הפולמוס היהודי-נוצרי

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. וכן מדלג על כאלף שנה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

הפולמוס היהודי-נוצרי הוא פולמוס דתי רב-שנים בין היהדות לנצרות. הוויכוח בין שתי הדתות המונותאיסטיות האלה עבר תהפוכות רבות. בתקופות קדומות התמקד הפולמוס בעיקר בצד המקראי, המשותף לשתיהן; בהמשך התייחס הפולמוס אף למקורות פנים-דתיים (יהודיים ונוצריים), כגון התלמוד וכתבי הבשורה. תוצאות הפולמוס כללו לעיתים אלימות מצד הנוצרים, והחלפת האשמות חמורות, שבהן נכללים עלילות הדם שהעלילו על היהודים.

ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים (שמאל) ויהודים (ימין), חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים, 1483

נושאי הוויכוחעריכה

עיקרי הוויכוח בין יהודים לנוצרים הם בנושאי אמונה ודוֹגמה, דבר המסתבר מעצם היותן דתות של התגלות. הנצרות, אף בתלבושתה ההלניסטית, היא תולדה של היהדות; לכן הוויכוח בין הדתות חריף ביותר, ועסק במגוון נושאים רחב. עיקרי הוויכוח היו על פירושם של עקרונות אמונה משותפים; כך בנושא המשיח, העם הנבחר או הקבוצה הנבחרת, מהות האל, אחדות האל, וכן החיוב על שמירת מצוות התורה. הבסיס המשותף לוויכוח היה המקרא, מתוקף היותו מקודש על שתי הדתות, וחשיבותו בהן.

המקראעריכה

תחום העימות העיקרי בין הדתות היה ביחס לפרשנות המקרא: עיקר הוויכוח היה בכך שהיהדות ניתחה את המקרא כקורפוס עצמאי וחתום, ואילו הנצרות, לעומתה, שאפה לנתח את המקרא על-פי נקודת הראות של הברית החדשה, כשהם מכנים זאת "פרה-פיגורציה" (לפני הדמות). כך ביחס לנושאי המחלוקת העיקריים, לדוגמה בחיוב המצוות: היהדות ראתה את חיובי התורה כפשוטם וכחיובים, ולעומתה הנצרות שאפה לפרשנות אלגורית למצוות, על-פי התפיסה בברית החדשה. הוויכוח בהקשר המקראי נסב גם על תחום פתרונן של הנבואות השונות הנוגעות לאחרית הימים, כגון פרק ז בספר ישעיהו. וויכוח מרכזי נסוב סביב משמעות הפסוק "לכן יתן ד' הוא לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל" (ישעיהו ז יד), שתורגם בתרגום השבעים היווני ל"הנה הבתולה הרה..."; פסוק זה פורש על ידי הנוצרים כמתייחס למרים, אם ישו. ניסוח כללי של הוויכוח מזהה את הפרשנות היהודית כשואפת להבנה מילולית וישירה, לעומת הפרשנות הנוצרית, אשר פירשה את המקרא במשמעות כריסטולוגית, ללא המשמעות ההיסטורית המקורית.

ההתפתחותעריכה

  ערך מורחב – הפילוג היהודי-נוצרי

יש המחלקים את תקופות הפולמוס היהודי-נוצרי לשלוש קטגוריות שונות. ראשית הוויכוח ביחס למקרא, ויכוח זה, אשר נסב סביב אמיתות הנצרות או נכונות היהדות, על בסיס הוכחות מקראיות, התקיים בעיקרו עד המאה ה-12. אמנם גם אחר-כך נסובו דיונים רבים על הפן המקראי, ויכוחים שמתנהלים אף כיום, אך מאותו שלב התווספו לארסנל הוויכוחים תחומים נוספים. בשלהי המאה ה-12 ובמחצית הראשונה של המאה ה-13 חלה התפתחות בתחומי הוויכוח, התפתחות שחלה בעקבות גורמים שונים, שחלק מהם היה שינוי היחס של הכנסייה ליהודים ואף לספרות היהודית. קטגוריה אחרונה היא הוויכוח של היהדות עם הנצרות הפרוטסטנטית לאחר היווצרותה. בתוך שלושה קווים סכמטיים אלו ניתן לראות התפתחויות שונות וניואנסים שונים.

