ויקיפדיה

נשים ברומא העתיקה

(הופנה מהדף משתמשת:Ruchka43/טיוטה)
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

נשים ברומא העתיקה שנולדו חופשיות היו אזרחיות ( cives )[1], אך לא יכלו להצביע או להחזיק בתפקידים פוליטיים בגלל תפקידן הציבורי המוגבל, מזכירים נשים בשמן בתדירות נמוכה יותר מאשר גברים[2]. אך בעוד שנשים רומאיות לא החזיקו בכוח פוליטי ישיר, אלה שהשתייכו למשפחות עשירות או חזקות יכלו להשפיע והשפיעו באמצעות יחסים אישיים. נשים יוצאות דופן שהותירו חותם משמעותי בהיסטוריה היו לוקרציה וקלאודיה קווינטה, שסיפוריהן קיבלו משמעות מיתית: בתקופה הרפובליקה, קורנליה, אמם של האחים הגראקכים, ופולביה, שפיקדה על צבא והנפיקה מטבעות הנושאים את דמותה; נשים מהשושלת היוליו-קלאודית, ובראשן ליוויה (58 לפנה"ס - 29 לספירה) ואגריפינה הצעירה (15 -59 לספירה), שהיתה להן השפעה גדולה על אמות המידה המוסריות בתקופת הקיסרות ; והקיסרית הלנה ( 250 -330 לספירה), שהיתה כוח מניע בקידום הנצרות.

ויביה סאבינה - 136 לספירה בקירוב - נכדת אחייניתו של הקיסר טריאנוס שנישאה ליורשו אדריאנוס. היתה אשה משכילה אך לא לקחה חלק בחיים הפוליטיים. פסל ב ווילה אדריאנה

שמותיהן של נשים נזכרים בכתובות רבות ברחבי האימפריה הרומית, אך לרוב הן מספרות עליהן מעט מאוד. תאורים מחיי היומיום שנשמרו בז'אנרים ספרותיים לטיניים כמו קומדיה , סאטירה ושירה, במיוחד בשירים של קאטולוס ואובידיוס, מציעים מבט על נשים בחדריהן, כשהן מתאפרות, מסיבות לשולחן האוכל, באירועי ספורט ובתיאטרון, עורכות קניות, עושות מעשי קסמים, ודואגות להריון - אך הכל, דרך עיניים גבריות .

התפקיד הציבורי המרכזי היחיד כמעט שהיה שמור לנשים בלבד היה בתחום הדת תפקיד הכוהנות הווסטליות, שנאסרו עליהן נישואין או מין לתקופה של שלושים שנה. הווסטליות הקדישו את עצמן ללימוד ולשמירה הנכונה של הטקסים שנחשבו הכרחיים לביטחונה והישרדותה של רומא ויכלו להתבצע אך ורק על ידי נשים[3].

ילדות וחינוך

עריכה
ילדות רומאיות משחקות. תבליט על סקרופאג. מוזיאון הוותיקן

ילדים רומאים שיחקו במשחקים שונים והצעצועים שלהם ידועים מהארכיאולוגיה וממקורות ספרותיים. דמויות של בעלי חיים היו פופולריות וילדים החזיקו בעלי חיים וציפורים כחיות מחמד.[4] ב אמנות הרומית בנות מוצגות כשהן משחקות במשחקים רבים כמו הבנים, כגון כדור וגלגול חישוק. בקברים של ילדות נמצאו בובות עשויות עץ, או חרס, ובעיקר מעצם ומשנהב . בנות הקדישו את הבובות שלהן לדיאנה בהגיען לבגרות ולפני חתונתן לוונוס[5]. בנות למשפחות האצולה נישאו בדרך כלל כבר עד גיל 12, בעוד שלנשים מהמעמדות הנמוכים היה סיכוי להתחתן לאחר שנות העשרה שלהן. (עם זאת, בנים היו צריכים להיות בני 14 לפחות.) דוגמה לגיל הנישואין של בנות מהאצולה היא Caecilia Attica, בתו של טיטוס פומפוניוס אטיקוס חברו של קיקרו שהשיא את בתו למרקוס ויפסניוס אגריפה כאשר הייתה בת 14[6].

נערה קוראת בספר. פסל ברונזה, המאה הראשונה לספירה, בעקבות מקור יווני. BnF Paris

ציפו שבנות ישמרו על צניעותן ועל המוניטין שלהן לקראת נישואיהן[7]. ההסדרה הקלה של נישואין בכל הנוגע לגיל המינימום (12) וההסכמה לנישואין נועדה להשאיר למשפחות, בעיקר לאבות, חופש רב בבחירת המועמדים לנישואין בכל עת ועם מי שימצאו לנכון. נישואים הקלו על שותפות בין האב לבעלים לעתיד, ואפשרו יצירת ברית שתהיה מועילה פוליטית וכלכלית לשני הצדדים[8]. הבנות היו עוזבות את משפחותיהן ומצטרפות לבעליהן.

המשטר החברתי, המכוון לנישואים מוקדמים, היה מגביל במיוחד עבור בנות. היו ילדות שלמדו בבית ספר ציבורי אך נראה שהועדף חינוך פרטי של בנות בבית מחשש שצניעותן תיפגע בכיתות מעורבות[9]. מאובידיוס ומרטיאליס משתמע שבנים ובנות חונכו ביחד או באופן דומה, וליוויוס ראה זאת כמובן מאליו שבתו של קנטוריון תלמד בבית ספר[10]. מאידך, על פי אפיקטטוס והיסטוריונים ופילוסופים אחרים מסתבר שמערכת החינוך הייתה עסוקה בפיתוח המעלות הגבריות, ומתבגרים גברים התאמנו בדיבור בפומבי על ערכים רומיים[11] .

ילדים משני המינים רכשו את הקודים להתנהגות חברתית תוך כדי השתתפות בסעודות ובאירועי ספורט ותיאטרון. הם השתתפו בפסטיבלים הדתיים וידוע שבנים ובנות הופיעו בשירת המקהלה שליוותה את אירוע המשחקים הגדולים של שנת 17 לספירה שהנהיג אוגוסטוס. ילדי משפחות האליטות למדו יוונית מגיל צעיר. בנות המעמדות העליונים קיבלו, ככל הנראה, חינוך טוב וכמה מהן אף זכו לשבחים על כך מההיסטוריונים הרומאיים (21) היו נשים שזכו לעמדות השפעה חשובות ולמידה רבה של עצמאות (22)לאחר מותה של קורנליה מטלה, אשתו של פומפיוס הגדול, הללו אותה על הצטיינותה במוזיקה וידיעותיה בגיאומטריה, ספרות ופילוסופיה (23) מה שמעיד על השקעה מרובה בלימוד. עם זאת, נשים ממעמדות נמוכים יותר זכו, אם בכלל, ללימוד שהכשירן לצניעות, לנישואין מוצלחים ולניהול משק הבית.

חייהם של נערים ונערות החלו להתפצל באופן דרמטי לאחר שהגיעו רשמית לבגרות, כתובות על מצבות לנשים מציינות את התכונות הביתיות שלהן ופחות הישגים אינטלקטואליים. הכישורים שמטרונית רומאית נזקקה להם כדי לנהל משק בית דרשו הכשרה, ואמהות כנראה העבירו את הידע שלהן לבנותיהן באופן המתאים לתפקידן בחיים. מסורתיים.

בתולין וטוהר מיני היו תכונות מוערכות ונחשבו חיוניות ליציבות המשפחה והמדינה כאחד. אונס של נערה לא נשואה היווה איום על המוניטין שלה ועל סיכויי הנישואין שלה, ולעתים הוטל עונש מוות על בת סוררת. הקיסר אוגוסטוס חקק את חוק הנישואין, ה- Lex Papia Poppaea, שתגמל נישואים ולידה. החקיקה הטילה עונשים על צעירים שלא נישאו ועל מי שביצעו ניאוף. נישואין והולדת ילדים חויבו בחוק לגברים בין גיל עשרים וחמש עד שישים ולנשים בין גיל עשרים וחמישים[12].

נשים במשפחה ובחוק

עריכה

גם הבנות וגם הבנים היו כפופים ל- patria potestas הכוח שהחזיק אב המשפחה כראש משק הבית. משק בית רומי נחשב לקולקטיב ( קורפוס, "גוף") שאב המשפחה היה השליט עליו. עבדים, שלא היה להם מעמד חוקי, היו חלק ממשק הבית כרכוש. באימפריה המוקדמת, מעמדן המשפטי של הבנות היה שונה רק במעט, אם בכלל, מזה של בנים[13]. אם האב נפטר ללא צוואה, זכותה של הבת לחלוק ברכוש המשפחה הייתה שווה לזו של הבן, אם כי חקיקה במאה ה-2 לפנה"ס ניסתה להגביל זכות זו. ככלל, מלבד המעמד המשפטי, נראה שבנות לא היו מוערכות פחות מבנים במשפחה הרומית, אם כי ציפו מהבנים לתפוס עמדה בחיים הציבוריים בעקבות אבותיהם.

האופה טרינוס ואשתו.המאה הראשונה לספירה. ציור על קיר של בית בפומפיי. המוזיאון הארכיאולוגי של נאפולי

לאבי המשפחה הייתה הזכות והחובה למצוא בעל לבתו[14] . מבחינה טכנית, בני הזוג היו צריכים להיות מבוגרים מספיק כדי להסכים, אבל גיל ההסכמה היה 12 לבנות ו-14 לבנים. עם זאת, בפועל נראה שבנים היו מבוגרים יותר בממוצע בחמש שנים. בקרב האליטות, 14 היה גיל המעבר מילדות להתבגרות, אך קרה שנערכו אירוסין מסיבות פוליטיות כאשר בני הזוג היו צעירים מכדי להינשא. באופן כללי, נשים ממעמד האצולה נישאו צעירות יותר מנשים מהמעמדות הנמוכים. רוב הנשים הרומאיות היו מתחתנות בסוף שנות העשרה עד תחילת שנות העשרים. מנערה אריסטוקרטית ציפו שתהיה בתולה כשהיא נישאת.,[15] בת יכלה לסרב באופן לגיטימי לשידוך שעשו הוריה רק אם ניתן היה להראות שהבעל המוצע הוא בעל אופי רע.

