פבלו נרודה
פבלו נרודה (12 ביולי 1904 – 23 בספטמבר 1973) היה שם העט של ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו (בספרדית: Ricardo Eliécer Neftalí Reyes Basoalto), שהיה משורר צ'יליאני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1971.
 | |
| לידה |
12 ביולי 1904 צ'ילה  |
|---|---|
| פטירה |
23 בספטמבר 1973 (בגיל 69) סנטיאגו דה צ'ילה, צ'ילה |
| שם לידה |
Ricardo Eliezer Neftalí Reyes y Basoalto |
| עיסוק |
משורר, דיפלומט, פוליטיקאי, ליריקן, אוטוביוגרף, מחבר |
| בן/בת זוג |
Delia del Carril |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת צ'ילה |
| שפות היצירה |
ספרדית |
| סוגה |
טור שירי, פרוזה |
| פרסים והוקרה |
פרס נובל לספרות (1971) הפרס הלאומי לספרות של צ'ילה (1945) פרס מטעם מועצת השלום העולמית (1955) פרס השלום הבינלאומי ע״ש סטלין (1953) דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הלאומית סן מרקוס Atenea award (1964) מפקד במסדר השמש של פרו פרס ויארג'יו-ורסיליה הבינלאומי (1967) פרס גרומאייר להלחנה (2008) |
| חתימה |
 |
  | |
.jpg)
תוכן עניינים
חייועריכה
ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו נולד בעיר פראל, בפרובינציית לינרס שבאזור מאול, כ-400 ק"מ דרומית לבירת צ'ילה, סנטיאגו. אביו, חוזה דל כארמן רייס מוראלס, היה עובד רכבת ואימו, רוזה באסואלטו, יהודייה, הייתה מורה בבית ספר אשר הלכה לעולמה חודשיים לאחר לידתו. נרודה ואביו עקרו זמן קצר אחר כך לעיר טמוקו, שם התחתן אביו עם טרינידד קנדיאה מארברדה, אשר הייתה כבר אם לבנו תשע שנים קודם לכן. נרודה גדל עם אחיו למחצה רודולפו ואחותו למחצה לאורה, אשר נולדה לאביו מאם אחרת.
אביו של נרודה התנגד למשיכתו של בנו לספרות, אולם נרודה שאב עידוד מאחרים, בהם כלת פרס נובל לספרות גבריאלה מיסטרל, אשר ניהלה את בית הספר המקומי לבנות. יצירתו הראשונה של נרודה ראתה אור בהיותו בגיל 13, היה זה חיבור קצר שהתפרסם בעיתון מקומי. בשנת 1920, כאשר אימץ את שם העט פבלו נרודה, הוא כבר פרסם באופן נרחב שירה, פרוזה ומאמרי עיתונות.
נרודה היה שגריר צ'ילה בארצות שונות בשנים 1927–1943. בשנת 1936 היה קונסול צ'ילה במדריד וחזה בפתיחת מלחמת האזרחים בספרד[1]. בעקבות זאת, ובעיקר לאחר הירצחו של המשורר פדריקו גרסיה לורקה, אליו התוודע בברצלונה, החל נרודה לפעול נגד הפשיזם ולכתוב שירי מחאה פוליטיים. בשנת 1942 היה קונסול במקסיקו[1]. בשובו לארצו בשנת 1943 התקבל בטקס פומבי מתוקשר בתיאטרון קאופוליקן, יחד עם חברו פרופסור אלחנדרו ליפשוץ פרידמן, כחבר במפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית. לאחר מכן הוא נבחר לסנטור מטעם המפלגה הקומוניסטית. בתחילת 1948, לאחר שהמפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק בצ'ילה, על ידי הנשיא הצ'יליאני גבריאל וידלה, נשא נרודה נאום חריף נגד הנשיא ולאחר מכן נמלט והתחבא בבתי אזרחים שונים בצ'ילה. בשנת 1949 הצליח לצאת מארצו ולהגיע לכנס קומוניסטי בפריז[2]. במשך מספר שנים הוא נדד בין ארצות שונות ושב בשנת 1952 לצ'ילה. בשנת 1953 קיבל את פרס סטלין לשלום[1].
בשנת 1969 קיבל נרודה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הקתולית בארצו[3]. באוקטובר 1969 הוא נבחר למועמד המפלגה הקומוניסטית למשרת נשיא צ'ילה[4], אך הסיר מועמדותו ותמך בסלבדור איינדה. לאחר שאיינדה נבחר לנשיאות מונה נרודה לשגריר צ'ילה בפריז[5], תפקיד בו החזיק עד שנת 1972.
