ויקיפדיה

פילוסופיית החיים

פילוסופיית החיים (בגרמנית: Lebensphilosophie) היה זרם פילוסופי שצמח במאה ה-19 וה-20, מתוך התנגדות לפוזיטיביזם ולנאו-קאנטיאניזם. הזרם התפתח בצרפת על ידי אנרי ברגסון ובגרמניה על ידי וילהלם דילתיי. הוגי הזרם התרחקו מהמשגה אובייקטיבית ומלוגיקה פורמלית והחליפו אותם בתפיסה מקיפה של הווית החיים, שכללה אלמנטים א-רציונליים, יצירתיים, דינמיים וסובייקטיביים. נקודת המוצא של פילוסופיית החיים היא החוויה או הניסיון האנושי (Erfahrung des Menschen) ("חוויה" היא תחדיש של פילוסוף החיים א"ד גורדון, הלחם בסיסים של "חיים" ו"הוויה").[1] החוויה הקונקרטית של בני האדם כוללת בנוסף לתבונה גם אינטואיציות, אינסטינקטים, דחפים, ורצונות.

מהפינה השמאלית למעלה ובכיוון השעון: אנרי ברגסון, וילהלם דילתיי, ארתור שופנהאואר, פרידריך ניטשה

הגישות הפילוסופיות של נציגי פילוסופיית החיים שונות עד כדי כך שאי אפשר לקבוע קריטריונים אחידים לאסכולה זו החורגים מהעובדה שתופעת החיים היא מושא המחקר המרכזי. עם זאת ניתן להצביע על מרכיבים משותפים על בסיס ההתנגדותם לרציונליזם, לאינטלקטואליזם, למדענות ולחומרנות.[2] שורשי הזרם מצויים בהגותם של שופנהאואר וניטשה, ובביקורתם על הרציונליזם והנאורות. לפילוסופיית החיים הייתה השפעה רחבה, בין היתר על האקזיסטנציאליזם, וכן על הפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל, שהפך את רעיון "עולם החיים" (אנ') לקטגוריה יסודית בפילוסופיה המאוחרת שלו.

שורשי התנועה עריכה

 
פ"ה יעקבי

שורשיה של פילוסופיית החיים חוזרים להבחנה שעשה עמנואל קאנט ביחס לכריסטיאן וולף בין "פילוסופיית אסכולה" (Schulphilosophie) תאורטית לפילוסופיה המבוססת על "מושג עולם" (Weltbegriff), שמגיעה מהחיים עצמם ומכוונת לחיים מעשיים. בסוף המאה ה-18 הפכו המונחים "חוכמת חיים" (Lebensweisheit) ו"חוכמת עולם" (Weltweisheit) לאופנתיים בחוגי האינטלקטואלים הגרמנים ולאופיינים לרוח הזמן. בתקופה זו "פילוסופיית החיים" הייתה פחות דוקטרינה פילוסופית סדורה ויותר הלך רוח תרבותי מסוים שהשפיע על חלקים נרחבים בתרבות. פילוסופיית החיים הושוותה ל"פילוסופיה הפופולרית" (Popularphilosophie) שהתפשטה במאה ה-19, וכמותה הבדילה את עצמה בכוונה מפילוסופיית האסכולות כפילוסופיה של פעולה מעשית. הפילוסופיה הפופולרית שימשה כמקבילה הגרמנית לפילוסופיה של בעלי "הרוח החופשית" של הוגי הנאורות הצרפתיים והסקוטיים, והציבה לעצמה משימה לעסוק בפילוסופיה באופן נגיש לציבור המשכיל ולספק הסברים לציבור הרחב עבור עבור הרעיונות המודרניים, אך הבדילה את עצמה מהיחס עוין לדת של הנאורות הצרפתית.[3]

מאז אותה תקופה, חכמת החיים והעולם הוצגו לעיתים קרובות באפוריזמים, למשל על ידי פרידריך היינריך יעקובי שכתב: "פילוסופיה היא חיים פנימיים. חיים פילוסופיים הם חיים מכונסים. באמצעות הפילוסופיה האמיתית הנשמה נעשית דוממת, סוף סוף אדוקה."[4] החיבורים הפילוסופים הראשונים שהתייחסו במופרש לפילוסופיה של החיים היו חיבורו של גוטלוב בנדיקט פון שיראך (אנ') "על היופי המוסרי והפילוסופיה של החיים" (Über die moralische Schönheit und Philosophie des Lebens) משנת 1772 וחיבורו קארל פיליפ מוריץ (אנ') "תרומות לפילוסופיית החיים" (Beiträge zur Philosophie des Lebens) משנת 1780. ציטוט מפורסם של יוהאן וולפגנג פון גתה מתוך "פאוסט", שנכתב באותה התקופה אופייני לגישת פילוסופיית החיים: ”כל הסברות אפורות, חבריי, אך עץ הזהב של החיים ירוק לנצח נצחים”.

