פתיחת התפריט הראשי

פינחס

דמות מקראית
(הופנה מהדף פנחס)

מקור השםעריכה

יש המשערים שהשם פינחס מקורו בכינוי המצרי פא-נחסי שמשמעו "השחור". פא-נחסי היה שמו של הכהן הגדול המצרי בתקופת פרעה אחנתון שהגיע מנוביה (סודן) וצבע עורו היה שחור[1].

בתנ"ךעריכה

פינחס היה בנם של אלעזר הכהן ושל אישה מבנות פוטיאל[2].

פינחס התפרסם בעקבות מעשה הקנאה שלו לה', כשהרג את זמרי בן סלוא, מנשיאי משפחות שבט שמעון[3], ואת כזבי בת צור, בת נשיא מדין, בשעת חטא בעל פעור בשיטים ועצר בכך את המגפה שהשתוללה בעם כעונש על החטא[4]. בעקבות המעשה, הוכרז פינחס ככהן לנצח – "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם"[5]. לאחר חטא בעל פעור פיקד פינחס על 12,000 הלוחמים שנלחמו במדין כנקמה על המעשה בשיטים[6].

אלעזר אביו היה ראש משמרת הקודש במשכן לפני מות אהרון אביו והחלפתו בתפקיד הכהן הגדול[7]. לאור זאת, ייתכן שבעקבות מינוי אלעזר לכהן גדול ירש פינחס מאביו את תפקיד ראש המשמר, כפי שירש ממנו מאוחר יותר את הכהונה הגדולה. מינוי כזה לא נזכר בתורה במפורש, אך הוא מסביר מדוע דווקא פינחס היה זה שהרג את זוג החוטאים, שבאותה עת באו אל פתח המשכן[8].

בספרי הנביאים נזכר פינחס בשני אירועים שונים:

כשבנו תושבי עבר הירדן המזרחי את המזבח הגדול על יד הירדן ונחשדו במעילת מעל בה', עמד פינחס בראש משלחת שבאה להוכיח אותם על המעל ולברר את הדברים, וכששמע מתושבי עבר הנהר על כנות כוונתם הציג את תמונת המצב לשולחיו ומנע מלחמת אזרחים[9].

במלחמה נגד שבט בנימין בעקבות מעשה פילגש בגבעה שימש פינחס ככוהן בבית אל, המקום שבו היה ארון הברית באותם ימים, ובני ישראל פנו אליו שיישאל באלוהים אם לצאת למלחמה נגד בני שבט בנימין או לחדול[10].

קיים דמיון בולט בין המלחמה במדיין אותה הנהיג פינחס, לתפקיד שהוא מילא באזכורים השונים. בכל המקומות האלו מזוהה פינחס עם קנאות לטהרתו הדתית של העם.

לאחר מות אביו אלעזר[11], ייתכן שירש את תפקיד הכוהן הגדול, ואכן בספר שופטים הוא מוצג ככוהן העומד לפני ארון ברית האלוהים[10].

בנו של פינחס היה אבישוע[12], ושושלתו מילאה תפקידי כהונה רמים בימי בית המקדש הראשון ובעת שיבת ציון[13].

פרשה בתורה נקראת על שמו - פרשת פינחס שבספר במדבר.

פינחס במדרשעריכה

דמותו בסיפורים נוספיםעריכה

לפי המדרש[14] הוא היה אחד משני המרגלים שנשלחו על ידי יהושע בן נון לרגל ביריחו לפני כיבוש העיר. נחלתו הייתה בהר אפרים בגבעת פינחס שנקראה על שמו, ושם הוא קבר את אביו[11].

לפי חז"ל הוא שימש כהן גדול בזמנו של השופט יפתח הגלעדי ובשל חילוקי דעות ביניהם לא הותר הנדר שנדר יפתח להקריב את בתו, דבר שגרר ביקורת חריפה הן על פינחס והן על יפתח היות שכל אחד מן הצדדים ראה בעצמו נעלה יותר מהשני, כך שראוי שהשני יגיע אליו ולא להפך[15].

פינחס הוא אליהועריכה

על-פי המדרש[16] והזוהר[17] "פינחס הוא אליהו".

ייתכן ומקור הדברים, הוא במה שכתוב בספר שופטים "וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם"[10].

על הפסוק הזה פירש הרד"ק כך:

ואמר ופינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן מפני שלא יאמינו בני אדם כי אותו פינחס היה לפי שיש לו משנותיו עד הזמן ההוא יותר מג' מאות שנה לפיכך יחסו עד אהרן וחיה זמן רב כי האל יתברך הבטיחו בזה על אשר קנא בשטים, ואמר: 'הנני נותן לו את בריתי שלום' ואמר בריתי הייתה אתו החיים והשלום ועל פינחס אמר. ומקצת רז"ל אמרו כי פינחס זה אליהו ומקצתם אמרו כי אליהו מבני בנימין היה ויש להם סמך בזה בד"ה.

