פולמוס המשיחיות בחב"ד

ויכוח מתמשך בקשר למשיחיותו של הרבי האחרון של חב''ד

פולמוס המשיחיות בחב"ד הוא המחלוקת הנסובה אודות שאלת מעמדו כמשיח של האדמו"ר האחרון מחסידות חב"ד-ליובאוויטש, הרב מנחם מנדל שניאורסון, שמת בתשנ"ד, 1994. הלה הקדיש את חייו להפצת האמונה כי הגאולה קרבה, ויש להתכונן לקראתה. בשנות ה-80 נודע בציבור כי רבים בחב"ד מאמינים שמנהיגם עצמו הוא המושיע, וכי הוא עתיד להתגלות. אם כי מעולם לא הכריז זאת במפורש, הוא אף לא הכחיש את הטענה בבירור. חסידיו ורוב החוקרים האקדמיים העוסקים במשנתו ראו בדבריו רמזים מובהקים כי האמין בכך.

בית-הכנסת המשיחיסטי בכפר חב"ד, עם התואר "שליט"א", המאחל אריכות חיים, בסמוך לשם האדמו"ר המת שנתב בחייו ונשאר מאז, וכיתוב "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" בחזיתו העליונה

על רקע מחלתו ומותו ללא יורש, ניבע בתוך חסידות חב"ד קרע הולך ומתעצם בין שני מחנות. הפלג ה"משיחיסטי" מתמיד באמונה כי המנהיג המת הוא הגואל, עוסק בפרסום נמרץ של הדבר בקרב הקהל הרחב, ורבים מאנשיו אף מכחישים את עצם מותו וסבורים שהוא חי. הפלג ה"לא-משיחיסטי" מתנגד לכל עיסוק פומבי בסוגיה לאחר המוות, אם כי אינו שולל בהכרח את אמונות המחנה האחר לגבי מעמדו של המנהיג, ולו בחלקן. מחוץ לחב"ד, עוררה האמונה בכך שהאדמו"ר הוא המשיח התנגדות חריפה בעולם האורתודוקסי.

היסטוריה

מקורות המשיחיות בחב"ד: 1893-1950

חסידות חב"ד לא הייתה בעלת נטייה אסכטולוגית[1][2] עד לקבלת האדמו"רות לידי הרב שלום דובער שניאורסון (רש"ב) ב-1893. הוא השתכנע שהתפוררות החברה היהודית המסורתית ברוסיה, תחת לחצי המודרניות, החילון והאקולטורציה, היא אות לכך שקץ הימין מתרגש ודורו הוא דור עקבתא דמשיחא. בתור האדמו"ר מליובאוויטש – שראשיה ראוה כמייצגת את נשמת כלל ישראל –[3] נגזר שימלא את תפקיד המנהיג בעידן זה. הציונים, הסוציאליסטים והמתבוללים (הוא עיין אף את הישיבות הליטאיות, שראה כמודרניות מדי) מילאו להבנתו את דברי המדרש אודות "דור מחרף ומגדף" שישתרר אז, ופעלו מכוחן של הקליפות שביקשו לחבל במהלך האלוהי. לכך צירף את המסורת אודות עליית הנשמה של הבעש"ט להיכלו של משיח, במהלכה נגלה לאבי החסידות כי הישועה תתרחש בעת שהמוני העם ייחשפו לתכנים האזוטריים של תורתו.

הוא הסיק מכך כי משימת הדור היא הפצת עיקרי החסידות, מפני הצורך להחיש את ביאת המשיח, למעט בחבליו ולהבטיח שיהודים מרובים ככל האפשר ייגאלו. לשם כך ייחד את תלמידי ישיבת "תומכי תמימים" שפתח בעירו, בהנהלת בנו ויורשו לעתיד רבי יוסף יצחק (ריי"צ), בה הונחלו רעיונותיו באינטנסיביות. השקפתו האפוקליפטית של הרש"ב הייתה כבר מגובשת בערב שמחת תורה תרס"א (14 באוקטובר 1900), עת נשא דרשה פרוגרמטית באזני תלמידי הישיבה, שהיא הבסיס לתפישתה של חב"ד מאז:

”כפי הידוע מעליית הנשמה שהיתה להבעש"ט, בה היה בהיכל המשיח ושאלו: "אימתי קאתי מר"? ומשיח ענה לו: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", כשמעיינות תורת הבעש"ט ודרכי עבודתו יפוצו בעולם... ביאת המשיח תלויה במדה מרובה ב"יפוצו מעינותיך חוצה". שכן, הפצת המעיינות תביא לביאת המשיח... ברם, בתקופת היובל של עקבות משיחא צריכים לעבור את מלחמת בית דוד”.

בוגרי "תומכי תמימים" יצאו לשמש כרבנים וכלי קודש בארצות ההגירה בהן התיישבו המוני יהודים מזרח-אירופאיים, שעברו שם חילון מהיר, ואף בגאורגיה ובוכרה. חב"ד הייתה חלוצה בעולם החסידי (ויחידה כמעט גם מאז) בעניין שגילתה ביהודים מחולנים ובלא-אשכנזים, ובשימוש בטכנולוגיה. הדואר והטלגרף אומצו כדי לתקשר עם ה"תמימים". עם מות הרש"ב ב-1920, ראה הריי"צ יורשו במשטר הסובייטי האתאיסטי שקם, מבחן אחרון לפני בוא המושיע. הוא נאלץ לצאת את המדינה ב-1927, וב-1933 חיסלו רדיפות הייבסקציה את רשת הפעילים שטיפח בתוככי רוסיה. הריי"צ, שהתיישב בוורשה, היה חולה, טרוד וחסר השפעה ציבורית.

פרוץ מלחמת העולם השנייה עוררו מחדש. הוא נאחז בציפייה אסכטולוגית: זוועות המלחמה היו בעיניו חבלי משיח, הכנה אלוהית להחריב את העולם הקיים ולפנות מקום לבא, ונדרשה חזרה בתשובה מיידית. ב-1940 נחת באמריקה, והחל לפרסם את משנתו בפומבי, תחת הסיסמא "לאלתר לתשובה – לאלתר לגאולה". הריי"צ הסביר שהשמדת יהודי מזרח-אירופה המסורתיים הייתה עונש וזיכוך הכרחי בשל חטאי הדור כולו, ושטבח דומה יתרגש על יהודי ארצות הברית אם לא יתקנו את דרכיהם. הוא פרסם מודעות בעיתונות הכללית ואף הוציא עיתון משלו, "הקריאה והקדושה". דבריו עוררו לעג וביטול בציבור הרחב, והתנגדות וחשש בקרב הרבנים האורתודוקסים, שהצרו את צעדיו. המתח בחב"ד עבר את שיאו עם תום המלחמה, כשהנסיבות העולמיות התייצבו. הוא מת ב-1950, ובחצר שררו משבר ודכדוך על רקע אי-התגשמות הציפיות שטיפח.[4][2]

עליית הרמ"מ: 1951-1980

לאחר מות הריי"צ, פרץ סכסוך ירושה על ההנהגה. המועמד המועדף היה הרב שמריהו גוראריה, בעלה של בת הריי"צ הבכירה חנה, ומולו התמודד החתן האחר, הרב מנחם מנדל שניאורסון (רמ"מ), בעלה של בתו השנייה חיא מושקא. כמו חותנו, רמ"מ היה מסור מאוד לעניין המשיחי. הוא עסק בכך בהעמקה עוד בשנות ה-20, בעת שהתגורר בברלין ובפריז, הרחק מן החצר.[5] עם פתיחת מאבק הירושה, הפגין מיד את מחויבותו לאמונותיהם של קודמיו.

יתרה מכך, הוא סירב להכיר בממשות מותו של חמו, והכריז כי הלה עבר להתקיים באופן שאיננו נראה לעיני בשר רגילות. הוא הקפיד להוסיף להתייחס אליו כאילו נותר בחיים והוא עצמו רק ממלא-מקומו. רמ"מ נהג להתבודד סמוך לקבר הריי"צ, שם טען שהוסיף לתקשר עמו, תוך שהוא מרמז על אחדות נשמותיהם ועל כך שהרבי המת התמזג בתוכו, כפי שהצהיר בשיחה: "איני אומר 'נשמתו עדן' אלא 'נשמתו בי'".[6] במשך השנים, תיאר את החותן המת במספר הזדמנויות כמי שהוא בחזקת המשיח הפוטנציאלי שבדור.[7] הוא נטה גם לטשטש בין התייחסויות לחותנו להתייחסויות לעצמו, כשהוא מדבר על קודמו אך עוסק בדברים שאירעו בחייו שלו.[8] מאחר שלדברי רמ"מ הרבי הקודם לא עבר באמת מן העולם, החסידים יכלו להתעודד בכך שהבטחתו שהמשיח יבוא בימיו לא בטלה ולא הופרכה.[9] כל אלו היטו את הכף לטובתו, והוא גבר על גוראריה וזכה באדמו"רות.