פילוסופיית החיים קיבלה עידוד חדש בתנועה הרומנטית. רומנטיקנים כמו נובאליס הדגישו כי לא רק התבונה, אלא גם הרגשות והרצון, הקשורים יותר לחיים, חייבים להילקח בחשבון בפילוסופיה. "פילוסופיית החיים מכילה בכוחי את המדע של חיים עצמאיים שנוצרו בעצמי - ושייכת לתורת אמנות החיים - או למערכת התקנות להכנת חיים כאלה.[5]

בשנת 1793, עמנואל קאנט התנגד לסוג זה של "פילוסופיית סלון" (Salonphilosophie) במאמרו "על האמרה המקובלת: זה אולי נכון בתיאוריה, טוב אבל לא בפרקסיס" (Über den Gemeinspruch: Das mag in der Theorie richtig sein, taugt aber nicht für die Praxis).

פילוסופיית החיים זכתה לתשומת לב ציבורית רחבה יותר בעקבות ה"הרצאות על פילוסופיית החיים" (Vorlesungen über die Philosophie des Lebens) של פרידריך שלגל משנת 1827, שכוונו במפורש נגד הפילוסופיה השיטתית של קאנט ושל הגל. שלגל ראה במושגים הפורמליים של הלוגיקה רק הכנה לפילוסופיה אמיתית, ולא כפילוסופיה עצמה. פילוסופית חיים עבורו חייבת לתווך בין פילוסופיה רציונלית לבין מדע הטבע ולחקור את החיים הרוחניים הפנימיים במלואם.[6] "הנשמה המפרשת" („deutende Seele“) כוללת בתודעה מלאה ולא רק שכל. "בנפש המפרשת, לעומת זאת, נכללים גם התבונה המבדילה, המחברת, המסיקה וגם הדמיון המהורהר, ההמצאתי, המצפה; היא מחבקת את שני הכוחות, ועומדת ביניהם. אבל הוא גם מהווה את נקודת המפנה של המעבר בין השכל לרצון וכחוליה המקשרת, ממלא את התהום הטמונה בין השניים ומפריד בין שניהם.[7]

ארתור שופנהאואר עריכה

  ערכים מורחבים – ארתור שופנהאואר, העולם כרצון וכייצוג
 
ארתור שופנהאואר

ארתור שופנהאואר נחשב לאחד ממבשרי פילוסופיית חיים, בכך שכבר עבורו התבונה איננה ניצבת במרכז הפילוסופיה, אלא את ה"רצון" ובכך החיים בפועל. הרצון הוא הראשוני, הבסיס של הרעיונות. זהו דחף עיוור, בלתי ניתן לעצירה, המקיף את כל הטבע. התבונה והידיעה תלויים בו ומהווים ביטוי לרצון. כל כוח החיים של העולם משתקף ברצון. “מכיוון שהרצון, הדבר כשלעצמו, התוכן הפנימי הוא מה שחיוני בעולם; החיים, העולם הגלוי, ה, אבל רק מראה הרצון; זה ילווה את הרצון בצורה בלתי נפרדת כמו הצל של הגוף: וכאשר יהיה רצון, החיים, העולם, יתקיימו גם. לכן החיים בטוחים לרצון לחיות.[8] בפרק 46 של העולם כרצון וכדימוי שכותרתו "על הכלום והסבל של החיים", שופנהאואר מתאר את הישות האנושית כאדם סובל ואובד שמוצא גאולה רק דרך המוות. האדם חי בתשוקה מתמדת עם רצונות בלתי מוגבלים ודרישות בלתי נדלות כך שלעולם לא יוכל למצוא אושר וישועה. אם משאלה מתגשמת, היא מיד הופכת ללא מציאותית ורק עצב וכאב נשארים. כך חייו של האדם הם הבל, וריקנות, המכוסים ב"צעיף המאיה" האשלייתי (מושג השאוב מסנסקריט). בחיים הארציים האדם יכול להימלט מהריקנות הזו רק באמצעות צניעות וסגפנות, שצורתם הגבוהה ביותר, התבוננות מלאה, נמצאת באמנות ובפרט במוזיקה.

השפעתו של שפונהאואר על חיי הרוח בגרמניה הובילה ל"מחלוקת הפסימיזם", שהטרימה בכמה עשורים את פועלם של הוגי פילוסופיית החיים.[9][10] במחלוקת נטלו חלק בין היתר יוליוס פראונשטדט, אדוארד פון הרטמן, פיליפ מיינלנדר, יוליוס באהנסן, אויגן דירינג, ופרידריך ניטשה.

פרידריך ניטשה עריכה

  ערך מורחב – פרידריך ניטשה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.
 
פרידריך ניטשה

פרידריך ניטשה נחשב גם הוא למבשר של פילוסופיית החיים, הודות לפילוסופיית התרבות הביקורתית שלו. כבר ביצירתו המוקדמת, "הולדת הטרגדיה", הוא העמיד את החשיבה הרציונלית, כיסוד האפולוני, מול התשוקה האימפולסיבית, כיסוד הדיוניסי.

