סן מרינו (עיר)

סן מרינו
**San Marino**
סמל סן מרינו סמל סן מרינו	דגל סן מרינו דגל סן מרינו
	מראה העיר מהר טיטאנו. במרכז התמונה פלאצו פובליקו
	מראה העיר מהר טיטאנו. במרכז התמונה פלאצו פובליקו
מדינה	סן מרינו
ראש העיר	תומאסו רוסיני
שפה רשמית	איטלקית
תאריך ייסוד	301
על שם	מרינוס הקדוש
שטח	7.09 קמ"ר
גובה	675 מטרים
‑ הנקודה הגבוהה	755
‑ הנקודה הנמוכה	550
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	4,040 (2018)
‑ צפיפות	618 נפש לקמ"ר (2007)
קואורדינטות	43°56′11″N 12°26′48″E / 43.93639°N 12.44667°E
אזור זמן	UTC +1
	www.giuntedicastello.sm
אתר מורשת עולמית
	המרכז ההיסטורי בסן מרינו והר טיטאנו
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2008, לפי קריטריונים 3, 4, 6
חלק מתוך	San Marino Historic Centre and Mount Titano
	מפת מיקום; מפה מפורטת; לחצו כדי להקטין חזרה

סן מרינו (באיטלקית: San Marino) היא בירת הרפובליקה של סן מרינו, ואחת מתשע הקסטלי (Castelli), או הערים, המרכיבות אותה. העיר שוכנת בגובה של כ-550 עד 755 מטר מעל פני הים, על מורדותיו המערביים של הר טיטאנו, שעליו ממוקמות שלוש המצודות החולשות על העיר.

על פי המסורת, ראשיתן של הרפובליקה ושל העיר בשנת 301 בסתת הנוצרי מרינוס הדלמטי, שנמלט מן האי ראב (כיום בקרואטיה) כדי להימלט מרדיפות הקיסר דיוקלטיאנוס. הוא התיישב על הר טיטאנו, שם המשיך בעיסוקו בסתתות אבן ובהפצת הנצרות. בעלת האדמה הורישה אותה לקהילה הנוצרית, שהייתה לעיר ולרפובליקה של סן מרינו – שתיהן נקראות על שמו של מרינוס, שהוכרז כקדוש.

בחודש פברואר 2009 התגוררו בעיר 4,367 תושבים, והיא הייתה העיר השלישית בגודלה במדינה. כמחצית מהתושבים מתגוררים בעיר עצמה, והמחצית האחרת ביישובים האחרים שבשטח השיפוט שלה. סן מרינו היא מרכזה השלטוני והאדמיניסטרטיבי של הרפובליקה, אך עיקר הפעילות הכלכלית מרוכזת בעיר בורגו מג'ורה הסמוכה לה מצפון. בשנת 2008 הוכרז המרכז ההיסטורי של העיר, כמו גם הר טיטאנו, כאתר מורשת עולמית^[1].

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של סן מרינו

תולדותיה של העיר משותפות במידה רבה לתולדותיה של המדינה כולה. לצד המסורת בעניינו של מרינוס הקדוש, ברי כי האזור היה מיושב כבר בתקופת האבן החדשה, וליתר דיוק באלף ה-5 לפנה"ס^[2]. עם התפשטות הרומאים צפונה במאה ה-3 לפנה"ס, סופח שטחה של סן מרינו לרפובליקה הרומית.

טקס בכיכר החירות בסן מרינו. בחזית נראה פסל החירות (Statua della Libertà) ומאחוריו הארמון הציבורי (Palazzo pubblico) המשמש כמושב הממשלה והפרלמנט במדינה

מסמך מ-1243 מעיד על המבנה השלטוני בסן מרינו, שהתבסס על האספה השלטת שכונתה ה"ארנגו" (Arengo)^[3]. אספה זו הייתה מורכבת מראשי המשפחות והייתה לה סמכות חקיקה. הארנגו נשלט בידי שני "הקצינים השליטים" שכונו קונסולים או מושלים. שני המושלים שלטו בקהילה במשותף למשך תקופה של שישה חודשים בלבד, כדי למנוע מהם לצבור כוח מופרז. בתקופה זו גדל שטחה של המדינה מ-4 קמ"ר בלבד, סביב הר טיטאנו, לשטח של 27 קמ"ר השווים לכמחצית משטחה הנוכחי. כדי להרתיע מדינות אחרות מלתקוף את המדינה, הוקמו בשטח העיר שלוש מצודות, השוכנות על הר טיטאנו.