בתחילת הרפובליקה, הכלה הפכה כפופה למרותו המוחלטת של בעלה, אך במידה פחותה מילדיהם[16]. עם זאת, בתחילת האימפריה, היחסים המשפטיים של בת לאביה נותרו ללא שינוי כשהיא נישאה, למרות שעברה לגור בבית בעלה. סידור זה היה אחד הגורמים למידת העצמאות שזכו לה הנשים הרומאיות בהשוואה לאלו של תרבויות עתיקות אחרות ועד לתקופה המודרנית המוקדמת. אף על פי שאישה רומאית נאלצה להכיר בסמכותו של אביה על-פי החוק, היא לא ניהלה את חיי היומיום שלה תחת פיקוחו הישיר, ולבעלה לא היה מעמד של סמכות חוקית כלפיה.

ציפו מבת לגלות כבוד כלפי אביה ולהישאר נאמנה לו, גם אם פירוש הדבר היה שעליה לחלוק על מעשי בעלה. לעתים, ה"כבוד" לא היה מוחלט. לאחר שארגן את שני הנישואים הראשונים של בתו, קיקרו פסל - בצדק, כפי שהתברר - את בחירתה להינשא גבר לא אמין, אך לא היה מסוגל למנוע זאת[17].

גבירה (כלה או כהנת או אלה) ושלש נערות (המסייעות בתלבושתה?) ציור קיר בהרקולנאום , המאה הראשונה לספירה. המוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי

בת שמרה על שם המשפחה שלה ( נומן ) לכל החיים, בלי להוסיף את שם בעלה. ילדים בדרך כלל נשאו את שם האב. אולם בתקופה הקיסרית ילדים היו עשויים לפעמים לאמץ את שם המשפחה של אימם .

מתחילת הרפובליקה הרומית, הושם דגש גבוה על בתוליה של אישה. Pudicitia (טוהר המידות) הייתה אלת הטוהר הנשי, ונשים רומאיות סגדו לה. רק מי שהיו בתולות הורשו להיכנס למקדשה[18]. חיי המין של אישה החלו עם מימוש נישואיה בחדרו הפרטי של בעלה, אליו לא נכנסו עבדים. בבתים רומאיים היה נהוג שלגברים ולנשים היו חדרים פרטיים משלהם, מה שאפשר להם לנהל חיי מין נפרדים. היה מצופה מנשים לקיים יחסי מין רק עם בעליהן, אבל היה נפוץ שלגבר יהיו שותפים מיניים רבים במהלך חייו. לאחר הנישואין, נבחנה ההתנהגות המינית של נשים בביתן כדי למנוע כל ניאוף. לדוגמה, אשתו השנייה של יוליוס קיסר, פומפיה, ניסתה לקיים יחסים עם פובליוס קלודיוס . אמו של יוליוס קיסר, אורליה, אשר עקבה אחר מעשיה של פומפיה, מנעה את הפגישות הפרטיות שלהם. עצם האפשרות שפומפיה היתה עשויה לנאוף גרמה לקיסר להתגרש ממנה[19].

חוקי המשפחה של אוגוסטוס
עריכה
נשים מאכילות דג באטריום. ציור של לואיג'י באזאני בהשפעת המימצאים הארכיאולוגיים בפומפי, 1920s

ההתמקדות בטוהר המיני של האישה ובתפקידה כאישה נאמנה וצייתנית וכאם גברה בתקופת שלטונו של אוגוסטוס[20]. החוקים שחוקק אוגוסטוס בתחום המשפחה כוונו גם לגברים וגם לנשים בין הגילאים 20 ל-55, שזכו לתגמול על היותם במערכות יחסים בריאות, ונענשו אם היו לא נשואים או חסרי ילדים. בנוסף, אוגוסטוס אכף גירוש וענישה של נשים נואפות. נשים תחת שלטונו הועמדו לדין ויכלו להיענש ולהיות מגורשות על ניאוף. מערכות היחסים הפרטיות של אישה הפכו בכך לעניין המוסדר בפומבי. הכוונה מאחורי החקיקה היתה להבטיח את יציבות הקיסרות והיא הושפעה מהרעיון שכשנשים יוחזרו למקום הראוי להן כרעיות טהורות ואמהות, ישוב הסדר במשקי הבית ובקיסרות. אוגוסטוס אף הרחיק לכת והעניש את בתו, יוליה והגלה אותה על מעורבותה בפרשיות אהבים מחוץ לנישואים.

הנשים והחוק

עריכה

למרות שזכויותיהן ומעמדן של נשים בתקופה המוקדמת של ההיסטוריה הרומית היו מוגבלים יותר מאשר בשלהי הרפובליקה והאימפריה, כבר במאה ה-5 לפני הספירה, נשים רומאיות יכלו להיות בעלות קרקע, לכתוב צוואות משלהן ולהופיע בבית המשפט. ההיסטוריון ולריוס מקסימוס מקדיש חלק מיצירתו על מעשים ונאומים בלתי נשכחים לנשים שניהלו משפטים מטעם עצמן, או מטעם אחרים[21]. נשים אלו זכו להראות את יכולתן כנואמות באולם בית המשפט בתקופה שבה נאום נחשב לעיסוק מכונן של הגברים הרומאים השאפתניים ביותר. אחת מהן, Maesia Sentinas, מזוהה על פי מוצאה בעיירה Sentinum, ולא, כמקובל, על פי יחסה לגבר. מאסיה העצמאית הגנה, על עצמה וזוכתה כמעט פה אחד לאחר משפט קצר בלבד, משום שדיברה בעוצמה וביעילות. עם זאת, מאחר שמאפיינים אלה נחשבו גבריים, ההיסטוריון סבר כי תחת המראה הנשי שלה, יש לה "רוח גברית", ולאחר מכן היא כונתה " האנדרוגין "[22].

יכולתה של מאסיה להציג תיק "באופן מתודי ונמרץ" מעידה על כך שאמנם נשים לא טענו בדרך קבע בבית משפט רגיל, אך היה להן ניסיון בטיעון פרטי ובבית המשפט לענייני משפחה. אפרניה, אשתו של סנטור בתקופת סולה, הופיעה לעתים קרובות כל כך בפני הפראיטור שעמד בראש בית המשפט, למרות שהיו לה עורכי דין גברים שיכלו לדבר בשמה, עד שהיא הואשמה בקלות דעת ובתביעה זדונית. בעקבות כך נחקק צו שאסר על נשים להגיש תביעות בשם אחרים, בטענה שבכך הן מסכנות את הצניעות הראויה. וכך בעוד שנשים הופלו לרעה במשפטים בשל בורותן בחוק, ולפיכך נזקקו להגנה על ידי סנגורים גברים, למעשה ננקטו פעולות שהגבילו את השפעתן ויעילותן. למרות ההגבלה הספציפית הזו, ישנן דוגמאות רבות לנשים הנוקטות פעולות מושכלות בנושאים משפטיים ברפובליקה המאוחרת ובפרינקיפט, כולל הכתבת אסטרטגיה משפטית לעורך דינן מאחורי הקלעים[23].

אשה חופשית יכלה להיות "אדם העומד ברשות עצמו" (sui iuris).היא יכלה להיות בעלת קרקע ויכלה גם למכור או לתת אותה ככל שרצתה. אם אב המשפחה נפטר מבלי להשאיר צוואה רכושו חולק באופן שווה בין ילדיו ללא קשר למין או לגיל. החל מתקופת הרפובליקה המאוחרות נשים זכו לזכויות הורשה שוות לאלה של אחיהן. כמו במקרה של קטינים, לאישה משוחררת מונה אפוטרופוס ( חונך ). עם זאת, היא שמרה על סמכויות הניהול שלה, והמטרה העיקרית, אם לא היחידה, של האפוטרופוס הייתה לתת גושפנקה רשמית לפעולות[24]. לאפוטרופוס לא היתה שום סמכות להתערב בחייה הפרטיים, ואישה סוי יוריס יכולה להינשא כרצונה. לאישה היו גם דרכים להחליף אפוטרופוס חוסם ומפריע. תחת אוגוסטוס, אישה שזכתה ב- ius liberorum, הזכות החוקית לפריבילגיות מסוימות לאחר שילדה שלושה ילדים, שוחררה גם מאפוטרופסות. הקיסר קלאודיוס אסר על אפוטרופסות כפויה בתהליך ההורשה. תפקידה של האפוטרופסות כמוסד משפטי הצטמצם בהדרגה, ועד המאה ה-2 לספירה. המשפטן גאיוס (פליניוס הצעיר) אמר כי אינו רואה סיבה לקיומה.

להתנצרות האימפריה, שהחלה עם המרת הדת של הקיסר קונסטנטינוס בתחילת המאה ה-4, היו בסופו של דבר השלכות על מעמדן המשפטי של האישה.

נישואין

עריכה
בני זוג מחליפים שבועות נישואין. תבליט על סקרופג, המאה ה4. Musse de Arle

מכתובות על מצבות קבורה משפחתיות של רומאים נכבדים עולה כי אידאל הנישואין הרומאי היה קיום נאמנות הדדית שבה בני הזוג חלקו אינטרסים, פעילויות ורכוש משותף.

בתקופת הרפובליקה המוקדמת, כלה עברה משליטת אביה ל"יד" (מנוס) של בעלה. לאחר מכן היא הפכה כפופה לפוטסטאס - הכח - של בעלה, אם כי במידה פחותה משליטתו על ילדיהם[25]. משמעות נישואי מאנוס הייתה שאישה נשואה היתה כפופה לבעלה. מנהג זה גווע עד המאה ה-1 לפני הספירה לטובת נישואים חופשיים, שלא העניקו לבעל זכויות כלשהן על אשתו או שגרמו לשינוי משמעותי במעמדה של אישה שזה עתה נישאה[26]. בעידן הקלאסי של המשפט הרומי, הנישואים לא דרשו טקס, אלא רק רצון הדדי והסכמה כדי לחיות יחד בהרמוניה. טקסי נישואין, וחוזים וביטויים פורמליים שונים נועדו רק להוכיח שזוג, למעשה, התחתן. לפי החוק הרומי הקדום או הארכאי, נישואים היו משלושה סוגים: confarreatio, המסומל על ידי שיתוף הלחם ( panis farreus ); coemptio, "בקנייה"; ו- usus, "על ידי חיים משותפים". פטריקים תמיד נישאו על ידי confarreatio, בעוד שהפלבאים נישאו על ידי שני הסוגים האחרונים. בנישואין מסוג usus, אם אישה נעדרת שלושה לילות רצופים לפחות פעם בשנה, בעלה אינו יכול לבסס עליה שליטה חוקית. זה היה שונה מהמנהג האתונאי של נישואים, שאפילו לא התיר לנשים נשואות להסתובב ברחובות ללא ליווי.

