ספר יוחסין (תלמוד)

ספר יוחסין בתלמוד הוא חיבור קדום שמוזכר בתלמוד שהיה מצוי בימי חז"ל. החיבור עסק בתחום היוחסין והכיל דרשות רבות. בתלמוד מובא כי בימי האמוראים החיבור נגנז. וכי היעדרותו השפיעה על חכמי התלמוד.

מהות החיבור, תוכנו והיקפו, היעלמותו והשפעת הדבר - אינם מפורשים בתלמוד, ובמפרשי התלמוד קיימים על כך ביאורים שונים ומגוונים. קו אחיד העולה מתוך כלל המפרשים מצביע על כך כי למרות שרב הנעלם בו על הגלוי, מדובר בחיבור ייחודי ובעל השפעה.

החיבור ותוכנו

בתלמוד לא מבואר מה היה תוכן החיבור, אלא רק מצוין שהכיל דרשות רבות על פסוקים מסוימים בספר דברי הימים. במפרשים נאמרו כמה אופנים למהות התוכן של החיבור:

• לדעת רב עמרם גאון היה בו את פירוט הייחוס של כל משפחה - על סגניה, שריה, ראשיה, נביאיה, צדיקיה ובעלי התורה שבה, וכן פסוליה ופגומיה; ועל פי זה היו החכמים יודעים עם מי להינשא ולהשיא, וממי להתרחק. לדעתו אף ה"דרשות" שבו שהוזכרו בחז"ל, לא היו הן דרשות רגילות של חז"ל על התורה, אלא ”מדרש מעשה משפחות - מה עשו ומה היה ביניהם”.
• לדעת רש"י הוא הכיל ברייתות שמפרשות את ספר דברי הימים לפי ייחוסי השבטים ומשפחותיהם, אך היו בו גם דרשות וטעמי תורה.
• לדעת מפרשים רבים (על פי מקבילה בתלמוד ירושלמי) מדובר בדברי אגדה דרשניים (בעיקר אטיולוגיים) שנדרשו על שמות האישים המוזכרים בדברי הימים. מהם שציינו למקומות אחרים בספרות חז"ל שבהם צוינו דרשות כאלו על אישים המוזכרים בדברי הימים, ולדעתם באופן דומה היו שאר הדרשות שבספר יוחסין. רבי יהודה ליב אדל מבאר כי מטרת ספר יוחסין הייתה להכיל את כל המסרים והאמונות הנכונות שאותם רצו חז"ל להעביר לדורות הבאים, שאותם שזרו חז"ל עם שמות האנשים על מנת שייזכרו שמות האנשים עם המסרים השזורים בהם.
• לדעת רבי יוסף חיים מבגדד ספר יוחסין הכיל ביאורים וסודות שעל ספר דברי הימים, שהם שימשו כהקדמות נשגבות בתורת הנגלה ותורת הנסתר לפירושים, דרשות וביאורי מעשיות בכל המקרא.

בכמה מקומות בספרות חז"ל מסופר על "מגילת יוחסין" שנמצאה בירושלים, ובה נשנו פסולי ייחוס ועוד פרטים נוספים. יש הסוברים כי היא ספר יוחסין המוזכר בתלמוד.

כמו כן נחלקו המפרשים באופן פרסומו:

• בפשטות לשון התלמוד משתמע כי הועלה על הכתב, וכן פירשו רבי יהודה בן נתן ורבי יוסף חיים מבגדד והוסיפו כי אף על פי שבאותה התקופה עדיין לא נכתבה תורה שבעל פה, ספר יוחסין כן הועלה על הכתב.
• רבי יחזקאל לנדא מפרש בדעת רש"י כי מחמת האיסור של "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן" החיבור נשנה בעל פה ולא נכתב.

