ויקיפדיה

כתובת דיוטימוס

כתובת צידונית ביוונית המקדישה פסל לשליט צידוני שניצח במרוץ מרכבות

כתובת דיוֹטִימוֹס היא כתובת יוונית על בסיס שיש שנמצאה בצידון, ומקדישה פסל לדיוטימוס, שופט צידוני שניצח במרוץ מרכבות במשחקים הנמאיים בסוף המאה ה־3 לפנה"ס. לכתובת נודעת חשיבות בחקר תהליך ההלניזציה בפיניקיה.

כתובת דיוטימוס, כפי שפורסמה ב־Mission de Phénicie

הכתובת נמצאה בגן בקרבת צידון במסגרת ה־Mission de Phénicie, וחקירה משמעותית ראשונה נעשתה על־ידי אליהו ביקרמן. היא מורכבת משלושה חלקים: הקדשה רשמית קצרה, חתימת הפַּסָּל (המאפשרת, בזכות חתימות נוספות של אותו פַּסָּל, לתארך את הכתובת), והחלק הארוך ביותר – אפיגרמה המהללת את דיוטימוס. האפיגרמה כוללת תיאור של הניצחון, מציינת שדיוטימוס הוא הראשון להביא לצידון מיוון את הניצחון במשחקים, ומזכירה דמויות מיתולוגיות יווניות שונות הקשורות בפיניקים. מאפיינים אחדים של הכתובת – ההשתתפות במשחקים יווניים, השמות ביוונית, הכתיבה בשפה וסגנון יווניים ואזכור הדמויות המיתולוגיות לצורך הדגשת השייכות לעולם ההלני – מצביעים על השפעה חזקה של התרבות ההלניסטית על צידון, בעוד אחרים – התואר השלטוני הכנעני "שופט" ואזכור דמויות מיתולוגיות המדגישות את הקדמוּת והעליונות של פיניקיה על יוון – מציגים תמונה מורכבת יותר של שמירה על מוסדות וזהות מקומית יחד עם הפתיחוּת לתרבות היוונית.

תוכן הכתובת

עריכה

הכתובת על בסיס הפסל מחולקת לשלושה חלקים: האפיגרמה, ושתי כתובות פרוזאיות – ההקדשה הרשמית של הפסל לדיוטימוס, וחתימת הפַּסָּל.[1]

הכתובות הפרוזאיות

עריכה

ההקדשה הרשמית:[2]

Σιδωνίων ἡ πολίς
Διότιμον Διονυσίου δικαστὴν
νικήσαντα Νέμεα ἅρματι

משמעותה: ”עיר הצידונים / (מעטרת את) דיוטימוס בן דיוניסיוס השופט / שניצח במרכבה במשחקים הנמאים”.[1][2]

חתימת הפַּסָּל:[2]

Τιμόχαρις Ἐλευθερναῖος ἐποίησεν

משמעותה: ”טימוכריס האלאותרנאי עשה (את הפסל הזה)”.[1][2] הפַּסָּל טימוכריס מהעיר אלאותרנה (אנ') שבכרתים, ידוע מעשר כתובות הנושאות את חתימתו, ומהן (כמו גם מתקופת פעילותו של בנו פיתוקריטוס) ניתן ללמוד שהיה פעיל בין 240–200 לפנה"ס. תקופת פעילות זאת מתארכת את כתובת דיוטימוס לסביבות השליש האחרון של המאה ה־3 לפנה"ס.[2][3][4] מדובר בשלהי התקופה התלמיית או בשנים הראשונות בתקופה הסלאוקית בצידון, שהחלה בשנת 199 לפנה"ס.[1]

האפיגרמה

עריכה

תוכן האפיגרמה, עם השלמות בסוגריים מרובעים ואותיות קשות לקריאה בכתב נטוי:[5]