את שם העט בחר המשורר כמחוות כבוד למשורר הצ'כי יאן נרודה, בין השאר כדי להסתיר את שירתו מאביו, אשר שאף כי בנו יבחר במקצוע מעשי יותר לחייו. בשלב מאוחר יותר בחייו אימץ נרודה את שם העט שבחר אף כשמו הרשמי.
במשך מספר שנים היה נרודה מועמד לפרס נובל לספרות ואף נעשו בצ'ילה מאמצים לקדמו בפני ועדת הפרס[6].
מותועריכה
נרודה נפטר מסרטן הערמונית בשנת 1973. טרם מותו הספיק לחזות בהפיכה הצבאית שידעה ארצו, ובהשתלטותו של הגנרל פינושה על הממשל בצ'ילה.
ב-8 באפריל 2013 החליטו הרשויות בצ'ילה להוציא את גופתו של נרודה מהקבר כדי לפתור תעלומה בת 40 שנה ולקבוע אם הוא מת מסרטן הערמונית או שמא נרצח בימים שלאחר ההפיכה הצבאית במדינה[7]. צוות זיהוי פלילי בן 15 חברים פרסם את תוצאות הבדיקה ב-8 בנובמבר 2013, בהן נאמר: "בבדיקה לא נמצאו חומרים כימיים שיכולים להיות קשורים למותו של מר נרודה".
ספרי שירתו בעבריתעריכה
- מבחר שירים, עברית - נ’ אגמון (ביסטריצקי), ספרית פועלים, מרחביה, 1954.
- עשרים שירי אהבה ושירת יאוש אחת, תרגום - יורם ברונובסקי, תל אביב, 1977.
- שירים, מבחר משיריו, תרגום - טל ניצן, (מבוא: רוני סומק) הוצאת קשב לשירה, תל אביב, 2002.
- עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש, תרגום - טל ניצן, הוצאת קשב לשירה, תל אביב, 2009.
- עשרים שירי אהבה וזמר נואש / מאה סונטות של אהבה, תרגום - רמי סערי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2017.
ראו גםעריכה
- הדוור - סרט בדיוני, שדמות מרכזית בעלילתו היא פבלו נרודה
קישורים חיצונייםעריכה
- פבלו נרודה, באתר פרס נובל (באנגלית)
- צבי וולובסקי, נרודה - לידה מחדש, מעריב, 19 בינואר 1979
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על פבלו נרודה - חלק א, 18 ביולי 2011- ערן סבאג, "חיים של אחרים" על פבלו נרודה - חלק ב, 19 ביולי 2011
- ערן סבאג, "חיים של אחרים" על פבלו נרודה - תוכנית שנייה, 12 בפברואר 2013
- משה גלעד, טיול בין הבתים של המשורר הצ'יליאני זוכה פרס נובל, פבלו נרודה, חושף את חייו הסוערים, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2015
- עופרה עופר אורן, סיפורו של שיר, "מת באיטיות": מה הקשר בין השיר לבין האונס שהמשורר הודה בו, בבלוג "סופרת ספרים", 30 בינואר 2017
- יפעת מנוס, מהפכן של אהבה: מי אתה, פבלו נרודה?, באתר ynet, 6 במאי 2017
- ניו יורק טיימס, נרודה לא מת מסרטן. האם הוא נרצח?, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2017
מיצירתו:
- "כלב אחר", שיר מאת פבלו נרודה, באתר הספריה החדשה
- קטע מתוך הפואמה "אני מסביר כמה דברים" של נרודה: הרולד פינטר, חזון כבוד האדם, באתר ynet, 26 בדצמבר 2008
על יצירתו:
- אלי אליהו, "עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש" מאת פבלו נרודה - משילים את קוצי הציניות, באתר הארץ, 9 ביוני 2010
הערות שולייםעריכה
- ^ 1.0 1.1 1.2 איליה ארנבורג, פבלו נרודה, קול העם, 29 בינואר 1954
- ^ פאבלו נרודה הגיע לקונגרס, קול העם, 27 באפריל 1949
- ^ פסח זסקין, אליאנדה יכול יוכל בפעם הרביעית, על המשמר, 23 בספטמבר 1969
- ^ נרודה מארח את שלונסקי, על המשמר, 21 באוקטובר 1969
- ^ משורר מצ'ילה מועמד לפרס נובל לספרות, מעריב, 20 באוקטובר 1971
- ^ ביקורת על הענקת פרס נובל לסטיינבק, דבר, 28 באוקטובר 1962
החלטת שופטי פרס נובל - גרמה אכזבה, מעריב, 31 באוקטובר 1966 - ^ AP, רצח או מוות טבעי? גופתו של נרודה תוצא מהקבר, באתר ynet, 8 באפריל 2013