במאה ה-15 התרחב שטחה של סן מרינו שוב, הודות לתמיכתו של דוכס אורבינו במדינה שלחמה כנגד רימיני. לבסוף, ב-1462, נחתם הסכם שלום בתיווכו של האפיפיור, ואל סן מרינו צורפו שטחים נוספים. בשנת 1503 כבש צ'זארה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי, את סן מרינו למשך תקופה של שישה חודשים, אך נאלץ לבסוף לסגת ממנה כאשר האפיפיור הבא, יוליוס השני, קרא עליו תיגר. סן מרינו חוקקה חוקה כתובה ב-8 באוקטובר 1600, ולאור איומים על עצמאותה כרתה ב-1603 ברית הגנה עם האפיפיור, וזו נכנסה לתוקפה בשנת 1631^[4].

ב-17 באוקטובר 1739 נכבשה סן מרינו בשנית, הפעם על-ידי הקרדינל ג'וליו אלברוני, שהיה מושל אפיפיורי ברוונה. המעשה נעשה ככל הנראה בניגוד להוראותיו של האפיפיור, שהכיר מאוחר יותר בזכויותיה של סן מרינו, והשיב לה את עצמאותה ב-5 בפברואר 1740.

בעת כיבוש נפוליאון את איטליה, הצליחה סן מרינו לזכות באהדתו ובהבטחתו לכבד את עצמאותה. יתר על כן, נפוליאון הציע למדינה לתמוך בהתרחבותה בדרך של הענקת שטחים נוספים לטריטוריה שלה, אך סן מרינו דחתה את ההצעה, כדי לא להיכנס למחלוקת עם שכנותיה, והצליחה לשמר את יחסיה הטובים עם מדינת האפיפיור. לאחר תבוסת נפוליאון הכיר קונגרס וינה בעצמאותה של סן מרינו בשנת 1815. במהלך איחוד איטליה בידי ג'וזפה גריבלדי סיפקה סן מרינו מקלט לרבים מתומכי האיחוד, וגריבלדי עצמו מצא בעיר מקלט עם אשתו ו-1,500 מחייליו בשנת 1849. בתגובה פלשו צבאות אוסטריה לרפובליקה ב-2 באוגוסט 1849, אך בהתערבות נפוליאון השלישי ב-1854 המדינה שמרה על עצמאותה. ב-22 במרץ 1862 חתמו איטליה וסן מרינו על הסכם שהכיר בעצמאותה של האחרונה, והסדיר את היחסים בין שתי המדינות^[5].

ב-25 במרץ 1906 כונס שוב ה"ארנגו" הוותיק של ראשי המשפחות, והחל בתהליך של רפורמה פוליטית שביטל את השלטון האוליגרכי במדינה, והסתיים בבחירות חופשיות שנערכו בסן מרינו לראשונה ב-19 ביוני 1906^[6]. בסופה של מלחמת העולם הראשונה הורע מצבה של המדינה וההגירה ממנה גברה. חיכוכים בין המעמד האמיד לבין העניים הביאו לאימוץ קו פוליטי פשיסטי בדומה למצב באיטליה, ולהיווצרות מחודשת של שלטון אוליגרכי במדינה. בתקופה זו נסללה מסילת הרכבת שהובילה מהעיר אל רימיני (Ferrovia Rimini-San Marino), שופץ תיאטרון טיטאנו והוקם מזבח המתנדבים – הכול במימון ממשלת איטליה. השליטה הפשיסטית במדינה נמשכה כמעט 20 שנים, ורק בתקופת מלחמת העולם השנייה החלה ההתנגדות לה. ב-28 ביולי 1943 נערכה במדינה הפגנה רחבת היקף נגד המשטר, וכתוצאה ממנה פורקה המפלגה הפשיסטית והתקיימו בחירות חופשיות^[7]. בספטמבר 1944 הגיע קו החזית אל אזור סן מרינו, וחיילי גרמניה הנאצית עברו דרכה בעת נסיגתם צפונה. כוחות בעלות הברית שהגיעו בעקבותיהם נותרו במדינה במשך חודשיים נוספים.