Ἀργολικοῖς ὅκα πάντες ἐ[ν ἄγκεσιν ὠκέας ἵππους]
 ἤλασαν ἐκ δίφρων εἰς ἔριν ἀνί[οχοι],
σοὶ καλὸν, ὦ Διότιμε, Φορωνίδος [ἵκετο νίκας]
 κῦδος, ἀειμνάστους δ' ἦλθες ὑπὸ στεφάν[ους].
ἀστῶγ γὰρ πράτιστος ἀφ' Ἑλλάδος ἱππικὸν [ε]ὖχος
 ἆγαγες εἰς ἀγαθῶν οἶκον Ἀγηνοριδᾶν·
αὐχεῖ καὶ Θήβης Καδμηίδος ἱερὸν ἄστυ
 δερκόμενον νίκαις εὐκλέα ματρόπολιν.
πατρί τε σῶι τελέθει Διονυσί[ωι εὖχος ἀ]γῶνος,
 Ἑλλὰς ἐπεὶ τρανῆ τόνδ' ἐβόασε [θρόον]·
οὐ μόνον ἐν ναυσὶν μεγαλύνε[αι, ὄλβια Σιδών],
 ἀλλ' ἔτι καὶ ζευκτοῖς ἀθλοφ[όροις ἐν ὄχοις].

תרגומה:

ביום שבו, בעמק הארגולי, ממקומותיהם

הזניקו כל המתחרים את סוסיהם המהירים למרוץ,

הגיעה אליך, הו דיוטימוס, התהילה היפה של הניצחון הפורוני,

והנחת על ראשך את העטרת הנזכרת לנצח.

ראשון מבין האזרחים, מהלאס את תהילת ניצחון הפרשים

הבאת לביתם של האגנורידים (אנ') האצילים.

שמחה גם תבאי בת קדמוס העיר הקדושה

בראותה את תפארת הניצחונות של עיר־האם שלה.

תפילות אביך דיוניסיוס בתחרות התגשמו

כאשר הלאס כרזה בקול:

"לא רק באניותייך את מעול[ה, צידון המעושרה],

אלא גם [במרכבותייך הרתומות המנ]צחות.

השלמות, פירוש וסגנון

עריכה
 
שרידי מקדש זאוס בנמאה (ספ'), שבקרבתו נערכו המשחקים הנמאיים לכבוד זאוס

בשורה 2, ההשלמה "ἀνίοχοι" היא על פי אברט; קירהוף השלים "ἀντίπαλοι".[5] בשורה 3, ההשלמה "ἵκετο νίκας" היא על פי אברט; קירכהוף שחזר "ὤπασε λαός", ומרקלבאך הציע שחזור נוסף, "ἤραο νίκης".[5][6] בשורה 11 הציע מורטי להשלים ἔξοχα במקום ὄλβια.[7]

"Φορωνίδος" מתייחס לפורונאוס (אנ'), מלך ארגוס הקדמון, שלפי הלאניקוס איש לסבוס היה אביו של אגנור – אגנור מוכר על ידי כותבים שונים עם הורים ובנים שונים, ובכתובת זאת מופיע כמלך צידון ואבי קדמוס.[5] הכוונה ב־Ἀγηνοριδᾶν לצידונים.[5] התיאור של תבאי כ"קדמונידית" (בת קדמוס) היא משום שקדמוס ייסד את תבאי, ובשל כך צידון נחשבת המטרופוליס (עיר האם) של תבאי.[2] הארגיווים מופקדים על ניהול המשחקים בנמאה הסמוכה, ולכן ארגוס מופיעה בזיקה למשחקים הנמאים בכתובת דיוטימוס וכן באפיגרמה שנמצאה ברודוס.[8][9]

שתי השורות האחרונות מגלות דמיון רב לדברים שכתב ארקסילאוס על פרגמון לרגל השתתפותה במרוץ סוסים: "פרגמון לא מפורסמת רק בזכות כלי נשקה, אלא גם בזכות סוסיה בפיסה (אנ') האלוהית";[10][11][12] מבנה דומה נמצא, במקוטע, בכתובת שנמצאה בקוס ומהללת משורר בשם דלפיס.[9][13]

מבחינה סגנונית, האפיגרמה כתובה בהשראת השירים האגוניסטיים של פינדארוס,[14] אך מכילה גם מאפיינים סגנוניים החורגים מעט מהסגנון השגור בכתובות בעלות נושא דומה במאות שקדמו לה, ומקבילה הן במבנה והן בביטויים שונים המופיעים בה לשתי כתובות לכבוד מנצחים באגונים שנמצאו ברודוס ושתיים נוספות מפריאנה, כולן מתקופה דומה לתקופת כתובת דיוטימוס.[15]

ההלניזם בפיניקיה לאור כתובת דיוטימוס

עריכה

לכתובת תרומה משמעותית להבנת תהליך ההלניזציה בפיניקיה.[1][16]