צורת הנישואין הידועה בשם מאנוס הייתה הנורמה ברפובליקה המוקדמת, אך הפכה לאחר מכן לפחות שכיחה. הנדוניה של הכלה, כל זכויות ירושה שהועברו דרר נישואיה וכל רכוש שנרכש לאחר מכן היו שייכים לבעלה. בעלים יכלו לגרש את נשותיהם בעילה של ניאוף, אך ידוע רק על מקרים בודדים של גירושין בשל עקרותה של האישה. נישואי מאנוס היו מערכת יחסים לא שוויונית; וכך במקרה שהבעל נפטר ולא השאיר צוואה, מעמד ילדי האשה היה כמעמד אחיה מאחר שמעמדה החוקי היה כשל בת לבעלה. תחת manus, נשים היו צפויות לציית לבעליהן כמעט בכל ההיבטים של חייהן.

צורה ארכאית זו של נישואי מאנוס נזנחה במידה רבה בתקופת יוליוס קיסר, כאשר אישה נשארה תחת סמכות אביה גם לאחר שעברה לבית בעלה. זה היה אחד המרכיבים של העצמאות היחסית של האשה ברומא בהשוואה לתרבויות עתיקות ואפילו מודרניות אחרות. נישואין נקראו נישואין "חופשיים" כאשר שני בני הזוג היו אזרחים רומיים או שאחד מהם היה אזרח והשני החזיק בזכויות לטיניות, ובתקופה הקיסרית המאוחרת באישור רשמי כחייל - אזרח או חייל לא-אזרח. בנישואים חופשיים הביאה כלה נדוניה לבעל: אם הנישואין הסתיימו ללא עילה של ניאוף הוא החזיר את רובה. הפרדת הרכוש של בני הזוג על-פי החוק הייתה כה מוחלטת עד שמתנות בין בני זוג לא הוכרו ככאלה. אם זוג התגרש או אפילו נפרד, הנותן יוכל היה לדרוש את המתנה בחזרה. גירושין מנישואים "חופשיים" היו הליך קל מאוד.

נישואים חוזרים
עריכה
הרקולס ואונפאנה, ציור קיר מפומפיי, המאה הראשונה לספירה המוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי

תדירות הנישואים מחדש בקרב האליטה הייתה גבוהה. נישואים חוזרים מהירים לא היו חריגים, ואולי אפילו נהוגים בקרב רומאים בני אצולה לאחר מות בן הזוג. בעוד שלא נקבעה תקופת המתנה רשמית לאלמן, נהוג היה שאישה נשארת באבל במשך עשרה חודשים לפני שנישאה בשנית[27]. יתכן שמשך זמן זה נועד לאפשר את קיום ההיריון אם אישה נכנסה להריון רגע לפני מות בעלה. התקופה של עשרה חודשים הבטיחה שלא תועלה שאלה של אבהות - שעלולה להשפיע על מעמדו החברתי ועל הירושה של הילד. שום חוק לא אסר על נשים בהריון להתחתן, ויש מקרים ידועים: אוגוסטוס התחתן עם ליוויה כשהיא נשאה את ילדו של בעלה לשעבר, והקולגיום של הכהנים הגדולים (College of Pontiffs) קבע שאין איסור על כך כל עוד אביו של הילד נקבע קודם. בעלה הקודם של ליוויה אפילו השתתף בחתונה[28].

מכיוון שנישואי עילית התרחשו לעתים קרובות מסיבות של פוליטיקה או רכוש, בפני אלמנה או גרושה בעלת נכסים עמדו מעט מאוד מכשולים אם רצתה להינשא מחדש. היא היתה הרבה יותר חופשית מאשר כלה בפעם הראשונה והיתה לה השפעה רבה יותר על בחירת הבעל. נישואיה של פולוויה, שפיקדה על כוחות במהלך מלחמת האזרחים האחרונה של הרפובליקה ושהייתה האישה הרומאית הראשונה שפניה נחקקו על מטבע, מעידים על כך שהיו לה שאיפות פוליטיות משלה. פולוויה הייתה נשואה תחילה לקלודיוס פולצ'ר, שנרצח לאחר מריבה ממושכת עם קיקרו; אחר כך נישאה לסקריבוניוס קוריו ; ולבסוף למארקוס אנטוניוס.

פלוטארכוס טען כי נישואין שניים ברומא אמורים היו להיות עניין שבצנעה, ושגירושין היו גורם לבושה. קיום יציב של נישואין נחשב כרצוי ואף כאידאל, אך למעשה נישואין שניים נחשבו כחיוביים, ואף יותר מכך: היתה זו הזכות ואף החובה של אדם בוגר - גבר כאשה - להיות בקשרי נישואין. קאטו הצעיר שהציג את עצמו כדוגמא ומופת לחיים מוסריים אפשר לאשתו ההרה, מרסיה, להתגרש ממנו ולהנשא להורטניוס במקום להציע את בתו הצעירה ככלה לנואם בנן הששים ! קאטו נישא בשנית בטקס בלא רשמיות מיוחדת. נשים הפכו לעתים מושא ללעג אם נישאו בתכיפות והואשמו בקפריזיות או בתיאבון מיני מוגבר.

גירושין
עריכה

גירושין היו עניין חוקי אך יחסית לא רשמי, שבעיקרו תאר מצב שבו אישה עזבה את בית בעלה ולקחה בחזרה את הנדוניה שלה. לפי ההיסטוריון ולריוס מקסימוס, גירושין התרחשו כבר בשנת 604 לפנה"ס או קודם לכן, והם מעוגנים בחוקי שנים עשר הלוחות (449 לפנה"ס בערך).

גירושין היו מקובלים מבחינה חברתית אם בוצעו במסגרת הנורמות החברתיות ( mos maiorum ). בתקופתם של קיקרו ויוליוס קיסר, גירושין היו נפוצים יחסית ו"נטולי בושה",והיו נושא לרכילות ולא לחרפה חברתית[29]. אולם במקום אחר נטען כי הגירושין הראשונים התרחשו רק בשנת 230 לפנה"ס, אז מציין דיוניסיוס מהליקרנסוס כי ספוריוס קרוויליוס, איש של מעלה, היה הראשון שהתגרש מאשתו" על רקע עקרות. .

במהלך התקופה הקלאסית של המשפט הרומי (הרפובליקה המאוחרת והפרינקיפט ), גבר או אישה יכלו לסיים נישואים פשוט בגלל שהוא או היא רצו בכך, וללא סיבה אחרת. רק אם האישה הצליחה להוכיח שבן הזוג חסר ערך, הילדים נשארו בחזקתה, מכיוון שהרכוש נשמר על ידי בני הזוג בנפרד במהלך הנישואין, גירושין מנישואים "חופשיים" היו הליך קל מאוד.

פילגשים
עריכה

פילגש הוגדרה בחוק הרומי כאישה שחיה במערכת יחסים מונוגמית קבועה עם גבר שאינו בעלה. לא היה שום קלון בלהיות פילגש או לחיות עם פילגש, ופילגש יכולה להפוך לרעיה[30]. ניתן היה להחליף מתנות בין פילגש לגבר, שבניגוד לזוגות נשואים ששמרו על הפרדת רכוש מוגדרת יותר.

מצב של פילגשות נבחר לעתים כאשר אי השוויון במעמד החברתי היווה מכשול לנישואין. למשל, גבר במעמד הסנאטורי ואישה שהייתה נחותה חברתית, כמו אישה שהיתה שפחה משוחררת או מי שהיה לה רקע מפוקפק של עוני או זנות. אם שני שותפים היו חסרי זכות לנישואין חוקיים, זכויות הפילגש היו שונות ממעמד האשה הנשואה בעיקר היה שונה מעמדם של הילדים שנולדו מהקשר. הילדים שויכו למעמד החברתי של אמם, ולא, כמקובל, של אביהם.

התעללות במשפחה
עריכה

החוק הרומי הקלאסי לא התיר התעללות של בעל באשתו, אולם, כמו בכל פשע אחר, חוקים נגד התעללות במשפחה אינם מונעים זאת. קאטו האב אמר, על פי הביוגרף שלו פלוטרכוס, "שהאיש שהכה את אשתו או ילדו הניח ידיים אלימות על הקדוש ביותר שבקדושה". מאדם בעל מעמד בתקופת הרפובליקה הרומית היה צפוי שיתנהג בצורה מתונה כלפי אשתו ויגדיר את עצמו כבעל טוב. הכאת אישה הייתה עילה מספקת לגירושין או לתביעה משפטית אחרת נגד הבעל[31].

התעללות במשפחה נכנסת לתיעוד ההיסטורי בעיקר כאשר היא כרוכה בהפרזות בוטות של האליטה. על פי החשד, הקיסר נירון רצח את אשתו הראשונה (ואחותו החורגת) קלאודיה אוקטביה לאחר עינויים ומאסר. נירון התחתן אז עם פילגשו ההריונית Poppaea Sabina, שאותה בעט למוות בגלל שביקרה אותו[32]. היסטוריונים מודרניים מאמינים שפופיאה מתה בגלל הפלה או לידה, ושהסיפור הוגזם כדי להשמיץ את נירון. ייתכן גם שהקיסר קומודוס הרג את אשתו ואת אחותו[33].