שלטון מקומי

בראשה של העיר ניצב "קפיטאנו דל קסטלו" (Capitano di Castello) שהוא התואר המקובל לראשי תשע עריה של המדינה. הקפיטאנו מנהל את העיר יחד עם מועצה שבה תשעה חברים נוספים^[8].

מעבר לשטח הבנוי של העיר עצמה, משתרעת סמכותה על שבע נקודות יישוב נוספות: קה ברלונה (Cà Berlone), קנפה (Canepa), קזולה (Casole), קסטלארו (Castellaro), מונטאלבו (Montalbo), מוראטה (Murata) וסנטה מוסטיולה (Santa Mustiola).

כלכלה, תחבורה ותקשורת

הרכבל העולה אל סן מרינו מבורגו מג'ורה והסופרסטראדה

הסטראדונה, אחד מרחובות העיר

העיר איננה משמשת כמוקד הפעילות הכלכלית והפיננסית של הרפובליקה, אך היא מרכז המנהל הציבורי במדינה והיא נסמכת על תנועת תיירות ערה. כשני מיליון תיירים, רובם איטלקים, פוקדים את העיר מדי שנה^[9], ובחנויותיה מתקיימת פעילות קמעונאית ערה.

הכביש הראשי במדינה, סופרסטראדה די סן מרינו (Superstrada di San Marino), הוא המשכה של הדרך הארצית האיטלקית SS72 המובילה מרימיני. המשכו של הכביש מקיף את העיר ממערב ומקשר אותה אל עריה העיקריות של סן מרינו ואל רימיני.

רכבל באורך של 338 מטר מקשר את הקצה הצפוני של הר טיטאנו שבתחומה של העיר, אל העיר השכנה בורגו מג'ורה (Funivia di San Marino). הרכבל נחנך בשנת 1959 וחודש בשנים 1995–1996. הוא מגשר על הפרש גבהים של 166 מטר ומהירותו מגיעה לשישה מטרים בשנייה. הרכבל מסוגל לשאת חמישים נוסעים, נוסף על נהגו, והספקו מגיע ל-1,190 נוסעים בשעה. שתי חברות אוטובוס, "בנדיטיני" (Benedittini) ו"בונלי בוס" (Bonelli bus), מפעילות שירותי תחבורה ציבורית בעיר ובסביבותיה.

נמל התעופה הבינלאומי פדריקו פליני, רימיני (איטליה)-הרפובליקה של סן מרינו (Aeroporto internazionale Federico Fellini, Rimini (Italia)-Republica di San Marino) הוא נמל תעופה השוכן במרחק של 23 ק"מ מעיר, סמוך לרימיני שבאיטליה. לפי הסכם בין החברה המפעילה את הנמל לבין ממשלת סן מרינו, הוא משרת באופן רשמי גם את האחרונה, וממשלת סן מרינו היא בעלת 3% מהון החברה.

בין השנים 1932–1944 פעלה במדינה מסילת הרכבת סן מרינו-רימיני (Ferrovia Rimini-San Marino) שהוקמה במימון ממשלת איטליה הפשיסטית. המסילה הייתה אמנם צרה אך הרכבות הונעו באמצעות חשמל. הקו נחנך ב-12 ביוני 1932 ונהרס בהפצצת בעלות הברית ב-26 ביוני 1944. המסילה פורקה באופן סופי בין השנים 1958–1960, וכיום אין שירותי רכבת בעיר או במדינה.

בעיר פועל "איגוד הרדיו-טלוויזיה של סן מרינו" (Radiotelevisione della Repubblica di San Marino או SMRTV). האיגוד הוקם בשנת 1991 והחל בשידורי רדיו ב-27 בדצמבר 1992 ובשידורי טלוויזיה ב-24 באפריל 1993. בעיר יוצא לאור היומון "לה טריבונה סמרינזה" (La Tribuna Sammarinese).