משפט פריז וויכוח ברצלונה כמשלעריכה

דוגמה להתפתחות הפולמוס ולשינוי באופי ומשקל נקודות הוויכוח ניתן למצוא בין משפט פריז (1240 שנת ה' אלפים) לוויכוח ברצלונה - המכונה ויכוח הרמב"ן (1263 שנת ה'כ"ג[1]). אמנם ניתן להצביע על מספר קווי דמיון, כגון היוזמה הנוצרית לוויכוח, הסביבה אוהדת לנצרות שבה נערך הוויכוח וההקשר ביחס לתלמוד.

נקודות השוניעריכה

למרות נקודות הדמיון הרבות ניתן להצביע גם על נקודות שוני לא מעטות וביניהם עצם מטרת הוויכוח: בוויכוח פריז הניסיון הנוצרי היה להוכיח שהתלמוד הוא ספר ובו כפירה באל על פי התפישה הנוצרית, ושיש בו חומר נאצה כלפי ישו והנצרות, ובמוקד הועמד הוויכוח נגד התלמוד. לעומת זאת בוויכוח ברצלונה, הוויכוח היה ניסיון להוכיח שעל היהודים לקבל את ישו כמשיח לפי שיטתם הם, לאור הנאמר בתלמוד, ומתוכו ועל פיו על היהודים לקבל את הנצרות כאמת. הבדל נוסף בין הוויכוחים היה בציפיות הנוצרים מתוצאת הוויכוח: בוויכוח פריז מטרתם הייתה להוביל לשריפת התלמוד כגזר דין במשפט נגד טקסט התלמוד, ולכן מונו שופטים שיחליטו מי מהצדדים צודק. לעומתו, בוויכוח ברצלונה המטרה הייתה המרת דת היהודים אחר שיוכח שישו הוא המשיח. העומדים לדין היו הפעם היהודים עצמם, אשר לכאורה מסלפים את דברי התלמוד או עומדים נגדו. בוויכוח זה לא מונו שופטים שיבחרו באחד הצדדים כצודק, אלא על היהודים היה להתגונן נגד טענות הנוצרים ולהשיב להם ישירות. השוני במטרה ובציפיות התבטא גם בשוני בין התוצאות שאכן אירעו בעקבות הוויכוח: ויכוח פריז גרר פעולה מעשית של שריפת עשרים וארבעה קרונות מלאים בספרי תלמוד (צרפת, 1242, שנת ה'ב'), לעומת ויכוח ברצלונה שלא גרר אחריו כל פעולה מיידית, אף שבעקבותיו נוצרו יצירות דידקטיות יהודיות, והוא מסמל אבן בוחן ונקודת מפנה בתפישה היהודית לוויכוחים מול הנוצרים.

גורמי משפט פריזעריכה

שינויים אלו בין שני הוויכוחים נעוצים בגורמים היסטוריים. כך, הוויכוח הקלאסי בין יהודים לנוצרים נסב תחילה על המקרא. במאה ה-12 התלמוד נודע והוסבר למלומדים הנוצרים. פטרוס ונרביליס הכיר את התלמוד מהקריאה בחיבורו של המומר פטרוס אלפונסי (אנ') "דיאלוג בין פטרוס המכונה אלפונסי, שנעשה מיהודי לנוצרי, למשה היהודי". מתוך כך ונרביליס חיבר חיבור פולמוסי אלים נגד היהודים. מאה שנים אחר כך, במאה ה-13, רעיונות אלו, בדבר המינות והכפירה הקיימים בתלמוד, הפכו כלי בידי מוסדות מיסיונריים בעלי עוצמה.