בי' בשבט תשי"א (17 בינואר 1951) נשא את מאמר ההכתרה שלו, "באתי לגני", בו הציג חזון גאולתי אקטואלי. הוא ציטט מהמדרש בויקרא רבה, המפרט תחת הכלל "כל השביעין חביבין" סדרה של אישים שהיו כל אחד השביעי למניין בהקשר מסוים. כולם זכו לחסד אלוהי מיוחד, בראש ובראשונה משה שהיה שביעי לאברהם. מכך גזר רמ"מ כי אותה חוקיות דטרמיניסטית קושרת בין אדמו"רי חב"ד להמשכת השכינה מטה לעולם הגשמי, ולסוף הגלות ובוא הגואל. מאחר שהיה השביעי במנהיגי החסידות, מנוי וגמור היה שהמשיח יבוא בימיו.[10] ב"באתי לגני" טבע בשיח החב"די מונח חדש, "הדור השביעי" הוא דור הישועה המובטחת, שהפך למושג מפתח שגור בתנועה.[11] כתמיד, התייחס לריי"צ כמנהיג החי והביע ציפייה שהלה יגאל את הדור וש"נזכה לראות את הרבי בגוף של בשר כאן למטה". עם פרסום הדרשה, מספר רבנים אמריקנים השתכנעו שרמ"מ מאמין בכך שהוא הוא המשיח.[12][13]

רמ"מ עסק בשיחותיו גם במסורת שפיתח הרבי הרביעי, שמואל שניאורסון. לפי זו, נשמות הבעש"ט, המגיד ממעזריטש וכל אדמו"רי חב"ד אחריהם, הן כנגד עשר הספירות הקבליות ומייצגות את תכונותיהן. ספירת "מלכות", הנמוכה ביותר והשלב האחרון של האור האלוהי לפני ירידתו לעולם הגשמי, מזוהה עם המשיח ועם ביאתו. רמ"מ הדגיש בשיחותיו ללא הרף כי הדור הנוכחי הוא הדור העשירי ולפיכך דור הגאולה.[14]

אשר לדמותו של הגואל הקרב ובא, רמ"מ נהג להדגיש שיהיה זה מנהיג ותלמיד חכם, ושהוא לא יוכר מיד על ידי בני דורו, אלא יצטרך למשוך בנעם את הציבור אחריו. עם הזמן לא יידרש לכך עוד, ימשול ביד חזקה ויכוף את כל ישראל ללכת בדרך התורה, כפי התנאים שקבע הרמב"ם להכרת המשיח בהלכות מלכים. לאחר מכן יבנה את המקדש, ילחם בגויים וינצחם ועוד, כאמור שם.[15]

האדמו"ר החדש ניסח במהלך השנים משנה מקורית ומהפכנית אודות ימות המשיח, שנפרשה בכתבים המרובים שחיבר. הוא שכלל והרחיב רעיון המצוי בצורה בוסרית ב"ספר התניא", לפיו (בניגוד למקובל בהגות החסידית), תשועת העולם לא תתרחש מתוך כליון הקיום הגשמי והתמזגותו חזרה אל תוך עצמות האל, אלא תצא לפועל בכך שהמימד האלוהי יתגלה בשלמותו בתוך הבריאה ותבוטל החציצה ביניהם. הפרטים הגשמיים יוסיפו להתקיים, מתוך תודעה מתוקנת שלא יהיה בה מקום לרצון נפרד מזה של הבורא. משום שהגשמיים נשאבו ממקום גבוה יותר בעצמות האל – לפי הכלל שהחלקים החיצוניים שלה הוּרְקוּ לתוך הבריאה ראשונים, ומיוצגים בספירות הקבליות הגבוהות, והפנימיים אחרונים, אל הספירות הנמוכות – תתגלה אף עליונות החומר על הפרטים הרוחניים, כך שהגוף יחיה את הנשמה ולא להפך, ועוד. בנוסף, החזון האסכטולוגי שלו לא היה אסוני וכרוך בחורבן ובהרס טוטליים, כמו של חותנו, אלא אוטופי, ללא צער.

רמ"מ גם קבע שעל סף העולם הבא, הרמה האישיותית הנשגבת והבלתי-מושגת כמעט של "צדיק גמור" המתוארת ב"תניא", שמקורה אלוהי, תהיה נגישה לכלל ישראל; תפקידו של המשיח יהיה לגלות תכונה זו בנשמות בני דורו. מרגע שיעשה כן, כל אלו שייתוודעו לקיומה בתוכם יהיו ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר, ויוכלו לשמש משיחים או אדמו"רים בזעיר אנפין לסובבים אותם, עד שההכרה החדשה תופץ לכל ותהליך הגאולה יושלם.[16]

כשם ששימר בתוך החסידות את אמונת שני קודמיו בביאת המשיח, הוא התמיד באקטיביזם שנועד להחישה – בקנה מידה נרחב לאין שיעור, ובניגוד אליהם, גם מתוך היכרות מעמיקה עם העולם החיצוני. ב-1958 החל לשגר שלוחי חב"ד במספרים הולכים וגדלים כדי לפעול בקרב הציבור היהודי הרחב, המחולן והמתבולל. שימוש יעיל בתקשורת ההמונים וגיבוש רשתות השפעה הפכו אותו, את חב"ד – שהייתה תנועה שולית עם מות הריי"צ – ואת המסר האסכטולוגי למוכרים וידועים בדעת הקהל היהודית והעולמית.[17]

המתח המשיחי בערוב ימי הרמ"מ: 1980-1992

ככל שמעמדו של הרב שניאורסון כדמות ציבורית מוכרת בעולם הרחב התחזק, רבים מחסידי חב"ד הלכו והשתכנעו שהוא עונה בדיוק על התנאים למשיח שתיאר בשיחותיו ובכתביו.[18] ב-1965 הדפיס החסיד אברהם פריז בתל אביב אלפי כרוזים, בהם הכריז ששניאורסון הוא מלך המשיח. רמ"מ גינה את הפרסום.[19] ב-1970 תכנן החסיד מ. זליגסון להודיע בפומבי על מעמדו המשיחי, אך עסקני חב"ד התנגדו.[2] באותה שנה צעק החסיד נחמן קובלסקי באחת ההתוועדויות ש"הגיעה העת שתתגלה!" והאדמו"ר הורה לו שלא לדבר על כך פן יעזוב את בית המדרש.[20]

במשך השנים, רמ"מ גינה יוזמות אלו ואחרות להודיע ברבים שהוא המשיח בתקיפות ובתכיפות, כשהוא מאשים את הפועלים לכך בהרחקת יהודים מן התורה ובפגיעה במוניטין של חב"ד. ב-1984, הורה לחסיד שלום דב וולפא, שביקש להפיץ קונטרס בעניין: ”הנני מזהירו שיפסיק לדבר או לכתוב, ועל אחת כמה וכמה להפיץ, ועל אחת כמה וכמה להדפיס, בענייני משיח, הן בשמו והן בשם אחר, על ידי שליח וכיוצא בזה – או באיזה קונץ שיהיה, ובאיזה סגנון ואופן שיהיה. ואם חס וחלילה יעשה משהו בזה, יידע ברור שזהו מלחמה נגדי בפרט ובכלל”.