אמהות

עריכה
אשה מניקה את בנה בנוכחות בעלה. תבליט על סקרופאג. שיש, המאה השניה לספירה. מוזיאון הלובר, פריז

ציפו מנשים רומיות להביא ילדים לעולם, אך נשות האצולה, שהורגלו במידה מסוימת של עצמאות, גילו נטייה גוברת להימנע מתפקוד אימהי מסורתי. עד המאה ה-1 לספירה, רוב נשות העילית נמנעו מלהניק בעצמן ושכרו מניקות. מנהג זה לא היה נדיר כבר במאה ה-2 לפני הספירה, כאשר המחזאי הקומי פלאטוס מזכיר מניקות[34]. מכיוון שחלב אם נחשב הטוב ביותר עבור התינוק[35], נשות אצולה עדיין עשויות היו לבחור להניק אלא אם כן סיבות פיזיות מנעו זאת. אם אישה בחרה שלא להניק את ילדה שלה, היא יכלה לבקר ב- Columna Lactaria ("עמוד החלב"), שם הורים עניים יכלו להשיג חלב לתינוקותיהם ממניקות כצדקה והורים אמידים יותר יכלו לשכור מינקת. דווח כי ליסיניה, אשתו של קאטו הזקן (נפטר בשנת 149 לפנה"ס), הניקה לא רק את בנה, אלא לפעמים גם תינוקות של עבדים שלה, כדי לעודד "חיבת אחים" בקרבם[36]. בתקופת טקיטוס (נפטר בשנת 117 לספירה), הנקה על ידי גבירות מהאליטות זכתה לאידיאליזציה כמעשה שיש בו שחזור המידות התרומיות של העבר הרחוק .

משפחות גדולות לא היו הנורמה בקרב האליטה אפילו בתקופת הרפובליקה המאוחרת ; משפחתו של קלודיוס פולצ'ר, שהיו לו לפחות שלוש אחיות ושני אחים, נחשבה יוצאת דופן[37]. שיעור הילודה בקרב בני האצולה ירד עד כדי כך שהקיסר הרומי הראשון אוגוסטוס (שלט 27 לפנה"ס–14 לספירה) העביר שורה של חוקים שנועדו לעודד את הילודה. חוקים אלה סיפקו כיבודים מיוחדים לנשים שילדו לפחות שלושה ילדים (ה- ius trium liberorum ) [38]. על נשים שלא היו נשואות, גרושות, אלמנות או עקרות נאסר לרשת רכוש, אלא אם כן נאמר כך בצוואה[39].

נשים רומיות זכו להערכה לא רק בגלל מספר הילדים שילדו, אלא גם בזכות חלקן בגידול ובחינוך ילדים כך שיהפכו לאזרחים טובים. כדי לגדל ילדים לחיים מוצלחים, אם רומאית למופת הייתה צריכה לקבל השכלה טובה בעצמה. אחת הנשים הרומאיות המפורסמות ביותר בכוחן והשפעתן כאם הייתה קורנליה, אמם של האחים הגראקכים . יוליוס קיסר, שאביו מת כשהיה נער צעיר, היה קרוב מאוד לאמו, אורליה . כוחה הפוליטי של אורליה היה חיוני במניעת הוצאתו להורג של בנה בן ה-18 במהלך החיסולים שביצע סולה ביריביו.

חיי יום יום

עריכה
בית משפחת ויטו בפומפיי, לאחר רסטורציה
שיחת שכנות. ציור שמן של סטפן באקאלוביץ', 1885

נשים במעמד האצולה ניהלו משק בית גדול ומורכב. משפחות עשירות החזיקו לעתים קרובות מספר בתים בבעלותם ואחוזות כפריות עם עשרות ואפילו מאות עבדים - שחלקם היו משכילים ומיומנים מאוד - מה שיכול להיות שווה ערך לניהול תאגיד קטן. וזאת בנוסף לאחריות החשובה מבחינה חברתית-פוליטית לאירוח אורחים, לקוחות וביקור נכבדים מחו"ל, הבעל ערך את פגישות הבוקר העסקיות שלו בבית[40]. הבית ( דומוס ) היה גם מרכז הזהות החברתית של המשפחה, כשדיוקנאות אבות המשפחה הוצגו באולם הכניסה ( אטריום ). מכיוון שגברים קרייריסטים מהאצולה היו רחוקים מהבית במערכה צבאית או בתפקיד מנהלי בפרובינקיה, לפעמים במשך שנים בכל פעם, התחזוקה והניהול של רכוש המשפחה וההחלטות העסקיות הושארו לרוב בידי הנשים. לדוגמה, בעוד יוליוס קיסר היה רחוק מרומא במהלך שנות ה-50 לפני הספירה, אשתו קלפורניה הייתה אחראית לדאוג לנכסיו. כאשר אובידיוס, שנחשב למשורר הגדול ביותר של רומא, הוגלה על ידי אוגוסטוס בשנת 8 לספירה, ניצלה אשתו קשרים חברתיים ותמרונים משפטיים כדי להחזיק ברכוש המשפחה, שבו הייתה תלויה פרנסתם[41]. אובידיוס מביע את אהבתו והערצתו אליה בשירה שכתב בזמן גלותו. חסכנות,הסתפקות במועט וצניעות היו הסגולות שבהן השתבחה המטרונית[42].

אחת המשימות החשובות ביותר של הנשים הייתה הפיקוח על ייצור הבגדים. בתקופה הרומית הקדומה, טווית צמר היה עיסוק ביתי מרכזי והעיד על עצמאותה של המשפחה, שכן הצמר יוצר באחוזותיה, אפילו בסביבה עירונית. צמר היה לעתים קרובות סמל לחובותיה של אישה, וכישור ופלך מופיעים על מצבות קבורה של נשים כדי להראות שהיו מטרוניתות טובות ומכובדות. אפילו נשים מהמעמדות העליונים היו אמורות לדעת לטוות ולארוג כדי להפגין בכך כבוד לאבותיהן הכפריים - מנהג שליוויה השתדלה להפגין בראוותנות.

בעסקים

עריכה

"אחד המאפיינים המסקרנים ביותר של העידן הזה," ציין החוקר הקלאסי הצרפתי גסטון בויסייר, "היה שהנשים נראות מנהלות עסקים ומתעניינות בספקולציות כמו הגברים. הן עוסקות בניהול האחוזות שלהן,בהשקעות כספים, לקיחת הלוואות ומתן הלוואות. אנו מוצאים אשה אחת בין נושיו של קיקרו, ושתיים בין בעלי החוב שלו". למרות שהחברה הרומית לא אפשרה לנשים להשיג כוח פוליטי רשמי, היא אפשרה להן להיכנס לעסקים[43].

גם נשים עשירות לא היו אמורות להיות גבירות בטלות. בקרב בני האצולה, נשים כמו גברים הלוו כסף לעמיתיהם כדי להימנע מלפנות למלווה כספים. כשפליניוס שקל לקנות אחוזה, הוא לקח הלוואה מחמותו כערבות ולא כאופציה[44]. נשים גם הצטרפו למימון פרוייקטים ציבורים, כפי שמתועד תדיר בכתובות בתקופת הקיסרות' כמו כתובת המציינת את נדיבותה של גבירה בשם פוליטה במימון השיפוץ של הגימנסיון ב סארדיס[45] .

בניגוד לאחזקת קרקע, התעשייה לא נחשבה למקצוע מכובד לבעלי דרגות סנאטוריות . קיקרו מציע שסוחר הרוצה לזכות בכבוד סוחר צריך לקנות אדמה. אולם תפיסות אלו השתנו במהלך תקופת האימפריה, וקלאודיוס יצר חקיקה כדי לעודד את המעמדות הגבוהים לעסוק בספנות. נשים מהמעמדות הגבוהים מתועדות כבעלות ומנהלות תאגידי ספנות.

שתי נשים וגבר עובדים במפעל לצביעת בגדים. ציור קיר מחנות בפומפיי המאההראשונה לספירה. המוזיאון הארכיאולוגי בנאפולי

המסחר והייצור אינם מיוצגים היטב בספרות הרומית, אשר הופקה בעיקר על ידי האליטה ועבורה, אך כתובות קבורה מתעדות לעתים את מקצוע הנפטר, כולל נשים. ידוע כי נשים החזיקו והפעילו מפעלים לייצור לבנים[46]. אישה עשויה לפתח מיומנויות כדי להשלים את המקצוע של בעלה, או לנהל היבטים של העסק שלו. נראה שמעמדן של נשים רגילות שהיו בבעלותן עסקים נחשב חריג. חוקים בתקופת הקיסרות שנועדו להעניש נשים על ניאוף פטרו את אלה "שיש להם אחריות על עסק או חנות" מהעמדה לדין.

עיסוקים מקובלים לאישה היו מינקת, שחקנית, רקדנית או אקרובטית, זונה ומיילדת - לא כולם שלא כולם נחשבו למכובדים. זונות ואמנויות בימה כמו שחקניות, תוארו במילות גנאי. כתובות מצביעות על כך שאישה שהייתה מינקת היתה גאה למדי בעיסוקה. נשים יכלו להיות סופרות ומזכירות, כולל "בנות שהוכשרו לכתיבה יפה", כלומר קליגרפיות . פליניוס מציג רשימה של אמניות וציוריהן.

רוב הרומאים חיו באיסולות (בנייני דירות), ובאלה ששכנו את המשפחות הפלבאיות והלא -אזרחיות היו בדרך כלל חסרים מטבחים. הצורך לקנות אוכל מוכן גרם לכך שאוכל מוכן היה עסק משגשג. רוב העניים הרומאים, בין אם הם גברים או נשים, צעירים או מבוגרים, התפרנסו מעבוד

בפוליטיקה

עריכה
דמותה של פולוויה אנטוניה על מטבע שהוטבע בפריגיה. פולוויה, בת למשפחה אריסטוקרטית, היתה מעורבת מאוד בפוליטיקה הרומית במאה הראשונה לפנה"ס. בעלה השלישי היה מרקוס אנטוניוס.