מאה זו ראתה התעוררות נוצרית למלחמה בכפירה. בשנת 1215 האפיפיור אינוצנטיוס השלישי תבע שליטה מלאה בנשמות המאמינים, וכונסה ועידת הלטראנו הרביעית נגד שתי תנועות מינוּת גדולות שפשטו באותם ימים בחברה האירופית ואיימו על שלמותה של הכנסייה: המינות הוולדנזית והמינות הקתרית, ובמסגרתה נקבעו תביעות קיצוניות למיגור הכפירה. דומיניקוס גוזמן (1221-1170) הקים את המסדר הדומיניקני במטרה להילחם במינות האלביגנזית על ידי הפצת השכלה והטפה לנהלים מוסריים קיצוניים, ופרנציסקוס מאסיזי (1226-1181) הקים את המסדר הפרנציסקני, שהטיף נגד השכלה ובעד עוני ושלמות אישית. שני המסדרים יחד נקראו 'מנדיקנטים', קבצנים, אשר נעו בדרכים, הטיפו וגם רכשו השכלה. אמונתם הבלתי מתפשרת באמת המוחלטת של הנצרות לפי דבריהם, ומלחמת החורמה שלהם נגד כל סטיה ממנה, הביאה אל המוקד את השנאה לאמונה היהודית המתנגדת לכאורה לנצרות. המטרה הייתה לקעקע את 'אויבי הכנסייה', ולא להתווכח איתם אידאולוגית, וזו הובילה לוויכוח פריז ולשריפת התלמוד, כאמור בשנת 1242 (ה'ב').

השינויים שחלועריכה

עם הזמן הנוצרים ביקשו להכיר מקרוב את התלמוד על מנת לנצחם ולהמירם לדת הנוצרית. גישה זו באה לידי ביטוי בבתי הספר לשפות המזרח שהקים ריימונדוס מפנייפורטה בשנת 1250 לערך (לשפות ה"אוריינטליות": עברית וערבית), ובתי ספר דומים, ובניסיונות לנצח את היהודים מתוך תורתם הם, כבספר פגיון האמונה שנכתב בשנת 1278 נגד המוּרים והיהודים בידי ריימונדוס מארטיני. מארטיני, שלמד עברית, פתח בספרו את הדלת בפני נוצרים ששאפו להכיר את הספרות היהודית, ולהוכיח להם מתוכה את האמת הנוצרית.

לפי "פגיון האמונה" היהדות התלמודית עיוותה את הכתוב בתורה והיא איננה ההמשך הנאמן ליהדות המקראית, ולכן יש למגר אותה ולהוביל במהרה את היהודים לקבל על עצמם את האמת הנוצרית. תפישה זו הובילה לוויכוח טורטוסה).

לדעת חוקרים, ויכוח ברצלונה היה משפט ראווה תעמולתי של הנצרות נגד הגישה היהודית על-פי כתביהם. הנוצרים האמינו שמשהיהודים יראו את נכונות טענות הנוצרים הם אולי אף יתנצרו מרצון. זו הסיבה שבויכוח ברצלונה וטורטוסה, הנוצרים לא ראו צורך בשופטים, ולא נגררו תוצאות מעשיות מהוויכוחים.

ויכוחים צדדיםעריכה

ישנם הרבה ויכוחים יוצאי דופן שהתרחשו בין סוחרים ובציבור העממי המפורסם שבהם הוא ויכוח מיורקה.

עיקרי הוויכוחעריכה

הוויכוח בין היהודים לנוצרים התמקד במגוון רחב של נושאים, ביניהם עיקרי אמונה וענייני מוסר, וכן נושאים פרטניים של הלכה יהודית מול החוק המקראי או המוסר (כגון נזירות והלוואה בריבית). בכל עניין ונושא התפלמסו היהודים והנוצרים, טיעוניהם השונים נשתמרו בידנו בעזרת הספרות הכתובה וכתבי יד שונים, כשלעיתים דווקא הצד שכנגד שמר את טענות מתנגדיו.

המשיחעריכה

היו שראו בוויכוח על עניין המשיח את המחלוקת המרכזית, ולמעשה היחידה בין היהודים לנוצרים,[2] כשנושא זה היה המרכזי במאה ה-13 בפולמוס בין הדתות.

