ממחרת השבת

מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הוא הזמן הנקוב בתורה למנחת עומר התנופה ותחילת ספירת העומר, שבסופה מתקיים חג השבועות. פירוש הביטוי היווה מוקד למחלוקת מרכזית בין הכתות השונות ביהדות בימי בית שני. למחלוקת זו השלכה על תאריך קיומו של חג השבועות, שהוא גם אחד משלוש הרגלים, ולכן נושא זה איים לפצל את עם ישראל ואת עבודת המקדש על פי שוני בלוח השנה.

קציר תבואה בחג העומר, צולם בקיבוץ גבעת חיים בין השנים 1945-1935.

בתקופת בית שני הייתה מחלוקת בין הפָּרוּשִים (חז"ל) ובין הצדוקים - בייתוסים והאיסיים. הצדוקים והבייתוסים היו בעלי דעות דומות במחלוקת עם הפרושים בנושאי המקדש, ומייסדיהם היו כוהנים. הצדוקים והבייתוסים בזמן הבית וכך גם השומרונים ומאוחר יותר הקראים, פירשו שבמילה 'שבת' הכוונה ליום השביעי בשבוע.

מחלוקת זו ניכרת עד ימינו: היהדות הרבנית, שאליה משתייכים כיום מרבית היהודים, ממשיכה בעמדת הפרושים, ומפרשת שצריך לספור ממחרת יום טוב ראשון של פסח, ואילו הקראים מפרשים שצריך לספור ממחרת יום השבת שבתוך הפסח.

מקור הביטוי

הביטוי מופיע שלש פעמים בפרשיית המועדות שבפרשת אמור (בספר ויקרא), בהקשר לזמן הקרבת קרבן מנחת העומר, ותחילת הספירה עד ל'עצרת' - חג השבועות. תחילת הספירה ו'הקרבת העומר' כמובן קובעים את סופה של הספירה וזמן ה'עצרת' - חג השבועות. הקרבת העומר קשורה גם עם איסור חדש - האיסור לאכול תבואה חדשה, עד לאחר הקרבת קרבן העומר.

... אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: ...
    בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח לַה'.
    וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה': שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ ...

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
    כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ:
    וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.
     וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם,
    מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן...
    וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר: כֶּבֶשׂ... וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת...
    וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה - עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם -
    חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

    וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר-הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת - תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה!
    עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם,
    וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.

— ספר ויקרא, פרק כ"ג

כלומר מהלך האירועים המוסכם על הכל מתקיים כך:

• י"ד בניסן (בין ערביים) – מקריבים את קורבן הפסח
• ט"ו בניסן – מתחילים לחגוג את חג המצות
• ממחרת השבת – מקריבים את העומר ומתחילים את ספירת העומר
• עד להקרבת העומר – קיים "איסור חדש", כלומר אסור לאכול מהתבואה החדשה שהבשילה מתחילת האביב
• לאחר ספירת שבעה שבועות – מקריבים את שתי הלחם ("מנחה חדשה") וחוגגים את חג השבועות

הספירה עצמה מוזכרת פעם נוספת בפרשיית המועדים שפרשת ראה בספר דברים:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ:
מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.
וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ,
מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן - כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

— ספר דברים, פרק ט"ז, פסוקים ט'–י'.

החיבור בין חג השבועות, חג הביכורים והמנחה החדשה מתקבל בפרשיית המוספים בפרשת פינחס שבספר במדבר, לאחר קרבן הפסח וקרבנות החג שעם קרבן הפסח:

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה', בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם:
מִקְרָא: 'קֹדֶשׁ!' - יִהְיֶה לָכֶם: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה...

— ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק כ"ו.

ממחרת יום טוב ראשון של פסח (חז"ל)

הפָּרוּשִים (חז"ל) ואחריהם ההלכה הרבנית, פירשו את ה'שבת' שבה מניפים את העומר (פסוק י"א) וממנה מתחילים לספור (פסוק ט"ו), במובן של יום טוב ראשון של פסח, ולא היום השביעי בשבוע. כלומר שיש להביא את העומר ביום השני של פסח, ט"ז בניסן, א' חול המועד בארץ ישראל, שהוא היום ממחרת לחג. עוד באותה הפרשה בה כתוב הביטוי ממחרת השבת כתוב גם לגבי יום כיפור: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתיכֶם, כלומר שבת מתפרשת כאחד מימי המועד שאינו חל דווקא ביום השבת שבשבוע, (המכונה: שבת בראשית בפירושים, כלומר יום השבת שהיה בעת בריאת העולם).