לנשים הייתה נוכחות מוגבלת בפוליטיקה שבמרחב הציבורי. המערכת הפוליטית של רומא כללה גברים אזרחים באופן בלעדי - כפוליטיקאים, נציגים, שופטים, מנהלים או בוחרים. לנשים רבות היו זכויות אזרח, אך לאף אחת לא הייתה זכות להצבעה, ללא קשר לעושרה או למעמדה בחברה. בקרב האליטה, בעלי המוסר היללו את הביתיות הנשית, עם זאת נשים באליטה החברתית יכלו לתמרן או לשכנע את בעליהן ודרכם להפעיל השפעה פוליטית ובמקרים מסוימים אף לשלוט. ההיסטוריון רונלד סיים מציין, בהתייחס לפוליטיקה ברפובליקה המאוחרת, כי "לא ניתן היה לרמות את בנות האצולה (הנוביליטאס) שהבינו את הכוח הסמוי אך הממשי הנובע מהשפעה פוליטית. הן נחשבו בפוליטיקה של רומי אף יותר מהסנאטור הממוצע..."[47] ההיסטוריון הרומי ליוויוס מתאר את המאבק הציבורי שיצאו אליו נשות רומא לאחר שנחקק חוק Sumptuary Lex Oppia שהטיל מגבלות ואיסורים רבים על חייהן כחלק מנסיון לקצץ בהוצאות המדינה בזמן משבר המלחמות הפוניות. הקנסור קאטו (234–149) תאר את המטרוניות הרומאיות, שהפגינו יחד נגד החוק ברחובות רומא, כ"צבא של נשים" המבקש לערער את סמכות המגדר הגברי ואת מעמד הסנאטורים ואפילו את עצם קיומה של רומא, מתוך רדיפה בלתי מרוסנת אחר הזכות לבזבז - שאותה הוא תאר כמחלה חשוכת מרפא המיוחדת לנשים[48].

אפיאנוס מספר על גבורתן של נשים שהצילו את בעליהן במהלך מלחמות האזרחים בסופה של הרפובליקה. כתובת הידועה בשם Laudatio Turiae משמרת הספד של בעל על אשתו, שבמהלך מלחמת האזרחים, בעקבות מותו של יוליוס קיסר סיכנה את חייה וויתרה על תכשיטיה כדי לשלוח תמיכה לבעלה בגלות[49]. שניהם שרדו את התקופה הסוערת כדי ליהנות מנישואים ממושכים. לעומתם, סופה של פורשיה, בתו של קאטו הצעיר ואשתו של ברוטוס, היה טרגי אבל (בעיני בני זמנה) הירואי: היא התאבדה כשהרפובליקה התמוטטה, בדיוק כפי שעשה אביה.

עלייתו של אוגוסטוס לשלטון בלעדי בעשורים האחרונים של המאה ה-1 לפני הספירה גרעה מכוחם של בעלי התפקידים הפוליטיים ומהאוליגרכיה המסורתית, אך לא הפחיתה וללא ספק אף הגדילה את ההזדמנויות שהיו לנשים, כמו גם לעבדים ולעבדים משוחררים להפעיל השפעה מאחורי הקלעים[50]. אשתו של אוגוסטוס, ליוויה דרוסילה אוגוסטה (58 לפנה"ס - 29 לספירה), הייתה האישה החזקה ביותר באימפריה הרומית המוקדמת, שפעלה כמה פעמים כעוצרת ובאופן עקבי כיועצת נאמנה. כמה נשים מהמשפחה הקיסרית, כמו נינתה של ליוויה ואחותה של קליגולה, אגריפינה הצעירה, זכו להשפעה פוליטית כמו גם לבולטות ציבורית[51].

נשים גם השתתפו במאמצים להפיל קיסרים, בעיקר למען רווח אישי. זמן קצר לאחר מותה של אחותו של קליגולה, דרוסילה, האלמן שלה מרקוס אמיליוס לפידוס ואחיותיה אגריפינה הצעירה וליווילה קשרו קשר להפיל את קליגולה. העלילה התגלתה, ולפידוס הוצא להורג. אגריפינה וליווילה הוגלו, וחזרו מהגלות רק כאשר דודם מצד אביהם, קלאודיוס, עלה לשלטון לאחר רצח קליגולה בשנת 41 לספירה. אשתו השלישית של קלאודיוס, ולריה מסלינה קשרה קשר עם גאיוס סיליוס להפיל את בעלה בתקווה לתפוס את השלטון ביחד עם מאהבה.

טקיטוס הנציח את האישה אפיקריס על חלקה בקשר פיסו שנועד להפיל את נירון קיסר, כשניסתה להשיג את תמיכת הצי הרומי ובמקום זאת נעצרה[52]. ברגע שהמזימה נחשפה, היא לא הסגירה את הקושרים למרות העינויים שעברה, בניגוד לסנטורים, שלא היו נתונים לעינויים ובכל זאת חשפו את פרטי הקשר . טקיטוס גם משבח את Egnatia Maximilla על שהקריבה את הונה כדי לעמוד לצד בעלה ההחף מפשע נגד נירון.

על פי ההיסטוריה אוגוסטה, הקיסר אלגאבאלוס הורה לאמו או לסבתו לקחת חלק בדיונים של הסנאט. המחבר התייחס לכך כאחת השערוריות הרבות של אלגבאלוס, ודיווח כי המעשה הראשון של הסנאט לאחר מותו היה להחזיר את האיסור על נוכחות של נשים. על פי אותו חיבור, אלגאבאלוס גם הקים סנאט לנשים בשם senaculum, שחוקק כללים מפורטים מאוד הקובעים את ההתנהגות הציבורית הנכונה למטרוניתות, כולל תכשיטים, ביגוד, מרכבות ופריטים אישיים שונים. זה כנראה התבסס על פגישות קודמות, פחות רשמיות אך בלעדיות של נשות האליטות; לפני כן, על פי טקיטוס ( אנאלס, 13).אגריפינה הצעירה, אמו של נירון, הקשיבה לדיוני הסנאט, כשהיא מוסתרת מאחורי מסך.

נשים וצבא

עריכה

אוגוסטוס הוציא אל מחוץ לחוק נישואין של חיילים רגילים, מה שכנראה הביא לכך שילדיהם של חיילים שנשאו נשים בזמן ששירתו בפרובינקיות מרוחקות לא הוכרו במשפט הרומי[53]. כעבור מאתיים שנה, האיסור בוטל ונשות קנטוריונים וילדיהם חיו איתם במבצרים שעל גבולות הפרובינקיות. נעליים במידות של נשים וילדים נמצאו סמוך מאוד לחומה של אדריאנוס[54], באותו אתר, נמצאו תעודות שחרור צבאיות מברונזה, המעניקות אזרחות לאחר 25 שנות שירות ומזכירות נשים וילדים. בגרמניה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות באתר צבאי סיכות ונעליים לנשים. עמוד טראיאנוס מתאר שש נשים בין החיילים בטקס צבאי של העלאת קורבנות[55].

חיים דתיים

עריכה

נשים נכחו ברוב הפסטיבלים והטקסים הדתיים ברומא. טקסים מסוימים דרשו במיוחד נוכחות של נשים, אך ייתכן שהשתתפותן היתה מוגבלת. ככלל נשים לא השתתפו בהעלאת קורבנות בעלי חיים, שהיו החלק המרכזי של רוב הטקסים הציבוריים הגדולים[56], אם כי לא בשל איסור אלא מכיוון שרוב הכוהנים שעמדו בראש דת המדינה היו גברים.

עם זאת, טקסים מסוימים נערכו רק על ידי נשים, למשל, הטקסים של האלה הטובה ( Bona Dea )[57]. שש הנשים שכיהנו בתפקיד הווסטליות היו "הכהונה המקצועית במשרה מלאה" היחידה של רומא[58]. Sacerdos, {ברבים sacerdotes}, הייתה המילה הלטינית לכהן משני המינים . תארים דתיים לנשים כוללים sacerdos, לעתים קרובות ביחס לאלוהות או מקדש, כגון sacerdos Cereris או Cerealis, "כוהנת קרס", תפקיד שמעולם לא החזיק גבר[59]; מגיסטרה, כוהנת גדולה, מומחית או מורה לענייני דת; ומיניסטרה, עוזרת אישה בשירות לאלוהות. מגיסטר או מיניסטרה היו אחראים לתחזוקה שוטפת של הפולחן. עדות העיקרית לכהונות אלו מופיעה בכתובות, ולעתים קרובות האישה אינה מזוהה בהן מבחינת מצבה המשפחתי[60]

הווסטליות היו בעלת מעמד דתי ייחודי, וגם מעמד ציבורי ופריבילגיות. הן יכלו להפעיל השפעה פוליטית ניכרת וגם לצבור "עושר ניכר"[61]. הכוהנת הווסטאלית שוחררה מסמכותו של אביה עם כניסתה לתפקיד. בחברה הרומית הארכאית, הכוהנות הללו היו הנשים היחידות שלא נדרשו להיות תחת אפוטרופסות חוקית של גבר, והיו כפופות רק לכהן הגדול הפונטיפקס מקסימוס . נדר הצניעות שלהן שיחרר אותם מהחובה המסורתית להתחתן ולגדל ילדים, אך הפרתו גררה עונש כבד: וסטאלית שנמצא שטימאה את משרתה והפרה את נדר הבתולין קיבלה מזון ומים ונקברה בחיים. עצמאותן של הווסטליות התקיימה אפוא בכפוף לאיסורים שהוטלו עליהן. בנוסף לעריכת טקסים דתיים מסוימים, הווסטליות השתתפו, לפחות באופן סמלי, בכל טקס העלאת קורבנות רשמי, שכן הן היו אחראיות על הכנת החומרים הנדרשים לפולחן מולה סלסה . נראה שהווסטלייות שמרו על המעמד המיוחד הדתי והחברתי שלהן גם במאה ה-4 לספירה, עד שהקיסרים הנוצרים פיזרו את המסדר[62].

בכמה משרות כהונה נשאו במשותף זוגות נשואים. נישואים היו דרישה עבור הפלמן דיאליס, הכהן הגדול של יופיטר. לאשתו, הפלמיניקה דיאליס, היה לבוש כוהני ייחודי משלה, וכמו בעלה הוטלו עליה איסורים מחשש למעשי כישוף. הפלמיניקה הייתה אולי מקרה חריג של אישה שהקריבה קורבנות בעלי חיים; היא העלתה איל קורבן ליופיטר בכל יום תשיעי (המחזור הרומי היה בן שמונת ימים בדומה לשבוע) . בני הזוג לא הורשו להתגרש, ואם הפלמיניקה מתה, היה על האלמן להתפטר מתפקידו. כמו הפלמיניקה דיאליס, הרג'ינה סאקרורום, "מלכת הטקסים הקדושים", לבשה לבוש טקסי ייחודי והקריבה קורבנות בעלי חיים. היא הקריבה ליונו זרעונים או טליה ביום הראשון של כל חודש. כמה reginae sacrorum מתועדים בכתובות . הרג'ינה הייתה אשתו של הרקס סאקרורום, "מלך הטקסים הקדושים", כהונה ארכאית שנחשבה בתקופה המוקדמת כיוקרתית אפילו יותר מהפונטיפקס מקסימוס[63].