ביטויי ההשפעה היוונית על פיניקיה

עריכה
 
אמפורה אטית ועליה איור מרכבה, שניתנה כפרס במשחקים הפאן-אתנאיים, סביבות 340 לפנה"ס

האגונים האתלטיים היו מאפיין מרכזי של התרבות ההלנית, ומילאו תפקיד מרכזי ביחסים החברתיים. קיום משחקים אלה במזרח הקרוב היה מאפיין מרכזי של ההלניזציה, יחד עם הגימנסיון והתיאטרון. בצור, למשל, שבה ההתנגדות לצבא המוקדוני הייתה חזקה ביותר, אלכסנדר הגדול קיים מיד עם ניצחונו משחקים אתלטיים לכבוד הרקלס כדי לנכס לעצמו את פולחן מלקרת (אלוהי העיר צור שהיה מזוהה עם הרקלס היווני).[17]

הפיניקים, שהיו רגילים לפעול בהקשר ים־תיכוני רחב, הבינו במהרה את היוקרה שבניצחון במשחק יווני (בעיקר פאן־הלני), ולכן הם השתתפו לא רק במשחקים שנערכו בפיניקיה (בעיקר בצור ובצידון) אלא גם ביוון עצמה.[18][19] קיימות עדויות מוקדמות יותר להשתתפות פיניקים במשחקים יווניים (הגם שדיוטימוס הוא הפיניקי הראשון המתועד במשחקים פאן־הלניים[20]) – כבר בשנת 270 לפנה"ס מתועד בדלוס ניצחון של צעיר אחד מצידון וצעיר אחר מגבל בתחרות אתלטיקה,[21] וניצחונות פיניקיים אחרים מהמאה ה־3 לפנה"ס מתועדים גם באתונה, קוס וקורינתוס.[18] מאוחר יותר, במאה ה־2 לפנה"ס, מתועדים צידונים (וכן פיניקים מצור ומלאודיקיאה בכנען[22]) כמתאבקים, אצנים ועוד במשחקים ביוון.[21] כל אלה מרמזים על פיתוח ההתעמלות בפיניקיה עצמה, ואכן בספר מקבים ב' מסופר על משחקים שנערכו בצור החל משנת 172 לפנה"ס.[23][21] ההשתתפות בתחרויות אפשרה לאליטות הפיניקיות להשתלב בתרבות היוונית מבלי לאבד את זהותן – דיוטימוס, שהיה בוודאי איש עשיר וככל הנראה גם צאצא למלוכה הצידונית, היה מודע למנהגים היווניים, נשא שם יווני, השתתף במרוץ המרכבות הנמאי היוקרתי לכבוד זאוס וכוּבד בכתובת יוונית ופסל מכרתים, אך לא איבד את זיקתו לצידון עירו.[18]

מיומנות מרכבות קרב הייתה משמעותית בקרב הפיניקים (הן בפיניקיה והן בקרתחדשת) גם במאה ה־4 לפנה"ס, וייתכן שמיומנות זאת התבטאה בניצחונו של דיוטימוס במרוץ מרכבות.[24] מיומנות המרכבה גם לא דרשה גימנסיון או עירום (שהיחס אליו במזרח הקרוב כלל לעיתים בוז), אלא בעיקר אורווה ומסלול מרוצים, וייתכן שגם מאפיינים אלה השפיעו על היכולת של דיוטימוס הפיניקי לנצח בתחרות היוונית.[25]

האזכור הרב של המסורות המיתולוגיות (ארגוס ופורונאוס, צידון ואגנור, תבאי וקדמוס) איננו רגיל באפיגרמות למנצחים יוונים בתחרויות ספורטיביות, שנהגו להלל את המנצח ואת עירו מבלי לשלב מסורות מיתולוגיות – הוא מתרחש בכתובת זאת בשל מוצאו הפיניקי של המנצח. המשחקים הפאן-הלניים היו פתוחים, למעשה, רק להלנים (יוונים); השתתפות עיר שאיננה יוונית במשחקים התרחשה גם במקרה של רומא, שלאחר שצבאה נלחם נגד האילירים, אויבי היוונים, גמלו להם הקורינתים בהזמנה להשתתף במשחקים האיסתמיים;[26] פתיחת המשחקים בפני הרומאים התאפשרה בזכות התייחסות אליהם כאל הלנים, ככל הנראה בשל מוצאם מאוליסס או מהטרויאנים. גם פיליפוס השני ממוקדון וניקוקראון (אנ') מלך סלמיס הדגישו את מוצאם מגיבורים הלנים קדומים כדי להשתתף במשחקים. כל אלה מצביעים על יחס דומה כלפי הצידונים – כצאצאי אגנור[27] (המיוחס לפי הלאניקוס איש לסבוס לפורונאוס (אנ') מלך ארגוס, שאליו מתייחס המונח "Φορωνίδος" בכתובת), הם נחשבו לְהלנים.[28][29]