לפי פרשנות זו יש תאריך קבוע להקרבת העומר, שהוא יום ט"ז בניסן, אך לא יום קבוע בשבוע. חג השבועות יחול 51 יום לאחר הפסח. בימינו, על פי הלוח הקבוע (כשכבר אין מצפים לעדים שראו את הירח אלא משתמשים בלוח מחושב מראש) תאריך חג השבועות חל תמיד בו' בסיוון. לפני הלל נשיאה, היה חל לעיתים גם בה' בסיוון או בז' בסיוון.

פירוש זה ניתן על פי המסורת (תורה שבעל פה), ונלמד ממקורות שונים והחשוב בהם תיאור הפסח הראשון בארץ ישראל, על פי הכתוב בספר יהושע:

וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל, וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ.
וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ (אחרי המעבר לארץ, או: (לפי חז"ל) ממה שגדל בארץ) מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח: מַצּוֹת וְקָלוּי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ,
וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן -
וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא.

— ספר יהושע, פרק ה'

תיאור זה מתאר את אכילת 'חדש' המקראי, איסור אכילת תבואה חדשה עד הקרבת קרבן מנחת העומר המדובר.

את הביטוי 'ממחרת הפסח' בספר יהושע - ניתן להבין כדעת חז"ל, שמדובר ביום ט"ז בניסן, אחרי היום של הפסח, והוא מימושו של הכתוב בפרשית המועדים בפרשת אמור: מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, ומתיישב היטב עם דברי חז"ל.

כאמור כיתות יהודיות שונות פירשו את הכתובים אחרת. היו כנראה כיתות שראו במילים "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" שבספר יהושע, כביטוי מרכזי, ופרשו אותו: "אחרי הקרבת קרבן הפסח - שהיה בשעות הערב של י"ד, 'ממחרת' - כלומר ביום הראשון של חג המצות, בט"ו בניסן! זאת על פי הפסוק בתחילת פרשת מסעי בספר במדבר:

וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן,

- מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה, לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם!

שלשה פירושים השונים מדעת חז"ל ייתכנו לפסוקים אלו, לאור הבנה זו של ממחרת הפסח כיום ט"ו בחודש:

א. חג המצות קבוע ביום א', והוא יום התנופה: יומו הראשון של חג המצות בחמישה עשר בניסן היה גם יום הנפת העומר, והיה תמיד ביום הראשון בשבוע.

ב. חג המצות קבוע ביום ב', יום התנופה ביום א': הביטוי 'ממחרת הפסח', פורש אמנם כתאריך ט"ו בניסן יומו הראשון של חג המצות לאחר שערב קודם שחטו את קרבן הפסח, אך יום זה של שחיטת קרבן הפסח (י"ד בניסן) תמיד היה ביום ראשון בשבוע - ממחרת השבת, ובאותו יום גם הניפו את העומר וממנו החלו לספור את ספירת העצרת, ואילו חג המצות בתאריך ט"ו, התחיל תמיד ביום שני בשבוע בבוקר - 'ממחרת הפסח'.

ג. חג המצות קבוע ביום שישי, יום התנופה קבוע ביום א' שאחריו: את הפסח הקריבו ביום חמישי בשבוע בשעת הערב. חג המצות היה בשבת - 'ממחרת הפסח', ויום התנופה 'ממחרת השבת' - ביום ראשון.