רעיונות מרכזיים שניטשה פיתח בהמשך השפיעו רבות על התפתחות פילוסופיית החיים. ניתן לציין את כותרת יצירתו "אנושי, אנושי מדי", ואת תפיסות "הרצון לעוצמה", "השיבה הנצחית" ו"מות האלוהים". ניטשה המיר את תפיסת הרצון של שופנהאואר כרצון להמשיך לחיות לתפיסת "הרצון לעוצמה", כשאיפה למממש חיים בעלי ערך.

פילוסופיית החיים כמתודולוגיה עריכה

הזרם הפילוסופי של פילוסופיית החיים בסוף המאה ה-19 חורג הרבה מעבר לטענה שהועלתה מאה שנים קודם לכן בדבר הצורך לתת אוריינטציה לחיים המעשיים. הפילוסופים המודרניים של החיים עוסקים באופן ביקורתי בתורת ההכרה המודרנית ומבקשים להשיג נקודת מבט שיטתית. פילוסופיית החיים היא חלק מתגובה לרוח הזמן המעוצבת על ידי ההתקדמות המהירה של הטכנולוגיה, התיעוש והרציונליות של המדעים החיוביים והכלכלה המודרנית. במפנה המאה העשרים, תנועת הנוער, האר נובו או סימבוליזם והשירה דקדנסית התאחדו כדי למצוא יציאה חדשה נגד אילוצי הציוויליזציה המודרנית.

בעניי רבים, פרידריך ניטשה, וילהלם דילתיי ואנרי ברגסון בפרט נחשבים למייסדי דרך החשיבה החדשה בפילוסופיית החיים.[11] ההיסטוריון הישראלי ניצן ליבוביץ' כתב כי בעקבות השלישייה הפילוסופיית ניטשה-דילתיי-ברגסון, שפעלה בעיקר בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, פילוסופית החיים שאימצה את הגותם, קיבלה מעמד של מתודולוגיה מרכזית בתוך הדיסיפלינה הפילוסופית. בנוסף, בתחילת המאה העשרים ההגותם של השלישייה חדרה לזרמים שונים במחשבה האירופית:

[...] לסוציולוגיה של גיאורג זימל (הגרמני-יהודי), לפוליטיקה הימנית של סורל, מוראס, פגי ודה גול (הצרפתים), לשירה של רילקה (הצ’כי-גרמני), למחזות של הוגו פון הופמנסטאל (האוסטרי), לפסיכולוגיה והאסתטיקה של פול הברלין (אנ') (השווייצרי), לתאוריית הביטוי הגופני של לודוויג קלאגס (הגרמני), לתאוריית עלייתן ונפילתן של אימפריות של שפנגלר, לכלכלה של שר החוץ הליברלי-יהודי ולטר רתנאו ולפוליטיקה של הנאצי אלפרד רוזנברג, לתפיסת היהדות של מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג ולפילוסופיה הפופולרית של החוגים האנטישמיים של אלפרד רוזנברג ואלפרד בוימלר (אנ'), לודוויג קלאגס וארנסט קריק. מה שאיחד יותר מכול את אנשי פילוסופיית החיים היה החיפוש אחר אמירה טוטאלית, חזרה לניסיון ראשוני, לדימוי קדם-לשוני, להבנה של החיים מתוך הבו-זמניות של היצירה והבריאה, הניוון והגסיסה.[12]

הוגים עיקריים עריכה

וילהלם דילתיי עריכה

  ערך מורחב – וילהלם דילתיי
 
וילהלם דילתיי

וילהלם דילתיי (1833–1911) הפך את החיים לנקודת המוצא של החשיבה הפילוסופית שלו. "החיים הם הבסיס שחייב להוות את צורת הפילוסופיה. זה מה שידוע מבפנים, מה שאי אפשר לחזור ממנו לאחור. לא ניתן להביא חיים בפני בית המשפט של התבונה".[13] דילתיי השתמש במושג החיים בשתי משמעויות שונות. מצד אחד הוא תיאר את חייו של האדם הבודד. ומצד שני השתמש במונח כדי לתאר את החיים באופן כללי. עם ההבחנה הזו הוא אמר: "החיים [במובן השני] לוכדים כאן את החיים [במובן הראשון]".[14]

כמו כל הפילוסופים של החיים, דילתיי מתח ביקורת על הפילוסופיה המודרנית המסורתית, שהתמקדה ברציונליות והזניחה את ממדי הרצון וההרגשה. "בעורקי הסובייקט היודע שנבנה על ידי לוק, יום וקאנט לא זורם דם אמיתי, אלא מיץ התבונה המדולל כפעילות מחשבתית בלבד."[15] לדידו רק כאשר ניגשים לחוויה השלמה, המלאה, והבלתי מדוללת בהתפלספות, ניתן לתפוס את המציאות השלמה והמלאה.[16] את החיים האמיתיים יש להבין רק מבפנים החוצה, וזה אומר לקחת בחשבון את הנפש. מכיוון שהחיים הם גבול ההתפלספות, דילתיי קרא לוותר על ממדים טרנסצנדנטליים כנקודות התייחסות לפילוסופיה.