בתוך פירושו, מציג הרד"ק מחלוקת בחז"ל: חלק אומרים ש"פינחס זה אליהו", כדברי הזוהר והמדרש, ואילו יש חלק המסתמכים על פרשנות מסוימת לפסוק[18] בספר דברי הימים, הטוענת שאליהו היה משבט בנימין, ולכן לא יכול להיות ש"פינחס זה אליהו", שכן פינחס היה מהכוהנים משבט לוי. שיטה זו, ששוללת את הזיהוי של פינחס עם אליהו, נרמזה בברייתא שמובאת בתלמוד[19].


אמנם יש הסוברים שמאמר: "פינחס הוא אליהו" הוא רק ביטוי לאופי המשותף לשתי דמויות אלו, שהיא הקנאות לה', כפי שנאמר על פינחס: "בקנאו את קנאתי" ואליהו אמר: "קנא קנאתי לה'". כמו כן ישנם המסבירים שאליהו הוא משורש נשמתו של פינחס[20] או גלגול נשמות של פינחס[21].

פנחס במחקרעריכה

יעקב מילגרום מסביר שמעשהו של פנחס נעשה משום שהיה בתפקיד הממונה על העבודה במשכן (ראו דברי הימים א ט כ) ועמד בכניסה למשכן בעת מעשהו של זמרי בן סלוא[22].

המחקר משווה בין מעשהו של פנחס ובין מעשיהם של שבט לוי לאחר חטא העגל (שמות לב כו-כט). בשני המעשים אדם או קבוצת אנשים הורגים אנשים שעושים מעשים שנתפסים על ידיהם כמעשים שמנוגדים לחוק האלוהי. השוואה זו היא גם ביחס לשכרם - שבט לוי מקבלים להיות עובדי האל במשכן ואילו פנחס מקבל את הבטחתו של האל לכהונה לדורותיו.

השפעתו של סיפור פינחס בתרבות האנושיתעריכה

מעשהו של פינחס, כשאר סיפורי המקרא, השפיע רבות על התרבויות היהודית והנוצרית היונקות מן התנ"ך, כמו גם נושא לדיונים סוערים בנושאים כמו קנאות ופעילות אלימה, איסור על יחסים בין גזעים, ושאלת ההנהגה האידיאלית. אצל חז"ל הוא בא לידי ביטוי ב"הלכות קנאים", הדנות בפעולות אלימות חוקיות באופן רשמי, אף שמלכתחילה לא מורים לעשות כן, כך קבעו חז"ל, בהשראת מעשה פינחס, כי ה"בועל ארמית קנאים פוגעים בו", אך אומרים כי אם הקנאי בא לשאול בטרם מעשה, יש לאסור עליו.

בתרבות היהודית נתפס פינחס כקנאי אשר הציל בקנאתו את עם ישראל מסכנה רוחנית של התבוללות ועבודה זרה וקיומית (שכן במעשהו עצר המגפה שפשטה בישראל עקב היחסים האסורים), אך בו בזמן גם כתופעה חריגה ושולית, שלא נכנסת אל גבולות ההלכה וההנהגה הנורמטיביים, ודיונים בשאלת הלגיטימיות של פעולות מסוג זה ומרכזיותן, ממשיכים עד היום. ביטוי לכך ניתן לראות בעלוני פרשת השבוע כאשר מגיעים לפרשת פינחס, כאשר המאמרים הנכתבים בנושא משקפים את ההבדל בהשקפות הפוליטיות והדתיות-מוסריות שבין העלונים השונים.

מדי פעם משתמשים פעילי ימין רדיקלי בישראל בדמותו של פינחס כדי להצדיק פעילויות קנאות אלימה; כך לדוגמה לפני מצעד הגאווה שאמור היה להתקיים בירושלים ב-2006, התבטא פרופסור הלל ויס כי "כל אמצעי כשר לטאטוא מצעד התועבה מירושלים, כולל מעשה פינחס". לאחר מכן טען ויס כי אמירותיו נועדו לצורכי הרתעה, כדי למנוע את המצעד. בשנת 2015 הופצו ברחבי ירושלים פשקווילים בהם הושווה מעשהו של ישי שליסל שדקר שישה ממשתתפי מצעד הגאווה למעשה פינחס[23].

בקבלה קיבל סיפור פינחס ממד רוחני-מיסטי, כאשר חלק מן ההוגים לקחו אותו כמשל למלחמת היצר ולדרך לעבוד בה.

