משה אביגדור עמיאל

הרב משה אביגדור עמיאל (י"ב בניסן תרמ"ב, 1 באפריל 1882 – י"ג בניסן תש"ה, 27 במרץ 1945) היה רב, סופר, דרשן, והוגה דעות, מראשי תנועת המזרחי והציונות הדתית. כיהן כרב בשווינציאן, גרייבו, וכרב קהילת שומרי הדת באנטוורפן, ולאחר מכן כרבה הראשי של תל אביב. מייסד ישיבת היישוב החדש, ורשת החינוך התלמודי. מחבר ספרים מקוריים בהלכה, באגדה ובמחשבה.

משה אביגדור עמיאל

הרב עמיאל בחנוכת בית המדרש בקיבוץ רודגס
לידה	1 באפריל 1882 י"ב בניסן תרמ"ב פורזבה, האימפריה הרוסית
פטירה	27 במרץ 1945 (בגיל 62) י"ג בניסן תש"ה תל-אביב, פלשתינה (א"י)
מדינה	האימפריה הרוסית
השכלה	ישיבת טלז, ישיבת וולוזי'ן, הקיבוץ של רבי חיים עוזר גרודזנסקי
תקופת הפעילות	מ-1905
רבותיו	הרב שמעון יהודה הכהן שקופ, הרב חיים הלוי סולובייצ'יק, הרב חיים עוזר גרודזנסקי
רב קהילת אנטוורפן (תר"פ–תרצ"ו)
רב ראשי של תל אביב (מתרצ"ו - תש"ה)
תפקידים נוספים	רב ראשי

תולדות חייו

נולד בעיירה פורוזוב שבפלך גרודנה, רוסיה, כבנם הבכור של הרב יעקב-יוסף ורבקה. עד גיל שלוש-עשרה למד במסלולים המקובלים בעיירה ("חדר" ותלמוד תורה) ואצל אביו. בגיל שלוש-עשרה עבר ללמוד בישיבת טלז אצל הרב אליעזר גורדון, הרב שמעון יהודה הכהן שקופ (רבו המובהק), והרב יוסף יהודה לייב בלוך; עם הגעתו הקפיצוהו לכיתה השנייה, בה למדו בחורים בני שמונה-עשרה. בנעוריו היה מכונה "העילוי מפורוזוב" ו"העילוי מטלז". כעבור שלוש שנים עבר ללמוד בישיבת בריסק אצל הרב חיים הלוי סולובייצ'יק, ולאחר שנה ל"קיבוץ" בווילנה אצל הרב חיים עוזר גרודזנסקי, שם למד שלוש שנים וחצי. בן שמונה-עשרה נסמך לרבנות על ידי הרב שלמה הכהן מווילנה, ולאחר מכן על ידי הרב משה דקושבסקי מסלובודקה, הרב צבי הירש רבינוביץ מקובנה, והרבנים הרב מאיר שמחה הכהן והרב יוסף רוזין מדווינסק. בשנת תרס"ג, בגיל עשרים ואחת, נשא לאשה את מאשה ביילה בתו של משה לוי ניוויאזקי מביאליסטוק.

בגיל עשרים ושלוש, לאחר פטירת הרב פנחס רוזובסקי, מונה לרב בעיירה שווינציאן, והקים שם ישיבה שמנתה כמאה תלמידים. שמונה שנים אחר כך מונה לרב גרייבו (בגבול רוסיה–גרמניה), שם כיהן בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

לאחר דבריו בוועידה העולמית של המזרחי בתר"פ זומן לכהן כרב קהילת שומרי הדת באנטוורפן -בלגיה, תפקיד שבו כיהן בין השנים תר"פ–תרצ"ו (1920–1936). באנטוורפן הקים בית ספר דתי לאומי בשם 'תחכמוני', בית ספר לבנות, תלמוד תורה, ישיבה ועוד. על פעילותו הענפה ניתן ללמוד אף ממכתב שקיבל מהרב ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) בחודש אדר תרפ"ד.