הציוויליזציה ההלניסטית היוונית הייתה פתוחה לכולם, אך בתנאי שהמצטרפים מקבלים על עצמם את תרבות יוון ומציגים את עצמם כיוונים. במצרים התלמיית, למשל, פיניקים או פרסים לא היו נחותים מאתונאי או קורינתי, אך כולם תוארו במידה שווה כ"הלנים" במסמכי הלגידים.[30] כחלק מקבלה זאת של התרבות היה על הצידונים לקבל גם את הלשון היוונית, ואכן, למרות שהפיניקית דוברה באזור זמן רב לאחר ימי דיוטימוס, הכתובת המנציחה את ניצחונו נכתבה ביוונית.[21] גם ההתעמלות הייתה מאפיין של התרבות היוונית שקיבלו העמים המתיוונים – מוסד הגימנסיון היה מוקד ההתאספות של יוונים במושבותיהם מעבר לים, ואף בספרי המקבים מתוארת בניית הגימנסיון בירושלים כשיא ההתייוונות.[31][21]

הגם שהשפעה יוונית על פיניקיה קודמת לכיבושי אלכסנדר בתחומי אמנות, כתובת זאת מציגה השפעה במידה גבוהה מקודם: בעוד שכתובות רשמיות במאות קודמות נכתבו בפיניקית, כתובת זאת לא רק שנכתבה ביוונית אלא גם כתובה בסגנון יווני יווני אופייני ועוסקת בנושאים השייכים במובהק לעולם היווני.[32] האפיגרמה היוונית כתובה בצורה אלגנטית ומתוחכמת, ככל הנראה על־ידי משורר מקומי מתיוון. אין זה מפליא למצוא מחבר אפיגרמות יווניות בצידון במאה ה־3 לפנה"ס. חוקי ספרות יוונית מוכרים מהערים הפיניקיות – דוגמה בולטת לכך היא מלאגרוס מגדרה, שבילה את רוב שנות פעילותו בצור.[4][11]

מורכבות ההלניזציה בפיניקיה

עריכה

מעבר למאפיינים בכתובת דיוטימוס המצביעים על הלניזציה המתבטאת בהשפעה יוונית כבדה, כתובת דיוטימוס מציגה את מורכבות תהליך ההלניזציה.[18][33] שמו של דיוטימוס בן דיוניסיוס מלווה בהקדשה הרשמית בתואר הכבוד δικαστὴν, שמשמעו הסטנדרטי ביוון הוא "שופט (בבית משפט)" או "חבר בחבר מושבעים" – תואר לא חשוב במיוחד ולא קשור להישג הספורטיבי, ולכן לא מקובל לאזכור בדגם היווני הרגיל של כתובות הקדשה למנצחים במשחקים.[34] אלא שהמנצח במקרה זה איננו יווני, הוא פיניקי, ובהקשר זה התואר δικαστὴν הוא תרגום מילולי של התואר הפיניקי שופט – תואר נפוץ בתרבויות כנעניות, שמשמעותו מעין "מושל" (השופטים המקראיים, למשל, לא רק עשו משפט אלא הנהיגו את העם).[18][34] יוסף בן מתתיהו, בתיאורו את תולדות השלטון בצור, מזכיר שבתקופה שבה לא שלטו בצור מלכים, שלטו עליה δικασταὶ – שופטים.[35] במאה ה־3 לפנה"ס, שופטים התמנו בערים הפיניקיות לאחר ביטול המלוכה העירונית על ידי הדיאדוכים.[18] היו שהרחיקו לכת וראו בתואר השופט חזרה לשורשים הטרום־יווניים ואף טרום־פרסיים של הפיניקים כתגובה נגד הכובש היווני, בעוד אחרים הרחיקו לכיוון ההפוך ופרשו "δικαστὴν" לפי התואר הפיניקי השלטוני "רב" או לפי מוסדות שלטוניים בבליים ומצריים, אך הכל מסכימים שלא מדובר בתואר במשמעותו הרגילה ביוון אלא תואר שלטוני מקומי חשוב.[36][16] התואר השלטוני הופך את השתתפותו של דיוטימוס במרוץ המרכבות למובן יותר – עוד מימי פינדארוס הייתה יכולת הרכיבה חלק מהתפקיד השלטוני בתרבות יוון. בשנת 184 לפנה"ס, לדוגמה, צידוני אחר זכה במרוץ לצד המלכים מסיניסה ותלמי החמישי.[34]