אוכלוסייה, דת, חינוך וספורט

כנסיית קווירינוס הקדוש

בשנת 2009 מנתה אוכלוסיית העיר 4,367 נפש, מהם 2,115 גברים ו-2,252 נשים. צפיפות האוכלוסייה עמדה אותה עת על 618 תושבים לקמ"ר. להלן נתוני התפתחות האוכלוסייה בעיר עצמה ובשטח הקסטלו שלה מאז 1986^[10]:

שנה	1986	1996	2006
העיר עצמה	2,397	2,339	2,294
הקסטלו של סן מרינו	4,179	4,350	4,409
צפיפות אוכלוסייה/קמ"ר (הקסטלו כולו)	589	613	621

בדומה ליתר תושבי המדינה, גם תושבי העיר סן מרינו הם ברובם המכריע נוצרים קתולים. העיר שייכת, יחד עם הרפובליקה כולה, לדיוקסיה של סן מרינו-מונטפלטרו (לטינית Dioecesis Sammarinensis-Feretrana), הכפופה לארכיבישופות רוונה. 12 מ-81 הפרוכיות של הדיוקסיה נמצאות בתחומי הרפובליקה, והיתר באיטליה. הפרוכיה של סן מרינו מכונה "פרוכיית פטרוס, מרינוס ולאו הקדושים" (Ss. Pietro, Marino e Leone), והיא מונה כ-4,500 חברים השייכים ל-1,500 בתי אב^[11]. בזיליקת סן מרינו (ראו גם להלן) היא אחת משתי בזיליקות המשנה בדיוקסיה. חגי הפרוכיה הם יום מרינוס הקדוש (3 בספטמבר), יום חגו של הקדוש ג'ובאני בוסקו (31 בינואר) ויום ראשון השני בחודש נובמבר, המוקדש לגבירתנו של הרחמים.

בעיר שוכנת "אוניברסיטת סן מרינו" (Università degli Studi della Repubblica di San Marino), אשר הוקמה מכוחו של חוק מיום 31 באוקטובר 1985. במוסד שש פקולטות העוסקות בהוראת תקשורת, חינוך, ביו-רפואה, משפטים והיסטוריה. הפקולטה השישית העוסקת בהוראת כלכלה וטכנולוגיה שוכנת בקמפוס בעיר הסמוכה מונטג'ארדינו^[12], ובית ספר משני נוסף נמצא בעיר אורבינו באיטליה, ועוסק בתורת המשפט של סן מרינו (Scuola di Perfezionamento in Diritto Sammarinese). בספריית האוניברסיטה למעלה מ-40,000 ספרים ו-4,600 כתבי עת^[13]. בין היתר כולל האוסף 200 כתבי יד עתיקים מלפני שנת 1800.

סן מרינו שימשה כנקודת הסיום של אחד השלבים בתחרויות ג'ירו ד'איטליה ב-1997 וב-1998. ליגת העל של סן מרינו בכדורגל (Campionato di calcio sammarinese) מנוהלת מהעיר, והקבוצה המקומית, מוראטה (Società Sportiva Murata), משחקת בה. בעיר פועל גם מועדון כדורסל.

אתרי העיר

מצודת גואיטה על הר טיטאנו. משמאל נראים בתי העיר, חלק מגג הבזיליקה והפלאצו פובליקו

אף ששטח השיפוט של סן מרינו משתרע על פני 7.09 קמ"ר, שטחה של העיר עצמה קטן בהרבה. אורכה של העיר עומד על כ-1,700 מטר, ורוחבה המרבי הוא 400 מטר. בשל המבנה הטופוגרפי המוכתב על ידי המדרון התלול למדי של הר טיטאנו, בנויה העיר לאורכם של חמישה רחובות-אורך המחוברים זה לזה ברחובות אלכסוניים. חלקה הגבוה של העיר, הסמוך לפסגתו של ההר, אינו נגיש לכלי רכב כלל, ולמעשה הוא משמש כמדרחוב.