בשנת תרצ"ג ביקר בארץ ישראל, ובין השאר נפגש עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק. לאחר פטירת הרב שלמה הכהן אהרונסון (אדר, תרצ"ה), רבה הראשי של תל אביב, הציע הרב יהודה ליב מימון שהרב עמיאל יקבל על עצמו את המשרה. ואכן בכ"א בטבת תרצ"ו (1936), לאחר שנבחר בהצבעה שבה גבר על הרבנים יצחק אייזיק הלוי הרצוג ויוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, הגיע לכהן כרבה הראשי של תל אביב. בתל אביב הקים את ישיבת היישוב החדש הנקראת גם "ישיבת הרב עמיאל", את "רשת החינוך התלמודי", שנועדה לבעלי-בתים (ולא רק תלמידי חכמים), מפעל תורני בשם "כינוס סופרים" ומוסד "עזרת תורה" לתמיכה בתלמידי חכמים עולים. זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית לשנים תש"א-תש"ג.

על אף טרדות רבות עקב עסקנותו הציבורית, הרב עמיאל הצליח לשקוד תדיר על תלמודו וחידושיו. במהלך חייו היו לו מבקרים חריפים, אך בד בבד ספרו "דרכי משה" התקבל בעולם הלומדים, וספרי הדרוש שלו שימשו דרשנים רבים.

בשנותיו האחרונות סבל ממחלת לב. בשבת הגדול תש"ה, אברכים בריונים הפריעו לדרשה שנשא, והוא נפל למשכב, ונפטר כעבור ימים ספורים בי"ג בניסן תש"ה (27 במרץ 1945).

על שמו נקראו: רחובות בתל אביב, בבני ברק, בירושלים (בשכונת קריית משה), פתח תקווה, נתניה, הרצליה וכפר סבא; ישיבת היישוב החדש בתל אביב; וכפר הנוער נוה עמיאל.

ב-1987 הוטבע בול דואר ישראלי עם דיוקנו.

יצירתו

הרב עמיאל היה סופר פורה, חוקר למדני, והוגה-דעות מקורי. כתביו מתאפיינים בסגנון בהיר, בהסברה מקורית, ובעומק מחשבה; ועוסקים בתחומים רבים של היהדות: הלכה ודרוש, מחשבה ועיון, דת ומוסר, בעיות רוחניות וחברתיות, ציונות וחינוך, מדיניות ושאלות השעה.

יצירתו ההלכתית

על דרכו בחקר ההלכה כתב הרב עמיאל:

בהיותי ילד בן שלש-עשרה, תלמיד הישיבה הקדושה בטלז, שהייתה כבר אז מפורסמת במהלך החדש שלה בתלמוד, והייתי תלמיד מקשיב לשיעורים של הרמי"ם הגדולים והמפוארים, שהיו מיוסדים בעיקר על ההבנה, על הסברא; התחלתי להרגיש כבר אז מה שלא הרגישו אולי הרמי"ם בעצמם. הם אמרו סברות בעניינים שונים, פעם בעניין פלוני ופעם בעניין אלמוני, על פי העניינים השונים שיש בכל מסכתא וגם פעמים מעניין לעניין באותו עניין, וכל פעם ופעם הדגישו את החידוש שבדבר. ואני בשכלי הילדותי התחלתי לתפוס, כי הרבה סברות שונות באמת נקודה מרכזית אחת להן, הן סובבים על ציר אחד וממקור אחד בתפיסה השכלית נחצבו. ואם כי הפרטים שלהן שונים, המה, אבל אפשר להכניסן תחת כללים קבועים. וככה התחלתי לכתוב כללים הגיוניים; וכשאך הייתי שומע איזו סברא מהם מיד הייתי עושה ממנה עוד כלל חדש