משרות רשמיות ציבוריות אלה לנשים סותרות את התפיסה הרווחת שנשים ברומא העתיקה לקחו חלק רק בדת פרטית או ביתית. הכהונה הכפולה של זכר-נקבה עשויה לשקף את הנטייה הרומית לחפש השלמה מגדרית בתוך הספירה הדתית; רוב הכוחות האלוהיים מיוצגים הן על ידי אלוהות זכרית והן על ידי אלוהות נקבית, כפי שניתן לראות בזוגות אלוהיים כמו ליבר וליברה. שנים עשר האלים העיקריים הוצגו כשישה זוגות מאוזנים בין המינים, והדת הרומית חרגה ממסורת העמים הודו אירופיים בהתקנת שתי אלות בשלישיית האלים הפטרונית העליונה שלה, יונו ומינרווה יחד עם יופיטר. שלישיה זו "היוותה את ליבת הדת הרומית"[64].

מהרפובליקה האמצעית ואילך מתאפיינת העיר רומא במגוון דתי. דתות רבות שלא היו חלק מהפולחן הממלכתי הקדום של רומא הציעו תפקידי מנהיגות לנשים, ביניהן פולחן איזיס והפולחן של המגנה מאטר - האם הגדולה . התואר sacerdos maxima לאישה שהחזיקה בכהונה הגבוהה ביותר של מקדש המגנה מאטר ליד האתר הנוכחי של בזיליקת פטרוס הקדוש נשמר בכתובת[65].

למרות שהם מתועדים פחות מאשר הדת הציבורית, פולחנים של דתות פרטיות התייחסו להיבטים של החיים שהיו בלעדיים לנשים. בתקופה שבה שיעור תמותת התינוקות היה כ-40 אחוזים, היה ביקוש גדול לעזרה אלוהית כדי לעבור בשלום את הלידה שהיתה אירוע מסכן חיים וכנגד הסכנות האורבות לחיי תינוקות. הקריאות לעזרה כוונו לאלות יוונו, דיאנה, לוסינה, הדי ניקסי ושלל ישויות אלוהיות האחראיות על לידה וגידול ילדים . קרס הייתה אלה משמעותית מבחינת גידול ילדים אבל גם בחינוך הבת להיות אם ואישה טובה. מערכת היחסים של קרס עם בתה שלה שימשה דוגמה לאופן שבו אמהות רומיות צריכות לגדל את בנותיהן. [

בין סופרים גברים יש הבדלים ניכרים בתיאור דתיותן של נשים: חלקם מציגים נשים כמודלים למידות טובות רומיות ולמסירות אך גם כנוטות מטבען לדבקות דתית מוגזמת, למשיכה למעשי כשפים ולאמונות טפלות. הרומאים חשדו בטקסים דתיים סודיים, וקיקרו הזהיר כי נשים לא יבצעו קורבנות ליליים, למעט אלו שנקבעו באופן פולחני בשם העם הרומי, לטובת הציבור[66].

פעילויות חברתיות

עריכה

נשים עשירות הסתובבו בעיר באפיריון שנישא על ידי עבדים[67]. נשים התאספו על בסיס יומי כדי להיפגש עם חברות, להשתתף בטקסים דתיים במקדשים או לבקר במרחצאות. למשפחות העשירות ביותר היו מרחצאות פרטיים בבית, אבל רוב האנשים הלכו לבתי מרחץ לא רק כדי להתרחץ אלא כדי להתרועע, שכן המתקנים הגדולים יותר הציעו מגוון שירותים ופעילויות פנאי, ביניהן אפשר היה למצוא גם סקס מזדמן. אחת השאלות המסקרנות ביותר על חיי החברה הרומאים היא האם המינים התרחצו יחד בפומבי. עד הרפובליקה המאוחרת, עדויות מצביעות על כך שנשים התרחצו בדרך כלל באגף או במתקן נפרד, או שלנשים ולגברים נקבעו זמנים שונים. אבל יש גם עדויות ברורות מהרפובליקה המאוחרת ועד לעליית הנצרות באימפריה המאוחרת לרחצה מעורבת. כמה חוקרים סברו שרק נשים מהמעמד הנמוך התרחצו עם גברים, או נשים במעמד מוסרי מפוקפק, כמו בדרניות או זונות, אבל קלמנט מאלכסנדריה ראה שניתן לראות נשים מהמעמדות החברתיים הגבוהים ביותר בעירום במרחצאות. אדריאנוס אסר רחצה מעורבת, אך נראה שהאיסור לא החזיק מעמד. ככל הנראה, המנהגים השתנו לא רק לפי זמן ומקום, אלא לפי מתקן, כך שנשים יכלו לבחור להפריד את עצמן לפי מגדר או לא[68].

נשים יכלו להיות נוכחות וצופות בדיונים בפורום, במשחקים הציבוריים ( לודי ), במרוצי מרכבות ומופעי תיאטרון. עד הרפובליקה המאוחרת, הן השתתפו בקביעות במסיבות ארוחת ערב, אם כי בתקופות קדומות יותר נשות הבית סעדו יחד בנפרד[69]. שמרנים כמו קאטו הקנזור (234–149 לפנה"ס) טענו שלא ראוי לנשים לקחת תפקיד פעיל יותר בחיים הציבוריים; תלונותיו מצביעות על כך שאכן חלק מהנשים הביעו את דעותיהן במרחב הציבורי[70].

היו גנרלים רומאים שלקחו את נשותיהם למסעות צבאיים, למרות שלא עודדו נוהג זה. אמו של קליגולה , אגריפינה הבכורה, ליוותה לעתים קרובות את בעלה גרמניקוס במסעותיו בצפון גרמניה, והקיסר לעתיד קלאודיוס נולד בגאליה מסיבה זו. נשים עשירות עשויות היו לסייר באימפריה ולעתים קרובות להשתתף או לצפות במקומות שונים בטקסים דתיים מקומיים או באירועי בידור המתאימים למעמדן ולרקע שלהן . נשים עשירות נסעו אל מחוץ לעיר במהלך הקיץ כשרומא התחממה מדי[71].

לבוש וקישוט

עריכה

נשים ברומא העתיקה הקפידו מאוד על המראה החיצוני שלהן, אף על פי שראוותנות מופרזת זכתה לגינוי. הן השתמשו במוצרי קוסמטיקה והכינו מרקחות שונות לטיפוח העור. נשים השתמשו בגיר לבן או בארסן כדי להלבין את פניהן, או באודם עשוי עופרת או קרמין כדי להוסיף צבע ללחיים וכן השתמשו בעופרת כדי להדגיש את עיניהן. הן בילו זמן רב בסידור שיערן ולעתים קרובות צבעו אותו בשחור, אדום או בלונדי. הן גם חבשו פאות באופן קבוע.

מטרוניות לבשו בדרך כלל שתי טוניקות פשוטות כבגדים תחתונים ועליהם סטולה . הסטולה הייתה שמלה לבנה ארוכה שנכרכה במותן וירדה על רגליה של הלובשת אותה, מוחזקת באמצעות סוגרים בכתף. נשים עשירות יותר קישטו את הסטולה שלהן עוד יותר. כשיצאה אישה לבשה פלה מעל הסטולה שלה, שהיתה מוחזקת על ידי סוגר בכתף. נשים צעירות לא הורשו ללבוש סטולה, ובמקום זאת לבשו טוניקות. זונות ונשים שנתפסו בניאוף לבשו טוגה גברית. נשים עשירות ענדו תכשיטים ןאבני חן כמו אמרלד, תרשיש, אופל ופנינים שובצו בעגילים, בשרשראות, ובטבעות ולפעמים נתפרו על הנעליים והבגדים שלהן[72].

בעקבות התבוסה הרומית בקרב קאנה, הביא המשבר הכלכלי לחקיקת לקס אופיה (215 לפני הספירה) שנועד להגביל את הפזרנות האישית והציבורית. החוק הגביל את הנשים בהחזקה ובהצגה של זהב וכסף (ככסף או כקישוט אישי), בבגדים יקרים ובשימוש "מיותר" במרכבות ובאפיריונים. הנצחון על קרתגו הציף את רומא בעושר ובשנת 195 לפנה"ס נידון החוק מחדש. קאטו הקנזור, טען לשמירתו כדי להבטיח שהמוסר האישי והריסון העצמי ישמרו. וכי העדר בקרה על פינוק ויוקרה.מעורר את הקנאה והעלבון של מיעוטי האמצעים, ולכן מפלג את החברה. נשים רומאיות, לדעתו של קאטו, הראו בבירור שלתאבונן אין גבולות, ויש לרסן אותו. מספר גדול של מטרוניות רומאיות חשבו אחרת, והביעו מחאה ציבורית מרוכזת. בשנת 193 לפני הספירה בוטלו החוקים: התנגדותו של קאטו לא פגעה בקריירה הפוליטית שלו. מאוחר יותר, בשנת 42 לפנה"ס, נשים רומאיות, בראשות הורטנסיה, הפגינו בהצלחה נגד חוקים שנועדו להטיל מס על נשים רומאיות, תוך שימוש בטיעון של אין מיסוי ללא ייצוג. ניתן למצוא גם עדויות להפחתה בהגבלות מותרות; אחד ממכתבי פליניוס מופנה לאישה פומפיה סלרינה המשבח את המותרות שהיא שומרת בווילה שלה[73].