הר טיטאנו ושלוש המצודות

ערך מורחב – הר טיטאנו

הר טיטאנו (Monte Titano) הוא ההר הגבוה ברפובליקה של סן מרינו ושוכן במרכזה של המדינה. ההר הוא חלק מהרי האפנינים והוא נישא לגובה של 755 מטר^[14] בין העיר סן מרינו המטפסת על מדרונותיו המערביים, לבין העיירה בורגו מג'ורה השוכנת צפונית לו.

בשל ממדיו של ההר, והיותו נצפה מכל חלקי הרפובליקה של סן מרינו, נעשה לעיתים שימוש בשמו ככינוי לרפובליקה כולה (Repubblica del Titano). על שלוש פסגותיו של ההר שוכנות שלוש המצודות של סן מרינו (le tre rocche di San Marino). שלוש המצודות – גואָיטה (Guaita), צ'סטה (Cesta) ומונטאלה (Montale) – היו לסמלה של המדינה הקטנה, והן מופיעות על דגלה, על סמלה ועל חלק ממטבעותיה. המצודות מופיעות גם על סמלה ודגלה של העיר סן מרינו.

כיכר החירות

ערך מורחב – פאלאצו פובליקו

פסל החירות על רקע מגדל השעון של הפאלאצו פובליקו

כיכר החירות (Piazza della Libertà) היא המרכז השלטוני והאדמיניסטרטיבי של המדינה. בכיכר ניצב פסל החירות (Statua della Libertà) העשוי משיש קרארה לבן. הפסל הוא מעשה ידיו של הפסל סטפנו גלטי (Stefano Galletti), והוא נתרם לרפובליקה בשנת 1876. הוא עשוי בדמותה של לוחמת עוטה גלימה וחמושה בחרב, האוחזת בידה השמאלית בדגל. על ראשה של הלוחמת מונח כתר בדמות שלושה מגדלים המייצגים את שלוש המצודות (או המגדלים) של העיר והמדינה.

בכיכר שוכנים שני מבנים חשובים. פראווה דומוס (Parva Domus) או "פארווה דומוס קומוניס" (Parva Domus Communis – "בית הקהילה הקטן") נזכר בכתובים כבר ב-1353 וב-1378. המבנה משמש כיום כמשרד הפנים של המדינה.

מולו ניצב מבנה חשוב יותר – פאלאצו פובליקו (Palazzo pubblico – "ארמון הקהילה") – המשמש כמרכז השלטוני של המדינה. הארמון הוקם החל ב-1884, במקום בו שכן מבנה קודם בשם "דומוס מאגנה קומוניס" (Domus Magna Communis – "בית הקהילה הגדול"). מבנה זה הוקם בין השנים 1380–1392, ושימש את מוסדות השלטון של המדינה עד שנהרס במאה ה-19 כדי לפנות מקום לארמון החדש. הארמון נחנך ב-1894 ושופץ שוב בשנות ה-90. הוא משמש כמשכנן של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת של סן מרינו, וכן של הערכאה העליונה של הרשות השופטת^[15]. בארמון שלוש קומות ומעליו ניצב מגדל שעון. פנים המבנה וחזיתו עשירים בסמליות ממלכתית והיסטורית. בארמון מתקיים טקס החלפת המשמרות של "המשמר לובש המדים להגנת המצודה" (Nucleo Uniformato della Guardia di Rocca). הטקס מתקיים מדי יום אחת לשעה בין החודשים מאי לספטמבר^[16].

הבזיליקה וכנסיות העיר החשובות

בזיליקת סן מרינו וכנסיית פטרוס הקדוש הצמודה אליה מימין

בזיליקת סן מרינו

ערך מורחב – בזיליקת סן מרינו

בזיליקת סן מרינו (Basilica di San Marino) היא הכנסייה המרכזית והחשובה בעיר, והיא מוקדשת למרינוס הקדוש. היא שוכנת ב"פיאצלה דומוס פלביס" (piazzale Domus Plebis – "כיכר בית הכנסייה הכפרית"), שקיבלה את שמה מכנסייה כפרית ("פלביס" – Plebis או "פייווה" – Pieve). מצבה של הכנסייה הקודמת הידרדר והיא נהרסה ב-1807. תחתיה הוקם המבנה הנוכחי בסגנון נאו קלאסי. עבודות ההקמה הסתיימו ב-1835, הכנסייה נחנכה ב-1838 והוקדשה ב-1 ביולי 1855^[17]. ב-1926 הורה האפיפיור פיוס האחד עשר על העלאת הכנסייה לדרגת בזיליקה משנית. בכנסייה שלוש ספינות, וחלק משרידיו של הקדוש שהתגלו ב-3 בספטמבר 1586 שמורים מתחת וליד המזבח הראשי.