טענת הנוצרים: משיח כבר באעריכה

לטענת הנוצרים, על פי כתביהם המשיח - הוא ישו - כבר הגיע, ולפי דעתם הכתוב במקרא - בתורה ובנביאים - מורה על כך שמשיח זה מציל את האנושות כולה, ואין הגאולה בעלת אופי לאומי.[3] עם זה הם הסבירו את הנבואות והמקראות לגבי מאורעות קץ הימים בבואו השני של ישו (תהליך הנקרא "פרוסיה") אז בני האדם יעמדו למשפט, המתים יקומו לתחיה ותקום מלכות שמים עלי אדמות.[4]

לדעתם על המשיח להיות ממהות אלוהית ולא אדם מן המניין, ורק כך הוא יוכל לגאול את האדם מכבלי החטא.

הנבואות, לדעתם, התקיימו כולם כבר בימי ישו, ועל ידו. ובחזיונות בספר דניאל נרשם זמן הגעתו של המשיח ארבע-מאות ותשעים שנה מיום החיזיון, וזו יכלה להתפרש לטעמם, רק על ימי ישו.[5]

וטענתם העיקרית הייתה שכל הטענות הללו למעשה מוסכמות כבר על ידי התלמוד וניתן להוכיח את נכונותן מתוכו. למשל במסכת סנהדרין רשום שרבי הילל הסכים שמשיח כבר הגיע והנבואות עליו כבר התקיימו בימי המלך חזקיה.[6]

היהודים: אמונה במשיח שטרם הגיע - מעוגן בתלמוד במדרשים ובעיקרי האמונהעריכה

לטענת היהודים, אמנם יש מקורות יהודיים שכפרו בביאת המשיח כנאמר בשם רבי הילל, אולם גישה זו לא התקבלה כגישה המרכזית ביהדות. לטענתם במקורות היהודיים יש התייחסות ברורה לגישה ההפוכה, המצפה להגעת המשיח בהמשך - למשל ישנו ויכוח בתלמוד בין הסבורים שהמשיח לא יביא עמו סדר עולם חדש, אלא חידוש עצמאות מדינית של עם ישראל בארצו. ולעומת גישה זו יש אחרים שדיברו על גאולה במושגים אפוקליפטיים, ואף שהאל עצמו יעשה את הגאולה.[7]

משיח עוד לא באעריכה

אמנם בימי הביניים הופיעה האמונה בביאת המשיח כאחד מעיקרי היהדות, וכך כתב למשל הרמב"ם. כמאתיים שנה מאוחר יותר הרדב"ז ראה בזה דבר מוסכם וברור לכל, וגם רבי יוסף אלבו שהיה אחד ממשתתפי ויכוח טורטוסה, ומראשוני מתעדי וקובעי העקרונות היסודיים (עיקרי האמונה) של היהדות, רשם את האמונה הזו בבוא המשיח כאחד מעיקרי היהדות.[8][9][10]

לפיכך נצמדו היהודים לאמונה שאכן יש מושג נבואי ותלמודי הנקרא המשיח, אך בשונה מטענות הנוצרים, הוא יהיה בן אדם רגיל, בשר ודם, מזרעו של דוד (לטעמם, שלא כמו ישו), והוא עדיין לא בא.

הרמב"ן הביא נבואות שעדיין לא התגשמו כמו ביטול המלחמות בעולם.[11] הרמב"ם בסוף ספרו ההלכתי מתפלמס עם הדתות, ומציין את ערי המקלט שטרם התקיימו: 'ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקב"ה לתוהו' (כלומר: הדברים לא נכתבו סתם)[12]

השילושעריכה

היהודים: אמונה בשילוש בכל דרך שהיא מנוגדת להוראות התורהעריכה

היהדות לא קיבלה את תפיסת השילוש הקדוש של הנוצרים בשום גרסה שלה, אפילו המעודנת ביותר. חכמי ישראל טענו שהרעיון של שילוש בכל אופן שהוא, אף רוחני, שולל מכל וכול את אמונת הייחוד, והתפיסה שאלוהים אחד ואין זולתו.