בניגוד לידע הרציונלי, דילתיי שם את הניסיון במרכז שיקוליו. מעל לכל, הוא התנגד להגבלה של המדע לשיטה המדעית הדטרמיניסטית, כפי שהניחו ג'ון סטיוארט מיל, הרברט ספנסר ואחרים. חוויה היא חוויה של קשרים שאי אפשר פשוט לפרק אותם לאלמנטים בודדים. "הרחבת הידע על מה שניתן בחוויה מתרחשת באמצעות פרשנות האובייקטיביות של החיים, ופרשנות זו, בתורה, אפשרית רק מתוך העומק הסובייקטיבי של החוויה.[17] על ידי פרשנות, דילתיי הבין את "ההבנה האמנותית של ביטויי חיים קבועים קבועים"[18] שיטת ההרמנויטיקה כתורת פרשנות פרשנית הושפעה באופן משמעותי מדילתיי. חפצים הם כולם דברים ותהליכים קונקרטיים, יומיומיים שהפכו להיסטוריים. "רק דרך רעיון החפצה של החיים אנו מקבלים תובנה על מהות ההיסטוריה. הכל נוצר באמצעות עבודה אינטלקטואלית ונושא אופי של היסטוריות. הוא שזור בעולם החושי עצמו כתוצר של ההיסטוריה. […] ההיסטוריה אינה דבר הנפרד מהחיים, שום דבר המופרד מההווה בגלל המרחק שלה בזמן.[19] במושג ההיסטוריות מתרחק דילתיי מהגל: "הגל בונה באופן מטפיזי; אנו מנתחים את הנתון. והניתוח של היום של הקיום האנושי ממלא את כולנו בתחושת השבריריות, בכוחם של דחפים אפלים, בסבל מחושך ואשליות, בסופיות של כל מה שהחיים הם, גם היכן שמתפתחות מהם התצורות הגבוהות ביותר של חיי הקהילה.[20] הרוח האובייקטיבית אינה נובעת מרוח עולם מוחלטת, אלא מההקשר המבני של החיים. זה חל גם על אמנות, דת ופילוסופיה.

עבורו, מדעי הטבע מנסים למצוא כלל אוניברסלי על בסיס תופעות אינדיבידואליות. במדעי הרוח, לעומת זאת, עוסקים בתופעה הפרטנית כמו אירוע היסטורי או ביוגרפיה. יסוד חשוב בפילוסופיה של דילתיי היא הקשר הפנימי בין "חוויה", "ביטוי" ו"הבנה". מושא ההבנה והפרשנות הוא הביטוי, המתגלה כמושג, שיפוט או כמבנה מחשבתי מורכב יותר, אך גם כפעולה או תוצאה של פעולות. שלא כמו ניטשה או ברגסון, דילתיי הניח שלא די באינטרוספקציה טהורה כדי לתפוס את הקשרים היסודיים של החיים. "הביטוי יכול להכיל יותר מהקשר הנפשי ממה שכל התבוננות פנימית יכולה להודות. הוא מעלה מהמעמקים שהתודעה אינה מאירה.[21] העיקרון והתיאוריה של ההבנה, הרמנויטיקה, אינם ישימים רק על טקסטים, אלא גם על יצירות אמנות, רעיונות דתיים או עקרונות משפטיים. לא רק החשיבה הקוגניטיבית פועלת בהבנה, אלא גם הרצון והתחושה הרגשית של הצופה. נדרשת גישה הוליסטית, למשל. ב' לא ניתן להשיג על ידי פסיכולוגיה אנליטית הבוחנת היבטים בודדים. כתוצאה ממחשבותיו של דילתיי, התפתחה פסיכולוגיית הגשטאלט, שהיא בעיקרה תיאורית.

אנרי ברגסון עריכה

  ערך מורחב – אנרי ברגסון
 
אנרי ברגסון

הבעיה המקורית של הפילוסופיה של אנרי ברגסון (1859-1941) ניתנה לו על ידי מורו, אמיל בוטרו (אנ'), שמתח ביקורת על האופן שבו המדע העכשווי דוגל בדטרמיניזם. כבר בחיבורו זמן ורצון חופשי (תורגם לעברית בתור מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה) בחן ברגסון את הנתון המיידי בתודעה ופיתח רעיונות חדשים לגבי עוצמת התחושות והזמן בתודעה.

ברגסון בחן את תופעת הזמן בהתייחס לאיכות התחושות הקשורות אליו. המרחב קשור קשר הדוק למספר, מכיוון שלכל עצם יש מיקום מסוים במרחב שניתן לקבוע על ידי קואורדינטות. אם תחיל את הגישה הכמותית הזו לזמן, יתקבל את הזמן הנמדד או "זמן השעון". ברגסון ביקר את הגישה המתמטית של "זמן השעון" על שהיא מבלבלת את הזמן עם המרחב והופכת אותו לישות מופשטת, שאפשר למדוד אותה ולכמת אותה. ברגסון זיהה את ה"משך" (durée) עם המציאות הממשית של מצבי התודעה המתלכדים אלה לאלה כמו צלילים במנגינה. תהליכי תודעה מסודרים זה לצד זה כמו בחלל. ברגסון שאל כעת "האם הזמן כמדיום הומוגני אינו בסופו של דבר מושג היברידי שחייב את מקורו לחדירת מושגים מרחביים לתחום התודעה הטהורה. זמן נמדד הוא מונח המשמש במדעי הטבע לתיאור דברים חיצוניים. אבל חווית זמן בתודעה היא דרך אחרת לדעת. תחושת הזמן הפנימית היא ישירה ואינטואיטיבית. כאן הזמן מורגש כממושך, כמשך. משך כזה הוא הטרוגני. רצף של שינויים איכותיים המתמזגים, חודרים זה לזה, חסרים קווי מתאר מדויקים, אין להם נטייה להתחצץ זה ביחס לזה, ואין להם זיקה ולו הקטנה ביותר למספר.