הוכחות חז"ל לשיטתם

בתלמוד הבבלי על המשנה במסכת מנחות, הגמרא דנה ומביאה מספר הוכחות על פי דרך הלימוד התנאי. רבא, אחד מראשי האמוראים קבע שניתן לדחות את רוב הטענות הללו:

• לפי רבן יוחנן בן זכאי: הביטויים "שבע שבתות" ו"חמישים יום" מבטאים שני מקרים. האחד שבו במקרה חג השבועות חל ביום השבת עצמו, והשני על החג שחל באמצע ימות השבוע, ולא כשיטתם שהחג תמיד ביום ראשון, (כפשט הכתוב "ממחרת השבת השביעית").
• רבי אליעזר: תספור לך - על בית הדין לקבוע את התאריך (כלומר הספירה היא על פי הירח, והיום בשבוע בו יחול החג תלוי בקביעת ראש חודש ניסן ובעקבותיו ט"ו ניסן - חג הפסח). הוא מסיים את דבריו: "יצאת שבת בראשית - שספירתה בכל אדם". כלומר אין לסמוך על שבת בראשית - היום השביעי של בריאת העולם, שאינה משתנה ואינה נקבעת בידי בית דין.
• רבי יהושע: בפרשת השליו הובטח לבני ישראל לאכול בשר חודש ימים. וחודש נקבע על ידי קידוש החודש. (אולי הוא לומד זאת מכך שבפסוקים בהם מוזכר מקרא קודש תמיד רשום ביום... לחודש). מכאן הוא מסיק שכמו שראש חודש נקבעת בזמן מיוחד בשנה, כך גם ה'עצרת' (כלומר חג השבועות) נקבעת על פי יום מיוחד בשנה (יום ראש חודש ניסן, שמופיע בעונה מסוימת ונקבע על פי הירח בשונה משאר ימי השנה). "ואם תאמר: עצרת - לעולם אחר השבת (כלומר אם תנסה לטעון שעל החג לחול תמיד ביום ראשון בשבוע) - היאך תהא ניכרת משלפניה?
• רבי ישמעאל: "אמרה תורה: הָבֵא עומר - בפסח, ושתי הלחם - בעצרת." - כמו ששתי הלחם מובאים בתוך החג, כך גם העומר צריך להיות מובא בחג. - אגב: עד להשערתה של פרופ' רחל אליאור לגבי שיטת הצדוקים, רבים התקשו להסביר דעה זו.

ברייתא קדומה המובאת בהמשך הסוגיה לומדת את שיטת חכמים על פי המילים "חמישים יום" - לאחר הקרבת הפסח. ואם קובעים את חמישים הימים לאחר השבת, מקבלים מספר ימים בלתי קבוע אחר הפסח (ולמעשה לפי שיטת ספר היובלים - תמיד מקבלים 60 יום אחר הפסח):

מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת: ממחרת יום טוב, או אינו אלא למחרת שבת בראשית?
רבי יוסי בר יהודה אומר:
הרי הוא אומר תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם - כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום.
ואם תאמר: ממחרת שבת בראשית? - פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד, ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים, חמשים ושלשה, חמשים וארבעה, חמשים וחמשה, חמשים וששה!!...

— תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ו, עמוד א'

כמו כן מובאות דעות נוספות וביניהם דעת רבי יוסי (בן חלפתא) שהשבת חייבת להיות בתוך הפסח - אחרת אין זו "השבת", כלומר שבת מיוחדת. כך מובאת גם ודעת רבי שמעון בן אלעזר המדבר על שישה או שבעה ימים שיש לאכול מצות לפי פסוקים הסותרים לכאורה זה את זה, והוא פותר זאת על ידי הסבר שישה ימים בלבד של אכילת מצות מהתבואה החדשה, כבר ביום השני של חג המצות.

ממחרת יום שביתת המן בכניסה לארץ (מתאים לדעת חז"ל)

על פי פירוש נוסף, מאחר שהמילה 'שבת' מופיעה לראשונה בפרשיית המן (פרק ט"ז בחומש שמות, פרשת בשלח), הרי שבתקופת נדודי בני ישראל במדבר פירוש המילה 'שבת' היה 'יום שביתת המן' ואז משמעות הביטוי "ממחרת השבת" הוא "ממחרת יום שביתת המן" עם הכניסה לארץ.