כמות הדרשות בו

בתלמוד במסכת פסחים מובא:

אמר רמי בר רב יודא אמר רב מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם אמר מר זוטרא בין אצל לאצל טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא

—

פירוש הדבר, כי על קטע מסוים בספר דברי הימים - המתחיל ב'אצל' ומסתיים ב'אצל', היה בספר יוחסין כמות דרשות שהצריכה 400 גמלי. המפרשים נחלקו מהו אותו קטע ומה הכוונה 'גמלי':

זיהוי הפסוקים בדברי הימים

"אָצֵל" היה דור תשיעי למיכה בן מריב בעל - בנו של יהונתן, והוא הוזכר עם בניו בשני פרקים סמוכים בדברי הימים:

בפרק ח': ”וּמוֹצָא הוֹלִיד אֶת בִּנְעָא, רָפָה בְנוֹ, אֶלְעָשָׂה בְנוֹ, אָצֵל בְּנוֹ. וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים, וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם: עַזְרִיקָם, בֹּכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה וְעֹבַדְיָה וְחָנָן; כָּל אֵלֶּה בְּנֵי אָצַל”, ובפרק ט': ”וּמוֹצָא הוֹלִיד אֶת בִּנְעָא, וּרְפָיָה בְנוֹ, אֶלְעָשָׂה בְנוֹ, אָצֵל בְּנוֹ. וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים, וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם: עַזְרִיקָם, בֹּכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה וְעֹבַדְיָה וְחָנָן; אֵלֶּה בְּנֵי אָצַל”. בתלמוד הוזכר הקטע העמוס בדרשות כמי שנסוב על המקרא ש"בין אצל לאצל", ונחלקו המפרשים בזיהוי המדויק של הפסוקים:

• לדעת רש"י הדרשות נסובות על הפסוקים שבין האזכור הראשון בפרק ח' לאחרון שבפרק ט' (קרוב ל-50 פסוקים).
• לדעת הערוך וכן לדעה א' אצל רבי אברהם בן הרמב"ם מדובר בפסוק בפרק ח' שפותח ב"ולאצל" ומסיים ב"בני אצל" (ספר דברי הימים א', פרק ח', פסוק ל"ח).
• לדעה ב' אצל רבי אברהם בן הרמב"ם מדובר בשני הפסוקים בפרק ח' שבהם מוזכר אצל (ספר דברי הימים א', פרק ח', פסוקים ל"ז–ל"ח).

ביאור ה'גמלי'

• בפשטות לשון התלמוד, הכוונה על גמלים: שכמות הדרשות הכתובות על אותו הקטע הייתה כה גדולה עד כי היה צורך לגייס 400 גמלים לשאת את החומר הנכתב.
• לדעת רבי יוסף חיים מבגדד הכוונה ל-400 לוחות עצים קטנים שהיו כותבים עליהם.
• יש מי שהציעו לגרוס "גוילי", במשמעות של קלף לכתיבה.

על גודלו של החיבור ניתן לראות גם מדברי התלמוד במסכת פסחים, שם הובא שרבי שמלאי, שהיה דרשן ובעל אגדה בולט, ביקש מרבי יוחנן שישנה לו את ספר יוחסין. לאחר שענה לרבי יוחנן ואמר לו את עיר הולדתו - לוד - ואת עיר מגוריו - נהרדעא, אמר לו רבי יוחנן שאין מלמדים את בני לוד ונהרדעא את ספר יוחסין. אמנם לאחר דין ודברים הוא ניאות. רבי שמלאי ביקש ללמוד זאת בתוך שלושה חודשים, אך רבי יוחנן הבהיר לו שאין אפשרות כזו, שכן גודל החיבור הוא כה רב עד שאפילו ברוריה, אשתו של רבי מאיר ובתו של רבי חנינא בן תרדיון, שלמדה בכל יום שלוש מאות עניינים, לא הספיקו לה שלוש שנים בשביל ללמוד את כל ספר יוחסין.

לדעת רבי אברהם בן הרמב"ם כמות הדרשות המתוארת בספר יוחסין היא בלשון גוזמה. כך מופיע גם אצל רבי יואל לייב הלוי הרצוג. אמנם רבי יוסף חיים מבגדד מתקשה לקבל שהדבר נאמר בלשון גוזמה, ומנסה למזער את הכמות המתוארת.