בשילוב עם הרעיון של שני אופני קוגניציה, ברגסון פיתח תיאוריה של תודעה דו-שכבתית; מצד אחד "אגו פני השטח" (moi superficiel) ומצד שני "אגו עמוק" (moi profond). בעוד האגו של פני השטח מתמקד בעולם החיצוני, האגו העמוק לוכד את החוויה הסובייקטיבית הפנימית. בהתאם, הריבוי הכלול באגו פני השטח הוא כמותי ומרחבי, בעוד שבאגו העמוק הוא מקושר מבחינה איכותית וזמנית עם משך זמן שלדעתנו הוא עצם חיינו. בחיי היומיום, לעומת זאת, האגו העמוק נדחק לרוב על ידי האגו של פני השטח. מכיוון שהוא מותאם לאין ערוך יותר לצורכי החיים החברתיים בכלל, והשפה בפרט, התודעה מעדיפה את האגו הזה ומאבדת בהדרגה את האגו הבסיסי. אל האגו העמוק חודרים רק בהשתקפות והתבוננות. בפרק האחרון של עבודת הדוקטורט שלו, הגיע ברגסון למסקנה שהבעיה הפילוסופית של החירות מבוססת על אי הבנה, משום שהארכה ומשך, כמות ואיכות אינן מובחנות או אינן מובדלות מספיק. התהליכים של העולם החיצון הם כמותיים ודטרמיניסטיים. עם זאת, זה לא מעכב את החופש הפנימי של העצמי העמוק. "לפעול בחופשיות פירושו להשתלט על עצמך, להחזיר את עצמך לזמן טהור".

ברגסון העמיד זה לצד זה את האינטלקט כדרך החשיבה המדעית ואת האינטואיציה כדרך החשיבה החווייתית. הוא התנגד לאבולוציות מסורתיות תיאוריות של דרווין או ספנסר, למשל, אם הן מנסות להסביר את החיים באופן מכניסטי או טלאולוגי. עבור ברגסון, לא ניתן לקבוע את החיים מראש כי הם מבוססים על דחף החיים (הינף חיובי élan vital). האינטלקט מכוון לחומר מת, אבל האינטואיציה היא הדרך לתפוס את מציאות החיים. האינטואיציה תוביל אותנו אל ההוויה הפנימית של החיים, כלומר, אינסטינקט שהפך לחסר עניין, אינסטינקט מודע לעצמו ומסוגל להרהר באובייקט שלו ולהרחיב אותו עד אין קץ.

המשחק בין שני אופני הידיעה בעל חשיבות פילוסופית. האינטואיציה מעניקה ניסיון מיידי אך היא חולפת וקדם-מושגית. מה שנחווה כמושג תחילה על ידי האינטלקט, אשר יוצר ומגבש את האינטואיטיבי בתהליך זה ובו בזמן דוחף אותו אל הרקע. בין שני אופני הידע מתפתח תהליך דיאלקטי, שבו הפילוסוף חייב תמיד להיזהר שלא ליפול לאינטואיציה אם אינו רוצה להפוך לדוגמטי או לאבד את עצמו במשחקים אינטלקטואליים. המגוון התאורטי בפילוסופיה מבוסס על העובדה שכל פילוסוף המשיג את האינטואיציה שלו עם השכל המופשט יכול לעשות זאת רק בצורה לא מושלמת. "אינטואיציה, לעומת זאת, אם אחרת היא יכולה להשתרע על פני יותר מרגעים, תבטיח את ההסכמה לא רק של הפילוסוף עם החשיבה שלו, אלא גם של כל הפילוסופים בינם לבין עצמם.

הרקע לניתוח האפיסטמולוגי של ברגסון הוא הבנה מטאפיזית של החיים, שמקורה הוא דחף החיים, כתהליך משתנה תדיר. ואכן, ככל שאנו מתרגלים יותר לתפוס הכל במונחים של משך, כך אנו נקלטים יותר במשך האמיתי. וככל שאנו שוקעים בו יותר, כך אנו שוקעים שוב לכיוון העיקרון הטרנסצנדנטי אמנם שבו אנו משתתפים ושנצחיותו אינה נצח של נצחיות אלא נצח חיים: כיצד נוכל לחיות ולנוע בו.[22]

הוגים נוספים עריכה

גיאורג זימל עריכה

  ערך מורחב – גיאורג זימל
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.
 