כנסיית פטרוס הקדוש

כנסיית פטרוס הקדוש (Chiesa di San Pietro) צמודה לבזיליקה מצידה המזרחי, והיא הוקמה במאה ה-17, היינו לפני הקמת הבזיליקה. האפסיס נחצב בסלע ההר, ושתי נישות הקבועות בו שימשו לפי המסורת כמיטותיהם של מרינוס הקדוש ושל לאו הקדוש ידידו^[17]. ג'וזפה גריבלדי ואשתו אניטה הסתתרו בכנסייה ב-1849, וכן ניצבת בה אנדרטה המוקדשת לאפיפיור יוחנן העשרים ושלושה. פנים הכנסייה שופץ ב-1826, ומעל למזבח השיש ניצב פסלו של פטרוס הקדוש. הקריפטה נוספה לכנסייה ב-1941 והיא עשויה כולה מאבן שנחצבה בהר טיטאנו.

כנסיית פרנציסקוס הקדוש

כנסיית פרנציסקוס הקדוש (Chiesa di San Francesco) והמנזר שלידה שכנו בעבר בכפר "לה מוראטה וקיה" (La Murata Vecchia – "החומה העתיקה"), כקילומטר וחצי מדרום לעיר, אך האפיפיור קלמנס השביעי הורה על העברתם אל סן מרינו. הקמת המבנה החלה ב-1361 תוך שימוש בחומרי הבניין של הכנסייה והמנזר הקודמים, והסתיימה לקראת שנת 1400^[18]. זו הכנסייה העתיקה ביותר ששרדה בסן מרינו, ואף שקירותיו החיצוניים של המבנה נותרו במקומם, פנים המבנה נבנה ועוצב מחדש מספר פעמים, והכנסייה שופצה לחלוטין לקראת סוף המאה ה-18. עם זאת, במאה ה-20 התבצעו במקום עבודות שנועדו להשיב לחזית ולשער המבנה את חזותם המקורית. המנזר שימש כמרכז דתי ולימודי, והצמיח תאולוגים ובעלי תפקידים כנסייתיים רבים. מעל שער המבנה קבוע לוח המעיד על נסיבות ומועד הקמתו ומתחתיו תבליט של נשר שכנפיו פרושות. המזבח בכנסייה הובא ככל הנראה מהכנסייה העתיקה, ומגדל הפעמונים הנוכחי הוקם במאה ה-18 והחליף את המגדל הקודם מ-1405^[19]. במנזר שוכן מוזיאון (ראו להלן).

מוזיאונים

מרינוס הקדוש אוחז בידיו דגם של שלוש הטירות. המוזיאון הלאומי (1640)

המזרקה שתרם העם האמריקאי לסן מרינו ב-1962. ברקע נראה האובליסק של מזבח המתנדבים

"מטווח הקשתים" ההיסטורי משמש כיום למופעים ולאירועים, כמו גם לתחרויות ירי בחץ וקשת

המוזיאון הלאומי

אוסף המוזיאון הלאומי (Museo di stato di San Marino) הוקם החל ב-1865 והתבסס על תרומות מרחבי העולם. המוזיאון נחנך ב-1899 בארמון ולוני (Palazzo Valloni), ששימש עד אז כמשכנה של הספרייה הלאומית. ב-1982 הפך המוזיאון למוסד עצמאי והאוסף הועבר אל פלאצו פרגאמי-בלוצי (Palazzo Pergami-Belluzzi) בכיכר טיטאנו (Piazzetta del Titano), ונפתח לקהל הרחב ב-18 במרץ 2001^[20]. במוזיאון כ-5,000 פריטי אמנות והיסטוריה, וכן פריטים ארכאולוגיים מתקופת האבן החדשה עד ימי הביניים, הכוללים מוצגים ממצרים העתיקה, מהתרבות האטרוסקית ומרומא העתיקה. בין היתר שמורים במוזיאון שרידיה של הכנסייה שקדמה לבזיליקת סן מרינו ואוסף מטבעות ומדליות מסן מרינו מהמחצית השנייה של המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20. האוסף ערוך בשישה-עשר אולמות תצוגה המשתרעים על פני ארבע קומותיו של הארמון.