הרמב"ן התמודד עם תפיסה זו בוויכוח ברצלונה בשנת 1263 וטען שהיותו של האל חכם, בעל רצון, וחזק, אינו מפריד את האל לשלוש מהויות או ישויות שונות. לדעתו זו טעות תאולוגית של הנוצרים, כי חכמת האל אינה מאפיין מקרי ולא נפרדת ממנו, אלא הוא עם חכמתו, עם חפצו ועם יכולתו, כולם דבר אחד ומהות אחת. יתרה מזו, טען הרמב"ן, גם אם נתאר אותם כמאפיינים, אין כאן שלוש אלוהויות, אלא אל אחד בעל שלושה מאפיינים.

בהמשך הביא טענה על דרך השלילה וטען שאפשר לתאר את האמונה באלוהים כריבוע או כמחומש ולאו דווקא כשילוש, מכיוון שאפשר להוסיף לו את עצמותו או חיותו כעצמים נוספים, עם השלושה שכבר נמנו. (כתבי רמב"ן חלק א', הוויכוח)

ההלוואה בריביתעריכה

ההלוואה בריבית הייתה מקצוע רווח בין היהודים כבר במאה ה-12, והפכה נושא לפולמוס בין היהודים לנוצרים.

הנוצרים: ריבית אינה מוסריתעריכה

לטענת הנוצרים העיסוק בהלוואה בריבית, אינו מוסרי, והנוצרים אינם עוסקים במקצוע זה, לכן הם בעלי יתרון מוסרי על היהודים. מלבד זאת נאסר בתורה לקחת ריבית: 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ' (שמות כב, כד), והעובדה שהיהודים מלווים הנה עברה על דברי התורה.

היהודים: ריבית - עניין פנימי לחברה בהסכמה על פי התורהעריכה

היהודים טענו שאיסור הריבית הוא הסכמה חברתית כלכלית ואין להשיתו על כלל האוכלוסייה בעולם. למעשה על פי התורה הריבית הותרה ואף הומלצה במפורש כשהחייבים אינם יהודים. כפי שכתוב בספר דברים 'לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ'.

בנוסף היהודים טענו שאין הנוצרים מקפידים כלל על עניין ריבית בינם לבין עצמם, וגם אלו שכן, נוהגים בפועל לקחת ריבית במקרים מסוימים בלי לשים לב שמדובר בכך, כמו מכירת מקח לזמן קצוב עבור כפל דמים.

לסיכום, לטענת היהודים לא נפל כל פגם מוסרי בהסתמכם על הרבית לפרנסתם, ובלעדיה הם יתמוטטו כלכלית.

הגלותעריכה

הגלות הייתה נושא מרכזי בפולמוס בין הדתות, כפי שמתבאר בחיבור הפולמוס הנפוץ 'האיגרת של רבי שמואל המרוקני'.

טענת הנוצרים: הגלות הוכחה לטעותכםעריכה

לטענת הנוצרים לפי מקראות והתלמוד, שהגלות היא עונש על חטאי היהודים ויהדותם, והם עדות חיה שהשית האל להורות על טעות היהודים. הרדיפות הבלתי פוסקות נגד היהודים בגלותם הם ביטוי לזעמו הנצחי של האל, שבעקבות סירובם לקבל את ישו ודבריו, מסירתו לידי הרומאים וצליבתו כתוצאה מכך הם חטא גדול יותר מעבודת האלילים שבעקבותיו היו רק שבעים שנה בגלות.

משום כך האל נטש את היהודים כלאום, לפי הבנתם בדברי מקראות שונים ופירושם בתלמוד. כפרטים, תמיד קיימת אהבת האל לחלכאים ולנדכאים.[13]

טענת היהודיםעריכה

לדעת היהודים, על פי המקראות ופירושם התלמודי, אכן הגלות היא עונש על חטא. אך לא על חטא הפגיעה בישו, אלא על חטאי האבות, או על חטא המרת הדת של המומרים "המשומדים", בפוגעם באחריות ההדדית על פי העקרון: "כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה".[14] אחרים טענו שבדומה לתפיסה הנוצרית על ייסורים המכפרים עוונות של היחיד וממרקים את הנפש כדי להכין אותה טוב יותר אל העולם הבא כך הייסורים הבאים על הלאום היהודי נועדו לתפקיד זהה.[15] היו שראו מצד שני ועל פי המקראות ופירושם התלמודי את תפקיד היהודים בגולה כדי להפיץ את האמונה בטוב, במוסרי ובאל האחד.[16]