 
מטבע צורי מימי טרבוניאנוס גאלוס, המציג את קדמוס מעניק גליל פפירוס לשלושה יוונים, סמל להבאת האלפבית ליוון[37][38]

למרות הייחוש היווני שמעניק האזכור של הדמויות המיתולוגיות, המסר שמועבר עם אזכורם של אגנור וקדמוס מורכב יותר מניסיון להתייחש לאבות קדומים הלניים. אגנור היה אביהם של פויניקס (האב האפונימי של הפיניקים), אירופה, קדמוס וקיליקס, וקדמוס היה ידוע כמייסד, או האויקיסטס (אנ') במונחים יווניים, של תבאי, וכמי שהביא האלפבית ליוון.[39] אגדות הקשורות בקדמוס קיבלו מעמד חשוב בפיניקיה תחת השלטונות ההלניסטיים, לרבות במקדשים, על מטבעות, ומעמדן מוצא את ביטויו גם בכתובת דיוטימוס.[37] באמצעות מסורות אלה, דיוטימוס מדגיש את התרומה הפיניקית המכרעת לתרבות היוונית, ומבטא תחושת שייכות היברידית מבלי להתנגד להלניזם – מוצאו היווני של אגנור מייחש את הפיניקים להלנים, ואגנור, באמצעות בניו, הביא את התרבות ליוון והפרה אותה.[39] יתרה מכך, האפיגרמה מראה שבאמצעות האגונים, הפיניקים יכולים להתעלות על אדוניהם הפוליטיים היוונים אפילו ביוון עצמה, והדגשת השורשים האגנורידיים והקדמאיים הזכירה בעדינות לאדונים היוונים שהם חבים את האלפבית היווני (המכונה "פויניקיאה גרמטה"), עצם היסוד של תרבותם, לפיניקים.[40] זה הוא מסר מורכב, ואינו מתאים ל"הלניזציה" כתהליך חד צדדי של השלטת התרבות היוונית על המקומיים.[39]

אם כן, כתובת דיוטימוס מציגה את המורכבות שבהלניזציה של פיניקיה – אימוץ נרחב של מנהגים תרבותיים יווניים מצד אחד, ושימור מוסדות רשמיים פיניקיים מהצד השני. בדומה, גם בשיא ההתייוונות ביהודה תחת אנטיוכוס הרביעי לא הוחלפו הכהן הגדול ומועצת הזקנים במוסדות יוונים. אימוץ מוסדות יווניים בערי פיניקיה התרחש זמן רב מאוחר יותר, במאה ה־1 לפנה"ס. קליטת היסוד ההלני לתרבות לא מפרקת את החיים המקומיים המסורתיים.[41]

גילוי ומחקר

עריכה

בפברואר 1862, בחפירת גן בקרבת צידון במסגרת המשלחת הארכאולוגית "Mission de Phénicie", גילה ארנסט רנן גוש שיש באורך 152 ס"מ, רוחב 51 ס"מ וגובה 54 ס"מ, שהיה חלק מבסיס פסל, ועליו ארבע כתובות: שלוש מהן מופיעות על צד אחד, והן שלושת הכתובות המקדישות פסל לדיוטימוס (ההקדשה הרשמית, חתימת הפַּסָּל והאפיגרמה), וכתובת רביעית שנוספה מאוחר יותר.[42] הכתובת הרביעית נחקקה בתקופה הרומית, לאחר שבסיס השיש הונח על צדו והוקדש לדמות אחרת; שורתה הראשונה של הכתובת נמחקה במכוון, והשורות ששרדו הן:[43]

[...]
τόν διασημοτατον
οἱ υἱοὶ Διοδώρου
τὸν πατρῶνα διὰ
πάντα.

