פבלו נרודה
פבלו נרודה הוא שם העט של ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו (בספרדית: Ricardo Eliécer Neftalí Reyes Basoalto; 12 ביולי 1904 – 23 בספטמבר 1973) שהיה משורר צ'יליאני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1971.
 | |
| לידה |
12 ביולי 1904 Parral, צ'ילה  |
|---|---|
| פטירה |
23 בספטמבר 1973 (בגיל 69) סנטיאגו דה צ'ילה, צ'ילה |
| שם לידה |
Ricardo Eliécer Neftalí Reyes Basoalto |
| מדינה |
צ'ילה |
| מקום קבורה |
Isla Negra |
| שם עט |
Pablo Neruda |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת צ'ילה |
| שפות היצירה |
ספרדית |
| סוגה |
שירה, פרוזה |
| יצירות בולטות |
Crepusculario, Arte de pájaros, Splendor and Death of Joaquin Murieta, Residence on Earth, עשרים שירי אהבה ושירת יאוש אחת, Canto General, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
| תקופת הפעילות |
1922–1973 (כ־51 שנים) |
| הושפע מ |
גוסטבו אדולפו בקר, וולט ויטמן, פרנסיסקו דה קוודו, פדריקו גארסיה לורקה, רובן דריו, ארתור רמבו |
| בן או בת זוג |
|
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
  | |
.jpg)
ביוגרפיה עריכה
ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו נולד בעיר פראל, בפרובינציית לינרס שבאזור מאול, כ-400 ק"מ דרומית לבירת צ'ילה, סנטיאגו. אביו, חוסה דל כארמן רייס מוראלס, היה עובד רכבת ואימו, רוסה נפתלי באסואלטו הייתה מורה בבית ספר ונפטרה חודשיים בלבד לאחר לידתו. נרודה ואביו עקרו זמן קצר אחר כך לעיר טמוקו, שם התחתן אביו עם טרינידד קנדיאה מארברדה, אשר הייתה כבר אם לבנו תשע שנים קודם לכן. נרודה גדל עם אחיו למחצה רודולפו ואחותו למחצה לאורה, אשר נולדה לאביו מאם אחרת.
אביו של נרודה התנגד למשיכתו של בנו לספרות, אולם נרודה שאב עידוד מאחרים, בהם כלת פרס נובל לספרות גבריאלה מיסטרל, אשר ניהלה את בית הספר המקומי לבנות. יצירתו הראשונה של נרודה ראתה אור בהיותו בגיל 13, היה זה חיבור קצר שהתפרסם בעיתון מקומי. בשנת 1920, כאשר אימץ את שם העט פבלו נרודה, הוא כבר פרסם באופן נרחב שירה, פרוזה ומאמרי עיתונות.
נרודה היה שגריר צ'ילה בארצות שונות בשנים 1927–1943. בשנת 1936 היה קונסול צ'ילה במדריד וחזה בפתיחת מלחמת האזרחים בספרד[1]. בעקבות זאת, ובעיקר לאחר הירצחו של המשורר פדריקו גארסיה לורקה, אליו התוודע בברצלונה, החל נרודה לפעול נגד הפשיזם ולכתוב שירי מחאה פוליטיים. בשנת 1942 היה קונסול במקסיקו[1]. בשובו לארצו בשנת 1943 התקבל בטקס פומבי מתוקשר בתיאטרון קאופוליקן, יחד עם חברו פרופסור אלחנדרו ליפשוץ פרידמן, כחבר במפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית. לאחר מכן הוא נבחר לסנטור מטעם המפלגה הקומוניסטית. בתחילת 1948, לאחר שהמפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק בצ'ילה, על ידי הנשיא הצ'יליאני גבריאל וידלה, נשא נרודה נאום חריף נגד הנשיא, אותו הוא כינה "בוגד שמכר את ענייני עמו"[2], ולאחר מכן נמלט והתחבא בבתי אזרחים שונים בצ'ילה. בשנת 1949 הצליח לצאת מארצו ולהגיע לכנס קומוניסטי בפריז[3]. במשך מספר שנים הוא נדד בין ארצות שונות ושב בשנת 1952 לצ'ילה. בשנת 1953 קיבל את פרס סטלין לשלום[1].
