונסרבטיבים הכיפה משמשת את שני המינים, ובדומה לגברים יש נשים החובשות אותה בשעת התפילה ומעט נשים שחובשות אותה בקביעות.

סוגי כיפות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קיימים סוגים שונים של כיפות. הכיפות יכולות להשתנות על פי סוג החומר, הצבע, העיצוב, הרקמה וכו'.

כיפה סרוגה מסמלת השתיכות דתית לאומית, כיפה סרוגה גדולה מסמלת דתיות לאומית שמרנית. כיפה סרוגה בצבע לבן עם שנצים בראש מסמלת שיוך לקהילה ירושלמית, מכונה ירמולקה. כיפות צבעונית מבד מסמלות דתיות מודרנית בדרך כלל, ושחורות מסמנות אדיקות. כיפות קטיפה נפוצות בקהילות חסידים, או בני ישיבות, כיפות בד שחורות בציבור בני ישיבות ובין חרדים עובדים, וכיפות גבוהות כמו כובעים נפוצו בקהילות בוכרה וקווקז. בארצות מסוימות נפוצות כיפות רקומות, כמו פרס. כיפות משי נחשבות ככיפות מעמד או חג.

• 

  הרב הליטאי ישראל רוֹזֶנסון (1888–1940) חבוש בכיפה רבנית ליטאית – כיפה בצורת גליל בד נמוך

• 

  הכיפה כמסמלת השתייכות לקבוצה דתית מסויימת: כיפת נ נח

• 

  כיפה סרוגה

• 

  כיפה מבד

• 

  כיפות מנייר

• 

  כיפה בוכרית – נקראת כך משום שמקורה באזור הקהילות היהודיות במרכז אסיה – יהדות בוכרה

ראו גם

• כובע היהודים

לקריאה נוספת

• דנצ'ו ארנון, כובעים בראש: על כיסויי ראש בארץ־ישראל ועל מה שמתחתם, תל אביב: עם עובד, תשנ"ה 1995.
• אריה דוד וסרמן, ספר אוצר הכיפה : כיפות, כובעים ועטיפת הראש : הלכה ומנהג, חקר ועיון, ירושלים תשע"ה. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• דוגמאות לכיפה מאגר המכיל דוגמאות סריגה לכיפות וכובעים
• הרב אליעזר מלמד, ‏הלכות כיפה, באתר פניני הלכה
• הרב שי פירון, למה חובשים כיפה?, באתר "כיפה"
• מושגים ביהדות- כיפה, בערוץ "אורות – טלוויזיה יהודית"
• אבישי אלבוים, חבישת כובע יהודי, רשימות "עם הספר" של ספריית הרמב"ם
• לורן רוזובסקי, הכיפה: מה ולמה (אורכב 16.08.2016 בארכיון Wayback Machine), אתר בית חב"ד
• יעל פרידסון, מעור של תנין או נחש פיתון: כיפות לעשירים בלבד, באתר ynet, 6 בספטמבר 2017
• כיפות, דף שער בספרייה הלאומית
• מאמרים בנושא כיפה, באתר ספריית אסיף

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.