לפי חלק מהחוקרים, החפץ המקורי אבד,[44][14] בעוד לפי אחרים הוא הופקד ונמצא בח'אן אל-פרנג' (אנ');[42][2] על כל פנים, שלושה עותקים שנעשו לו מאפשרים לשחזר את הכתובת.[44] חקירה נרחבת של כתובת דיוטימוס פורסמה ב־1939 על־ידי אליהו ביקרמן;[4] נכון לאותה שנה, מדובר בכתובת היוונית הקדומה ביותר שנמצאה בפיניקיה.[11]

לקריאה נוספת

עריכה
  • Renan, Ernest (1864). Mission de Phénicie. Paris: Imprimerie Impériale., p. 371–374
  • Georgius Kaibel, Epigrammata Graeca Ex Lapidibus Conlecta, Apud G. Reimer, 1878, עמ' 386
  • Johannes Geffcken, Griechische Epigramme, Carl Winters Universitatsbuchhandlung, 1916, עמ' 71
  • E. Bikerman, "Sur une inscription agonistique de Sidon", en: Mélanges syriens offerts à Monsieur René Dussaud, tome premier, Geuthner, 1939, pp. 91–99
  • Luigi Moretti, Iscrizioni agonistiche greche, Angelo Signorelli, 1953, עמ' 108–111
  • Reinhold Merkelbach, Josef Stauber (eds.), Steinepigramme aus dem griechischen Osten Band 4, B. G. Teubner, 2002, p. 274–275, doi:10.1515/9783110948950
  • Maurice Sartre, Histoires grecques, chapitre 25: Une épigramme de Sidon ou L’hellénisme en Syrie aux IIIe-IIe siècles av. J.-C., Le Seuil, 2006, pp. 263–271
  • Jean-Christophe Couvenhes, Anna Heller, "Les transferts culturels dans le monde institutionnel des cités et des royaumes à l’époque hellénistique", en: Transferts culturels et politiques dans le monde hellénistique, Éditions de la Sorbonne, 2006, pp. 15–52
  • Corinne Bonnet, "The Religious Life in Hellenistic Phoenicia: ‘Middle Ground’ and New Agencies", in: Jörg Rüpke (ed.), The Individual in the Religions of the Ancient Mediterranean, Oxford University Press, 2013, p. 41–57, doi:10.1093/acprof:oso/9780199674503.003.0002