— הרב משה אביגדור עמיאל, ספר המידות לחקר ההלכה, חלק א, הקדמה

הרב עמיאל נואם בפתיחת ישיבת היישוב החדש

בספריו הרבים שחיבר בהלכה שאף להגיע לשיטה שלמה ואחידה בתחום הלימוד התלמודי בכלל והבנתו בפרט. לפיכך, אין חידושיו סוגיות נפרדות, אלא יש קשר מתמיד בין הפרקים והסימנים של קטעי ההלכה בספריו, המהווים יחדו בניין שלם בחקר ההלכה. ספרו המתודולוגי העיקרי הוא "ספר המדות לחקר ההלכה", הנותן שבע-עשרה מידות בדרכי ההיגיון של התלמוד, הכלולות בשלוש-מאות כללים יסודיים. קדמו לספרו שני ספרים המשמשים כמבוא לספרו הגדול, וכדוגמאות לתורת הפלפול, בהם משתדל להחזיר את דרך הלימוד של הראשונים: "דרכי משה - דרך הקודש", העוסק בענייני קודשים והפלאה, והספר "דרכי משה - דרכי הקנינים", העוסק בענייני ממונות, אישות, ועבדות.

לדברי הרב שלמה יוסף זוין, סברותיו-חקירותיו של הרב עמיאל, אותו כינה "אחד הרבנים החושבים המועטים בדור", הן בעצם בדמות דיוקנן של ישיבות ליטא שבדורו, והרב עמיאל לא רק נתן ביטוי ממהלך המחשבה הישיבתית בתורה, אלא אף חידש את המהלך בשלושה דברים: הלבישו עור ובשר של תורה שבכתב בצורה ספרותית הלכותית, הרחיב את היריעה וחדר לתוך מרבית המקצועות הראשיים שבהלכה, ונתן לבירורים ההלכותיים סגנון של חוקים הגיוניים.

כתב על יצירתו ההלכתית הרב יהודה ליב הכהן פישמן: 'רב גדול, סופר והוגה דעות זה - גאונותו קודמת לספרותו, ויותר ממה שהוא סופר בעל מחשבה, הוא גאון תלמודי... עוד בספרו "דרכי משה" ראינו אותו בתור אחד מגדולי הדור שידיו רב לו ליתן ולשאת במלחמתה של תורה גם במחקרים-תלמודיים... היה בחקירות אלה משום חידוש, מצד דרכו החדשה שבחר לו בפלפולה של תורה, לחדור לתוך עומק-התהום של הלכות חמורות ולצרפן וללבנן על ידי סברות הגיוניות מיוחדות ומקוריות... מתוך הסברא ההגיונית, הוא מבאר הרבה מקומות סתומים בתלמוד ובספרי הראשונים... ושכלו העמוק והגיונו הבהיר לשקול בפלס כל הלכה, ולנתחה לסוגים הגיוניים שונים, הועילו לו רבות להמציא גם דינים מחודשים וגם לגלות הרבה מטמוניות שבגנזי דברי-הראשונים".

יצירתו ההגותית

יצירתו ההגותית נמצאת בספריו הדרשניים "דרשות אל עמי", "הגיונות אל עמי", הכוללים מחשבות ורעיונות, סקירות והשקפות, בעניינים העומדים ברומו של עולם בכלל ועולמנו הקטן בפרט, ועל כולם ריבון כל העולמים. הוא התייחס בדרשותיו לענייני השעה, כגון פרעות תרפ"ט. הרב עמיאל היה אולי היחידי מגדולי התורה שבדורו שנתן דעתו על הדרך לצדק חברתי (בחוברת "הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו"). הוא כתב: "אנחנו מביטים על נפש האדם לא כעל אמצעי לתכלית ידועה; לא כעל פרט שלא נברא אלא בשביל הכלל, וכפי מידת שימושו להכלל כן ערכו; אלא אנו מביטים על כל יחיד ויחיד כעל עולם מלא בפני עצמו". השקפתו הכללית מנוסחת במאמר "דרכה של תורה" (המצוי בחלקו הראשון של ספרו "דרכי משה - דרך הקודש" ובחלקו השני של ספרו "דרכי משה - דרכי הקנינים"), ובספרו "לנבוכי התקופה" העוסק ב-'פרקי הסתכלות במהות היהדות'.