הגלריה לאמנות מודרנית ועכשווית

שורשיה של הגלריה לאמנות מודרנית ועכשווית (Galleria d’Arte Moderna e Contemporanea) הם בתערוכה הדו-שנתית של סן מרינו שהתקיימה לראשונה ב-1956. בעקבותיה התקיימו תערוכות ב-1959, 1961 1963, 1965 וב-1967^[21]. כל אחת מהתערוכות התמקדה בנושא אמנותי ספציפי, ואחת ממטרותיהן הייתה לבסס ברפובליקה אוסף של אמנות מודרנית. תערוכות אחרות התקיימו מאוחר יותר, והגלריה החלה להתגבש לקראת סוף שנות ה-80. הגלריה מקיימת תערוכות ואירועים שונים ומוציאה לאור פרסומים בתחום עיסוקה. האוסף הקבוע כולל 750 יצירות החל מתחילת המאה ה-20 ועד ימינו, והוא מחולק בהתאם לענפי האמנות – ציור, רישום, ציור בצבעי מים, פיסול וצילום.

מוזיאון פרנציסקוס הקדוש

מוזיאון פרנציסקוס הקדוש (Museo San Francesco) שוכן בלוג'יה של הקלויסטר במנזר פרנציסקוס הקדוש (ראו לעיל). הוא נפתח באופן רשמי ב-15 במרץ 1966 ובו אגף המוקדש לאמנות דתית ואגף העוסק בציור. המוזיאון מציג את יצירות האמנות של המנזר ושל כנסיות פרנציסקניות נוספות ברחבי איטליה, החל במאה ה-14 וכלה במאה ה-18.

אתרים אחרים

תיאטרון טיטאנו

תיאטרון טיטאנו (Teatro Titano) הוא החשוב בתיאטראות העיר והמדינה, והוא שוכן בכיכר אגאתה הקדושה (Piazza Sant'Agata). הוא שופץ במימון איטליה הפשיסטית החל בשנת 1936 ונחנך ב-3 בספטמבר 1941 (יום מרינוס הקדוש והחג הלאומי של סן מרינו). בתיאטרון 300 מקומות ישיבה, ותא מיוחד שנועד לארח את מושלי המדינה. כיפת המבנה מעוטרת בסמלי תשע ערי המדינה, ועל הבמה תבליטים המתארים את תולדות סן מרינו.

מזבח המתנדבים

מזבח המתנדבים (Ara dei Volontari) הוא מונומנט שנחנך ב-1927 ומנציח 140 מתנדבים מקומיים שנהרגו מאז 1843, בתקופת איחוד איטליה ובמלחמת העולם הראשונה. המזבח עשוי משני גרמי מדרגות המובילים לקפלה שמעליה אובליסק ולוח המונה את שמותיהם של המתנדבים. סמוך לו שוכנת מזרקה עגולה מתנת "העם האמריקאי" מ-1962.

שער פרנציסקוס הקדוש

שער פרנציסקוס הקדוש (Porta San Francesco) או שער לואוקו (Porta del Luocho – "שער מקום (הכינוס)") נבנה ב-1361 ושימש כעמדת שמירה בחומה השלישית של העיר, שהקיפה את האזור הבנוי, להבדיל מהחומות על פסגת הר טיטאנו שניצבו מעליו. השער הוביל אל המנזר שהיה צמוד אליו ונזכר לראשונה במסמך מ-1449^[22]. הוא עוצב מחדש ב-1451 וב-1581 ונוספו לו גשר הרמה ודלת נוספת, וכן מגדל שהוקם מעל קשת המבנה. מתחת לשער ניצבות אבנים שעליהן נראות עדיין ההוראות לשומרים בדבר האיסור שחל על זרים מלבוא בשערי העיר כשהם חמושים – עבירה שגררה עונשים כבדים – והאיסור על פתיחת השערים במשך שעות הלילה. בצידו הפנימי של השער שני תבליטים עשויים אבן – באחד נראה נשר עטור כתר שכנפיו פרושות, ובאחר סמל המדינה.