גיאורג זימל

לודוויג קלגס עריכה

  ערך מורחב – לודוויג קלגס
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

תיאודור לסינג עריכה

  ערך מורחב – תיאודור לסינג
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.
 
לודוויג קלגס

חוסה אורטגה אי גאסט עריכה

  ערך מורחב – חוסה אורטגה אי גאסט
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.
 
חוסה אורטגה אי גאסט

לפי חוסה אורטגה אי גאסט (1883–1955), הפיכת מושג החיים לנקודת המוצא של פילוסופיה היא ההתקדמות פילוסופית של המודרניות. לפי הבחנתו "הריאליזם העתיק" היה התבסס על מושג סטטי של הוויה ונקודת המוצא של המחשבה התמקדה במציאות השוכנת מחוץ לאדם. מדקארט ועד האידיאליזם של המאה ה-19, הפילוסופיה המודרנית התמקדה בתכנים הטהורים של תודעה. לפי אורטגה, המציאות מתרחשת בפנים, הרוח הופכת לחומר משלה, העולם הופך לרעיון. אורטגה, לעומת זאת, קובעת את התובנה: "האני שחושב" ו"העולם" שבו אני חושב כאחד, ללא אפשרות להיפרדות. התזה המרכזית של אורטגה היא שישנה עובדה עיקרית ויסודית שקובעת ומעידה על עצמה: עובדה זו היא הקיום המקושר הדדית של אגו או סובייקטיביות ושל עולמו.

הנס יונאס עריכה

  ערך מורחב – הנס יונאס
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

קבלה וביקורת עריכה

מקס שלר, שהיה תלמידם של וילהלם דילתיי, גאורג זימל ורודולף אויקן, היה מהראשונים שסקרו את פילוסופיית החיים. הוא הצביע בחיבורו "ניסיונות בפילוסופיה של החיים" (Versuche einer Philosophie des Lebens) משנת 1913 על המשותף להגותם של ניטשה, דילתיי וברגסון.[23] גם פיליפ לרש (גר') ניסה להעניק דין וחשבון שיטתי לפילוסופיית החיים. הוא זיהה בעיקר את ברגסון, דילתיי, שפנגלר, זימל וקלגס כנציגים הרלוונטיים.[24] אוטו פרידריך בולנוב (אנ')כתב על "פילוסופיית החיים של פ"ה יעקובי" אותו זיהה כאבי התנועה.[25] בנוסף לשמות הידועים, בולנוב עסק בחוסה אורטגה אי גאסט וקשר את פילוסופיית החיים גם להוגים כמו ג'ון דיואי, הלמוט פלסנר (אנ') ומקס שלר. כמו כן, היו מי שהצביעו על הזיקות בין פילוסופיית החיים לזרמים אחרים. פריץ היינמן (אנ')ראה בפילוסופיית החיים שלב ביניים במעבר מפילוסופיית הנפש לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.[26] בשנת 1930 גיאורג מיש (אנ'), תלמידו וחתנו של דילתיי, עמד על הקשר שבין הפנמנולוגיה של ואדמונד הוסרל ומרטין היידגר לבין פילוסופיית החיים.[27]

מנגד, פילוסופיית החיים ספגה ביקורת מצד הוגים נאו-קאנטיאנים. היינריך ריקרט (מאסכולת הדרום-מערב) ראה בפילוסופיית החיים אופנה חולפת, וראה באור שלילי וביקורתי את התנגדותה לרציונליזם.[28] ארנסט קסירר טען כי: "הבנה עצמית של החיים היא אפשרית, רק אם היא לא נותרת כשלעצמה פר סה."[29]

פילוסופיית החיים עוררה תגובת נגד שהתאפיינה גם בחזרה להגל בקרב הוגים נאו-הגליאנים. בדומה לכך, גם פילוסופיית החיים ספגה לביקורת שלילית מצד הוגים נאו-מרקסיסטים. ג'רג' לוקאץ' האשים את הפילוסופים של החיים בעוינות לתבונה, וראה בהוגיה את המייצגים של האי-רציונליזם ואת נקודת המבט של "הבורגנות האימפריאליסטית". יתרה מזאת, לדידו הוגיה סללו את הדרך לנאציזם.[30] ולטר בנימין התייחס אליה במאמרו "על מוטיבים אחדים אצל בודלייר" משנת 1938 וכתב כי "מאז סוף המאה הקודמת ניסתה הפילוסופיה כמה פעמים לנכס לה את הניסיון ה’אמיתי’... תחת הכותרת ‘פילוסופיית-החיים’."