הרב עמיאל התנגד לתפיסות הרואות ביהדות דת ולא לאומיות או לאומיות ולא דת, והחשיב את הלאומיות החדשה הריקנית מתורה פרי של הגלות. הוא הדגיש את העיקר של רס"ג "אין ישראל אומה אלא בתורתה", וראה בתפיסה המחשיבה את היהדות לדת (religion) - זיוף וחיקוי של הפרוטסטנטיות, ולפיכך התנגד לסיסמת המשכילים "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך", שמתוך "היה אדם בצאתך" ביטלו את "יהודי באהלך", כאילו זה סרח עודף, ונעשו מתבוללים, בעוד לפי היהדות המקורית אדם ויהודי היינו הך. כן התנגד לציונות החילונית, שלדבריו מטרתה ליצור אומה ישראלית ככל הגויים שתהיה בכלל אומות הגויים, בניגוד לתפיסת חז"ל עולם הגויים לחוד ועולם ישראל לחוד, ולדברי התורה: "כי עם קדוש אתה לה' א-להיך ובך בחר להיות לו לעם סגולה מכל העמים", להתרומם לגובה מוסרי מקסימלי ובכך לרומם גם את כל העמים.

יצירתו ההגותית התבטאה גם בפרסום מאמרים פובליציסטיים שונים; את מאמריו פרסם בעיקר בעיתון 'המזרחי'. ביניהם ניתן למנות את: 'במי אשם' (גיליון 8) הקורא לאיחוד הרשימות היהודיות; 'הקלריקליות שלנו' (גיליון 14) הטוען שהיסוד הדתי בתנועה הציונית אינו תלוי ברוב מספרי; 'תחיית התורה' (גיליון 22–23) המיצר על העלמות הרגש הדתי; 'הציונות והיהדות' (גיליון 29) על היחס בין התנועה ליהדות ועוד.

פעולתו הציונית

רבני המזרחי, סטשוב 1919

בעקבות דבריו של יצחק גרינבוים על הרצון לקביעת ערכים חדשים ליהודים, לעומת ערכי היהדות; כתב הרב עמיאל תגובה בה הוא יוצא נגד המנהיגים האחרונים שמביעים נייטרליות כלפי הדת, לעומת המנהיגים הקודמים (כדוגמת אחד העם) שאף אם לא שמרו מצוות, הרי הביעו יחס חיובי לדת. בכך התבטאה לראשונה פעולתו בתנועת המזרחי, והוא נבחר כציר לוועידה השנייה של המזרחי בפולין (ורשה, ניסן תרע"ט); ובה נבחר לנשיאות הוועידה. בהמשך היה אחד משבעת הצירים מפולין, לוועידה העולמית הראשונה של המזרחי באמסטרדם (טבת תר"פ); וכן נבחר כציר לקונגרס הציוני השלושה-עשר (תרפ"ג) והארבעה-עשר (תרפ"ה), ובאחרון אף כיהן בוועדת החינוך. החלטה מיוחדת הובילה לכינוס ועידה עולמית של המזרחי, באלול תרפ"ו; למקום הוועידה נבחרה אנטוורפן, עירו של הרב עמיאל, והוא עמד בראש הוועדה המכינה של הוועידה. בוועידה נבחר הרב עמיאל לוועד הראשי של התנועה. בוועידת קראקא (אב, תרצ"ג) הרב עמיאל התייחס לכך שתנועת המזרחי צריכה להשקיע את עיקר מרצה בפעילות כלפי החברה החרדית, ופחות במחנה הציוני-חילוני, ואף קרא להצטרפות להסתדרות החדשה של הרוויזיוניסטים, תוך פרישה מההסתדרות הציונית. בדבריו קרא הרב עמיאל לפתיחת שורות המזרחי גם לכאלו אשר אינם חברים בהסתדרות הציונית. הרב עמיאל כתב רבות על כך שהמזרחי צריכה לתפוס מקום מרכזי יותר בציונות אף בפעילות מעשית (כגון מאמרו בגיליון ט של 'התור', תרצ"ב; ודבריו בוועידת קראקא, תרצ"ג).