בעשור הרביעי לכהונת הרמ"מ הוא החל לחדד ולהעצים את הציפייה שפיעמה בחסידות. עבור כל שנה חדשה נטבע על ידו נוטריקון ברוח הגאולה, החל מתשמ"ב (1981/1982) "תהא שנת ביאת משיח".[21] ב-25 במרץ 1983, בשנת תשמ"ג אותה כינה "גילוי משיח", קיבל מהנשיא רונלד רייגן את מגילת הכבוד הלאומית של ארצות הברית בשיחת לוויין. הוא הצהיר בפני שומעיו כי משיח יבוא "בקרוב ממש", ניסוח שהשתמש בו כבר בשנות ה-60, בעודו מטעים בהדגשה את ה"ממש". בקרב החסידים התקבל ש"ממש" הוא רמז בראשי תיבות לשמו, מנחם מנדל שניאורסון. הוא היה מודע לכך שזו הפרשנות, והוסיף להגיד "בקרוב ממש" יותר ויותר. בשיחה ב-1992 אף הדגיש ש”וכל הפירושים שב'ממש', ולכל לראש מיד ממש כפשוטו”.[22] בנוסף, האמינו אנשיו כי הוא מייצגה של ספירת "מלכות", שהיא כנגד הגאולה.[14]

ב-1985 החלו אנשי חב"ד לחשוף את ציפייתם מחוץ לחוגיהם הסגורים. העיתונאית ליז האריס כתבה בספרה Holy Days כי "מאמינים כי בכל דור ישנו אדם בחזקת משיח... חסידי ליובאוויטש אינם נרתעים מלומר כי הרב שניאורסון עומד להפליא בתנאים שקבע הרמב"ם." תוך זמן קצר התקשורת כולה דיווחה על כך, והסברה הגיעה לידיעת הכלל.[22][23] ב-16 במאי 1989 נפגש הרב שניאורסון עם הרבנים מטעם הראשיים מרדכי אליהו ואברהם שפירא ואמר שיש לפסוק הלכה שעל הגואל להתגלות מיד. הוא ציין ש"איש לא יקפיד גם אם אליהו הנביא יבוא בחוץ לארץ, אפילו בברוקלין, ולמחרתו יבוא משיח לטבריה".[24]

בשנת 1990 הגיע הלהט לשיאו. מרגע זה עברו אנשי חב"ד ואדמו"רם לעיסוק גלוי ופומבי מאוד ביעדיהם האסכטולוגיים. רמ"מ חדל מלמחות על הפרסום, ולא עשה דבר כדי לבלום את חסידיו הנלהבים.[2] הליברליזציה והקריסה של ברית המועצות, שהייתה אויבת מושבעת והתגלמות כוחות הכפירה בעיני חב"ד, יחד עם הצלחת השיחות לפירוז נשק גרעיני ולקץ המלחמה הקרה, נתפשו כהתרחשויות קוסמיות; פלישת עיראק לכוויית ומלחמת המפרץ סיפקו את מה שנתפש כאות גדול עוד יותר. בא' חול המועד סוכות, 5 באוקטובר 1990, נשא רמ"מ דרשה בה פירש את המשבר במזרח התיכון כהתגשמות המדרש מילקוט שמעוני על "מלך פרס מתגרה במלך ערבי" ב"שנה שמלך המשיח נגלה בו". הוא הבטיח שכדברי המדרש, המהלך האלוהי המקווה יתרחש ללא צער, וכי לא יאונה ליהודים בארץ ישראל רע. קץ המלחמה בתאריך הסמלי של פורים תשנ"א (28 בפברואר 1991), והפגיעות המועטות בנפש שגרמו מתקפות הטילים העיראקיות בישראל, התקבלו בהתרגשות רבה על ידי האדמו"ר ואנשיו, כהוכחה לאמיתות תחזיתו.

בשיחות לקראת הפסח, עסק באינטנסיביות בכך שניסן הוא חודש הגאולה, ובקרב החסידים פשטה הוודאות כי היא תתרחש במהלך החג.[25] כשבוע לאחר הפסח, ב-12 באפריל, נשא רמ"מ דרשה נסערת בפני נאמניו, בה תהה מדוע טרם אירע הדבר: ”מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הואיל... ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם.” דבריו זעזעו את הקהל הנאסף, והם פצחו בגל אקטיביזם קדחתני לדחוק את הקץ.[26]

יומיים לאחר מכן, במוצאי שבת, כמה חסידים בכפר חב"ד הכינו פסק דין חתום על ידי רבנים שהכריז כי מנהיגם הוא המלך המובטח ושומה עליו להתגלות מיד: ”שהגיע זמן הגאולה אשר בו יתגלה הרבי תיכף ומיד כמלך המשיח ותתגלה מלכותו בכל העולם”. לפי האמונה כי התורה שולטת במציאות, פסק הלכה היה אמור להביא את האל לשנות את העולם בהתאם. בחג השבועות שהה החסיד דוד נחשון, אחד מיוזמי הפסק, בחצר בניו יורק. הוא ניגש אל האדמו"ר, הכריז כי הנוכחים מקבלים עליהם את מלכותו, וצעק "יחי אדוננו מלך המשיח." רמ"מ חייך ועודד את הקריאות, והקהל כולו הצטרף אליהן בשאגה. במוצאי החג, פסק הדין אושרר והורחב על ידי רבני חב"ד שנכחו בעיר. שליחים טסו לברית המועצות כדי להקריא אותו על קברי אדמו"רי חב"ד, ורמ"מ קראו על קבר הריי"צ. נערך מסע פרסום בעיתונות האמריקנית והעולמית ועל גבי שלטי חוצות, כדי להודיע שסוף העולם קרב. עוד פסקי דין דומים נחתמו בשנה הבאה, ורמ"מ הצהיר שוב ושוב כי כל ההכנות נשלמו והעידן החדש ניצב ממש מעבר לפינה.

בכ"ז אדר א' תשנ"ב (2 במרץ 1992), בעת התבודדות שארכה יותר משעתיים וחצי בקבר הריי"צ, לקה הרב שניאורסון בשבץ מוחי קשה. הוא חזר להופיע בציבור לאחר שישה חודשים, בראש השנה, אך היה משותק ואילם ולא חזר עוד לתפקד. לשארית חייו הקצרה, ניהלו עוזריו הבכירים את חב"ד בשמו.

רמ"מ מעולם לא הצהיר במפורש כי הוא הוא המשיח, ובה במידה לא הכחיש זאת. הגינויים החריפים, שהוציא לפני גל ההתלהבות של 1990-1992, כוונו נגד פרסום הטענה ולא כללו מעולם הפרכה שלה עצמה. אמירותיו לאורך השנים התפרשו בעיני רבים כרמיזות לכך. כפי שכתבה רחל אליאור, בהיעדר מסמכים פרי עטו העוסקים בנושא בבירור, לא ניתן יהיה אף פעם להכריע בשאלה אם האמין בכך אם לאו.[2]

בקרב החוקרים שעסקו בכך, ישנן שתי דעות עיקריות. האחת, שמייצגה העיקרי הוא אלון דהן ושנתמכת בין היתר על ידי יוסף דן, היא שרמ"מ סבר שהוא הגואל משלב מוקדם. כל מה שעשה נועד כדי לעמוד בתנאים שקבע הרמב"ם, ובכלל זה הפרסום ב-1991 שביתו בברוקלין הוא "מקדש מעט" (כדי למלא את הדרישה בהלכות מלכים לבנות את בית המקדש), האדנות והשררה שנהג בפוליטיקאים ישראלים, ואף היותו חשוך ילדים, משום שמסורות מסוימות קובעות שלמשיח לא יהיו צאצאים. הדעה האחרת נוסחה על ידי הביוגרפים מנחם פרידמן ושמואל היילמן, ונתמכת בין היתר על ידי יורם בילו. לפי זו, עם מות רעייתו הרבנית ב-1988 ומות רבים מחסידיו הקשישים, לא נותר מי שיאזן את גלי ההערצה שאפפו אותו. רק אז, כשהוא מבודד לגמרי, השתכנע רמ"מ באמונת חסידיו, והתיר את חרצובותיה.[א][27]

הפילוג בחב"ד: 1992-הווה

עוד בשנות ה-80, עם התגברות הציפייה הגאולית, התגלעה מחלוקת בין אלו שקיבלו זאת בהתלהבות ובמרץ, לבין אלו שחששו לתדמיתה של חב"ד ותבעו להצניע את העניין ולהותירו בעיקר בתוך החסידות. המשיחיים הנלהבים היוו בשעתו את הרוב הגדול, בעוד שמתנגדיהם, שכינו עצמם "שפויים", היו מיעוט מובהק. לאחר השבץ, כשנעשה ברור שהמנהיג לא יחזור לאיתנו, קו השבר הותווה בין אלו שהוסיפו לדגול בפרסום ובהפצה של מעמדו המשיחי, לבין אלו שתבעו לחדול מכל עיסוק פומבי. בראש המתונים ניצבו כמה מהבכירים בהנהלת החסידות, יהודה קרינסקי, שמונה למזכיר אגודת חסידי חב"ד העולמית, ואברהם שם טוב, יו"ר האגודה. את המשיחיסטים הנהיגו החוזר יואל כהן, יו"ר "המטה העולמי להבאת המשיח" שמואל מנחם מנדל בוטמן,[2] ובמידת מה המזכיר לייבל גרונר, שנטה למחנה זה. לגרונר, כמקורב לאדמו"ר המשותק, הייתה די יוקרה לעמוד מנגד לקרינסקי וליתר, ולייצג מולם את האינטרסים המשיחיסטיים.