היהודים גם הזהירו את הנוצרים שלפי המקראות עתיד הקב"ה להיפרע מאלו שפגעו ביהודים כפי שנעשה בימי המקרא ובית ראשון.[17]

והיו גם כאלו שטענו שכשם שהנוצרים אינם יכולים להסביר מדוע ישו הופיע דווקא כשהופיע, כך הם אינם יכולים להסביר מדוע אין המשיח מגיע, וכשיגיע, מדוע הגיע כשהגיע.

לבסוף, היהודים טענו שהצלחה מדינית ושלטונית פוליטית אינה מוכיחה על אהדת האל, אחרת הצלחת המוסלמים (באותה תקופה בחלקיה השונים של ספרד) תוכיח את נחיתות הנצרות.

הנזירותעריכה

הנוצרים: הנזירים הנוצרים מוכיחים מסירות יתר לעומת היהודיםעריכה

לטענת הנוצרים פרישוּת הנזירים הנוצרים מהנאות המאכל ובעיקר מהנאה מינית מוכיחים שלנוצרים מסירות רבה העליונה על הדת היהודית הירודה וחסרת המסירות.

היהודים: הנזירים הנוצרים - תופעה שולית של מצג שוואעריכה

לטענת היהודים תופעת הנזירוּת אצל הנוצרים שולית ומוצגת כמצב שווא שאינה מתקיימת. וכאשר היא מתקיימת היא מנוגדת לטבע האדם, ולמצוות פרו ורבו, המצווה הראשונה המופיעה בתורה לאדם.[18]

שלילת הדתות מתוך דבריהםעריכה

הוויכוחים בהקשר המקראי אמנם היוו חלק ניכר מתחום הוויכוח, אולם ככל שהכירו הדתות אחת את רעותה, החלו להתפתח טיעונים שלפיהם העקרונות של הדת שכנגד וכתביה סותרות ושוללות אותה עצמה.

ממשות ישועריכה

  ערך מורחב – העדות הפלוויאנית

היהודים: עדות לקיומו של ישו מאוחרת בלבדעריכה

טיעון יהודי אשר חזר על עצמו בוויכוחים, שאף לתקוף את עצם מציאותו של ישו. טיעון זה התבסס על כך שהעדות על חייו של ישו עצמו מופיעה אך ורק בכתבי הבשורה של הספרות הנוצרית אשר נכתבו רק דור או שניים לאחר מות ישו, ותוכנם וסגנונם הופך אותם לטקסטים נגועים ומוטים ולכן אין לקבל את דבריהם.

הנוצרים: התלמוד וכתבי יוסף בן מתתיהו יוכיחועריכה

לעומת טענה זו ציינו הנוצרים את העדות הפלוויאנית, המופיעה בכתבי יוסף בן מתתיהו, המהווה מקור חיצוני שנכתב על ידי אדם שאינו נוצרי בן הזמן, המאשר את ישו ומעשיו כמציאות.

כמו כן, אפילו התלמוד מזכיר את ישו מספר פעמים בתור אדם שעשה ניסים, שנתפרש על ידי התלמוד כ"כשפים".[19]

תשובת היהודים: התלמוד הוא על תקופה אחרת, וזיוף בדברי יב"מעריכה

לגבי ישו המופיע בתלמוד (הלא מצונזר) הצביעו היהודים על כך שמדובר בתקופה שונה לחלוטין ואין זה ישו שהם מאמינים בו.

בספרות הוויכוח המאוחרת, וכיום בספרות המחקר, הוטל ספק באמינותה ומקוריותה של העדות הפלוויאנית של יוסף בן מתתיהו והיא הוצגה כהוספה מאוחרת.