מתלמידיו

• הרב יהודה זרחיה סגל
• הרב מנחם מנדל דיזנדרוק
• שמעון ראבידוביץ'
• אלישע שינבוים
• שמואל וינברג
• אברהם רון

משפחתו

• בתו טניה טייבי נישאה לרב פרופ' לוי יצחק רבינוביץ', רב הקהילה היהודית בדרום-אפריקה ורב הארמייה ה-8 הבריטית במלחמת העולם ה-2.
• בתו גיטי נישאה לנתן לינדנבאום (נפטר ב-1946) ולהם ארבעה ילדים, בהם הנדבן מרסל לינדנבאום (על שמו נקראת מדרשת לינדנבאום). רעייתו היא בלדה קאופמן לינדנבאום , חברת המועצה המייסדת של ישיבת מהר"ת . לאחר מות בעלה הראשון נישאה גיטי לאיש העסקים והנדבן האמריקני מקס שטרן , אביו של המיליארדר היהודי-אמריקני לאונרד שטרן .
• אחת מנינותיו, מצד אביה, היא ליהיא לפיד, רעיית ראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה יאיר לפיד.

ספריו

• המדות לחקר ההלכה חלק א, ירושלים תרצ"ט
• המדות לחקר ההלכה חלק ב, תל אביב תש"ב
• המדות לחקר ההלכה חלק ג, תל אביב תש"ה
• דרכי משה - דרך הקודש חלק ראשון, אנטוורפן תרפ"ב
• דרכי משה - דרך הקודש חלק שני, אנטוופרן תרפ"ה
• דרכי משה - דרך הקנינים חלק ראשון, אנטוורפן תרפ"ה
• דרכי משה - דרך הקנינים חלק שני, בילגירויי תרצ"א
• הגיונות אל עמי חלק ראשון, אנטוורפן תרצ"ג
• הגיונות אל עמי חלק שני, ירושלים תרצ"ו
• דרשות אל עמי חלק ראשון, ירושלים תרצ"ו
• דרשות אל עמי חלק שני, אנטוורפן תרפ"ו
• דרשות אל עמי חלק שלישי, ירושלים ת"ש
• לנבוכי התקופה - פרקי הסתכלות במהות היהדות, ירושלים תש"ג
• עם סגולה, תל אביב תש"ג
• הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו, תל אביב תרצ"ו
• היסודות האידאולוגיים של המזרחי, וורשה: הסתדרות המזרחי, תרצ"ד, באתר אוצר החכמה
• הבעיות הרוחניות שבציונות - לבירור המצב הרוחני בארץ, תל-אביב: הסתדרות המזרחי, תרצ"ז, באתר אוצר החכמה

קבצים ממאמריו, נאומיו, דרשותיו

• שבת מלכתא - קובץ מאמרים ונאומים על דבר השבת, תל אביב תרצ"ז
• עזר על עמי - מועדים, ירושלים, תר"ס, באתר אוצר החכמה
• עזר אל עמי - תורה וציון, ירושלים, תרס"ד, באתר אוצר החכמה
• עזר אל עמי - האומה, ירושלים, תרס"ו, באתר אוצר החכמה
• עזר על עמי - דרכה של אומה, ירושלים, תרס"ו, באתר אוצר החכמה

ראו גם

• מידות טובות (יהדות)
• צדק (יהדות)

לקריאה נוספת

ספרים

• כתריאל פישל טכורש, משנת הרב הרמ"א עמיאל בהלכה ובאגדה, מוסד הרב קוק: ירושלים תש"ג.
• גאולה בת יהודה, איש ההגיונות, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשס"א.
• יגאל ללום, קווים למשנתו המשפטית של הרב משה אביגדור עמיאל, רמת גן תשע"ה (באתר ספריית אסיף).