הרמ"מ חשוך הילדים וחסר היורשים הכין שתי צוואות ב-1988, עם מות אשתו, בהן מינה את קרינסקי, גרונר, שם-טוב ואחרים לתפקידים בכירים.[28] אך הוא לא גיבש מבנה הנהגה ברור שיחליף אותו בבוא היום.[29] הסיעות השונות הוסיפו להתייחס אליו כמנהיג פעיל, הן משום יוקרתו העצומה והן עקב המחסור ביורש, בעודן מתגבשות ומתארגנות לקראת מאבק השליטה. זה, שכלל האשמות בזיוף צוואת האדמו"ר ובהתעלמות מרצונו, בעיקר כלפי קרינסקי, היה שלוב בפילוג בין שתי הקבוצות. הריק המנהיגותי אפשר חופש פעולה ליוזמות המשיחיסטיות מן השטח.[28]

הציפייה האסכטולוגית לא נתקררה כלל עם השבץ. רבים מהחסידים היו נחושים בדעתם שמדובר בנסיון אחרון לאמונתם, ובעלי מחשבה מקרבם אף פנו אל דברי הנביא בישעיה נ"ג על "אִישׁ מַכְאֹבוֹת" שיחלה ויסבול עבור חטאי הדור – פנייה שהתמיהה משקיפים מבחוץ בשל ההקשר הנוצרי החזק של הקטע. הייתה זו ראשית ההתעמקות במקורות, ולו גם אזוטריים מאוד, כדי למצוא תימוכין לכך שאדם יכול להיחשב כמשיח גם אם לא עמד בציפיות המקובלות. באמצעי התקשורת נמשך מסע פרסום אדיר שהצהיר על תשועת העולם המתרפקת לה, שמומן בין היתר מכיסו של איל ההון החב"די יוסף יצחק גוטניק. הקנאים שבמשיחיסטים נשאו איתוריות כדי שיוכלו להתעדכן מיד עם התגלות מלכם.

לרמ"מ המשותק והאילם הותקנה גזוזטרא מיוחדת במטה חב"ד באיסטרן פרקוויי 770, ממנה יכל להשקיף על תומכיו. נאמניו ומשב"קיו נשאו אותו לשם בכסא גלגלים, והוא החווה לעתים בידו השמאלית או השמיע קולות עמומים, שחסידיו פירשו לעתים כתמיכה בריקודים ובשירת "יחי אדוננו" שערכו למטה. בוטמן הכריז על כוונתו למשוח את האדמו"ר בפומבי למלך, למורת רוחם של ה"שפויים" בהנהגה, שהצהירו כי מדובר בהתעללות בחולה.[30] הם ניסו לפטר את בוטמן, שסירב להיענות, ומסרו לאמצעי התקשורת כי אל להם להתייחס לאיגרות שיצאו מ-770 שלא תחת ידם. בוטמן החל לגבש תשתית ארגונית משלו וגייס תורמים כדי להמשיך בפרסום. בי' בשבט תשנ"ג (1 בפברואר 1993), הועבר הטקס בשידור חי בלווין, כשמאות רבות שרים "יחי מלך המשיח" בפני רמ"מ, שהניד בראשו קלות. הממסד החב"די החרים את האירוע.[31]

ב-8 במרץ 94' אושפז האדמו"ר. הסיעות המפולגות בהנהגה חלקו ביניהן על אופן הטיפול בו: אנשי קרינסקי תבעו טיפול רפואי קונבנציונלי, בעוד שחלק מהמשיחיסטים במחנה גרונר סברו שהדבר הוא בגדר חילול הקודש. הרב שניאורסון מת לאחר שלושה חודשים, בג' בתמוז תשנ"ד (12 ביוני 1994).[28] בקרב אלפי החסידים שבאו להלוויתו (שנעדרו ממנה כמעט רבנים לא-חב"דיים),[32] נשאו חלק בקבוקי יי"ש ומצלמות בציפייה לכך שמותו יתגלה כאשליה והעולם יבוא לקצו. חלק מהחסידים בכו והחלו לקיים מנהגי אבלות, בעוד שהמשיחיסטים נזפו בהם על היעדר האמונה ואף שרו ורקדו.[31][33]

לאחר המוות, נעשה נסיון להסכים על הנהגה חדשה, ונדונה האפשרות למנות את גרונר ל"משפיע ראשי" שירכז בידו את השליטה. מהלך זה נכשל, וכמותו כל המהלכים האחרים מאז לפתור את בעיית הירושה. המוסדות והקהילות של חב"ד הוסיפו לתפקד, כשחלקם הולכים ומתרחקים זה מזה. החסידות ניצבת מאז המוות על סף פיצול, לא רק למעשה כי אם גם להלכה, ומהווה בפועל פדרציה מתרופפת של פלגים שונים. בעוד שקרינסקי, שמטוב ועמיתיהם ניהלו את "אגודת חסידי חב"ד" רבת-ההשפעה, סמכות מרכזית ומקובלת על הכל לא הייתה עוד בנמצא.[34]

מות הרמ"מ, או "מאורע ג' תמוז" כפי שנודע בשיח הפנימי בחסידות, חידד את הגבולות בין המחנות הנצים. בתום ימי השבעה על האדמו"ר המת, פרסמה "אגודת חסידי חב"ד" מודעות ענק בניו יורק טיימס שהשתמעה מהן הכרה במותו; רבנים בולטים מן הממסד התבטאו בניסוחים שהיו אמנם מעורפלים, ושהתחמקו לעתים מציון עצם הפטירה, אך נמנעו בהחלט מלהתייחס אליו כגואל או כחי.[31] בצד המשיחיסטי, המוות לא קיהה את עוצמת האמונה יותר מאשר השבץ בשעתו. בוטמן פרסם הודעות ומכתבים לעיתונות בהם הצהיר כי "הרבי עצמו, כפי שאמר רבות, יוציא אותנו מגלות לגאולה בקרוב". אירועים עם שירת "יחי" נמשכו בכל עוז, ונשים משיחיסטיות נשאו עמן תופי מרים בהישג יד, כדי לקדם את הגואל בתופים ובמחולות.[35] ב-1995, הציב הממסד בבית-הכנסת 770 לוחית זכרון שהתואר "נשמתו בגנזי מרומים, זכותו יגן עלינו אמן" הוצמד בה לשם האדמו"ר. הלוחית הושחתה מיד והתארים המעידים על מוות נמחקו. היא נותרה כך כמעט עשור.[36] ספרים בהוצאת קה"ת, בית-הדפוס הרשמי של החסידות, החלו להכיל תארי מוות דומים בצמוד לשם הרמ"מ בדפי השער.[37]

ב-1996 הגיע הקרע הפנימי לרתיחה. ב-31 בינואר ערכו בוטמן ואנשי "המטה העולמי" שידור מיוחד בטלוויזיה שקדם לו מסע פרסום בעיתונות, בו נראו חסידים מקהילות חב"ד בכל העולם מכריזים "יחי אדוננו". בוטמן קרא למנהיג המת להצטרף להתוועדות כאילו הוא חי. באותה עת הוצבה כרזה ענקית עם תמונת הרב וההכרזה על משיחיותו סמוך לגשר ג'ורג' וושינגטון. ב-31 במרץ, לרגל יום הולדתו של רמ"מ, שודרו פרסומות משיחיסטיות בכמה מערוצי הכבלים האמריקניים הגדולים, בשפות רבות כולל סינית ויפנית. ביוני, לנוכח הפרסום המופגן, קיבלה הסתדרות הרבנים דאמריקה בת 1,000 החברים – הגוף הרבני הגדול והמשפיע ביהדות האורתודוקסית בארצות הברית – החלטה, שלא נקבה במפורש בשם חב"ד, לפיה ”אין מקום ביהדות לאמונה לפיה משיח בן דוד ימות, ייקבר ויקום שוב”. גורמים אנטי-משיחיסטיים בחב"ד פרסמו אתר אינטרנט בו קיבלו את ההחלטה בברכה ותקפו את אנשי בוטמן.[35] שמטוב, קרינסקי ויתר ההנהלה פרסמו מודעות עמוד בניו יורק טיימס והתנערו מהמשיחיסטים בתקיפות.