דימוי גוף

עריכה

בהתבסס על האמנות והספרות הרומית, שדיים קטנים וירכיים רחבות היו מבנה הגוף האידיאלי עבור נשים שנחשבות מושכות על ידי גברים רומאים[74]. האמנות הרומית מתקופת אוגוסטוס מציגה נשים עם בטן מלאה ושדיים מעוגלים, זונות מתוארות באמנות האירוטית הרומית עם גוף בשרני וירכיים רחבות[75]. לעתים קרובות שדיהן מכוסים בסטרופיום (מעין חזיית סטרפלס) וגם כשהן עירומות ומבצעות אקטים מיניים. שדיים גדולים זכו ללעג או הוצגו או כסימן לזקנה[76]. נערות צעירות לבשו סטרופיום מתוך אמונה שהוא יעכב את צמיחת השדיים, ומנהג של עיסוי השדיים עם רוש, שהחל בעוד אישה עדיין בתולה, נחשב כמונע צניחה[77]. השדיים זוכים לתשומת לב מועטה יחסית באמנות ובספרות אירוטיות כמוקד מיני; השד היה קשור בעיקר לתינוקות יונקים ולתפקיד האישה כאם. בזמנים של לחץ רגשי קיצוני, כמו אבל או שבי בזמן מלחמה, נשים עלולות לחשוף את שדיהן כמחווה אפוטרופית[78] .

גינקולוגיה ורפואה

עריכה

הפרקטיקות וההשקפות בקורפוס ההיפוקרטי לגבי גוף האשה ופגיעותו לא נתנו מענה מספק לצרכיהן של נשים בתקופה ההלניסטית והרומית, כאשר נשים ניהלו חיים פעילים ולעתים קרובות התערבו בתכנון המשפחה [79]. הפיזיולוגיה של נשים החלה להיתפס כפחות זרה מזו של גברים. במסורת הישנה יותר, קיום יחסי מין, הריון ולידה היו לא רק מרכזיים לבריאות האישה, אלא נחשבו לסיבת קיומה של הפיזיולוגיה הנשית; לגברים, לעומת זאת, הומלץ לנהוג במתינות בהתנהגותם המינית, מכיוון שהיפר-מיניות תגרום למחלות ועייפות. אמנוריאה היא נחשבה בתקופה הרומית כגורם לעקרות, והוכרה על ידי רוב הסופרים הרפואיים הרומאים כתוצאה של עיסוק פיזי אינטנסיבי לפרקי זמן ממושכים. האיזון בין אוכל, פעילות גופנית ופעילות מינית נחשב לבחירה נכונה לנשים. ההנחה שאימון אינטנסיבי עלול לגרום לאמנוריאה מרמזת שהיו נשים שעסקו בפעילויות כאלה.

בעידן הרומי, סופרים רפואיים עודדו פעילות גופנית של נשים הן בעת מחלה והן בבריאות. סורנוס ממליץ לשחק בכדור, לשחות, ללכת, לקרוא בקול רם, להשתמש בכלי רכב ולנסוע כבילוי, כדי קדם בריאות כללית טובה. בבחינת הגורמים להעדר ילדים, כותבים גינקולוגיים מאוחרים אלה מצביעים על עקרות אצל גברים, במקום להניח פגם כלשהו באישה בלבד[80]. היפר-מיניות הייתה אמורה להימנע על ידי נשים וגברים. דגדגן מוגדל, כמו פאלוס גדול מדי, נחשב לתסמין של מיניות מוגזמת. למרות שסופרים רפואיים הלניסטים, רומיים ואחרים מתייחסים לכריתת הדגדגן כמנהג "מצרי", מדריכים גינקולוגיים בתקופת האימפריה הנוצרית בשלהי העת העתיקה הציעו טיפול בהיפר-מיניות על ידי ניתוח או לידה חוזרת[81].

עַבדוּת

עריכה

שפחה משוחררת הייתה חייבת תקופת שירות לבעליה לשעבר, שהפך לפטרונה.ניתן היה להסכים על כך כתנאי מוקדם לשחרור. לפטרון היו חובות בתמורה, כגון תשלום עבור השירותים האמורים וסיוע בעניינים משפטיים. יחסי הפטרון-לקוח היו אחד מהמבנים החברתיים הבסיסיים של רומא העתיקה, ואי מילוי התחייבויות הביא לביקורת ולגינוי.

לנשים משוחררות היה מעמד חוקי כמו לנשים שנולדו חופשיות. אבל מכיוון שלפי החוק הרומי לעבד לא היה אב, לעבדים משוחררים לא היו זכויות ירושה אלא אם כן הם נקראו בצוואה. מערכת היחסים של שפחה לשעבר לפטרונה יכולה להיות מסובכת. במקרה משפטי אחד, אישה בשם פטרוניה איוסטה ניסתה להראות - ללא הצהרת לידה שתוכיח זאת - שהיא נולדה חופשית. אמה, היא הודתה, הייתה שפחה בביתם של פטרוניוס סטפנוס וקלטוריה תמיס, אך איוסטה טענה כי היא נולדה לאחר שהאם שוחררה. קלטוריה, עד כה אלמנה, טענה בתורה כי איוסטה נולדה לפני שאמה הייתה חופשית וכי היא נפטרה, ולכן היא חייבת לבעליה לשעבר את השירות המגיע לפטרון. קלטוריה לא הצליחה להמציא שום תיעוד למחדל כביכול זה, והמקרה הגיע לעדויות של עדים.

מעמדן של נשים משוחררות היה זהה למעמד נשים חופשיות והיה מגוון מאוד. קאניס הייתה משוחררת ומזכירתו של הקיסר אספסיאנוס ; היא גם הייתה הפילגש שלו. אומרים שהוא חי איתה בנאמנות, אבל היא לא נחשבה לרעיה[82].

זְנוּת

עריכה

נשים יכלו לפנות לזנות כדי לפרנס את עצמן, אבל לא לכל הזונות היה חופש להחליט. ישנן עדויות לכך שאפילו זונות שפחות יכולו להפיק רווח כספי מעיסוקן[83]. אף על פי שאונס היה פשע, החוק העניש על אונס של שפחה רק אם הוא "פגע בסחורה", מכיוון שלעבד ולשפחה לא היה מעמד חוקי. העונש נועד לתת לבעלים פיצוי בגין "הנזק" לרכושו". מכיוון ששפחה נחשבה רכוש על פי החוק הרומי, כפייה לזנות לא נחשבה לפשע. לפני ספטימיוס סוורוס, נשים שעסקו במעשים נושאי קלון בהיותן שפחות, סבלו מיחס מבזה גם כששוחררו[84]. לפעמים מוכרי עבדים הצמידו לשפחה תנאי ne serva כדי שלא תהפוך לזונה. סעיף Ne Serva פירושו שאם הבעלים החדש או כל בעלים אחריו ישתמש בשפחה בתור זונה היא תהיה חופשית. מאוחר יותר הסכמי ne serva הפכו לניתנים לאכיפה על פי חוק. הזנות לא הוגבלה לעבדים או לאזרחים עניים; לפי סואטוניוס, קליגולה כשהסב את ארמונו לבית בושת העסיק "מטרוניות וצעירים" מהמעמד הגבוה בתור פרוצות. (סוואטוניוס, שנים עשר הקיסרים, חיי קליגולה), טקיטוס מתעד שבמהלך אחד מהמשתאות של נירון היו לנגיד טיגלינוס בתי בושת מלאים בנשים מהמעמד הגבוה[85]. זנות יכולה להיות גם עונש במקום עבודת פרך; חוק של אוגוסטוס איפשר לנשים שהואשמו בניאוף להענש בעבודה בבתי בושת בתור זונות. החוק בוטל בשנת 389.

ביביליוגרפיה

עריכה
  • Assa, Janine The Great Roman Ladies. New York: Grove Press 1960
    • .·       Freisenbruch, Annelise The First Ladies of Rome: the Women behind the Caesars. London: Jonathan Cape.2010
    • Gardner, Jane . Women in Roman Law and Society. Croom Helm Routledge 1986
    • Hallett, Judith P. Fathers and daughters in Roman society: women and the elite family. Princeton, N.J.: Princeton University Press.1984
    • Boatwright, Mary. Imperial Women of Rome: Power, Gender, Context. New York: Oxford University Press 2021