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 Bikerman, "Sur une inscription agonistique de Sidon", p. 92
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Merkelbach und Stauber, Steinepigramme, p. 275
  3. ^ Moretti, Iscrizioni, p. 110–111
  4. ^ 1 2 3 Bonnet, "The Religious Life in Hellenistic Phoenicia", p. 50
  5. ^ 1 2 3 4 5 Merkelbach und Stauber, Steinepigramme, p. 274
  6. ^ R. Merkelbach, Epigramm aus Sidon, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 7, 1971, עמ' 274
  7. ^ Moretti, Iscrizioni, p. 109
  8. ^ W. Peek, Zwei agonistische Gedichte aus Rhodos, Hermes 77, 1942, עמ' 206
  9. ^ 1 2 Moretti, Iscrizioni, p. 110
  10. ^ הקטע שרד אצל דיוגנס לארטיוס, חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים, 4.30 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית):
    Πέργαμος οὐχ ὅπλοις κλεινὴ μόνον, ἀλλὰ καὶ ἵπποις / πολλάκις αὐδᾶται Πῖσαν ἀνὰ ζαθέην
  11. ^ 1 2 3 Bikerman, "Sur une inscription agonistique de Sidon", p. 93
  12. ^ Silvia Barbantani, Hellenistic Epinician, Bulletin of the Institute of Classical Studies. Supplement, 2012, עמ' 44
  13. ^ הכתובת פורסמה אצל: W. R. Paton, E. L. Hicks, The Inscriptions of Cos, The Clarendon Press, 1891, עמ' 156
  14. ^ 1 2 Corinne Bonnet, "Networks of Kinship in the Phoenician and Punic Foundations: A Graeco-Roman Vision of Identity", in: Giuseppe Garbati, Tatiana Pedrazzi (eds.), Transformations and Crisis in the Mediterranean. “Identity” and Interculturality in the Levant and Phoenician West during the 12th–8th centuries BCE, Fabrizio Serra, 2015, p. 185
  15. ^ W. Peek, Zwei agonistische Gedichte aus Rhodos, Hermes 77, 1942, עמ' 206–210
  16. ^ 1 2 Roberta De Vita, Una Famiglia Di Scultori Cretesi Attivi a Rodi, Archeologia Classica 61, 2010, עמ' 139
  17. ^ Bonnet, "The Religious Life in Hellenistic Phoenicia", p. 50–51
  18. ^ 1 2 3 4 5 6 Bonnet, "The Religious Life in Hellenistic Phoenicia", p. 51
  19. ^ על ההתעמלות בפיניקיה ראו גם: Marianna Castiglione, Pleasure before Duty: Playing and Studying in the Cultic Context of Kharayeb, Pallas, 2020, עמ' 106–107
  20. ^ Pierre-Louis Gatier, Évolutions culturelles dans les sociétés du Proche-Orient syrien à l'époque hellénistique, Pallas, 2003, עמ' 108
  21. ^ 1 2 3 4 5 Bikerman, "Sur une inscription agonistique de Sidon", p. 96
  22. ^ Moretti, Iscrizioni, p. 109–110
  23. ^ ספר מקבים ב', פרק ד', פסוק י"ח (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  24. ^ Andrew M. Hill, Hamilcar of Barce? Discerning Barcid Proto-History and Polybius’ Mixellēnes, The Journal of Hellenic Studies 140, 2020, עמ' 82
  25. ^ Couvenhes et Heller, "Les transferts culturels", paragraphe 33
  26. ^ פוליביוס, ההיסטוריות, 2.12.8 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  27. ^ ראו למשל על מעמדו של אגנור בפיניקיה עוד ב־332 לפנה"ס: אריאנוס, אנבסיס, 2.24.2 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  28. ^ Bikerman, "Sur une inscription agonistique de Sidon", p. 94
  29. ^ Fergus Millar, The Phoenician cities: a case-study of Hellenisation, The Cambridge Classical Journal 29, 1983, עמ' 71 doi: 10.1017/S0068673500004508‏, JSTOR 44696895
  30. ^ Bikerman, "Sur une inscription agonistique de Sidon", p. 95
  31. ^ ספר מקבים ב', פרק ד', פסוק י"ג (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית); ראו גם ספר מקבים א', פרק א', פסוק י"ד: " καὶ ᾠκοδόμησαν γυμνάσιον ἐν Ἱεροσολύμοις κατὰ τὰ νόμιμα τῶν ἐθνῶν" – "ויבנו גִמְנַסְיוֹן בירושלם כמשפטי הגויים" (לפי המקור היווני והתרגום העברי של אברהם כהנא)
  32. ^ Couvenhes et Heller, "Les transferts culturels", paragraphe 32
  33. ^ Bikerman, "Sur une inscription agonistique de Sidon", p. 97
  34. ^ 1 2 3 Bikerman, "Sur une inscription agonistique de Sidon", p. 98
  35. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.21 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  36. ^ Couvenhes et Heller, "Les transferts culturels", paragraphe 34
  37. ^ 1 2 Fergus Millar, The Phoenician cities: a case-study of Hellenisation, The Cambridge Classical Journal 29, 1983, עמ' 67 doi: 10.1017/S0068673500004508‏, JSTOR 44696895
  38. ^ George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, עמ' cxlii, 293
  39. ^ 1 2 3 Bonnet, "The Religious Life in Hellenistic Phoenicia", p. 51–52
  40. ^ Corinne Bonnet, "The Hellenistic Period and Hellenization in Phoenicia", in: Brian R. Doak, Carolina López-Ruiz (eds.), The Oxford Handbook of the Phoenician and Punic Mediterranean, Oxford University Press, 2019, p. 108, doi:10.1093/oxfordhb/9780190499341.013.8
  41. ^ Bikerman, "Sur une inscription agonistique de Sidon", p. 99
  42. ^ 1 2 Renan, Ernest (1864). Mission de Phénicie. Paris: Imprimerie Impériale., p. 371
  43. ^ Renan, Ernest (1864). Mission de Phénicie. Paris: Imprimerie Impériale., p. 374
  44. ^ 1 2 Bikerman, "Sur une inscription agonistique de Sidon", p. 91
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=כתובת_דיוטימוס&oldid=39038367"