מאמרים

• הרב יהודה ליב הכהן פישמן, גאון-ההגיון בהלכה ובאגדה, ספר היובל להרב משה אביגדור עמיאל, מוסד הרב קוק: ירושלים תש"ג, ע' א-יב.
• אברהם יהושע ביק, הרב משה אביגדור עמיאל - גדול המדרש והמחשבה, שנה בשנה, תשמ"ג, ע' 407-403.
• הרב יהודה סג"ל, גדולתו של הגאון רמ"א עמיאל זצ"ל, המידות לחקר ההלכה - חלק א / רבי משה אביגדור עמיאל, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשס"ט, עמ' 16-13, באתר אוצר החכמה
• הרב שלמה יוסף זוין, המידות לחקר ההלכה, המידות לחקר ההלכה - חלק א / רבי משה אביגדור עמיאל, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשס"ט, עמ' 35-17, באתר אוצר החכמה
• אברהם רון, מידות הלכה: בירור השיטות של הרב משה אביגדור עמיאל בדבר ההגיון התלמודי, "היסוד" ת"א, ו' בכסלו התש"א.
• אמנון שפירא, הרב משה אביגדור עמיאל, "אנרכיזם" יהודי דתי, ע' 487-468, אוניברסיטת אריאל בשומרון, 2015.
• צבי זוהר, 'על בסיס היהדות השלמה' - פולמוסו של הרב עמיאל נגד ההשכלה, החילוניות, הלאומיות, המזרחי והאגודה, עין טובה - ספר היובל לטובה אילן, ע' 348-313, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999.
• דב שוורץ, ארץ הממשות והדמיון: מעמדה של ארץ־ישראל בהגות הציונות הדתית, ע' 171-160, תל אביב: עם עובד, תשנ"ז.
• משה הלינגר, 'משנתו הדתית-המדינית של הרב משה אביגדור עמיאל, ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן כח–כט (תשס"א), עמ' 189–232.
• משה הלינגר, יחיד וחברה, לאום ואנושות - עיון משווה במשנתם החברתית-מדינית של הרב משה אביגדור עמיאל והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, מאה שנות ציונות דתית - אישים ושיטות, ע' 142-97, רמת-גן תשס"ג.
• אבינועם רוזנק, 'הציונות כמהפכה רוחנית א-מדינית במשנתו של הרב משה אביגדור עמיאל, בתוך: אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ג, עמ' 287–306. (הספר בקטלוג ULI)
• אבינועם רוזנק, 'עיון בדגם חברתי-תרבותי לבחינת הזיקה שבין תרבות יהודית לתרבות כללית לאור משנתו של הרב משה אביגדור עמיאל', בתוך: יהוידע עמיר (עורך), דרך הרוח: ספר היובל לאליעזר שביד, כרך א, ירושלים: מכון ון ליר, והאוניברסיטה העברית, תשס"ה, עמ' 409–438.
• אלי הולצר, הציונות הדתית בתפקיד מבקרת הלאומיות: משנתו של הרב עמיאל, חרב פיפיות בידם, ע' 202-183, ירושלים, רמת גן : מכון שלום הרטמן / הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן: כתר ספרים תשס"ט
• דליה לוי, יחסה של היהדות החרדית אל הציונות: מהצהרת בלפור עד קום המדינה, ע' 209-159, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ט.
• דליה לוי, הרב משה אביגדור עמיאל והתרבות הכללית, היסטוריוסופיה ומדעי היהדות, ע' 186-165, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ט.
• שלמה טיקוצ'ינסקי, תפקידה ההיסטורי של 'דרך ההבנה' על פי הרב משה אביגדור עמיאל, דרכי הלימוד בישיבות ליטא במאה התשע-עשרה, ע' 156-151, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ד.