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ A Casebook on Roman Family Law following, and A.N. Sherwin-White, Roman Citizenship (Oxford University Press, 1979), pp. 211 and 268
  2. ^ Kristina Milnor, "Women in Roman Historiography," in The Cambridge Companion to the Roman Historians (Cambridge University Press, 2009), p. 278; Ann Ellis Hanson, "The Restructuring of Female Physiology at Rome," in Les écoles médicales à Rome: Actes du 2ème Colloque international sur les textes médicaux latins antiques, Lausanne, septembre 1986 (Université de Nantes, 1991), p. 25
  3. ^ Unless otherwise noted, this introductory overview is based on Beryl Rawson, "Finding Roman Women," in A Companion to the Roman Republic (Blackwell, 2010), p. 325.
  4. ^ Beryl Rawson, Children and Childhood in Roman Italy (Oxford University Press, 2003), pp. 129–130.
  5. ^ Rawson, Children and Childhood in Roman Italy, p. 128, citing Persius 2.70 and the related scholion, and p. 48 on Diana. p. 145
  6. ^ Lauren, Caldwell, "Roman Girlhood and the Fashioning of Femininity" (Cambridge University Press, 2014), pp. 3–4.
  7. ^ Caldwell, "Roman Girlhood and the Fashioning of Femininity", p. 16
  8. ^ Caldwell, "Roman Girlhood and the Fashioning of Femininity", pp. 106–107
  9. ^ Caldwell, "Roman Girlhood and the Fashioning of Femininity", p. 18
  10. ^ Rawson, Children and Childhood in Roman Italy, pp. 197–198
  11. ^ Caldwell, "Roman Girlhood and the Fashioning of Femininity", p. 17.
  12. ^ Mary T. Boatwright, Daniel J. Gargola, Noel Lenski, Richard J. A. Talbert, "A Brief History of The Romans" (Oxford University Press; 2 edition, 2013), p. 176.
  13. ^ Frier, A Casebook on Roman Family Law, pp. 19–20.
  14. ^ J.A. Crook, Law and Life of Rome 90B.C.-212 A.D
  15. ^ Judith P. Hallett, Fathers and Daughters in Roman Society: Women and the Elite Family (Princeton University Press, 1984), 142.
  16. ^ Bruce W. Frier and Thomas A.J. McGinn, A Casebook on Roman Family Law (Oxford University Press, 2004), p. 20.
  17. ^ Rawson, The Roman Family, p. 21.
  18. ^ Bauman, Richard (1992). Women and Politics in Ancient Rome. New York, New York: Routledge. pp. 8, 10, 15, 105.
  19. ^ Harlow, Mary, and Ray, Laurence (2002). Growing up and Growing old in Ancient Rome. New York, New York: Rutledge. pp. 30–31.
  20. ^ Boatwright, Mary; Gargola, Daniel; Lenski, Noel; Talbert, Richard (2005). A Brief History of the Romans. New York: Oxford University. pp. 176–177.
  21. ^ Richard A. Bauman, Women and Politics in Ancient Rome (Routledge, 1992, 1994), p. 50
  22. ^ Valerius Maximus 8.3.1; Joseph Farrell, Latin Language and Latin Culture (Cambridge University Press, 2001), pp. 74–75; Michael C. Alexander, Trials in the Late Roman Republic, 149–50 BCE (University of Toronto Press, 1990), p. 180. .
  23. ^ Bauman, Women and Politics, pp. 51–52.
  24. ^ Alan Watson, The Spirit of Roman Law (University of Georgia Press, 1995), p. 13; Thomas, "The Division of the Sexes," p. 135.
  25. ^ Frier and McGinn, A Casebook on Roman Family Law, p. 20.
  26. ^ Duby, Perrot, and Pantel, A History of Women Volume 1, pg. 133
  27. ^ Karen K. Hersch, The Roman Wedding: Ritual and Meaning in Antiquity, p. 48.
  28. ^ eva Cantarella, "Marriage and Sexuality in Republican Rome: A Roman Conjugal Love Story," in The Sleep of Reason: Erotic Experience and Sexual Ethics in Ancient Greece and Rome (University of Chicago Press, 2002), p. 276.
  29. ^ Suzanne Dixon, "From Ceremonial to Sexualities: A Survey of Scholarship on Roman Marriage" in A Companion to Families in the Greek and Roman Worlds (Wiley-Blackwell, 2011), p. 248.
  30. ^ Frier and McGinn, Casebook, p. 52.
  31. ^ Garrett G. Fagan, "Violence in Roman Social Relations," in The Oxford Handbook of Social Relations (Oxford University Press, 2011), p. 487.
  32. ^ Tacitus, Annals XVI.6
  33. ^ Frank McLynn, Marcus Aurelius: A Life, p. 435.
  34. ^ Plautus, Miles Gloriosus 697
  35. ^ As noted by Soranus (1st century AD) in his Gynaecology 2.18.
  36. ^ Plutarch, Life of Cato the Elder 20.3; Christopher Michael McDonough, "Carna, Procra and the Strix on the Kalends of June," Transactions of the American Philological Association 127 (1997), p. 322, note 29.
  37. ^ W. Jeffrey Tatum, The Patrician Tribune: Publius Clodius Pulcher (University of North Carolina Press, 1999), p. 33ff.
  38. ^ Janine Assa, The Great Roman Ladies (New York, 1960), p. 32; A History of Women in the West from Ancient Goddesses to Christian Saints, vol. 1, p. 115.
  39. ^ Jane F. Gardner, Family and Familia in Roman Law and Life (Oxford University Press, 1999, 2004), p. 53.
  40. ^ Susan Treggiari, Roman Marriage: Iusti Coniuges from the Time of Cicero to the Time of Ulpian (Oxford University Press, 1991, reprinted 2002), p. 420.
  41. ^ Hermann Fränkel, Ovid: A Poet between Two Worlds (University of California Press, 1956), p. 151.
  42. ^ Assa, The Great Roman Ladies, p. 45
  43. ^ Gaston Boissier, Cicero and his friends: a study of Roman Society in the time of Caesar 1922 trans. Adnah David Jones. p.96
  44. ^ Law and Life of Rome, J.A. Crook pg.172
  45. ^ Christians and Pagans, Fox, Pg. 464
  46. ^ Abbott, Society and Politics in Ancient Rome: Essays and Sketches, pg. 98
  47. ^ Ronald Syme, Sallust (University of California Press, 1964, reprinted 2002), p. 25
  48. ^ Hallet, Judith (1984). Fathers and Daughters in Roman Society. Princeton, New Jersey: Princeton University. pp. 8, 10.
  49. ^ Arthur Ernest Gordon, Illustrated Introduction to Latin Epigraphy (University of California Press, 1983), pp. 34, 103.
  50. ^ Richard Saller, "Status and patronage", Cambridge Ancient History: The High Empire, A.D. 70–192 (Cambridge University Press, 2000), p. 18.
  51. ^ Bauman, Richard (1992). Women and Politics in Ancient Rome. New York, New York: Routledge. pp. 8, 10, 15, 105.
  52. ^ Tacitus, Annals 15.51
  53. ^ Allison P. (2011) 'Soldiers’ families in the early Roman Empire', in B. Rawson, ed., Family and household in ancient Greece and Rome: a companion, 161–182. Oxford: Wiley-Blackwell
  54. ^ Greene, E.M. (2014). “If the shoe fits: Style and function of children’s shoes from Vindolanda” in R. Collins and F. McIntosh (eds.), Life in the Limes: Studies of the People and Objects of the Roman Frontiers. Oxford: Oxbow. 29–36.
  55. ^ Greene, E.M. (2015) 'Girls or Boys on the Column of Trajan? Depictions of Female Participation in Military Religion' presented at 116th Joint Annual Meeting of the Archaeological Institute of America and the Society for Classical Studies (formerly the American Philological Association), January 8–11, 2015.
  56. ^ , J.A. North, and S.R.F. Price, Religions of Rome: A History (Cambridge University Press, 1998), vol. 1, p. 297.
  57. ^ Beard et al., Religions of Rome, vol. 1, pp. 296–297.
  58. ^ Phyllis Culham, "Women in the Roman Republic," in The Cambridge Companion to the Roman Republic (Cambridge University Press, 2004), p. 143.
  59. ^ Barbette Stanley Spaeth, The Roman Goddess Ceres (University of Texas Press, 1996), p. 104
  60. ^ Lesley E. Lundeen, "In Search of the Etruscan Priestess: A Re-Examination of the hatrencu," in Religion in Republican Italy (Cambridge University Press, 2006), p. 46; Schultz, Women's Religious Activity in the Roman Republic, pp. 70–71.
  61. ^ Ariadne Staples, From Good Goddess to Vestal Virgins: Sex and Category in Roman Religion (Routledge, 1998), p. 184.
  62. ^ Ariadne Staples, From Good Goddess to Vestal Virgins: Sex and Category in Roman Religion (Routledge, 1998), p. 184.
  63. ^ Jörg Rüpke, Fasti sacerdotum: A Prosopography of Pagan, Jewish, and Christian Religious Officials in the City of Rome, 300 BCE to CE 499 (Oxford University Press, 2008, originally published in German 2005), pp. 223, 783, 840.
  64. ^ Robert Schilling, Roman and European Mythologies (University of Chicago Press, 1992, from the French edition of 1981), pp. 73, 87, 131, 150
  65. ^ Stephen L. Dyson, Rome: A Living Portrait of an Ancient City (Johns Hopkins University Press, 2010), p. 283
  66. ^ Cicero, De legibus 2.9.21; Emily A. Hemelrijk, "Women and Sacrifice in the Roman Empire," in Ritual Dynamics and Religious Change in the Roman Empire. Proceedings of the Eighth Workshop of the International Network Impact of Empire (Heidelberg, July 5–7, 2007) (Brill, 2009), p. 255.
  67. ^ Assa, The Great Roman Ladies, p. 73
  68. ^ Garrett G. Fagan, Bathing in Public in the Roman World (University of Michigan Press, 1999, 2002), pp. 26–27.
  69. ^ Assa, The Great Roman Ladies, p. 73
  70. ^ Livius, Titus, A History of Rome, (Indianapolis, IN: Hackett Pub, 2006), 182.
  71. ^ Assa, 66.
  72. ^ Assa 60 - 65
  73. ^ Pliny the Younger, Letters, Book 1 letter IV
  74. ^ Kelly Olson, "The Appearance of the Young Roman Girl," in Roman Dress and the Fabrics of Roman Culture (University of Toronto Press, 2008), p. 143.
  75. ^ John R. Clarke, Looking at Lovemaking: Constructions of Sexuality in Roman Art 100 B.C.–A.D. 250 (University of California Press, 1998, 2001), p. 34.
  76. ^ Martial, Epigrams 1.100, 2.52, 14.66; Richlin, The Garden of Priapus, pp. 52, 54, 68.
  77. ^ Olson, "The Appearance of the Young Roman Girl," p. 143
  78. ^ Anthony Corbeill, Nature Embodied: Gesture in Ancient Rome (Princeton University Press, 2004), p. 87ff.; Alan Cameron, The Last Pagans of Rome (Oxford University Press, 2011), p. 725; Mary Lefkowitz and Maureen B. Fant, Women's Life in Greece and Rome, p. 350, note 5
  79. ^ Ann Ellis Hanson, "The Restructuring of Female Physiology at Rome," in Les écoles médicales à Rome (Université de Nantes, 1991), p. 259
  80. ^ Hanson, "The Restructuring of Female Physiology," p. 265
  81. ^ Hanson, "The Restructuring of Female Physiology," p. 267. כריתת דגדגן מתוארת על ידי רופאים ביזנטיניים וגיניקולוגים צפון אפריקאיים (אמצעה המאה ה5 - 6
    see Holt N. Parker, "The Teratogenic Grid," in Roman Sexualities (Princeton University Press, 1997), p. 59.
  82. ^ J.A. Crook, Law and Life of Rome 90 B.C.-A.D. 212 (Cornell University Press, 1967, 1984), pp. 48–50.
  83. ^ The Economy of Prostitution in the Roman World: A Study of social History and the Brothel By Thomas A. McGinn. pg. 52
  84. ^ Thomas AJ McGinn, Prostitution, Sexuality and the Law in Ancient Rome, Oxford University Press. 1998, p. 56
  85. ^ Tacitus, Annals 15.37
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נשים_ברומא_העתיקה&oldid=39074174"