בפרשיית מועדי ה' מקראי קודש, שהובאה בראש מאמר זה, נפתח הקטע העוסק בהנפת העומר במילים "כי תבואו אל הארץ". הקטע כולו עוסק בשנת הכניסה לארץ ולשביתת המן (הסופית) שתתרחש אז. אנו חוזרים לפסח הראשון בארץ ישראל. שם נאמר:

וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל, וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ.
וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר (=גידולי השנה שעברה ע"פ אבן עזרא לויקרא כג יא) הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח: מַצּוֹת וְקָלוּי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ,
וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן -
וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת (=גידולי השנה החדשה) אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא.

— ספר יהושע, פרק ה'

בתחילת הפיסקה לעיל מפורש ש-"פסח" הוא יום הקרבת קרבן הפסח, י"ד בניסן. בני ישראל אכלו מתבואת הארץ ממחרת הפסח, ביום ט"ו בניסן ובאה פיסקה זאת לתעד את היום שבו שבת המן - שכן היום שלמחרת שביתת המן הוא יום ט"ז בניסן, יום הנפת העומר - וזאת בהתאם לשיטת חז"ל.

בסיום הקטע העוסק בהנפת העומר נאמר "חוקת עולם לדורותיכם". סיומת זו מופיעה לאחר תיאור של אירוע חד פעמי, ומציינת שיש לקיימו החל מאז כל שנה. מכאן שהקטע מתייחס לאירוע חד פעמי ולא באופן כללי לזמן לאחר הביאה לארץ.

על פי פירוש זה ניתן להבין את הישנות המילה 'עומר' הן בקשר למידת המן: "עומר לגולגולת", והן לענייננו: "הנפת העומר". מצוות הנפת העומר מקיימת רצף בין המן במדבר לקציר בארץ ישראל. כלומר, מצד אחד ההכרה שהקציר הוא מתנת שמים כמו המן, ומצד שני הדגשת זכויותיו של העני בקציר כפי שהיה שוויון בירידת המן "עומר לגולגולת".

מאחר שבהמשך הדורות קיבלה השבת את מובנה המקובל היום - "היום השביעי", אבד הקשר בין השבת למן, אולם המסורת שקיבעה את הנפת העומר ליום ט"ז בניסן נשתמרה.

ממחרת שבת בראשית שבמהלך ימי הפסח

הבייתוסים

את דעת הבייתוסים (ואולי גם הצדוקים) הסבירו בתלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ו, עמוד א', בדומה לפרשנות הקראית, שב"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" מדובר בשבת הראשונה לאחר יום טוב הראשון של פסח. כלומר מדובר בשבת חול המועד פסח. לפי פירוש זה אין תאריך קבוע להקרבת קרבן העומר (ממחרת השבת). אך יש יום בשבוע קבוע: יום ראשון בשבוע.

לפי הסבר זה חג השבועות נע בין תאריכים משתנים בטווח של שבוע, שבעה שבועות אחרי אותו יום ראשון של הקרבת העומר. יום זה תמיד חל ביום ראשון בשבוע, וכפשט הפסוק האחרון בפרשייה לגבי ה'מנחה החדשה': "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ... עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'". כלומר חג השבועות תמיד חל ביום ראשון בשבוע, אך אין לו תאריך קבוע בחודש סיון.

הקראים והשומרונים כיום קובעים את חג השבועות על פי גישה זו.

הקראים

לפי פרשנותם של הקראים, ה' הידיעה במילים ממחרת השבת - מורה על כוונת הכתובים ליום השבת הראשון שחל לאחר היום הראשון של חג הפסח. כלומר "השבת" פירושה היום השביעי בשבוע. לפי זה הם קובעים את תחילת ספירת העומר, ליום הראשון שלאחר השבת שבתוך פסח.

באתר האינטרנט של הקהילה הקראית כתוב:

"מחרת השבת" הוא תמיד יום ראשון בשבוע. הכתוב גם ציין ואמר "השבת" בהא הידיעה ("הא הידיעה " תבוא על הדבר הידוע) והשבת ידועה לפי הכתוב: "זכור את-יום השבת לקדשו"...

ראייה לפירוש הזה של "השבת" יש בעצם הימנעות התורה מקביעת תאריך מוגדר לחג השבועות, כאשר היא ציוותה אותנו על ספירת העומר. ספירת העומר מסתיימת גם כן ביום א' בשבוע שהוא מחרת השבת ככתוב: "שבע שבתות תמימות תהיינה: עד ממחרת השבת השביעית ..."