דמותו של פינחס משמשת ארגוני ימין קיצוני כגון הקו-קלוקס-קלן ובמיוחד ארגון ספציפי בשם "כוהני פינחס" אשר מפעיל אלימות ורצח נגד אנשים המקיימים יחסי מין בין גזעיים וכן נגד הומוסקסואלים ומרפאות המבצעות הפלות מלאכותיות, ואשר רואים בסיפור פינחס הוכחה כי מי שמבצע פעולות קנאות אלימות על דעת עצמו יזכה בסופו של דבר לברכת אלוהים ולאישור החברה למעשיו.

קברו של פינחסעריכה

 
קברי אלעזר ופינחס מתחילת המאה ה-20

בספר יהושע מובאים פרטים על נחלתו של פינחס, שבה קבר את אביו: "וְאֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן, מֵת; וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, בְּגִבְעַת פִּינְחָס בְּנוֹ, אֲשֶׁר נִתַּן-לוֹ, בְּהַר אֶפְרָיִם"[11].

לפי מסורות יהודיות, שומרוניות וערביות, נמצאת גבעת פינחס בכפר עוורתא שמדרום-מזרח לשכם. עדות כתובה על הימצאות קברו שם נמצאת בספר "כפתור ופרח" של רבי אשתורי הפרחי, חכם יהודי מתקופת הראשונים, חוקר ארץ ישראל והלכותיה. הוא כותב בספר כי הגיע ל"עוורתא, אשר שם אלעזר ואיתמר ופינחס ושבעים הזקנים"[24].

הנוסע היהודי אברהם משה לונץ בספרו "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" כותב בשנת 1891 "הכפר עוורתא היא גבעת פינחס ובו יראו ניום קברי אלעזר הכהן ופינחס בנו." כאן יש הערה כי "על ההר ממולו קבר איתמר"[25].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שמואל אחיטוב, אנציקלופדיה מקראית, תשל"ב, עמ' 463
  2. ^ ספר שמות, פרק ו', פסוק כ"ה
  3. ^ בשבט שמעון היו חמש משפחות, וזמרי היה נשיא על אחת מהן, רש"י על במדבר, כ"ה, י"ד.
  4. ^ במדבר, כ"ה, ח'; תהלים, ק"ו, ל'
  5. ^ במדבר, כ"ה, י"ב-י"ג
  6. ^ במדבר, ל"א, ו'
  7. ^ ספר במדבר, פרק ג', פסוק ל"ב
  8. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, ו'
  9. ^ יהושע, כ"ב
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 שופטים, כ', כ"ח
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 יהושע, כ"ד, ל"ג
  12. ^ דברי הימים א', ה', ל'
  13. ^ דברי הימים א', ה', ל' -מ"א; עזרא, ז', ה'
  14. ^ מדרש תנחומא, פרשת שלח סימן א'. ורש"י כתב על זה ביהושע, ב', ד' כך: "מדרש אגדת תנחומא יש פינחס וכלב היו ופינחס עמד לפניהם ולא ראוהו לפי שהיה כמלאך".
  15. ^ בראשית רבה, ס', ג' ובמקורות נוספים.
  16. ^ עיין במדרש רות פרק ד' עמוד ג' וכן פרקי דרבי אליעזר, פרק מז
  17. ^ זוהר, כרך ב', פרשת כי-תשא דף ק"צ.
  18. ^ ככל-הנראה, מדובר על דברי הימים א', ח', כ"ז. שם כתב הרד"ק ש"מצאתי בדרש שזה אליה הוא אליה הנביא וארבעה שמות היו לו ואלו השמות מפרשים עליו כמו שכתוב בדרש ההוא, ומבני בנימין היה כי אלה התולדות תולדות בנימין הם".
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכ"א, עמוד ב' ותוספות שם.
  20. ^ תשובות הרדב"ז חלק ו ב׳ר״ג
  21. ^ רבי מנחם רקאנטי, פירוש על התורה, ראש פרשת פינחס: " ובסוד העיבור יתיישב הכל".
  22. ^ עולם התנ"ך - במדבר (עמ' 155)
  23. ^ הופצו מודעות המשבחות את הדקירה במצעד הגאווה, 5 באוגוסט 2015, אוריה אלקיים, גלי צה"ל
  24. ^ המקור: ספר כפתור ופרח, פרק י"א: גבולות הארץ, בהוצאת המכון ללימודי מצוות הארץ ע שם הב"ר חיים קהן, שעל ידי בית המדרש להלכה בהתיישבות, ירושלים, תשנ"ז, עמוד קי"ד.
  25. ^ המקור: א. מ. לונץ, מורה דרך בארץ ישראל, ירושלים, תרנ"א - מהדורת הוצאת הספרים אריאל - יולי 1979