בקיץ התאגדו המתפללים המשיחיסטים בבית-הכנסת 770, שהיו רוב במקום, בגוף עצמאי בעל תקציב נפרד בשם "קהילת ליובאוויטש" (Congregation Liubavitch). בהנהגת הגבאים שניאור ליפסקר, יהודה בלסופסקי, מנחם גורליצקי ויוסף לוש, הם קראו תיגר על "אגודת חסידי חב"ד" ו"מרכז לענייני חינוך" וביקשו להשתלט על המקום. הם ערכו ב-770 טקסים שבהם התייחסו לאדמו"ר המת כחי, והציבו כרזות עם סיסמאות ובהם תארים כמו "שליט"א" ו"יחי אדמו"ר מלך המשיח". ההנהלה ניסתה להסיר את השלטים ולהצר את צעדיהם. לעתים קרובות התחוללו תגרות אלימות שדרשו את מעורבות המשטרה.[36] מוסדות חינוך התפצלו ומשפחות נמנעו מלהשתדך. בקהילות חב"דיות רבות התגבשו המשיחיסטים והקימו בהדרגה מוסדות נבדלים, במידה כזו או אחרת:[38][39] בלונדון, לדוגמא, אחרי שהרב נחמן סוּדָק אסר על שירת "יחי" בתפילה כפי שהיה נהוג לפני 1994, הם התפלגו והקימו בית-כנסת בשם "בית מנחם";[31] בקרית מלאכי שבישראל הוקמה קהילה עצמאית.[39] בכ"ד כסלו תשנ"ז (5 בדצמבר 1996) הכתיר עצמו אחד המתנגדים המובהקים למשיחיות, הרב שאול שמעון דויטש, בתואר "האדמו"ר מליאזנא", במחאה על אי-מינוי יורש. קומץ חסידי חב"ד אחרים פרשו עמו מהחצר.[31] הוקם ארגון שלוחים נפרד, "כינוס השלוחים העולמי לקבלת פני משיח צדקנו":[40] רק 70 איש נכחו בכינוס שלו, לעומת 1,500 שהגיעו לכינוס השלוחים העולמי הממסדי.[41]

ב-1998 פרסם ועד רבני ליובאוויטש גינויים חריפים נגד המשיחיסטים בעיתונות הכללית בארצות הברית, וקבע שעיסוק פומבי ופרסום היו "בבירור בניגוד לרצונו".[35] ב-2004, נסיון לתקן את הלוחית המושחתת ב-770 הביא לפגיעה בה שוב, ולהבאת הסכסוך בפני בית-המשפט בניו יורק. הערכאה פסקה במספר הזדמנויות לטובת האגודה ו"מרכז לענייני חינוך", והתירה למעשה לפנות את המשיחיסטים. ראשי חב"ד, ככל שביקשו להצר את צעדי "קהילת ליובאוויטש", נמנעו מלעשות זאת.[39]

על אף שהממסד התנגד למשיחיסטים ובודד אותם ככל יכולתו, הוא נמנע בעקביות מהוצאתם מחוץ לגדר ומפילוג מלא. הסיכון לפגוע בפעילות חב"ד העניפה בקרב הציבור היהודי הרחב, שהיא תכליתה של החצר, היווה שיקול מכריע בכך: גם סכסוכים אחרים בתוך החסידות חסרת ההנהגה לא החריפו מדי עקב אילוץ זה. עוד ב-1993, טרם מות האדמו"ר, העביר קרינסקי הנחיה לשלוחים לפיה שאלת מעמדו כגואל צריכה להישאר בגדר של "דעה פרטית"; מנגנון השלוחים דבק במדיניות זו:[42] בעוד שהאחראים התאמצו לנפות מועמדים משיחיסטים, אלו שהחזיקו בדעה זו וכבר היו מוצבים נותרו במקומם, תוך ציפייה שימעטו להפגין את אמונתם.[41] לבד מגינויים בעיתונות הכללית, בייחוד במשבר של 1996, כמעט לא נעשו פעולות קונקרטיות נגד המשיחיסטים, למעט סילוק פרסומים שלהם מן הפרהסיה. אף אתרי האינטרנט האנטי-משיחיסטיים נעלמו מהר למדי.

ראשי חב"ד התייחסו לאופוזיציה הפנימית כתמימים וטועים, והקפידו לטעון בפני התקשורת שמדובר באנשי שוליים ובמיעוט מובהק, תוך שהם משתדלים לטשטש את המחלוקת ולהציג חזית אחידה כלפי חוץ. מתחילת המאה ה-21, הפעילות המשיחיסטית הגלויה שככה במידה ניכרת,[36] וחלק מהמוסדות הקשורים בה נסגרו. לאחר 2003, בוטמן הפסיק להשתמש באיסטרן פרקוויי 770 ככתובת הארגון שלו, וויתר בכך על טענתו למטה הסמלי של חב"ד. כמה פרסומים בעלי גוון משיחיסטי, בעיקר אלו הפונים כלפי חוץ, מיתנו את ניסוחיהם, בעוד שפרסומים לא-משיחיסטיים עברו להתחמק משאלת מות האדמו"ר. תארי כבוד לצד שם הרמ"מ (בין אם המאחלים אריכות חיים או מעידים על פטירה), שהיו כה שנויים במחלוקת בין הצדדים, נעלמו כליל, באופן חריג ביותר לעולם האורתודוקסי. דווקא על רקע הריחוק הגובר, שהיה כרוך בהקמת מוסדות וחיי קהילה נפרדים, התאפשרה פשרה פרגמטית בין המשיחיסטים לממסד, על מנת למתן את אי-ההסכמה ולהימנע בפגיעה בשמה של החצר בקרב הקהל הרחב.[42][39]

המחנות בחסידות חב"ד

מתאר כללי

 
'דגל משיח' של הזרם המשיחיסטי

כאמור, מאז מחלתו ומותו של הרב מנחם מנדל שניאורסון, התגבשו בהדרגה שתי קבוצות בתוככי חב"ד מחוסרת האדמו"ר, שמתקיימת ביניהן מחלוקת עזה אודות היחס הנאות לשאלת משיחיותו של המנהיג המנוח.

הפלג הראשון מכונה "הזרם המרכזי", "הלא-משיחיסטי", "האנטי-משיחיסטי" (כינוי שעשוי להיות מיוחד לקיצוניים יותר במחנה) או "המתון", ובפי יריביו פשוט ה"אנטים".[ב] קבוצה זו שוללת כל עיסוק פומבי בעניין המשיחי, בעודה דבקה באידיאה החב"דית של קירוב הגאולה העתידה באמצעות הפצת התורה ודעת החסידות בציבור היהודי הרחב. הפלג השני, "המשיחיסטי", לא רק דוגל בכך שהרב שניאורסון הוא הגואל, אלא מפרסם בהתלהבות את הדבר בציבור הרחב, ורואה בהפצת אמונה זו את המפתח להבאת הישועה המקווה.[36]

הלא-משיחיסטים שולטים בממסד החב"די ובארגונים הגדולים שסביבם התנהלה החצר בימי הרמ"מ וטרם הפילוג: "אגודת חסידי חב"ד העולמית", "מרכז לענייני חינוך" ומנגנון השלוחים, שפעיליו הפזורים בעולם אחראים על ייצוג התנועה כלפי חוץ. על פי רוב הם בני המשפחות החב"דיות הוותיקות, המשתייכות לחצר מזה דורות. הלא-משיחיסטים מסתמכים על הפעמים הרבות בהן התנגד רמ"מ בתוקף להצהרה כלשהי על כך שהוא הגואל, ומזכירים את נימוקיו כי הדבר פוגע בכבודה של חב"ד ומרחיק ממנה יהודים. את טענת המחנה האחר כי האדמו"ר המת ציווה לפרסם את הדבר, הם מבטלים כסילוף וכדעה משובשת. הלא-משיחיסטים בעלי נטייה שמרנית יותר מן המשיחיסטים, ותופשים את עצמם כשפויים והגיוניים. היחס מצדם למחנה האחר נע בין סובלנות מסויגת, עבור בהתעלמות וכלה בהתנגדות שערה. הנחרצים יותר מרבים להסביר שיריביהם מתוסכלים מכך שהאדמו"ר המת בחר בלא-משיחיסטים לשלוט במוסדות, ומתארים אותם כתמהונים, אלימים ואף כסובלים מבעיות נפשיות, המבזים את החסידות לעיני העולם.