מטווח הקשתים

מטווח הקשתים (Cava dei balestrieri) הוא מטווח חץ וקשת עתיק השוכן סמוך לכיכר החירות בעיר. כבר ב-1339 פורסם ברפובליקה חוק לפיו על כל אזרח לרכוש לעצמו קשת ותחמושת מתאימה לשם הגנת המדינה, והמקום שימש לאימון ולתחרויות ובעת טקסים^[23]. כיום משמש המטווח לאירועים שונים, ובכלל זה תחרויות בירי חץ וקשת שנערכות בימי חג לאומיים.

יהודים בסן מרינו

מבט לעבר חלקה הדרומי של העיר

לראשונה נזכרו יהודים בסן מרינו ב-1369 בהקשרה של הלוואת כספים, ושוב ב-1442 וב-1462. עוד נזכרו יהודים בהקשרים שליליים של גנבה (1455), בגידה ושל זיוף מטבע (1459)^[24]. במאות ה-16 וה-17 נזכרו היהודים בסן מרינו בהזדמנויות רבות, כך שיש להניח כי במקום התקיימה קהילה יהודית קבועה. מסמכים אלה עוסקים בעיסוקיהם של היהודים, בהגבלות ואיסורים שהוטלו עליהם, ובהוראות לנשיאת אות קלון, אך מאידך הם זכו להגנה רשמית ולהצהרת סובלנות^[25]. במאות שלאחר מכן פחת מספרם של היהודים במקום באופן מתמיד. במלחמת העולם השנייה מצאו למעלה מ-100,000 איטלקים ויהודים מקלט בסן מרינו^[26], אך כיום לא פועלת בה קהילה יהודית.

ערים תאומות

לסן מרינו ברית ערים תאומות עם שלוש ערים, ובשניים מהמקרים מבוססת הברית על קשר היסטורי רב שנים:

איטליה סן לאו, איטליה (ידידו של מרינוס הקדוש וסתת אבן כמוהו, התיישב במקום שהיה עם השנים לעיירה זו.)
קרואטיה ראב, קרואטיה (הקשר בין הערים מבוסס על תולדות חייו של מרינוס הקדוש שנולד באי ראב.)
ארצות הברית סקרנטון, פנסילבניה, ארצות הברית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סן מרינו בוויקישיתוף

הערות שוליים

[1] הודעת אונסק"ו על אתרי המורשת העולמית שנוספו לרשימה ב-2008

[LTR-הערה1-2] The first inhabitants of Titano

[LTR-הערה2-3] Middle Ages in San Marino and Statutes

[LTR-הערה3-4] From 1500 to beginning 1800, Napoleon in San Marino

[LTR-הערה4-5] The 1800's and Garibaldi

[LTR-הערה5-6] Early 1900's, the Arengo of 1906, the emigration

[LTR-הערה6-7] World Wars and Fascism in San Marino

[LTR-הערה7-8] Castello di San Marino Citta'

[9] הלשכה לתכנון כלכלי, עיבוד מידע וסטטיסטיקה של סן מרינו

[10] אתר City population

[11] אתר הדיוקסיה

[12] אתר האוניברסיטה

[LTR-הערה8-13] Biblioteca Universitaria

[LTR-הערה9-14] Torri San Marino

[15] מינהל המוזיאונים של סן מרינו

[LTR-הערה10-16] Cambio della Guardia

[sanmarinokey303-17] ¹ ² אתר סן מרינו קי

[18] מינהל המוזיאונים של סן מרינו

[19] אתר סן מרינו קי

[LTR-הערה11-20] Il museo di stato

[LTR-הערה12-21] La storia

[22] אתר סן מרינו קי

[23] איגוד הקשתים של סן מרינו

[LTR-הערה13-24] Jewish encyclopedia

[LTR-הערה14-25] Sormani e San Marino

[LTR-הערה15-26] The Virtual Jewish History Tour

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]