קישורים חיצוניים

אודותיו

• כתריאל פישל טכורש, האדם השלם ואיש המעלה, הארץ, 6 במאי 1943
• כתריאל פישל טכורש, איש המחשבה וההגיון, הצופה, 7 במאי 1943
• כתריאל פישל טכורש, איש האשכולות, הצופה, 5 באפריל 1955
• ש. דניאל, הרב רבי משה אביגדור עמיאל - אחד הרבנים החושבים, הצופה, 7 במאי 1943
• ישעיהו וולפסברג, קווים לדמותו, הצופה, 7 במאי 1943
• מ. ד. גרוס, להטפתו של הרב עמיאל, הצופה, 7 במאי 1943
• רבנו משה אביגדור עמיאל נסתלק, הצופה, 28 במרץ 1945
• י. מ. בלומנפלד, לדמותו הרוחנית של הרב עמיאל, בדרך, 7 בפברואר 1936
• איסר יהודה אונטרמן, מנתח ומרפא, הצופה, 5 באפריל 1955
• אליהו משה גנחובסקי, הגאון המופלא, הצופה, 5 באפריל 1955
• יקיר בכר, הרב הגאון ר' משה א. עמיאל ז"ל, הד-המזרח, 29 במרץ 1946
• מתולדותיו של הרב מ. א. עמיאל, דואר היום, 5 בנובמבר 1935
• לאישיותו של הרב הראשי החדש לתל אביב ר' מ. א. עמיאל, הארץ, 16 בינואר 1936
• פרקי הרב עמיאל, הצופה, 18 באפריל 1965
• אליאב שוחטמן, הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל, "מגד ירחים", גיליון 114, ניסן תשס"ט, עמ' 4

• צופיה הירשפלד, אוצר בבוידעם: מכתבים מקהילות שנכחדו בשואה, באתר ynet, 5 בספטמבר 2010
• דוד תדהר (עורך), "הרב משה אביגדור עמיאל", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 201
• 'עמיאל, ר' משה־אביגדור ב"ר יעקב־יוסף', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 75 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1273).
• קבלת פנים לכבוד הגעתו של הרב עמיאל לארץ ישראל, 1935, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• משה אביגדור עמיאל (1882-1945), דף שער בספרייה הלאומית
• רשימת הפרסומים של משה אביגדור עמיאל, בקטלוג הספרייה הלאומית

מאמרים על תורתו

• שלמה יוסף זוין, "דברים ומידות" בתורתו של הרמ"א עמיאל, הצופה, 7 במאי 1943
• א. קארלין, ספר המדות לחקר ההלכה, הצופה, 28 באפריל 1939
• א. קרלין, "מדות לחקר ההלכה", דבר, 9 במאי 1943
• כתריאל פישל טכורש, ספר המדות לחקר ההלכה, הַבֹּקֶר, 16 ביוני 1939
• כתריאל פישל טכורש, דרשות אל עמי, העולם, 1 בנובמבר 1929
• הפלפול התלמודי, העולם, 22 בספטמבר 1939
• מ. ליסמן, אדריכל־האמן של ההגיון התלמודי, המשקיף, 24 באפריל 1942
• מ. ליסמן, לנבוכי התקופה, המשקיף, 3 בדצמבר 1943
• ברוך קורצווייל, הרב מ. א. עמיאל לנבוכי התקופה, הארץ, 20 באוגוסט 1943
• א. שינברג, "הגיונות אל עמי", הירדן, 13 בנובמבר 1936
• קורא ותיק, הגיונות אל עמי, חלק ראשון, העולם, 5 ביולי 1934
• ש. דניאל, הגיונות אל עמי, חלק שני, העולם, 17 ביוני 1937
• שמעון יעקב גליקסברג, על חיבוריו באגדה, הצופה, 7 במאי 1943
• חיים ליפשיץ, "מיהו יהודי במדינת ישראל?" (ממשנתו של הרב משה אביגדור עמיאל ז"ל), הצופה, 2 באפריל 1969