המשיחיסטים, מנגד, מצויים יותר בשולי החסידות, ודריסת רגלם בממסד מועטה. הם נמנים לרוב על משפחות החוזרים בתשובה שהצטרפו לחב"ד בימי האדמו"ר המנוח ולאחר מכן: בישראל, בה המשיחיזם נפוץ בהרבה מבחו"ל, הם נוטים להיות מזרחים; מחוצה לה, הם בדרך כלל ישראלים או פוסט-סובייטים. אנשי פלג זה מתבססים בייחוד על דברי הרמ"מ בגל ההתלהבות של 1990-1992, ומפרשים את מעשיו לפני כן כעולים עמם בקנה אחד. המשיחיסטים רדיקלים ומוחצנים יותר מהלא-משיחיסטים, ואת האשמתם בידי יריביהם באי-מהוגנות ובשיגעון (מספר פעילים משיחיסטים קיצוניים הם אכן חולים פסיכיאטריים שהפעילו אלימות קשה) הם רואים בחיוב, כסימן לאותנטיות. מצדם, הם תוקפים את אנשי המחנה האחר בעוון צביעות, שקרים והעדפת תדמיתם על פני נאמנות למנהיג. לטענתם, ה"אנטים" יודעים היטב כי רמ"מ הכריז על משיחיותו בגלוי, אך מסתירים זאת.[38][31]

המשיחיסטים קלים לזיהוי: הם מכריזים "יחי" בתפילה, מציגים את "דגל המשיח" הצהוב, אותו עונדים רבים כסיכה על דש חליפתם, ומשמיעים סיסמאות כמו "הרבי חי וקיים". הם משקיעים מאמצים אדירים בהפצת אמונתם בקרב הציבור היהודי הרחב, ואף בקרב לא-יהודים, ומעודדים את הפוגשים בהם לערוך מחוות כמו קריאת "יחי אדוננו". הם עורכים טקסים שהתקיימו בחיי רמ"מ, כמו חלוקת דולרים בעלי תכונות נסיות בשמו, כאילו לא חל שינוי מאז מותו, ומחנכים לכך שהוא שולט בעולם ומסוגל להעניק ברכות שונות כמו פוריות או פרנסה.[43] רבניהם מפרסמים מדי פעם פסקי דין לפיו רמ"מ הוא המשיח, ומצהירים כי הגאולה בעיצומה.

קהילות חב"דיות המזוהות במובהק עם המשיחיסטים מונות בראש ובראשונה את צפת.[41] בישראל, ריכוזיהם מצויים באזורים מרוחקים מוכי עוני, בהם מתגוררים החוזרים בתשובה המהווים את עיקר המחנה: הן מונות את בת ים, קריית מלאכי, קריית שמואל, נוף הגליל, עפולה עילית וגבעת אולגה.[44] בחו"ל, בה המשיחיזם כאמור נדיר יותר, מונטריאול שבקנדה אף היא מזוהה עם התנועה. מאידך, קהילות הידועות כאנטי-משיחיות במופגן כוללות את פיטסבורג, דטרויט ולוס אנג'לס שבארצות הברית,[41] וישנם מעט מאוד משיחיסטים בבריטניה.[31]

אף כי חב"ד לא התפלגה לגמרי, שתי הקבוצות מקיימות סביבות חברתיות נפרדות במידת-מה. ברמת אמצעי התקשורת, "שיחת השבוע" הוא עלון בית-הכנסת הלא-משיחיסטי, ו"שיחת הגאולה" הוא עלונם של המשיחיסטים. האחרונים מחזיקים גם את כתב-העת "בית משיח", שגונה על ידי הזרם המרכזי.[45] בתחום החינוך, מוסדות משיחיסטיים כוללים בין היתר את ישיבת חב"ד צפת (שהיא היחידה מבין שש הישיבות בישראל המזוהה בבירור עם הזרם);[46] ואת תלמוד התורה הגדול "אהלי תורה" בקראון הייטס.[41] מתקיימים מחנות קיץ נפרדים לילדים, כמו קעמפ "אורו של משיח" המשיחיסטי.[47]

אף שבשיח הפנימי של החסידות, בתקשורת ובאקדמיה מרבים להתייחס למשיחיסטים וללא-משיחיסטים כפלגים מובחנים, זוהי הכללה גסה משהו: מדובר במחנות רחבים ומטושטשים שקשה למיין במדויק.[38] בתוככי חב"ד מתקיימות למעשה תתי-קבוצות ברורות ומגובשות יותר, כגון ה"צפתים", המזוהים עם הישיבה בעיר, ממעוזי המשיחיסטים.[31]. הן מבחינה השקפתית והן מבחינה קהילתית-חברתית, מתקיים רצף החוצה את ההבדלים בין שני המחנות.[38]

כך, אף על פי שמשפחות חב"דיות יסרבו תכופות להשתדך ביניהן על רקע השתייכותן, במקרים רבים באותה משפחה יש משיחיסטים ושאינם.[31] מוסדות החינוך לבנות מוסיפים להיות משותפים לשני הזרמים, גם בשל קשיים ארגוניים בפיצול.[39] בעוד שהמשיחיזם מזוהה בהחלט עם החוזרים בתשובה המתגוררים בפריפריה הישראלית, מאמינים מובהקים בו מתגוררים בקהילות הגדולות של הזרם המרכזי, וחלקם רבנים חשובים שם.[38] במרכזי האוכלוסייה הוותיקים בכפר חב"ד וקראון הייטס ישנה השפעה משיחיסטית ניכרת על המוסדות וההנהגה.[31] קשה אף לתאר את מערכות הטקסים המשיחיסטיות, הכרוכות בהנכחה חזקה של דמות האדמו"ר המת, כנבדלות בבירור ממנהגי יתר חב"ד, ולו משום שבכל החסידות מטופחת הערצה כלפי אישיותו, וזכרו נשמר בקפידה ומונחל לדור הצעיר שלא הכירו.[38] לדוגמא, בעוד שהמשיחיסטים הם הכח המניע מאחורי מיזם "אגרות קודש", המעודד תקשורת לכאורה עם רמ"מ המת על ידי תחיבת פתקא עם שאלה לדף אקראי בספריו ואז לקרוא את הטקסט במקום כתשובה למצוקתם, גם בני הזרם המרכזי משתמשים באמצעי זה.[48]

אמונות

בשאלת מעמדו של רמ"מ כמשיח, השוני בין שני הפלגים הוא בראש ובראשונה בשאלת הטקטיקה והפרסום: יותר משהם שוללים את אמונותיהם של המשיחיסטים בנדון, הלא-משיחיסטים מוגדרים על ידי כך שהם מתנגדים לעיסוק פומבי בו. מצבו המטאפיזי של הרב שניאורסון המת הוא נושא להשערות שונות בחב"ד שלאחר "מאורע ג' תמוז". בהיעדר נתונים אמינים, קשה אף לקבוע בדיוק מה הן בדיוק ההשקפות המצויות, וכמה חסידים דבקים בכל אחת.