בשנת 1969 קיבל נרודה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הקתולית בארצו[4]. באוקטובר 1969 הוא נבחר למועמד המפלגה הקומוניסטית למשרת נשיא צ'ילה[5], אך הסיר מועמדותו ותמך בסלבדור איינדה. לאחר שאיינדה נבחר לנשיאות מונה נרודה לשגריר צ'ילה בפריז[6], תפקיד בו החזיק עד שנת 1972.
את שם העט בחר המשורר כמחוות כבוד למשורר הצ'כי יאן נרודה, בין השאר כדי להסתיר את שירתו מאביו, אשר שאף כי בנו יבחר במקצוע מעשי יותר לחייו. בשלב מאוחר יותר בחייו אימץ נרודה את שם העט שבחר אף כשמו הרשמי.
במשך מספר שנים היה נרודה מועמד לפרס נובל לספרות ואף נעשו בצ'ילה מאמצים לקדמו בפני ועדת הפרס[7], עד שזכה בו לבסוף ב-1971[8].
לאחר מותו עריכה
נרודה נפטר מסרטן הערמונית בשנת 1973[9]. טרם מותו הספיק לחזות בהפיכה הצבאית שידעה ארצו, ובהשתלטותו של הגנרל פינושה על הממשל בצ'ילה[10].
ביולי 2008, גילוי 14 שירים לא נודעים של נרודה, אישרו כי ניהל בשנותיו האחרונות רומן עם אחייניתה הצעירה של אשתו[11].
בקיץ 2011 הודיעו הרשויות בצ'ילה כי יחקרו את מותו מחדש, לבדוק אם נרצח בידי המשטר של אוגוסטו פינושה. שופט חוקר מונה לבחון את הטענות, לפיהן סוכנים הזריקו רעל לקיבה של נרודה, בעת שקיבל טיפולים במרפאת סנטה מריה בסנטיאגו נגד סרטן הערמונית, שנחשב לגורם לכשל בלבו ולמותו[12]. ב-8 באפריל 2013 אושר להוציא את גופתו של נרודה מהקבר כדי לבדוק את סיבת המוות שלו[13]. צוות זיהוי פלילי בן 15 חברים פרסם את תוצאות הבדיקה ב-8 בנובמבר 2013, בהן נאמר: "בבדיקה לא נמצאו חומרים כימיים שיכולים להיות קשורים למותו של מר נרודה"[14]. בסוף 2017 צוות בינלאומי של מומחים לרפואה משפטית שבדק את שרידי גופתו שוב, מצא ממצאים המחזקים את ההשערה שלפיה נרודה נרצח[15].
בסוף 2016 יצאה לאקרנים סרט ביוגרפי, "נרודה", של הבמאי הצ'יליאני פבלו לריין על חייו[16].
ספרי שירתו בעברית עריכה
- מבחר שירים, עברית - נ’ אגמון (ביסטריצקי), ספרית פועלים, מרחביה, 1954.
- עשרים שירי אהבה ושירת יאוש אחת, תרגום - יורם ברונובסקי, תל אביב, 1977.
- שירים, מבחר משיריו, תרגום - טל ניצן, (מבוא: רוני סומק) הוצאת קשב לשירה, תל אביב, 2002.
- עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש, תרגום - טל ניצן, הוצאת קשב לשירה, תל אביב, 2009[17].
- עשרים שירי אהבה וזמר נואש / מאה סונטות של אהבה, תרגום - רמי סערי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2017[18].
- בית בחול, תרגום - רמי סערי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2023.