השומרונים

השומרונים מפרשים שמכיוון שקורבן העומר הוזכר בתורה מיד לאחר הפסח, מועד הקרבתו צריך להיות גם כן מיד אחריו, לכן, כמו הקראים, מתחילים את ספירת העומר ביום ראשון, למחרת השבת שלאחר זבח הפסח.

מכיוון שחג השבועות הוא תמיד ביום ראשון, לאחר שבת, ואין מבשלים בשבת, הם אוכלים ביום זה מאכלי חלב בלבד.

ממחרת שביעי של פסח (ביתא ישראל)

גם במסורת ביתא ישראל פורשה המילה "שבת" כמתייחסת לחג הפסח, אולם הספירה החלה ממחרת שביעי של פסח, ולא ממחרת החג הראשון של פסח כנהוג אצל הפרושים. אי לכך חל חג השבועות שישה ימים מאוחר יותר, בי"ב בסיוון ולא בו' בסיוון.

ממחרת שבת בראשית שלאחר שבעת ימי הפסח

ערך מורחב – לוח השנה במגילות קומראן

במגילות מדבר יהודה שנמצאו במערות קומראן מופיע לוח שנה בו לכל תאריך בשנה יש יום בשבוע קבוע. חג המצות, שהוא ט"ו (15) לחודש הראשון, תמיד נופל ביום רביעי בשבוע (יום בריאת המאורות). כך גם ימי השבוע קבועים בתוך תאריכי השנה, ולוח שנה קבוע בן חמישים ושנים שבועות ללא קשר עם הירח הוא הקובע את מהלך השנה. בכל חודש יש 30 יום, ועוד ארבעה ימים נוספים לשנה אחרי כל חודש שלישי ונקראים "פגועים" (ביום הארוך בשנה, הקצר בשנה, ובשני ימי השוויון).

לפי שיטת תיארוך זו, את העומר יש להביא ממחרת השבת שלאחר שביעי של פסח. יום הנף העומר, שתמיד חל ביום הראשון בשבוע, הוא בעל תאריך קבוע: כ"ו בניסן, 12 יום אחר תחילת חג המצות (שהוא 15 לחודש הראשון, ט"ו בניסן).

אך בולט יותר התאריך של חג השבועות, החל ביום ראשון בשבוע, שבעה שבועות לאחר מכן. חג השבועות חל תמיד בט"ו בסיוון (או ב-15 בחודש השלישי כלשונם).

יום בשבוע

ג

ד

ה

ו

ש

א

ב

ג

ד

ה

ו

ש

א

יום בחודש (ניסן)

יד (14)

טו (15)

טז (16)

יז (17)

יח (18)

יט (19)

כ (20)

כא (21)

כב (22)

כג (23)

כד (24)

כה (25)

כו (26)

ימי הפסח

קורבן פסח

1 חג המצות

2 המועד

3 המועד

4 שבת המועד

5 המועד

6 המועד

7 שביעי של פסח

8

9

10

11 שבת אחר הפסח

12 יום העומר

יש הסבורים כי לוח זה, המתואר כבר בספר מהלך המאורות וספר היובלים הוא שיטת הצדוקים והבייתוסים, או האיסיים. לפי גישה זו מובנת המשמעות העקרונית וההקשר למחלוקת העזה, המצומצמת לענייני הקרבה וזמן (שלא כמו המחלוקת בין הרבנים לקראים). לעומתם יש הדוחים גישה זו מכל וכל.

יום בלתי קבוע בשנה התלוי בקציר (חקר המקרא)

לעומת הפרושים ושאר הזרמים בימי הבית השני, חלק מחוקרי המקרא מבינים את הכתוב כך שלספירת העומר וחג השבועות אין מועד קבוע, והדבר תלוי במועד תחילת הקציר. כלומר, מדי שנה המועד משתנה בהתאם לשינויים החלים בטבע ובמסורת החקלאית.

ראו גם

• הלוח העברי
• הלוח הקראי
• לוח השנה השומרוני
• חגים ומועדים בקהילות ביתא ישראל
• לוח השנה במגילות קומראן