העיתונאית סו פישקוף, שראיינה חסידי חב"ד רבים, התרשמה שקיים מיעוט זעיר המודה בפה מלא כי רמ"מ איננו המשיח, אף אם עמד בתנאים והיה עשוי להיות כזה אם לא היה מת. הצהרה זו נאמרה לדבריה תמיד בהצנע ולעולם לא בפומבי. אחרים הכירו אמנם בכך שמת פיזית, אך אמרו שאינם יודעים מיהו המשיח והשאירו את השאלה פתוחה; עמדה זו מאפיינת לדבריה רוב מוחלט של אנשי הממסד ושל השלוחים.[41]

סימן ההיכר של המשיחיסטים המובהקים[49] היא הקביעה שרמ"מ לא מת כלל אלא ממשיך להתקיים בגופו הגשמי, אם כי באופן שאיננו נגלה לעיניים אנושיות. קו מחשבה זה יונק מהגותו של המנוח, שכתב רבות כי הגואל יחיה לנצח, ונובע גם מהבעייתיות ההלכתית בכך שהמשיח ימות ומהדמיון לנצרות הכרוך בזאת. הדוגלים בכך, דוגמת הרב יצחק גינצבורג, מסבירים כי "מאורע ג' תמוז" לא היה אלא שינוי בנראות בלבד; הדגש במחשבת חב"ד על טבעה הנזיל של המציאות ועל ממשות הרוחני הנסתר, מספק ביסוס בשפע להשקפה זו.[50]

המאמינים בכך נמנעים לבקר את קברו של רמ"מ. טקס חשוב בחוגים אלו, שמקפידים שצעירים ישתתפו בו, היא העלייה לרגל לביתו בתשרי, במהלכה מתייחסים אליו כחי ומלווים אותו בבואו ובצאתו לבית הכנסת. רבניהם ממריצים אותם להתחזק רוחנית ולהצליח להבחין באדמו"ר, וחוויות של חזיונות כאלו נפוצות בפרסומיהם. יצאו אף סרטוני וידאו בהם רמ"מ נראה לכאורה. האנטי-משיחיסטים רואים בהתנהגות זו חיזוק לסברה שיריביהם מטורפים.[51] המשיחיסטים הקיצוניים המכחישים את המוות הפיזי של רמ"מ הם ככל הידוע מיעוט ברור, גם אם בלתי מבוטל, בתוככי חב"ד. מנגד, ישנם חסידים רבים המזדהים כמשיחיסטים, שאמנם מצהירים כי רמ"מ "עודנו בחיים" אך מתייחסים לכך באופן גמיש ופיגורטיבי יותר, שניכר שאיננו מילולי. בין היתר, הם מבקרים בקביעות בקבר.[31]

עמדה אחרת היא שרמ"מ אמנם מת, ולו במובן שעבר להתקיים במציאות שונה, אך הוא עודנו המשיח וישוב באורח כלשהו בעתיד. תפישה כזו כמעט ולא מצויה בכתביו, והרבנים שפיתחו ושכללו אותה עשו זאת רק לאחר מותו. על אף שהרעיון של משיח המת וקם שוב איננו שגרתי במסורת היהודית, וגונה בתוקף על ידי מתנגדי חב"ד כנוצרי וזר, מקורות רבים בספרות הרבנית – מהגמרא בסנהדרין צ"ח ב' על גואל "אי מן מתיא" ועד האברבנאל ב"ישועות משיחו" שהתבסס עליה בכותבו: "ואל יקשה עליך שיהיה מלך המשיח מן הקמים בתחייה" – סיפקו די ביסוס עיוני לאפשרות זו. כותבים משיחיסטים, המכריזים שרמ"מ עודנו הגואל אף לאחר "מאורע ג' תמוז", לא מבחינים בדרך כלל בין מושגי ההיעלמות מעין של אדם חי לתחייה של מת, ומשתמשים בכל מקור אפשרי כדי לבסס את טענתם.[50]

להערכת חוקרים כגון יורם בילו ואלון דהן, הסברה שרמ"מ עבר מן העולם אך עוד יקום מקברו נפוצה דווקא בקרב הלא-משיחיסטים, ואף מאפיינת את רובם (דהן סבור שיואל כהן מאמין בזאת, ונמנע מלתת לדבר פומבי בגלל שירתיע תומכים). עקב כך, אקדמאים שונים ציינו שתיאור המחנות כ"משיחיים מתונים/מרוסנים" מול "משיחיים קיצוניים/אקטיביים" יהיה נאמן יותר למציאות מהשמות הרווחים "לא-משיחיסטים" ו"משיחיסטים".[52] מאידך, טיבה ועוצמתה של אמונה זו אינן אחידות. סיימון דיין ציין שלהתרשמותו, בקרב מרואייניו מדובר באמירה כמעט הצהרתית, בסביבה שבה זכרו של רמ"מ עדיין נוכח. אף פרידמן והיילמן סבורים שהמתח הגאולי עבר השגרה (רוטיניזציה) ניכרת בכל חוגי חב"ד, מלבד המשיחיסטים המובהקים, ולמעט הכרה בכך שישנה אפשרות הלכתית שהמנהיג המנוח ישוב מן המתים, הדבר לא מעסיק את החסידים ביום-יום.[31][36]

בקצה המחנה המשיחיסטי מצויות שתי קבוצות רדיקליות זעירות, שעוררו זעזוע בעולם האורתודוקסי וגונו נמרצות על ידי יתר חב"ד. האחת סבורה שמאחר שהגאולה כבר החלה ואלו ימות המשיח, יש לבטא זאת בפועל באמצעות ביטול של איסורים הלכתיים מסוימים. מעטים מהם אכלו בפומבי בצומות של עשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז. הרב גדליהו אקסלרוד, משיחיסט בעצמו, הורה לנדות את הפעיל המשיחיסט הרב זמרוני ציק באשמת אכילה בצום.[53]

הקבוצה השנייה היא ה"אלוקיסטים": הם סבורים שאלוהים מתגלם ברמ"מ במלוא מובן המילה, ומתייחסים לאדמו"ר המת בתארים כמו "קודשא בריך הוא" ו"אלוקים ולמעלה מזה". הבסיס להשקפתם מגיע מאמירות קיצוניות למדי שלו, כמו "אצל החסיד מובן כי הוא והרבי והקב"ה זה הכל אחד. לא ראיתי שכתוב כך במפורש בחסידות, ואולם זהו הרגש". אלו יונקות מהגות החסידות, אם כי הן זוכות לנפח גדול יחסית בכתביו.[54] אמירות הנוטות במידת מה לאלוקיזם הושמעו על ידי דמויות בולטות במחנה המשיחיסטי, כמו הרבנים חיים לוי יצחק גינזבורג, טוביה דורון וציק. אלוקיסט פומבי ופעיל הוא החולה הפסיכיאטרי והעבריין מאיר ברנס מצפת, הטוען לתואר "דובר המשיח". הרדיקלים מחדדים את ההבדלים ופוגעים בסטטוס קוו עם הלא-משיחיסטים. הם עשויים, להערכת יורם בילו, להביא לקרע מלא בתוך חב"ד.[53]

הפולמוס המשיחי מחוץ לחב"ד

בחיי רמ"מ, במהלך שנות ה-80 וה-90, הציפיות שטיפח והמתח העז שהתעורר בשנה וחצי שטרם השבץ עוררו התנגדות עזה ביתר היהדות האורתודוקסית. ראש וראשון לה היה הרב אליעזר מנחם מן שך, מנהיג העולם הליטאי, שתקף בבוטות את האדמו"ר מחב"ד בתור משיח שקר. גם האדמו"ר מסאטמאר, הרב משה טייטלבוים, היה שותף לדעה זו.[2]

בשנים שלאחר המוות, הקול הפעיל ביותר נגד חב"ד היה הרב פרופסור דוד ברגר, היסטוריון אמריקני המתמחה בתולדות הפולמוס היהודי-נוצרי. ברגר העיד שעניינו האישי בהבדלים בין שני הדתות עורר אותו במיוחד נגד הטענה הנפוצה בחב"ד שמשיח עשוי לבוא מן המתים או שאדם יכול להיות אלוהי. הוא המריץ את הסתדרות הרבנים דאמריקה לפרסם ב-1996 את הצהרתה שאין מקום לאמונה זו ביהדות. ב-2001 פרסם את ספרו "הרבי מלך המשיח: שערוריית האדישות, והאיום על אמונת ישראל" (באנגלית: The Rebbe the Messiah, and the Scandal of Orthodox Indifference), בו כתב כי מצא שרוב אנשי חב"ד מאמינים בצורה זו או אחרת שרמ"מ המת עודנו הגואל, דבר שדמה בעליל להשקפה הנוצרית. לפיכך, קרא לנקוט כלפיהם במדיניות של הרחקה וחרם. מאבקו של ברגר לא נשא פרי של ממש, והרבנים האורתודוקסים לא פעלו נגד כלל חב"ד באופן קונקרטי.[55]

אחד מבכירי ראשי הישיבות האמריקנים, הרב אהרן סולובייצ'יק, הביע את דעתו (בשורת מכתבים בין 1994 ל-2000) כי בעוד שרמ"מ המת לא יכל להיות המשיח בשום אופן, ואמונה בכך היא מוקצה מחמת מיאוס, מקורות מסורתיים שתמכו בה לא אפשרו לקבוע כי היא מחוץ לגדרי היהדות. מאחר וכך, קבע שהמשיחיסטים אמנם טועים ומחזיקים באמונות הבל, אך לא היה די בכך כדי להחשיבם ככופרים שיש לנדותם.[56]