ציונות והגות לאומית יהודית עריכה

החוקר יותם חותם טוען להשפעה משמעותית של פילוסופיית החיים על הוגי הציונות. לטענתו פילוסופיית החיים שהעלתה על נס את הממד האי-רציונלי כתשתית התרבות, החברה והקיום האנושי, והייתה בסיס לביקורת פוליטית ולמרד חברתי - השפיעה על התגבשות ההגות הציונית באירופה שעסקה במהות יהודית, ביצירתו של 'אדם חדש' ובשלילת הגלות. חותם עקב אחר שורה של הוגים ציוניים כמו יעקב קלצקין, תיאודור לסינג, א"ד גורדון, מרטין בובר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, גרשם שלום והראה כיצד 'פילוסופיית החיים', כצורה של גנוסיס מודרני, הזינה את הטיעון הפוליטי הציוני.[31]

ביבליוגרפיה עריכה

ספרות ראשונית עריכה

ספרות משנית עריכה

  • יותם חותם, גנוסיס מודרני וציונות: משבר התרבות, פילוסופית החיים והגות לאומית יהודית, הוצאת מאגנס, 2007.
  • Beiser, Frederick C. (2023). Philosophy of Life: German Lebensphilosophie 1870-1920. Oxford University Press.
  • Lebovic, Nitzan (2006). "The Beauty and Terror of Lebensphilosophie: Ludwig Klages, Walter Benjamin, and Alfred Baeumler". South Central Review. The Johns Hopkins University Press. 23 (1): 23–39.
  • Lebovic, Nitzan (2013). The Philosophy of Life and Death: Ludwig Klages and the Rise of a Nazi Biopolitics, New York: Palgrave Macmillan.
  • Gaiger, Jason (1998). "Lebensphilosophie". In Craig, Edward (ed.). Routledge Encyclopedia of Philosophy. Routledge.
  • Sprott, W. J. H. (1929). "Review: The Science of Character by Ludwig Klages; W. H. Johnson". Mind. New Series. Oxford University Press. 38 (152): 513–520.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ המושג "חיים" במובן זה, שהוא בא לשמש בעניין שלפנינו, במובן בחינת ההויה של הטבע החי ובחינת ההשגה היסודית של המשיג, דורש במקום הזה הגדרה מיוחדת ושם מיוחד. השמות: "חיים", "חַיות", "חִיות", "חיוניות", "כח חיים", "רוח חיים" אינם הולמים […] ובאין ברירה, אתרשה לחדש שם בצורת חֲוָיָה על משקל הֲוָיָה. ("האדם והטבע", כתבי א"ד גורדון, כרך רביעי, תל אביב תרפ"ח, עמ' 31)
  2. ^ Wolfgang Röd: Lebensphilosophie. In: Geschichte der Philosophie. Band XIII: Die Philosophie des ausgehenden 19. Und des 20. Jahrhunderts 3. Lebensphilosophie und Existenzphilosophie. hrsg. von Rainer Thurnher, Wolfgang Röd und Heinrich Schidinger. Beck 2002, S. 113.
  3. ^ Christoph Böhr: Die Popularphilosophie der deutschen Spätaufklärung im Zeitalter Kants. frommann-holzboog, Stuttgart 2003.
  4. ^ Friedrich Heinrich Jacobi: Fliegende Blätter. In: Werke. 6 Bände, Leipzig 1812–1827 (Nachdruck: Band VI, Wissenschaftliche Verlagsgesellschaft, 1968, S. 136).
  5. ^ Novalis Schriften. Die Werke Friedrich von Hardenbergs. Historisch-kritische Ausgabe (HKA) in vier Bänden. Band II, Kohlhammer, Stuttgart 1965–1975, S. 599.
  6. ^ Friedrich Schlegel: Philosophie des Lebens. In fünfzehn Vorlesungen gehalten zu Wien im Jahre 1827. Kritische Ausgabe seiner Werke. Band 10, S. 1–308, 7.
  7. ^ Friedrich Schlegel: Philosophie des Lebens. In fünfzehn Vorlesungen gehalten zu Wien im Jahre 1827. Kritische Ausgabe seiner Werke. Band 10, S. 1–308, 19.
  8. ^ Arthur Schopenhauer: Die Welt als Wille und Vorstellung. Werke in fünf Bänden (Ausgabe letzter Hand), hrsg. von Ludger Lütkehaus. Band 1, Haffmans, Zürich 1988, S. 362.
  9. ^ Beiser, Frederick C. (2016). "The Pessimism Controversy, 1870–1890". Weltschmerz: Pessimism in German Philosophy, 1860–1900. Oxford: Oxford University Press. doi:10.1093/acprof:oso/9780198768715.001.0001. ISBN 9780198768715.
  10. ^ Beiser, Frederick C. (2016). "The Pessimism Controversy". After Hegel: German Philosophy, 1840–1900 (באנגלית). Princeton, New Jersey: Princeton University Press. doi:10.23943/princeton/9780691163093.001.0001. ISBN 9780691173719.
  11. ^ Karl Albert: Lebensphilosophie. Alber, Freiburg 1995, S. 9.
  12. ^ ניצן ליבוביץ', חיים באתר כתב העת מפתח
  13. ^ Wilhelm Dilthey: Der Aufbau der geschichtlichen Welt in den Geisteswissenschaften. Berlin 1910. In: Bernhard Groethuysen (Hrsg.): Gesammelte Schriften. Band VII, 8. Auflage. Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen 1992, S. 359.