התלמודעריכה

  ערכים מורחבים – ויכוח טורטוסה, ויכוח ברצלונה

טיעוני קש של הנוצריםעריכה

ישנם חוקרים המשערים שהדת הנוצרית היא ממשיכה את כת האיסיים המתבדלת.[20] לפיכך סבורים שהוויכוחים עם היהודים המופיעים בברית החדשה משקפים עמדות אלו.

לנוצרים הייתה היכרות מעטה ישירה עם היהדות של ימי הביניים, ואת ידיעותיהם שאבו מספרים. חלק מהוויכוחים בברית החדשה הם עם זרמים שכבר לא היו קיימים ובוודאי לא היו חלק מהזרם היהודי המרכזי שמולם התנצחו בימי הביניים. דוגמה לוויכוח כזה בברית החדשה הוא פולמוס נגד הצדוקים וסירובם להאמין בתחיית המתים ובחיים לאחר המוות. עם זאת, קיימים בברית החדשה אזכורים לוויכוחים בין ישו (ואחרים) לבין הפרושים. אך גם בזה לא היה מדובר בוויכוח עם דעות עדכניות של היהודים על קהילותיהם השונות מגוון דיעותיהם בימי הביניים.

לפני תקופת הוויכוחים הראשונה עדיין השפעת התלמוד הבבלי (ובמידה רבה גם המשנה) לא היו ברורים לנוצרים, עד שנחשפו אליו כאמור. הדבר נעשה בעיקר דרך יהודים משומדים כלומר שהמירו את דתם לנצרות.

הן בויכוח טורטוסה והן בויכוח ברצלונה את הוויכוח הובילו יהודים מומרים אשר הכירו את התלמוד. הנוצרים ערכו את הוויכוחים האלו במעמד של קהל רב והוזמנו אליהם חכמי היהודים היותר מפורסמים באותם מדינות. הטענות המרכזיות הובאו מתוך דברי התלמוד, כראיות לכך שהמשיח כבר בא, ושמשיח זה הוא ישו. בקיאותם של נציגי היהודים בדברי התלמוד עמדו להם לשכנע את המון היהודים שאין בטענות הנוצרים ממש, ולכן דרך זו של הוויכוחים לא צלחה מבחינת הנוצרים.

ספרות הפולמוסעריכה

ניצחון ישןעריכה

בין הספרים שנכתבו על ידי יהודים במסגרת הפולמוס המתנגד לנצרות (הפולמוס האנטי-כריסטולוגי) יש למנות את ספר נצחון ישן. ספר זה נכתב ככל הנראה בתחילת המאה ה-14, וכלל אסופת טענות אנטי נוצריות שנלקחו בין היתר מספר יוסף המקנא (שנכתב כחמישים שנה קודם באמצע המאה ה-13) וספר הטענות לר' משה מסאלרנו. לפי סגנונו לשונו ואף תכנו קבע החוקראפרים אלימלך אורבך שספר זה נערך בגרמניה.

עיקרו של הספר הוא פירוש לפסוקי התורה, תוך התמודדות עם טענות הנוצרים לגבי אותו פסוק. כך למשל:

"וייצר ה' אלוהים את האדם..." (בראשית ב 7). פוקרים המינים על שוני שמות הללו ה' אלוהים, ואומרים הן אב ובן (כוונתם להראות שיש שתי אלוהויות על פי כתוב זה) ויש להשיב: "ויברא אלוהים את אדם" (בראשית א' 27) והפיל השם האחד להודיע כי הוא אחד ולא שניים.

ספרות תיעוד הוויכוחיםעריכה

היו ספרים שתיעדו משני הצדדים את הוויכוחים הפומביים, וביניהם ויכוח פריז, ברצלונה, טורטוסה ומיורקה.

ספרי פולמוס יהודי-נוצרי נוספיםעריכה

קיימים ספרי פולמוס יהודי-נוצרי נוספים.