ב-2007, בית דין רבני בישראל סירב לגייר גוי שלמד בישיבה משיחיסטית לאחר שנחקר על אמונותיו.[57] ב-2009 הוסיפה הסתדרות הרבנים דאמריקה סעיף, שדרש מהמבקשים להצטרף אליה להצהיר שאינם מאמינים שרמ"מ משיח.[58]

המשיחיות בחב"ד עוררה עניין גם בקרב חוגי מיסיונרים נוצרים הפועלים בקרב יהודים, משום האפשרות להוכיח שלאמונות שנחשבו מחוץ למסורת היהודית יש בה מקום. חברי יהודים למען ישו אף נשאו שלט עם תמונת רמ"מ והכיתוב: "הרעיון נכון, האיש לא נכון."[55]

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • אלטמן, כריסטיאנה. Authentisches Judentum oder gefährlicher Messianismus: Der Messias aus Brooklyn im Spiegel US-amerikanischer Debatten. הוצאת שפרינגר, 2017.
  • ארליך, אברהם. The Messiah of Brooklyn: Understanding Lubavitch Hasidism Past and Present. הוצאת כתב, 2001.
  • בילו, יורם. With Us More Than Ever: Making the Absent Rebbe Present in Messianic Chabad. הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 2020.
  • דהן, אלון. The Final Redeemer: The Messianic Doctrine of Rabbi Menachem Mendel Schneerson, the Lubavitcher Rebbe. הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2016.
  • דן, יוסף. המשיחיות היהודית המודרנית: מצפת עד ברוקלין. הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ט.
  • דיין, סיימון. Lubavitcher Messianism: What Really Happens When Prophecy Fails. הוצאת בלומסברי, 2011.
  • פישקוף, סו. The Rebbe's Army: Inside the World of Chabad-Lubavitch. הוצאת קנופף דאבלדיי, 2009.
  • פרידמן, מנחם. "משיח ומשיחיות בחסידות חב"ד-לובביץ", בתוך: מלחמת גוג ומגוג: משיחיות ואפוקליפסה ביהדות - בעבר ובימינו. הוצאת משכל, 2001. עמ' 176-215.
  • פרידמן, מנחם. "Habad as Messianic Fundamentalism: From Local Particularism to Universal Jewish Mission", בתוך: Accounting for Fundamentalisms: The Dynamic Character of Movements. הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 2004.
  • פרידמן, מנחם והיילמן, שמואל. The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson. הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2012.
  • קראוס, יצחק. השביעי – משיחיות בדור השביעי של חב"ד. ידיעות ספרים, 2007.


ביאורים

  1. ^ דעה נוספת, הנדחית באופן גורף באקדמיה, היא טענתו של אפרים וולפסון לפיה שניאורסון כלל לא האמין במשיח פרסונלי. הוא ראה עצמו כמי שנועד לתקן את תודעת האנושות וכך להביא לעידן משיחי. פרשנות שהועלתה על ידי המגיסטר אלדד וייל היא שראה בכנות את הריי"צ, ולא את עצמו, כמשיח, וסבר שהלה חי בתוך גופו.
  2. ^ בילו נוקט בעיקר ב"זרם המרכזי", ולעתים "לא-משיחיסטים"; פרידמן והיילמן משתמשים ב"לא-משיחיסטים"; דיין ב"אנטי-משיחיסטים"; דוד ברגר ב"מתונים" ומזכיר שהם מכונים "אנטים". קרבאל-טובי, בעמ' 253, מפרידה בין הלא-משיחיסטים לאנטי-משיחיסטים, כשהאחרונים מובהקים בהתנגדותם.

הערות שוליים

  1. ^ דן, עמ' 192.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 אליאור.
  3. ^ פרסיקו, המשיח האבוד, הער"ש 48.
  4. ^ מנחם פרידמן, משיח ומשיחיות. עמ' 176-215; פרידמן, Habad as Messianic Fundamentalism. עמ' 334-343.
  5. ^ וולפסון, עמ' 27.
  6. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 63; פרידמן, משיח ומשיחיות, עמ' 220; פרסיקו, "המשיח האבוד", הער"ש 16; הציטוט מתוך: אלדד וייל, מכתב למערכת תכלת, אביב התש"ע.
  7. ^ קראוס, עמ' 249; פרסיקו, "המשיח האבוד", הער"ש 77-78.
  8. ^ פרסיקו, "המשיח האבוד", הער"ש 77.
  9. ^ פרידמן, Habad as Messianic Fundamentalism, עמ' 343.
  10. ^ פרסיקו, "המשיח האבוד", הער"ש 27-28.
  11. ^ קראוס, עמ' 284, הער"ש 4.
  12. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 152.
  13. ^ הורוביץ, אריאל. פשוט לומר את האמת, מקור ראשון, 5 בספטמבר 2014. להלן: הורוביץ.
  14. ^ 1 2 פרסיקו, "המשיח האבוד", הער"ש 29-31.
  15. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 214.
  16. ^ דהן, Final Redeemer, פרק ו'; דהן, "יחי אדונינו".
  17. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 153-204.
  18. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 205-206.
  19. ^ הורוביץ.
  20. ^ פרידמן, משיח ומשיחיות, עמ' 221.
  21. ^ קראוס, עמ' 77
  22. ^ 1 2 פרידמן והיילמן, עמ' 215-216; פרסיקו, "המשיח האבוד", הער"ש 75-76.
  23. ^ הציטוט עצמו מתוך: Liz Harris, Holy Days: The World Of The Hasidic Family, Touchstone, 1985. עמ' 108-109.
  24. ^ פרסיקו, הער"ש 83.
  25. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 225-227.
  26. ^ פרסיקו, הער"ש 88.
  27. ^ יורם בילו, "ביקורת ספר: הרבי מלובביץ' בחייו ובחיים שלאחר חייו". עמ' 289.
  28. ^ 1 2 3 ארליך, עמ' 236-260.
  29. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 242.
  30. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 237-248.
  31. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 דיין, עמ' 58, 62-68, 79, 117.
  32. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 244.
  33. ^ אלטמן, עמ' 117.
  34. ^ ארליך, עמ' 259; הילו, עמ' 266.
  35. ^ 1 2 3 אלטמן, עמ' 120-127.
  36. ^ 1 2 3 4 5 פרידמן והיילמן, עמ' 247-253.
  37. ^ בילו, עמ' 48.
  38. ^ 1 2 3 4 5 6 בילו, עמ' 9-10, 37-38; מרק ובילו, עמ' 355.
  39. ^ 1 2 3 4 5 יאיר שלג, "משיח במונדיאל", מקור ראשון, 28 ביוני 2014.
  40. ^ בילו ומרק, עמ' 358, הער"ש 30.
  41. ^ 1 2 3 4 5 6 פישקוף, עמ' 270-273.
  42. ^ 1 2 אלטמן, עמ' 128-135
  43. ^ בילו, כל הספר.
  44. ^ בילו, עמ' 41.
  45. ^ בילו, עמ' 14-15.
  46. ^ יאיר שלג, חב"ד לא מחכה לביאת המשיח, אבל החב"דניקים כן. הארץ, 24 במאי 2004.
  47. ^ בילו, עמ' 39-40.
  48. ^ בילו, עמ' 62.
  49. ^ קרבאל-טובי, To See, עמ' 250; מצוטט על ידי מרק ובילו, עמ' 355.
  50. ^ 1 2 דהן, הביאה השנייה, עמ' 78-88.
  51. ^ קרבאל-טובי, עמ' 249-254.
  52. ^ בילו, עמ' 37-38; מרק ובילו, עמ' 356; הורוביץ.
  53. ^ 1 2 בילו, עמ' 187-195, 232-234, 266, 287 (הער"ש 27).
  54. ^ דהן, יחי אדונינו מורנו ובוראנו.
  55. ^ 1 2 דהן, הביאה השנייה, עמ' 75-76, 81-82, 89-90.
  56. ^ אלטמן, עמ' 125-126.
  57. ^ בית דין רבני לגיור סירב לגייר חבדניק משיחיסט, מקור ראשון, 26 בדצמבר 2007.
  58. ^ RCA Bans ‘Messianic Rabbis’. 21 בנובמבר 2009.