היעלמות החיבור וההשפעה מכך

בתלמוד מצוין כי החיבור "נגנז", וכי כתוצאה מכך ”תשש כֹחן של חכמים וכהה מאור עיניהם”. רש"י מבאר כי החיבור השתכח במרוצת השנים, אך המהרש"א מבאר כי נגנז ממש. הוא מוסיף כי סיבת הגניזה הייתה מחמת שבדיקת היוחסין בפומבי סיכנה את העוסקים בה, שכן היו אנשים אלימים שיוחסיהם נפסלו בבדיקה והיו מוסגלים להרוג את העוסקים בכך, ולכן גנזו את החיבור והחלו ללמד אותו בעל פה מרב לתלמיד פעם או פעמיים בשבוע.

המפרשים אף נתנו ביאורים שונים לסיבת ההשפעה הכה מהותית כתוצאה מהיעלמות החיבור:

• רב עמרם גאון מבאר את תשות הכוח ואת כהיית מאור העיניים שהיו לחכמים עם גניזת החיבור בכך שלא היו יודעים לברר עם מי ראוי להינשא, וכן שלא היו יודעים את ייחוסם העצמי שלהם, וחששו מיחסו השלילי של התלמוד למי שנושא אישה "שאינה הוגנת לו" שנגרם להם מחמת אי הכרת הייחוסין כיאות.
• רש"י מבאר כי תשות הכוח הייתה משום שנעלמו מהם "טעמי תורה" שהיו בו.
• רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס מבאר - בהתאם לשיטתו - כי לימודו בעל פה מדי שבוע פעם או פעמיים התיש את החכמים. את "מאור העיניים" של החכמים, שכהה, מזהה רבי שמואל אליעזר איידלס ככוח הנבואה, שנחלש משום שהחכמה שבבסיסו נחלשה ומשום הכלל התלמודי שהנבואה אינה שורה אלא על המיוחסים שבישראל.
• רבי משה מיינשטרש מבאר כי הסמכות והשררה שניתנה ביד חכמים הייתה מכוח הייחוס שלהם, ומכיוון שעומעם הייחוס בהיעדר ספר יוחסין, הוחלש כוח החכמים. באופן דומה מבאר גם רבי מנשה קליין כי משום שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, לכך כיוון שאבד הייחוס שלהם איבדו את השראת השכינה ואת האפשרות לכוון על ידי לטעמי תורה.
• רבי יוסף חיים מבגדד מבאר כי תשות כוח החכמים הייתה משום שנחסרו מהם הביאורים והסודות שעל ספר דברי הימים שהיו כתובים ספר יוחסין, שהם שימשו כהקדמות בתורת הנגלה ותורת הנסתר לפירושים, דרשות וביאורי מעשיות בכל המקרא. את כהות הראייה הוא מבאר בכך שספר יוחסין היה הספר היחידי שהכיל את תורת הנגלה בתורה שבעל פה בכתב (שאר תורה שבעל פה נאסרה בכתיבה), ומשנגנז שוב ”לא היה להם לימוד ללמדו באור עיניהם מתוך הספר בתורה שבעל פה”.
• רבי יהודה ליב אדל מבאר כי ההשפעה הדרמטית בהיעלמות החיבור היא משום שנקטעה דרך העברת המסרים והאמונות שאותם העמיסו חז"ל בשמות האנשים שבדברי הימים, ולכן ”תשש כחן של החכמים, ורפו בידם כל מה שקבלו מזולתם, וכהה גם כן מאור עיניהם להביט ולהשקיף אל הענינים אשר היו יכולים להמציא ולהוליד, מהדברים הקודמים, כנ"ל”.

ראו גם

• מגילת סתרים

קישורים חיצוניים

• הרב צבי וייספיש, "מאמר כ"א : 'ספר יוחסין' – תוכנו ומעלתו", בתוך: דברות צבי, חלק י"ג, ירושלים תש"ע, עמ' רנ"א–רנ"ח, באתר HebrewBooks