  14. ^ Wilhelm Dilthey: Der Aufbau der geschichtlichen Welt in den Geisteswissenschaften. Berlin 1910. In: Bernhard Groethuysen (Hrsg.): Gesammelte Schriften. Band VII, 8. Auflage. Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen 1992, S. 136.
  15. ^ Wilhelm Dilthey: Einleitung in die Geisteswissenschaften. Versuch einer Grundlegung für das Studium der Gesellschaft und der Geschichte. In: Bernhard Groethuysen (Hrsg.): Gesammelte Schriften. Band 1, 10. Auflage. Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen 2008, S. XVIII.
  16. ^ Wilhelm Dilthey: Weltanschauungslehre. Abhandlungen zur Philosophie der Philosophie. In: Bernhard Groethuysen (Hrsg.): Gesammelte Schriften. Band 1, 6. Auflage. Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen 1991, S. 171.
  17. ^ Wilhelm Dilthey: Der Aufbau der geschichtlichen Welt in den Geisteswissenschaften. Berlin 1910. In: Bernhard Groethuysen (Hrsg.): Gesammelte Schriften. Band VII, 8. Auflage. Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen 1992, S. 152.
  18. ^ Wilhelm Dilthey: die Geistige Welt. Einleitung in die Philosophie des Lebens. Erste Hälfte: Abhandlungen zur Grundlegung der Geisteswissenschaften, hrsg. von Georg Misch, Vandenhoeck & Ruprecht, 8. Auflage. Göttingen 1990, 319
  19. ^ Wilhelm Dilthey: Der Aufbau der geschichtlichen Welt in den Geisteswissenschaften. Berlin 1910. In: Bernhard Groethuysen (Hrsg.): Gesammelte Schriften. Band VII, 8. Auflage. Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen 1992, S. 147–148.
  20. ^ Wilhelm Dilthey: Der Aufbau der geschichtlichen Welt in den Geisteswissenschaften. Berlin 1910 In: Bernhard Groethuysen (Hrsg.): Gesammelte Schriften. Band VII, 8. Auflage. Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen 1992, S. 150.
  21. ^ Wilhelm Dilthey: Der Aufbau der geschichtlichen Welt in den Geisteswissenschaften. Berlin 1910. In: Bernhard Groethuysen (Hrsg.): Gesammelte Schriften. Band VII, 8. Auflage. Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen 1992, S. 206
  22. ^ Henri Bergson: Die Wahrnehmung der Veränderung, Vortrag 1911, abgedruckt in: Denken und schöpferisches Werden, Hain, Meinenheim 1948, 179 (Original: La perception du changement, in: La pensée et le mouvant, 1934)
  23. ^ Max Scheler: Versuche einer Philosophie des Lebens, zuerst in: Die weißen Blätter, 1. Jg., Nr. III (Nov.) 1913, mit Ergänzungen neu veröffentlicht in: Max Scheler: Vom Umsturz der Werte, 1915, neu herausgegeben als 4. Aufl. von Maria Scheler, Francke, Berlin und München 1972, 311–339
  24. ^ Philipp Lersch: Lebensphilosophie der Gegenwart, München 1932, Nachdruck in: Philipp Lersch: Erlebnishorizonte. Schriften zur Lebensphilosophie, hrsg. und eingeleitet von Thomas Rolf, Albunea, München 2011, 41–124
  25. ^ Die Lebensphilosophie F. H. Jacobis, Stuttgart 1933, 2nd edition, 1966
  26. ^ Fritz Heinemann: Neue Wege der Philosophie. Geist, Leben, Existenz. Eine Einführung in die Philosophie der Gegenwart, Quelle & Meyer, Leipzig 1929, sowie Fritz Heinemann: VIVO SUM. Grundsätzliche Bemerkungen über Bedeutung und Tragweite der Lebensphilosophie. In: Neue Jahrbücher für Wissenschaft und Jugendbildung, 9 (Heft 2/1933), 113–126
  27. ^ Lebensphilosophie und Phänomenologie. Eine Auseinandersetzung der Diltheyschen Richtung mit Heidegger und Husserl, Leipzig 1930 (3. Aufl. Stuttgart 1964)
  28. ^ Heinrich Rickert: Die Philosophie des Lebens. Darstellung und Kritik der philosophischen Modeströmungen unserer Zeit [1920], 2. Aufl. Mohr, Tübingen 1922
  29. ^ „Eine Selbsterfassung des Lebens ist nur möglich, wenn es nicht schlechthin in sich selbst verbleibt.“. Ernst Cassirer, Philosophie der symbolischen Formen. Teil III: Phänomenologie der Erkenntnis. (1929), Nachdruck der 2. Aufl. 1954, WBG, Darmstadt 1982, S. 46.
  30. ^ Georg Lukács: Die Zerstörung der Vernunft. Der Weg des Irrationalismus von Schelling zu Hitler. Berlin 1953 (insbesondere das Kapitel: Die Lebensphilosophie im imperialistischen Deutschland, S. 351–473.)
  31. ^ https://www.magnespress.co.il/book/5297/read
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פילוסופיית_החיים&oldid=37561888"