ראו גם עריכה
- הדוור - סרט בדיוני, שדמות מרכזית בעלילתו היא פבלו נרודה
קישורים חיצוניים עריכה
פבלו נרודה, ברשת החברתית Goodreads- פבלו נרודה, באתר פרס נובל (באנגלית)* פבלו נרודה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פבלו נרודה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- צבי וולובסקי, נרודה - לידה מחדש, מעריב, 19 בינואר 1979
- רות אלמוג, "קרוב יותר לדם מאשר לדיו": מאה שנה להולדת פבלו נרודה, באתר הארץ, 14 ביולי 2004
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על פבלו נרודה - חלק א, 18 ביולי 2011- ערן סבאג, "חיים של אחרים" על פבלו נרודה - חלק ב, 19 ביולי 2011
- ערן סבאג, "חיים של אחרים" על פבלו נרודה - תוכנית שנייה, 12 בפברואר 2013
משה גלעד, טיול בין הבתים של המשורר הצ'יליאני זוכה פרס נובל, פבלו נרודה, חושף את חייו הסוערים, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2015- עופרה עופר אורן, סיפורו של שיר, "מת באיטיות": מה הקשר בין השיר לבין האונס שהמשורר הודה בו, בבלוג "סופרת ספרים", 30 בינואר 2017
- יפעת מנוס, מהפכן של אהבה: מי אתה, פבלו נרודה?, באתר ynet, 6 במאי 2017
- הניו יורק טיימס, האם פבלו נרודה נרצח?, באתר הארץ, 16 בפברואר 2023
מיצירתו:
- "ואלס", שיר מאת פבלו נרודה בתרגום רמי סערי, "הארץ", 21 ביולי 2004
- "איך הייתה ספרד",שיר מאת פבלו נרודה בתרגום רמי סערי, "הארץ", 11 באוקטובר 2013
- "כלב אחר", שיר מאת פבלו נרודה, באתר הספריה החדשה
- קטע מתוך הפואמה "אני מסביר כמה דברים" של נרודה: הרולד פינטר, חזון כבוד האדם, באתר ynet, 26 בדצמבר 2008
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 איליה ארנבורג, פבלו נרודה, קול העם, 29 בינואר 1954
- ^ הבוגד גונסאלס וידאלה, קול העם, 30 במרץ 1948
- ^ פאבלו נרודה הגיע לקונגרס, קול העם, 27 באפריל 1949
- ^ פסח זסקין, אליאנדה יכול יוכל בפעם הרביעית, על המשמר, 23 בספטמבר 1969
- ^ נרודה מארח את שלונסקי, על המשמר, 21 באוקטובר 1969
- ^ משורר מצ'ילה מועמד לפרס נובל לספרות, מעריב, 20 באוקטובר 1971
- ^ ביקורת על הענקת פרס נובל לסטיינבק, דבר, 28 באוקטובר 1962
החלטת שופטי פרס נובל - גרמה אכזבה, מעריב, 31 באוקטובר 1966 - ^ נשיא צ׳ילי יבקר בישראל, על המשמר, 27 באוקטובר 1971
- ^ פבלו נרודה חולה אנוש, על המשמר, 24 בספטמבר 1973
- ^ מיכאל (יואל) שני, הישראלים שכתבו את "שירו האחרון של פבלו נרודה", באתר הארץ, 9 בנובמבר 2013
- ^ עידן רינג, הרומן האחרון של פבלו נרודה, באתר הארץ, 23 ביולי 2008
- ^ רורי קרול, הגרדיאן, צ'ילה מקווה לפתור את חידת מות המשורר הלאומי נרודה, באתר הארץ, 3 ביוני 2011
- ^ שלמה פפירבלט, 40 שנה לאחר מותו, שרידי גופתו של המשורר פבלו נרודה יוצאו מקברו, באתר הארץ, 8 באפריל 2013
AP, רצח או מוות טבעי? גופתו של נרודה תוצא מהקבר, באתר ynet, 8 באפריל 2013 - ^ שלמה פפירבלט, כתב "הארץ" באמריקה הלטינית, סופית: המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה לא הורעל, באתר הארץ, 8 בנובמבר 2013
- ^ פסקל בונפוי, הניו יורק טיימס, פבלו נרודה לא מת מסרטן. האם הוא נרצח?, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2017
- ^ אורי קליין, "נרודה": ביוגרפיה קולנועית מתוחכמת מדי, באתר הארץ, 8 במאי 2017
אורון שמיר, עכבר העיר, "נרודה": נס של קולנוע פיוטי, באתר הארץ, 4 במאי 2017 - ^ אלי אליהו, "עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש" מאת פבלו נרודה | משילים את קוצי הציניות, באתר הארץ, 8 ביוני 2010
- ^ יותם ראובני, שירי האהבה של פבלו נרודה כבר אינם מספקים לי נחמה, כמו בנעורי, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2017