  • בפרקים האחרונים (והמצונזרים) של היד החזקה (משנה תורה) לרמב"ם בהלכות מלכים הוא מתפלמס עם הנוצרים והמוסלמים.
  • רבי חסדאי קרשקש אשר חי בספרד כמאה שנה אחר הרמב"ן כתב ספר בשם "מאמר בביטול עיקרי דת הנוצרים", בו הוא תוקף את עיקרי האמונה הנוצרית אותם הוא מונה.
  • מאותה תקופה נכתב גם ספר מלחמת מצווה של מאיר בן שמעון המעילי מנרבונה המתווכח עם הנוצרים במאה השלוש עשרה.

העימותים המרכזייםעריכה

הוויכוח עם הנצרות הפרוטסטנטיתעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תולדות הרמב"ן במבוא לספר ויכוח הרמב"ן מאת הרב ראובן מרגליות מהדורת תרצ"ה, בהוצאת דפוס בילגוריי בפולין. (באתר כתבים עבריים, היברובוקס)
  2. ^ ויכוח מאיורקה 1286, מהדורה ביקורתית ומבוא, מהדירה אורה לימור, כרך ב עמוד 75.
  3. ^ לדוגמה, הנוצרים נשענו על בוא המשיח בברית החדשה בספר מעשי השליחים 2:31-35. את דבריהם על המשיח הכלל-אנושי הם ביססו על המקרא כמו בראשית 49:19
  4. ^ הפירוש הנוצרי לנבואות יחזקאל ואחרות נשען על הברית החדשה בספר חזון יוחנן 23: 1-3
  5. ^ ספר דניאל, פרק ט', פסוק כ"ד
  6. ^ דברי רבי הילל "שכבר אכלום בימי חזקיה" נמצאים בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ט.)
  7. ^ האמונה של משיח המביא רק עצמאות מדינית מובא במסכת סנהדרין (לד.) ושם גם התפיסה ההפוכה. האמונה באל המושיע בעצמו מעוגן במקרא ובמדרש תהלים (שוחר טוב א:לא,ב)
  8. ^ על היות המשיח אחד מעיקרי האמונה כתב הרמב"ם בפירושו למשנה (שנכתב בערבית) ובהקדמות הרמב"ם (בהקדמה לפרק חלק, שבמסכת סנהדרין)
  9. ^ דברי הרדב"ז בשו"ת רדב"ז חלק ד סימן קפז
  10. ^ רבי יוסף אלבו תיעד את אמונתו במשיח בויכוח טורטוסה וכן בספר העיקרים שלו, מאמר רביעי, פרק מ"ב
  11. ^ על השלום העולמי שטרם קרה - ויכוח הרמב"ן, עמ' שי"א, בהסתמך על חזון השלום בישעיהו 2:4
  12. ^ רמב"ם, הלכות מלכים יא, א-ב, על סמך ההוראות לגבי ערי מקלט לרוצחים בשוגג כדי לברוח מפני נוקמי הדם של הנרצחים דברים 19:9
  13. ^ דוגמה לכתובים בברית החדשה על נטישת הלאום היהודי בידי האל אך חמלתו האישית לכל אדם, מתי 19:24
  14. ^ טענות חטאי האבות וחטא הפגיעה בסולדריות היהודית הועלו בספר נצחון ישן פרק 242 על פי איכה 5:7
  15. ^ !=היחס הנוצרי לפיו יסורים נועדו לטיהור הנפש לקראת העולם הבא ראו בברית החדשה, מתי 19:24
  16. ^ גישה של גלות להפצת הטוב והאמונה הנכונה מופיעה ברמב"ם בהלכות מלכים, וכן בספרו של חיים ן' מוסה, ספר מגן ורומח, עמ' 97
  17. ^ על הסכנה לגויים הנוגשים בישראל ראו בספרו של חיים אבן מוסה, רופא ופרשן שחי סביבות השנים ה'ק"פ-ה'ר"כ 1460-1380
  18. ^ לגבי תופעת הנזירים הנדירה: 'אחד מאלף או מרבבה', ספר הברית עמ' 28
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ג, עמוד א'.
  20. ^ אורלי אילני, ואלה תולדות ימי הבית השני ותקופת המשנה והתלמוד: הנהגה, חברה ודת היהודים-הנוצרים מתארגנים בקהילה, עמוד 69, הוצאת מט"ח